“לונה”, “בלי כוכב”, “אשתו השנואה”, “נפתולי־אדם”, “מרננת”, “נעמה”, “בת־ציון”, “עלילות עקביה”, “כסופים” ועד “אעלה מסעי רבי יהודה הלוי” – עולמות שסערו בחביונה של היהדות הספרדית, בחומר וברוח, ובא יהודה בורלא והציגם לפני מאורו של עולם, כאבן יקרה שנחשפה בסימטאות ירושלים ושובצה בכתרה של היצירה העברית.

היינו מסובים עם יהודה בורלא במסעדה מזרחית. אגב גמיעת קפה ריחני, היתה השיחה שמחה והולכת על דרכי צמיחתם של ניבים אישפניוליים שהם ממקור עברי. תהינו על מקור השם “בנבנישתי”. אחד סיפר והזכיר אגדה קדומה המיוחסת לשם זה בנוסח אחד ואחר חזר ושינה אותה אגדה בגירסה אחרת… זכרנו את דוד הראובני שחלם על כבוש הארץ עוד לפני מאות בשנים, ונמצא כי מחוללי התנועות המשיחיות בישראל כולם ממוצא היהדות הספרדית.

ארכו הדברים מר' יהודה הלוי ועד ר' יהודה אלקלעי.

פתח יהודה בורלא ואמר: הבה ואספר לכם מקרה שאירעני בהיותי בשליחות בארגנטינה. בבית המלון פקדני יהודי, יליד ירושלים, והציג עצמו כבנם של מירקאדו ולינדה קמחי. אמרתי: לא יתכן. לזוג זה לא היו ילדים. השיב הלה: אמנם כן, אני בנם המאומץ. נטלתי אחד מסיפורי ונתתי בידי האיש על־מנת שיקרא ומשסיים העיר: “זה אבא, זו אמא, כך אירע בדיוק”…

“היה זה הסיפור על עיניה המופלאות והקוסמות ביופיין של לינדה”, הוסיף י. בורלא, “שענוות רוחה, תום לבה וטוהר רגשה היו משתקפות וניגלות מזוהר מבטן”. אך עקרה היתה האשה וכלתה נפש הבעל לזרע קיימא, עד שמקץ עשרים שנה גמר אומר ליתן גט כריתות על ידי שליח לאשת נעוריו. האשה דרשה שהבעל יתן הגט במו ידיו, אחרת: “המיתוני אדוני החכמים, לא אקבל”. .. משעמד הזוג לפני הדיינים, הורה שמש בית הדין לאשה כיצד להרים את זרועותיה ולפרוש שתי כפות־ידיה כשפרקן מחוברות ואצבעותיהן מפושקות כדי לקבל לתוכן את הגט. והבעל עומד לפניה כשעיניו מנסות להמלט ממראיה של לינדה, כי קשים גרושי אשה מבעלה כחורבן בית המקדש, והיתה האשה עומדת לפני הדיינים כנושאת תפילה לאלוה, נכנעת, דוממת כעולה לגרדום הגורל ובקול חנוק לחשה כלפי אישה: “יסלח לך האל, אהובי, אני סולחת לך”… אותה שעה נפל מבטו של הבעל על עיני אשתו, היה כנרתע מפני צער־עולם שנתעגם בהן, ולעיני הדיינים קרע את הגט לגזרים ואמר: “זאת אשר יגורתי…מפני עיניה יגורתי”…

*

ערב. גלגל ירח היה דלוק ברקיע ירושלים. תלה יהודה בורלא עיני־כיסופים אל עבר העיר העתיקה, שם עמדה עריסתו, דלה זכרונות גנוזים וסיפר על בית אבא, שהיה בית ועד לחכמים וגדולי תורה פקדוהו תכופות; העלה משל ואגדה שהפליאה האם לספר, רומנסות ספרדיות שסילסולן הילכו קסם, “שיר השירים” ו“פרקי אבות” שעלו בנעימת־ערגה מכל בית־כנסת בשבתות ובחגים; דמויות אבהיות כ“תנאים ואמוראים”, ועדיין שמורות בזכרון בכל חיותן; השכים הנער בטרם שחר “לסליחות” ועם אור בוקר נצמד אל המקומות הקדושים עלופי סוד קדומים; הזכיר לילות “הסדר” עת הסבה כל המשפחה העניפה בצוותא וכן את “לימודי הפטירה”:

“ואותו ח' גדליה היה נראה, משהגיע יום השבת, כבן אדם אחר ממש”.

כיצד?

יצא מבית־הכנסת אחר תפילת שחרית – מיד נראים פניו כשטופי אור וסימני חדוה אחוזים־חרותים בהם. כמו היו נגוהות בוקר־שבת, הזוהרות והבהירות, חודרות כולן אל קרבו ומתלהלהות וקורנות מתוכו. מהלך הוא מבית לבית עם חבר הפייטנים, המזמרים והחזנים (שכן גבאי הוא לבית־הכנסת מורשת אבותיו) למלא ולקיים חובות ידועות: קריאה במנין, מעט אדרא זוטא, כעשרה, חמשה־עשר רגע בביתו של בעל “פטירה” – עם מתן שכר: ביצים מן ה“פטירות”. יש שבתות רבות־פטירות, וממילא – רבות־ביצים, ויש מועטות. אחר כך נכנסים לבית שמחה ל“שבת אירוסין” או “שבת חתונה” או ל“שבת מילה”. שם משמיעים הפייטנים פזמון אחד רגעים קלים. ושכר פזמון טעימה זעירה במרקחת בקצה מזלג וקבלת מי־בשמים הנזלפים על הידים…

הגיע ח' גדליה לפתח ביתו, ומיד היה נותן קולו, קול רינה וצהלה, ב“עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” והולך וגומר בכל הפיוטים וקטעי הזוהר עד “קידוש”. (“מערכות”).

הבית היהודי בעיר העתיקה רובו היה מתחת לקרקע. נתון בחצר בתוך חצר וקרני השמש תעו בין הגדרות וביקשו אחיזה בירכתי החדר. ביקשה האם היהודיה, האם הספרדיה, להאיר את ביתה מבפנים בעיניה הטובות ובחן הליכותיה. מעטים־מעטים היו המים, במשורה, וביחוד בשנות בצורת, וכנס כד השמן אצל השונמית, כן השכילה האם להשרות נקיון בכתלי הבית, בהבריקה את הבלטות שריצפו את החדר. דל היה לבושם של הילדים, אך מאירים היו הפעוטים בזיוום. לא גן ולא אחו, אך “שדרת” עציצים ופרחים עמדו ו“צייצו” ופרחו מעל אדני החלון וסמוך לכניסה של הבית; “לוס מנדרס” – הספה, עשויה היתה משני לוחות עץ הנתמכים על ארגזים, ועליהם מצע שתוכו “מרחשת” של טלאים, וברו מין פסיפס או תשבץ מופלא של שיירי בדים מצבעים מרהיבים; “לוס פירדס”, אלו הוילאות הצחורים התלויים על החלונות עם ה“טאנדילאס” – התחרים, מעשי־אמנות, או אותו מכסה הפרוס על המיטה הנישאה שעמדה בירכתי החדר, כפאר הרהיטים עם הגולות המוזהבות בארבעת קצותיה. בכתלים אלה הילכה האם כמלכה בארמונה, כשהיא חובשת על ראשה אותה “יאזמה” רקומה ומשרה סביבה מן השלווה ומן ההרמוניה, שכל כלי שהיא נושאת בידיה וכל הגה היוצא מפיה רוויים אהבה וכיסופים, וכל מעשיה מכוונים לאותו יקר היקרים, אבי המשפחה, בעלה, מלכו של הבית, “הפשה די לה קאזה”, למען ירווה מן הנחת, מן היופי שבחיים ועמו יאירו גם פני הבית.

מכאן גם כל אותה מערכה של בוסה ריינה בסיפור מופלא זה של בורלא, “מערכות”, שהגורל המר לה מאד ונסתמאה, ומבקשת היא אף בסמיאותה להיות צופיה על הליכות ביתה, ומתריסה דברים קשים אפילו כלפי בוסה גאלאנה, האשה הצדקנית שביקשה אך להיטיב לאם ולבני הבית, שהקריבה עצמה להיות היא לעינים תחת אלו שלקו. אלא ש“בממלכה” זו אין פשרות, וסוערים הלבבות ומעמיק הצער.

העלה בורלא דמותו של הדוד, הרב יוסף נסים בורלא, שהיה מופלג בידיעת התורה, בנגלה כבנסתר, ושל ר' חיים חזקיה מדיני, הגאון בעל “שדי חמד” ועוד שורה של אישים מקורבים שאצלו יראת־הוד בנועם הליכותיהם ובמידותיהם, זו “הגרנדיזה הספרדית”, האצילות הספרדית.

הגאון ר' חזקיה מדיני, יליד העיר העתיקה בירושלים היה, וזכור לבורלא שתי פגישות עם דמות מופלאה זו. בהיות מדיני כבן עשרים וחמש יצא לשמש ברבנות בקאראסו באזאר, קרים. משחזר לירושלים אחר שנים רבות, ערכו לכבודו רבני העיר קבלת־פנים בבית הועד. הגאון הקדים לבוא כמחצית השעה לפני המועד ועדיין היו הדלתות נעולות והשמש עומד בחוץ ותוהה. אמר לו הרב: “הרשה לי לשבת עד שיבוא הקהל”, ולא נתכוון הרב להקדים, אלא כדי למנוע טירחת הציבור לקום לכבודו. משנכנס הרב יוסף נסים בורלא שהיה רבו, ניגש הגאון וביקש לנשק ידו כמנהג תלמיד לפני רבו. השמיט הרב יוסף ידו ואמר: “אבל אתה “תלמיד מחכים”, מורנו ורבנו”… ועוד פגישה העלה בורלא: בחברון, בסוכות. התפלל הגאון בבית המדרש. בשעת “ההקפות” רמז הרב מדיני לבורלא ליטול מידיו את הלולב והאתרוג למען יוכל לחבוש משקפיו ולקרוא מן “המחזור”. תחילה לא הבין הנער המבוקש ממנו והיה כמתמהמה, פני הרב הרצינו והיה כגוער: “המ… המ… " משחבש רבינו מדיני את משקפיו הסתכל בנער והמשיך בתפילה. לאחר ה”מוסף", ניגש הרב וביקש מבורלא להמתין לו, עד לאחר “עלינו לשבח”, משסייים, אמר: "בלי משקפים דמתיך לשלמה (אחד מתלמידיו) המחזיק מדי יום את הלולב עד שאני נוטל משקפי. לא הכרתיך וגערתי בך. הריני שואל ממך מחילה בפני שני עדים: “נעניתי לך, מחול לי”… והיה הנער נרעש ונפעם מענוותנותו של הגאון.

עברו ימים ובורלא היה לחובש ישיבת “תפארת ירושלים”, בה למד תלמוד ופוסקים. אחר שנים נכנס עם כמה מחבריו לבית המדרש למורים “עזרא” בו סיים את לימודיו. כיהן בהוראה. חיי ההווי שהעלו מנדלי, פרץ, שלום עליכם, יהודה שטיינברג ועוד ועוד הפרו את עולמו הרוחני של בורלא. “הלא כחיים האלה המתוארים ביצירותיהם, מצויים גם בעדה הספרדית”, אמר, “קרקע אחת להם: התורה והמצווה, אם כי נבדלים בגונם ובצורתם”. ימים רבים היה מהלך בהמיית־נפש, שרוי בגעגועים, עד שניסה והעלה את “לונה” (1918), סיפורו הראשון. את הסוד לא גילה לאיש. פנה אל ברנר, שמוצא פיו היה לנוער בימים ההם בחינת “אורים ותומים”, ובלב החלטה שאם הוא, ברנר, ימצא לראוי את הסיפור, יוסיף לנסות ולכתוב, ולא – “קונם עלי שלא תאחז בעט ידי”. מקץ שבוע, שמע בורלא בדחילו ורחימו את פסקו של ברנר: “יש בך כשרון, כתוב”. עברו־חלפו שנתיים ובורלא העלה את “בלי כוכב” שהיה בעיני ברנר למאורע בספרותנו ומקורביו יודעים לספר כי בשעה שהחזיק בכתב־היד, אמר: “הנה קם לנו צ’כוב עברי”.

ואילו באיגרות ביאליק תמצא מכתב לבורלא בו אומר המשורר לאחר שקרא “נפתולי־אדם”: “אתה המספר בספרותנו”. כשהזכרתי לבורלא מכתב זה, העלה שיחה אחרת מפגישת־אקראי עם ביאליק בשפיה. (באותה פגישה נזדמן גם הסופר שלום שטרייט): “היתה זו פגישה ראשונה עם ביאליק שקיבלנו בחביבות ואגב שיחתנו אמר: באלה הימים קראתי “בלי כוכב” והמיוחד בסיפורו של בורלא שהוא מספר והולך, צועד והולך קדימה ואנו הקוראים נמשכים והולכים אחריו, ויש סופרים המספרים, כאילו עומדים על מקום אחד, הולכים ודשים תחתיהם”, ותוך כדי דיבורו, קם ביאליק ממקומו והדגים ודשדש, חזור ודשדש.

הפליג הערב עמוקות וקרב אל חצות. צפה ועלתה בעית ההשפעה מסופר לסופר. גילה בורלא התרשמותו העמוקה מיצירותיו של גורקי: “כן; במידה שהסופר אינו סופר, ודאי קיימת עליו השפעה לא מעטה. אולם סופר מקורי, וכל סופר בעל שיעור קומה הוא מקורי, כלומר, הוא בא לעולם בזכות עצמו, עליו לא חלה “השפעה”. סופר אמן יוצר עולמו משלו, מעצב דמויותיו ומערה עליהן מרוחו, מפיח בהן מנשמתו וחזונו. ואם אמן גדול הוא, יודע גם ליצור דפוסים משלו, כעגנון, הזז. יתר מכן: סופרים מושפעים השפעה תרבותית מכל ספרויות עמים המעשירות את נפשנו כקוראים אבל לא כסופרים, יש ואנו אוהבים סופר במיוחד משום שהוא קרוב לרוחנו, שתפיסתו כתפיסתנו, עולמו – עולמנו”…

עיניו הטובות של בורלא העלו חיוך ובקול מתון־מתון העלה מעין וידוי: “רוב הדמויות שהעליתי מן המציאות העליתי”, אמר. “מפרשת חיים מסוימת, מסבכי גורל. אך ראה: יצירה ספרותית אינה העתקה ממש מהחיים. כי במה ייחשב הסופר כיוצר, אם העתיק דברים ומאורעות כמות שהם מן החיים? משמע מכאן, היצירה האמנותית מעלה את המצוי לרמה הנכספת, יוצקת בו דפוסי חיים צרופים ושזורים של חזון ואמת, משאת־נפש וערכי־חיים. “עלילות עקביה” למשל, הרי זה אותו אברהם איש ברוסה, “אלברוסלי”, שרבים הכירוהו בירושלים. לא יכולתי לתפוס מהותה של דמות זו, אלא אם כן ביקרתי וטפסתי על פסגות הרי הלבנון, הדומות בשיאן להרי אנטוליה, ארץ מולדתו של גבור הספור. הוא הדין לגבי “אשתו השנואה”, הטיפוסים מוכרים גם הם, וכן “בת ציון”, “מרננת”. את “בלי כוכב כתבתי בהיותי בקיר מואב, עת גורשתי מירושלים כ”צנזור בוגד” על־ידי ג’מאל פחה, בשבתי בין שבטי הבידואים למדתי להכיר את ארחי חייהם ומנהגיהם".. .

יהודה בורלא הוא הביטוי הקלאסי להווי יהודי המזרח בדורות האחרונים. במכחול־אמן צייר את סביבתם וחברתם, הלכי מחשבתם וכיסופיהם; תבע את זכותם לחיים ומנת חלקם בעולמות היפים שפיכו במסתרים; זכותם לחיות כשווים בין שווים תחת יריעת שמים אחת. הרגשת אמון מלווה את הקורא לכל שבורלא מספר.

לימים ביקש בורלא ליתן ביטוי למיצבר הגעגועים והשאיפות של העם לגאולה, לרגש הלאומי ולכבוד הלאומי. נתגלתה לפניו דמותו של ר' יהודה אלקלעי, “דמות מופלאה זו שהגתה לראשונה את המחשבה הציונית ובכל היקפה במחשבה ובמעשה”, והביא לנו המחבר את “כיסופים”, וחלק שני לו “מאבק” (ועוד חלק שלישי: “באופק”). עברו ימים, ועוד שאיפה תססה בלב בורלא ובאה לכלל הגשמתה. העלה את דמותו של רבי יהודה הלוי, האישיות המזהירה ביותר בתולדות ישראל בתור־הזהב, דמות שהיתה לאגדה. ב“אלה מסעי רבי יהודה הלוי” מתאר יהודה בורלא את פרשת העליה לציון העטורה הילת אגדה, כל אותם כיסופים טמירים של נפש יהודי ומשורר, – וכה אומר בדברי ההקדמה “המביא לבית הדפוס” בתאור מסע־מופלא זה, של ר' יהודה הלוי: “וכל אשר השיג את המשורר מן הנחת ומן השמחה, מן הכבוד והתפארה, ככל שקידמוהו בכל אשר חנה, גם כל אשר עדה עליו במסתרים מיגונות ומנסיונות וכן כל אשר קרה, לטובה או לרעה, לאחדים מבני־לוויתו – כל אלה טבועים בחותם אמת וישר, באשר הכותב היה עד ראיה “רפיק” (בן־לוויה) בדרך המשורר מראשית מסעיו מספרד ועד יומו האחרון בירושלים ומהיות הכותב איש נלבב, יקר רוח ועניו, מעריץ שירת הלוי בכל נפשו ומאודו, קשר נפשו בנפש המשורר וגורלו בגורלו”.

כדי לקרב את היצירה לרוח הימים ההם ולשירתו של המשורר, כתב יהודה בורלא את מרבית פרקי הספר על דרך המקאמה, הפרוזה החרוזה, ובזה בא ליד גילוי סגולת־יתר של המספר האמן.

דומה, מ“לונה” ועד “אלה מסעי ר' יהודה הלוי”, אחת היא דרכו של יהודה בורלא: תהייה אחר גורל האדם ותהפוכותיו, ה“מזל” הסמוי הנוהג לב הבריות בנפתוליהם ולבטיהם, המאיר ומורה דרכם בחיים, לשבט ולחסד.

הרואה בשטח, ימצא פנים שתים בר' בנימין. האחת, איש העט הענוג, והשניה איש הפובליציסטיקה הלוחם. היורד לעומק, יגלה בר' בנימין דמות־אנוש, הטבועה בחותם של שלימות עם עצמו. הוא הוגה לא רק בתנ“ך, אלא גם ב”נפתולי עם האמת" לגנדי וביצירותיו של אמיל זולא בעל ה“אני מאשים”.. .

פעם סיפר לי על השושבינים לספרות שלו: קיץ תרס“ב, על שולחנו של בריינין מצא את הספר הראשון “על פרשת דרכים”. אמר ר' בנימין לבריינין: אילו נדרשתי להוכיח טעויותיו של ספר זה, חייב הייתי לכתוב ספר גדול הימנו. הטיל בי בריינין שתי עינים חודרות “מלמעלה למטה”, כתוהה על חוצפתו והעזתו של הדובר הצעיר. “שתקתי, הוסיף ר' בנימין. כעבור שעה, בשובי לביתי, כמעט ונשתכחה ממני אותה הערה. ישנתי. אך לפנות בוקר התעוררתי, כמו התדפקו על דלתי ועל חלוני וקול פנימי קרא: “יהושע, קום וכתוב'!” ומאותה שעה תקפו בולמוס הכתיבה, ומקץ שבועיים אסף ניירותיו ומסרם לבריינין ופרסם את הדברים ב”לוח אחיאסף”. היו שדנו את המאמר לשבח, כיעקב רבינוביץ, היו שדנוהו ברותחין כד“ר אהרנפרייז ב”השלוח" שאמר: “רדלר זה מחקה את ברדיצ’בסקי וברדיצ’בסקי מחקה את ניטשה, חקוי אחר חקוי”… כבר במאמרו הראשון נגע בשאלה הערבית, וזה התפתח ברבות השנים ל“משא ערב”.

ועוד מקרה של התקפת־כתיבה היתה לו, בעקבות מכתבה של מורה בארץ שכתבה אליו (בשהותו בחוץ לארץ) על מצבם של המורים, שלא באו על שכרם ששה חדשים רצופים. ושוב הוא, עשה לילות כימים עד שהעלה “צרור מכתבים מן הארץ” ובקולמוס ראשון שלחם ל“התקופה”.

מכאן אנו למדים, שכתיבתו של ר' בנימין נובעת כל עיקרה מתוך דחיפה פנימית, של “קום ועשה”. ברשימתו “דע את עצמך” (“על הגבולין”) אנו קוראים: “וכי איזה אוצר־שמים, איזו תכונה, איזו מתת, חייבוני להיות סופר בישראל? מנין כל הפרטנסיה והדרישה? משום מה בכלל מעמידים אותי לדין? מה פשעי ומה חטאתי? תאמרו: לשון? הרצאה וביטוי? להטי סגנון? אבל שתי תשובות בדבר. ראשית: אם לדין יש מקום לערעורים, פקפוקים, ספקות וספקי־ספקות. שנית: לו יהיה כדבריכם, אך הרי גם מתנות אלו, רקחות וטבחות בממלכת הספרות, לא היו כאן אלא תוצאות מגורמים אחרים, לא ספרותיים. כל אימת וכל־כמה שבער הלב ולהט הלב בשלהביות של איזו מחשבה, של איזו הרגשה, מצא לו את ביטויו, למחצה, לשליש ולרביע, גם בסממנים ספרותיים. שמע־מינה כי שלהבת הלבב, היקוד שבלב היא כאן העיקר, “הפרימו”, השאור שבעיסה, והביטוי הספרותי, אינו אלא טפל לו, כלי־שרת לו”.

ר' בנימין היה חלק מנופה של ירושלים והוא מתרפק עליה, על ירושלים עיר הקודש באהבה. “הה, ירושלים! דור אחר בא בעולמך. צפרים חדשות ינוו בין צוקי סלעיך, והזמירות מה נוגות, מה קודרות… את לא תתפלאי אם כוס הגעגועים גאה תגאה ואם איש־הצבא יניח ביום אחד את כלי מלחמתו מידו ועלה יעלה על גבועתיך וטמן את ראשו הקודח בחיקך הנעלה”.

אך כיסופיו נתונים לאוירת־בראשית של כנרת: למשרד הארצישראלי ביפו עם רופין ועם טהון. מסתופף הוא בין דמויותיהם של בריינין וברדיצ’בסקי, פרישמן וברנפלד, י. ח. ברנר. משבאתי להתבשם מברכת־שיחתו של ר' בנימין, העמיד עלי פנים תמוהות: “יקיר, אמר, הלא איני מקובל עתה על הבריות, ועל מה ראית לעשות כן?” היה זה ערב, שברקים לרוב האירו את ירושלים ורעמים שאגו ממרום. למחרת בבוקר ישבתי בחדרו ב“בית המעלות”: "לא, דעת הציבור אינה מענייני, העיר כממשיך שיחה שנקטעה בליל אמש. ודאי תראה בדברי מן היהירות. יהי כן… היה לי ויכוח עם פרופ' פישל שניארסון. כתבתי לו: בהיותי צעיר לימים לא בחרתי לעצמי להיות רופא ולא רב, לא ביקשתי לעצמי פרופסורה ולא פרופסיה כל־שהיא, דבר אחד התאויתי: לדעת ולהבין, ותפילה אחת אני נושא כל הימים: “לב מבין”. אומר לי בעל המסה ומתרגמו של “יסורי ורטר הצעיר”.

רגע שתק ר' בנימין, כאומר לשכך מעט סערת־נפש, שאינה צפה על פני השטח. הימים היו ימי זכרון לעליה השניה ור' בנימין העלה פרקים מאותה תקופה, משליחותו של שמואל יבנאלי לתימן וכל הלבטים, שהיו כרוכים באותה שליחות. "יש עמי סוד שעדיין לא גיליתיו לאיש, קרא ר' בנימין לפתע. לא אחת ישאל השואל: מה הניע אותן מאה המשפחות שנתיים ושלוש לפני שליחותו של יבנאלי לעלות מתימן לארץ. לפני כעשרים שנה נזדמנתי בבית מלון בירושלים עם אהרן אייזנברג והוא סיפר לי כיצד העסיקה אותו שאלת העבודה העברית. פנה אל עסקני תימן בארץ והציע להם, ובתנאי שאיש לא ידע, לכתוב לרבני תימן, שיעוררו את יהודיה לעלות לארץ ישראל ולעבוד את אדמתה. דומני, שאיש אינו יודע עד היום מעשהו זה של אהרן אייזנברג מייסד רחובות. ועיני ר' בנימין האירו מהאמת, שהגיעה שעתה לצוף.

כאן עמדה השיחה להגיע לסוף־פסוק. ר' בנימין קם, ניגש למזווה והביא עמו צלחת ובה שני תפוזים. נטל תפוז אחד ופתח לקלפו, נטלתי אני את השני, ותוך כדי כך, צף ועלה שמו של עגנון.

“כבר בימים הראשונים אהבנו את עגנון, אמר. עוד בהיותו בן י”ח הכרתיו. התאכסן בחדרי ביפו ובטרם החל לשלוח ידו בכתיבה, כבר פרסמתי שיחה קצרה, ששמעתי מפיו. עגנון דיבר אז על מנדלי: “אתם חושבים שמנדלי הוא הסיום, לא! צריך לצאת מתחום זה”. אותה שעה הבטתי עליו, כשם שבריינין הביט בי כשדיברתי כנגד דעותיו של אחד־העם, ועגנון הסביר: “הריאליסטיקה של מנדלי אינה מספיקה, היא מעורבלת, צריך לפרוץ מסגרת זו”… אהה, ימים, ימים, הוסיף ר' בנימין, כבר אז ראינו בחוש את עגנון של היום. בטרם החל בכתיבה, בימים שהיה מטאטא את החדר, ובין טאטוא לטאטוא, היה מענג אותנו בסיפורים ובאגדות, ודברי־חיים. עגנון הוא שגילה לי את הרב קוק. כבר אז הרגשנו במיוחד שבעגנון. כבר אז חקר וחקר במכמני הלשון העברית ובאוצרות היהדות והכין עצמו … כמה יגיעות מתייגע עגנון עד היום עד שמעלה לאור את הכתוב.. .

ארכו הדברים. יש גם ר' בנימין אחר, זה שהוא מחולק עם רבים. טעמתי תוכו של התפוז ומתקו היה ערב־ערב, וריחו כבעת פריחתו.

*

מהדמויות הפטריארכאליות של ירושלים היה, סופר והוגה, שחונן בעט־ענוגים, שביקש אחר הנאצל וקידש חייו ליפה ולערכי המוסר, בחיי יום יום; איש־שיחה מלבב, בעל זכרונות להפליא, ממלווי התפתחותו וגידולו של הישוב החדש מראשיתו, מחלוציו ובוניו, בכפר ובעיר, פובליציסט שנון, לוחם על דעותיו ללא רתיעה, נאמן ועקבי לעמדתו ותהא זו גם הבלתי־פופולרית ועתים אף מכאיבה ביותר. גלויי הכוח ומעשי האלימות שטם ללא פשרות, ותהא מטרתם קדושה ביותר. לא אחת חלקו על דעותיו, ביחוד לגבי העמדה כלפי הערבים, אשר התקרבות אתם היתה משאת נפשו מאז ראשית עלייתו על הבמה הספרותית והציבורית, מאז “משא ערב” שלו. “דעת הקהל אינה מעניינת אותי”, נהג להעיר תכופות. את האמת ביקש לשרת.

מתון־מתון מהלך היה ברחובה של עיר, בעל הדרת פנים ועטור זקן, רחב מצח, דיבורו בניחותא ואילו בלבו בערה אש תמיד. סוער ומעורר ויוזם תמיד לפעולות, אם בספרות ואם בציבור ובחברה. ר' בנימין הוא שעורר את ש. יבניאלי לצאת לתימן. נמנה עם ראשוני מקימי תל־אביב, וכעבור שנים – עם יוזמי הקמת שכונות חדשות בירושלים ובחיפה, הטיף לחידוש ההתנחלות בחברון וסביבתה והוא שהקים לו בית קטן בשעתו בכפר עציון ודר בו חדשים רבים. בעל חוש ציבורי, שלא ידע מנוח, מייסר ומוכיח בשער, מעורר את הישוב לפעולה שבמצפון, להציל אחים מהתופת הנאצית. בין מקימי “אל דמי” ו“ליגה ו'” ועוד אגודות כיוצא בהן, שמגמתן אחוות־עמים. מן המאמינים הגדולים שלא תם מצפון מן העולם, מכאן קרבתו הרוחנית לגאנדי, שעמו אף עמד בקשר מכתבים.

לבי נקפני על שבאתי להטריד בשיחה את י. ד. ברקוביץ ימים אחדים לאחר שקם ממחלתו. והשעה של אחר הצהרים, והחום בער כתנור.שלח אלי הסופר מבט רחום, והביאני אל חדרו, ועד מהרה נחה דעתי משראיתיו נצמד מחדש אל השולחן ומכונת הכתיבה לפניו. – מסיים ספורו על “צפת”.

“חייב הסופר לצאת מבדידותו ומהסתגרותו”, העירותי כמצטדק על ביקורי המפתיע והבלתי צפוי. או אולי תוי־פניו הענוגים, רמזו לי להתלות בנושא “הבדידות”. “ומה בכך!” העיר ברקוביץ. סופר אינו חייב לצעוד בראש כל חוצות, לצרף קולו לשאונה של עיר ולהמונו של רחוב. אדרבה, יפה הבדידות לאדם, ובפרט לסופר, שכל כוחו אינו אלא במעט הבדידות, שחלק לו אלוהים. ועוד: שמא תאמר לי, מה ענין לקהל קוראי העתונות בגורלו האישי של הסופר? אדם מביא ספר לעולם, והרי הספר מדבר בעדו. שותף אני לתפילתם של אלה, הדבקים במידתו של הקדוש־ברוך־הוא: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”. הצבור הגדול, ספק קרא מספרי הסופרים, ספק לא קרא. אולי שמע שמותיהם מפי המכים בתוף, והוא מחליפם לפעמים באלו. פסו קוראים מישראל – הוסיף בשטף השיחה, – עברו הימים עת היינו צמאים לכל גילוי ספרותי חדש. הספרים נתרבו, ואילו הקוראים נתמעטו. כלומר, לא שקוראינו נתמעטו במספר, אלא שאין אותה קריאה של היום דומה לקריאה של אז. מעטים קוראי־אמת בעולם־השקר שלנו. להודיעך, כשם שמצויים סופרים גרפומנים, כך מצויים קוראים גרפומנים. מוצא מין את מינו"…

סח ברקוביץ מה שסח ולא נתכוון ל“שיחה” והיה כנושא ונותן עמי, שמא ראוי לדחות את השיחה למועד אחר וטעמו ונימוקו עמו: לא מכבר קם מחליו והוא עומד עתה בעצם המלאכה, מכין לדפוס ספרו החדש, על ביקורו הראשון בארץ־ישראל. ניכר היה שברקוביץ מבקש לחוש מחדש אותה חויה גדולה של פגישה ראשונה עם המולדת. שנים רבות עברו מאז, “כיום אתמול כי יעבור”, עת דמתה תל־אביב יותר לעיירה. עבר את הארץ לארכה ולרחבה, בעמק ובגליל, בצפת, ירושלים וחברון. נכנס עם חבורה קטנה, ביניהם י. ח. רבניצקי (שהוא אחד מ“גבורי” ספרו הנעלמים) אפילו למערת המכפלה, זכות שנמנעה אף מן “הנציב הראשון ליהודה”. עבר עם ביאליק וש. צמח וביקר בישובים השונים, ישובים חדשים וותיקים, וכל המראות שראה העלה בצורה סיפורית. גדולה התרשמות ראשונה. ראיה ראשונה יפה משאר ראיות – כזו של תינוק, הפוקח עיניו על חידושי העולם. “ביחוד אנו, יוצאי העיירה בגולה, אותה עיירה וחייה הקטנים והעניים. שרויים היינו בעצבות, וכתבנו ספרים עצובים. כולנו כתבנו ספרים עצובים. להוציא אולי את שלום־עליכם, אף כי גם אצלו מסתיים כל סיפור הומוריסטי בטרגדיה וסיפורי הילדות העליזים – בדמעות ילדים. והנה באתי לארצנו, ארץ שטופת אורה ושמחה, עבודה ויצירה, התהלכתי בה לארכה ולרחבה, שכור הייתי מכל מראות עיני, לא נתפסתי לסנטימנטליות, אך חשתי בכל הווייתי כי אנו מחדשים כאן את נעורינו, שבים אל יסוד מוסד בקיום עם ואדם – של שמחת החיים”…

מכאן הפליגה השיחה על דרכי הסיפור בימינו. ברקוביץ, כאחרים, סבור, שאין סופרים זקנים וצעירים. יש ספרים טובים ורעים. ברוסית אומרים: “ייטחן ויהיה קמח”. כזאת נוכל לומר על סופרינו הצעירים. בעלי הכשרון שבהם סופם שיצאו לדרך המלך. נסיתי להסב את השיחה על תכניותיו הקרובות, וברקוביץ אמר: “כלום ראית סופר, שאין לו תכניות? אלא, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כש”התכניות" יבואו לידי גילוי ויניחו קודם כל את דעתי, לא אכלא אותן עמי".

כשקמתי, הייתי עובר ומסתכל בתמונות התלויות על קירות חדר־העבודה, בהן נראה ברקוביץ כאן בחברת שלום־עליכם, וכאן בחברת האודיסאים: ביאליק, דרוינוב, רבניצקי, איש מקלו בידו ותלבושתו כסגנון הימים ההם. הכל נראים צעירים, שופעי עלומים ומנדלי הישיש עומד לפניהם מחייך, ספק מתוך יהירות, ספק מתוך נחת־רוח, כגנרל הסוקר את צבאו. “מדי שבת בשבתו”, סיפר ברקוביץ, " היינו באים אל מנדלי לשמוע תורה מפיו. תמונה זו היא מהפגישות האחרונות, לפני צאתי מרוסיה לדור בברלין. והנה פרצה המלחמה הראשונה, נאלצנו לברוח לקופנהגן, משם יצאה כל המשפחה לארצות הברית".

התמונה הגדולה של שלום־עליכם נשקפת מעל אחד מארונות הספרים. “שלום־עליכם”, אומר ברקוביץ, “היה תופעה חד־פעמית בחיי העם, גילוי שבנס אשר נתרחש לעם דווי וסחוף. סופר ואדם מישראל, שהוטל עליו מטעם שר האומה להמתיק בצחוקו את מר־הגלות. יצירתו של שלום־עליכם אינה ספרות בלבד, אלא למעלה מספרות”. בקרן־זוית אני נפגש עם תמונה נוספת: ברקוביץ וביאליק, זה מול זה, כבשעת פגישה. “היו אלה ימים טובים” מוסיף ברקוביץ, “אירופה היתה שאננה ומדושנת, שביעה. איש לא חשב על מלחמה. אפילו ברוסיה היה מצב היהודים בעלייה, על אף כל הגזרות. רק שניאור החריף, היחידי, בחוש הריח שלו, הריח מרחוק את ימי־הביניים המתקרבים… ותמונה זו היא מן הימים ההם. אמנם, צרות לא חסרנו גם אז.אך הרוח היתה אחרת. אומר אתה, כי ביאליק נראה כאן כמי שלבו טוב עליו? אמנם כן. אולם כסבור אתה, שביאליק נמנה בין אלה האומרים: שלום עליך נפשי? רבות שבע מרורות במסתרים, בבדידות חדרו”. “בשממון הזה אחפוץ בדד היות”…

כשעמדתי להיפרד ממנו שאלני הסופר: “האומנם הוצאת משיחה זו דברים הראויים להעלותם ברבים”?

חזרתי ועלעלתי בכתבי ברקוביץ ולא אחת יעלו רושמי רשומות כל התרומה הגדולה שהנחיל לנו בסיפור, במסה, בזכרונות ובתרגומו המופלא לשלום־עליכם. אך מוטיב אחד מצאתי בולט יותר מכל, נושא אשר באקראי נאחזתי בו בראשית השיחה – זו הבדידות, המשמשת לברקוביץ עולם ומלואו, עולם של אצילות ורווי־כיסופים לטוב ולנעלה. “נער מתבודד הייתי, ההולך אחר הרהורי לבו”, אומר הוא בספורו הראשון “בערב יום הכיפורים”. ולהלן, כשהוא מתאר ביד אמן דבר המריבה שפרצה בערב יום הכיפורים בין אבא וגרונם ואמא ואשת־גרונם: “לא די שאינם מתפייסים, אלא מוסיפים להקניט אלו את אלו בצעקות וקללות נוראות, שאסור להעלות אותן על הלשון אפילו בשאר ימות השנה. שקעתי בהרהורים מרים אלה, בעמדי בודד על התנור, והייתי בעיני אומלל מכל האדם אשר על פני הארץ”. ..“הוי קלארה, קלארה הטובה!… מהרהר אני בבדידותו בימים האלה, כשהאביב מתדפק על חלוני בטעות”… (“וידוי”). בדידות יוצרת זו אינה פוסחת על סופרנו גם בעת ביקורו בארץ, כשהוא מקשיב בה את הבשורה ל“ימות המשיח”.

כבד על עפעפינו העולם.

ראשינו שח. בכינו נאלם.

נחתם האור בפאתי הים

הזמר תם.

הולכים עבים. צועדת השירת

בדומיה זורחת ומקמרת.

נהיה שלוים. נהיה שלוים מאד.

היום פנה. עינינו עצומות.

נעימה של תוגה מתרעדת בשיחתה של לאה גולדברג. לעתים יאירו עיני המשוררת בחיוך, כקרן אורה הזורחת מבעד גבות־עיניה הלאות, כטובלות ברביבים. אותו בוקר ראיתיה כהתגלמות שירה הראשון שנדפס מימי נעורים, “חורף”, בו מתארת “טיול נאה ביום קר מאד, וקרני שמש מפזזים מבין שלגים”; מזיגה של אפרורי ולובן, מעין “צער עולם”, עצור, ויפי־גנוז:

הנה אשה עבריה, ושירתה עמוסה גורל־אדם:

אהבתי הפצועה, האילמת –

איך תוכל צפור יחידה

לשאת את כל השמים…

ביקשתי אחר מקור שירתה. העלתה לאה גולדברג קטעי זכרון מימי ילדות. בת חמש היתה כשהחלה ציוצה השירי. ההורים רשמו דברי השיר, וכמתוודה על “חטאת נעורים” העירה ש“אם יחפשו אי־שם בניירותיה, אל־נכון ייגלו אותן מחברות של שירים ראשונים, שצמחו ממחוז הילדות. נזכרתי בתיאור ב”והוא האור": "… הילדות שכבו פרקדנית בין הגבעולים הגבוהים והדשנים, שמי הקיץ מלמעלה והעננים שעליהם – הולכים לאט. כשהיתה בת חמש, לימדה האב לאהוב את העננים הללו. סיפר לה עליהם כעל בריות משונות ויפות מכתבי־הקודש. צאן יתרו. ואור השקיעה על הצמרת־הסנה בוער ואיננו אוכל. תמיד זכרה את הדברים האלה, והלך נפשה היה אלגי בחיק הטבע אף בימי הילדות. לפרקים היה נדמה לה, כי גם היא הנה בריה מופלאה מאוד, גדולה וחכמה ויודעת את סוד הדשאים והאילנות.

“הקשיבי, אוליה, אני שומעת איך צומח העשב”…

לא אחת נהגו ההורים ללוות בהערה שיר שחיברה הפעוטה: “אין בזה כל משמעות”, ולימים התרגלה הבת והיתה נענית בשאלה:“וכי יש משמעות בשיר”?…

מאז למדה לרשום את השיר, ואחר שנוצר בהכרתה, מקבל משמעותו וטעמו, ואחר קובעת מסגרתו. צמיחתה השירית של לאה גולדברג היא איפוא צמיחה אורגנית. צעד בצעד גדלה עמו: “אהבתי מאד, כשהיו קוראים לי שירים”, העירה.

בת תשע ולאה גולדברג נכנסה לבית ספר עברי ומבלי לדעת אף מלה עברית, והיא נאבקה בקשיי המעבר משפה לשפה, ועד שגברה העברית על “בת האמה”, ומתוך רחשי חיבה והוקרה מזכירה את מנהלה פרופ' משה שוובה. משנידלק ניצוץ הלשון העברית בנפשה, חשה במהפכה שחלה בחייה ויוזמת לדבר עם חברותיה אך ורק עברית. הצימאון לידיעה גבר בה, ביקשה לתור אחר המקורות, מכאן שפות השמיות שלמדה באוניברסיטאות ליטא וגרמניה. למדה היסטוריה כללית, וראתה את ההוראה כממשות לחייים, והשיר מתרונן בלבה כבחלום: “מעולם לא חשבתי לעשות את הספרות למקצוע, מבחינת הקיום”. עם סיומה את האוניברסיטה בבון, כיהנה לאה כמורה לספרות עברית ולהיסטוריה בליטא וציפתה לסרטיפיקט לעליה לארץ־ישראל. “היתה זו תקופה של פרץ ולחץ ספרותי”, אמרה. הוציאו עלון ספרותי בשם “פתח”. וקובץ בשם “פעם”: “רוצה אתה, היתה זו סערה בכוס, אף בעולמה של הספרות העברית בליטא. באמצעות עלונים אלה באנו בקשרים עם אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן בימי “כתובים”, ושיר אחד משיריה כבר הופיע ב”דבר“. זלמן שזר שנזדמן בליטא באותם ימים, תהה על יצירתה של לאה, והוא,שהעלה” את שירה הראשון לארץ והיא עדיין “בסוף מערב”…

“ביקשת ליצור גם בפרוזה”, אמרתי ברמזי על ספרה “והוא האור” ועל העקבות האבטביוגרפיים המצויים בו.

אמרה לאה: "ככל ספר על נעורים, מצויים בו הרבה צבעים אישיים, אם כי אין בו מן האבטביוגרפיה במובן המקובל. העליתי לפני כן ספר נוסף בפרוזה “מכתבים מנסיעה מדומה”, והיתה כמתנצלת על “שגיאותיו” של אדם צעיר הנתפס למשובות, והזכירה דברי פושקין, שאמר כי “הפרוזה היא רצינית יותר” ומיד חזרה לעצמה והעירה כי גבולות בטויה מסומנים בשירתה, “בשירה בא בטויי לידי מצויו”.

אמרתי, שירה או פרוזה, העיקר שהאדם יגיע לידי תיאור החיים לאמיתם, ואגב הצבעתי על כמה מקוי דמיון אופייניים שבין יצירתה ליצירתו של יעקב פיכמן: אותה נהייה אחר מראות הטבע, התפעמות ממראות הדשאים וקמה שהבשילה, הדבקות לצד האסטתי שבשיר, האהבה לילד. לא מקרה הוא שיעקב פיכמן כתב, לאחר שהופיע ספר שיריה “על הפריחה”:

"שמחתי כי הנערה הביאה מליטא העברית משהו שהיה לו ריח תרבות ביחד עם ריח של שבלים מבשילות – לא לחינם קראה לאחד מקבציה “שבולת ירוקת העין” וגם בזה היא קרובה ללבי, שבהיותה אמונה על הקצב המודרני, אין היא מפגנת אותו – איננה נזקקת לו אלא במידה שהוא מוסיף לעצם השירה. בעולם הזה לא נוצרנו אלא לשיר, – לפרוח, והיא מברכת “על הפריחה”, בהמשך מוסיף פיכמן: “היא יודעת סוד המסה הביקורתית, שאינה נכתבת בלי עמל, בלי התרכזות מיוחדת”.

אמנם כן, נענתה לאה גולדברג, היו לה יחסי רעות וקירבה יתרה עם יעקב פיכמן, אלא שאינה מוצאת השפעות שירתו של פיכמן ביצירתה. “ודאי, ההשפעות הראשונות באו עלי משירתו של שלונסקי וממנו למדתי הרבה מאד. אולם בשבילי היתה פגישה אחת, כמעט מהפכנית בחיי והיא הפגישה עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), כאדם וכמשורר, והוא לא פירסם אלא י”א שירים בלבד. יש בעולם כמה אנשים, שיאמרו לך כמעט אותו דבר על אברהם בן־יצחק. שנה לאחר פטירתו נפגשתי באנגליה עם הסופר אליאס קאנטי, שהיה ידידו של אברהם בן־יצחק, והשאלה הראשונה ששאל היתה: “האם גם בחייך היה האיש הזה החשוב ביותר כמו בחיי? כשנעניתי “כן”, הוסיף: “כך היה גם בשבילי, וגם בשביל הרמן ברוך, בשביל הקומפוזיטור אלבן ברג. הוא היה אומר מלה, וכדברו תקנו כל מה שכתבנו”. היתה זו אישיות חד־פעמית. ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות ונדמה, כי קיבל מידיו אוצר יקר”, כותבת לאה עליו ב“פגישה עם משורר”.

הדמות השניה שהשפעתה נודעת על לאה גולדברג היתה של אורי ניסן גנסין: “זה היה הסופר שלי”. בהיותה בת חמש עשרה גילתה את אלכסנדר בלוך, ובת שבע־עשרה היתה לחסידה של רילקה, “בשירי הראשונים מורגשת ההשפעה שלהם”, וכמבקשת להצניע עצמה הוסיפה: "דיברתי על השפעה. לא תמיד הסופר האהוב ביותר הוא גם קרוב ביותר מבחינת הדמיון ביצירה. מגוחך יהא לזהות את ההשפעה עם הקירבה והדמיון. אלה הם שני דברים רחוקים. כבר אמר פורסטר: “אם אני רואה פירמידה איני מושפע ממנה, אני מתפעל ממנה”. הוא הדין לגבי השפעות ספרותיות.

הפליגה השיחה על דרכה של הביקורת הספרותית, אשר לעתים קרובות נתפסת לביקורת של “מחמאות ושבחים” המעוררים חולשת הדעת ורפיון הרוח, במקום הביקורת העניינית ביקורת כזאת, אפילו תהא זו שלילית, ברכתה מרובה, לפי שזו קוראת לאתגר, מעוררת לחשבון הנפש, להתמודדות מחודשת, “והשירה”? אמרתי. כלום טובה הימנה? היתה המשוררת כשואפת אנחה ואחר אמרה:

“כל־כך הרבה כותבים שירה אצלנו, עד כי מרוב האילנות אין רואים את היער. קבצי שירה יוצאים רצים ודחופים אלו אחר אלו, והעתונות מלאה וגדושה מהם. באמת, אני כבר נבוכה ומבולבלת. מדפיסים אמנם כל מה שראוי לדפוס, ואין כנראה מלאכה זו קשה ביותר כיום, ואין נותנים את הדעה גם למה שמעבר מזה”…

הרהרה רגע. כאילו נרתעה המשוררת מן המשפט החמור שגזרה על השירה בימינו והוסיפה: “מכל מקום, יש לחכות ולראות את שיעשה הזמן”.

מגוונת היא יצירתה של לאה גולדברג. לאחרונה קיבצה בספר אחד את שירה “מוקדם ומאוחר” (ספרית פועלים) בו כלולים: “טבעות עשן”, “שבולת ירוקת העין”, “מביתי הישן”, “שיר בכפרים”, “על הפריחה”, “ברק בבקר”, “מלים אחרונות”. בהם מתרוננת ומתנגנת השקפת עולמה של המשוררת על כל גוני החיים, על “האהבה הפצועה”, האכזבה, הבדידות, הטבע ומראותיו, החיים לגוניהם, תוחלתם ששונם, יגונם. מראות השואה, שהמשוררת היתה להם עדה בראשיתם העמיקו בנפשה:

איך את לבנו הגוסס נביאה

אל יום חדש בהעלות האור?

כאון תוסס היין בגביע,

כאן רקיע את קשתו יחגור,

כאן הבקר מפזז בשחת

ולחי־שקיעות נצמד ללחי האור.

ורק אנחנו, הלומי הפחד,

גזולי־חלום, עדי התבערה,

נשא את אדמתנו הפורחת

כנזר אבלות אלי קבורה.

*

דירתה של לאה גולדברג בירכתי ירושלים, משקיפה אל חומת העיר והדר נופה. כל שבחדרה, עציץ וריקמת־יד, תמונה וספר מעידים על רוך, שיד ענוגה מרעיפה עליהם טללים רעננים.

“אתה שואלני על התכונות הבולטות בספרות הישראלית החדשה”, לדעתי, אחת התכונות הן נסיונות צורניים בשירה ובמידה מסויימת גם בפרוזה, המבקשים לשבור, מה שקוראים, “הכבלים של הצורות המסורתיות”. אם בדור שלפניהם היתה מורגשת השפעה של ספרות רוסית וגרמנית בעיקר בספרות העברית, הרי הדור הזה, הקורא בעיקר אנגלית וקצת צרפתית, מושפע יותר מן הספרות האמריקנית, האנגלית ובמידה ידועה מן הספרות הצרפתית החדשה. הדבר המבדיל דורנו מן הדור הקודם, זה גם הנסיון להכניס את הסלאנג העברי ואת לשון הרחוב לתוך הספרות. לצערי הרב, בפרוזה, לעתים קרובות, אין הסופר מבחין בין דיבורו של הגיבור, לבין לשון שלו, של המספר. לא אחת אנו מוצאים, שהגיבור מדבר לשון ספרותית יתר על המידה ואילו הסופר בלשון המדוברת. דבר זה יתאזן אי־פעם לכשייוצר באמת סגנון חדש בפרוזה עברית.

– כלומר, אמרתי, עדיין נמצא הסגנון העברי החדש בשלב של גיבוש?

– בדרך כלל לא, השיבה המשוררת. חוץ ממעטים, שיש להם סגנון אישי משלהם וזה מה שנדרש מהסופר.

אשר להלך הרוח, הוסיפה לאה גולדברג, בולט נסיון לשינוי ערכים הגובל לעתים עם ביטול ערכים. עם זאת, אין להפריז בצעקה על ביטול הערכים. אני משערת כי בשעתו גם ברנר עורר רוגזה של קוראים רבים. מה שנראה אז כנהיליזם, היה אף על פי כן, מן היסוד המפרה.

אשר לרציפות בספרות?

בשאלה זו, סבורני, שעם כל הסטיות, קיימת רציפות. אפילו המודרניסטים הגדולים ביותר, הכוונה למוכשרים ביותר, לא יכלו לעשות מה שהם עושים אילמלא היה מאחוריהם עולמם של ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי, ברנר, גנסין. אלא שכל אחד בוחר לעצמו, “אב” המתאים לרוחו יותר. שמתי לב, הוסיפה המשוררת, כי בשירת הצעירים, יש אהבה למשוררי ימי הבינים ולפיוטי אהבה, שהיא גדולה יותר מאשר בדור שקדם להם. החידושים של משוררי ימי הבינים, היחס שלהם ללשון ולעתים גם צורות ומשפטים שלמים אנו מוצאים דוקא אצל הצעירים. מעניין, דומה שמשוררינו מבקשים לחזור ישר אל המקור. הם מחפשים איזו תקופה בספרות העברית ולהיאחז בה ולפי שחלק מהם אינו קרוב להווי העיירה היהודית, ולמרביתם אין יחס לספרות ההשכלה, הרי הם פונים לשירת “תור הזהב”.

למשל?

– למשל, המרובעים של יהודה עמיחי. אלה ממש מושתתים מבחינה צורנית על המרובעים של ר' שמואל הנגיד. זה מקרה בולט, אך אינו יחיד. חזרנו לשאלה, על תכונתה ויעודה של הספרות שלנו.

– לא אדוש בשאלה זו, אמרה לאה גולדברג, כי אני חושבת שיעודה ותפקידה של כל ספרות ליתן את הביטוי למציאות הרוחנית והממשית של בני־אדם החיים בדורו של הסופר. המסקנות נוגעות יותר לעניינו של הקורא מאשר לעניינו של הסופר. אם נתחיל לדרוש תכלית מסויימת מספרות, נגיע רחמנא ליצלן לאיזו “סוציאליזם ריאליסטי”…

עמדה השאלה, אם דור הסופרים של היום חדור אמונה בדרכו וביעודו.

– סבורני, שהדרך אינה ברורה לרבים, הטעימה לאה גולדברג. אין אותה התרוממות רוח של הרגשת תחיה. ודאי, נקל להסביר. הלוא מצב זה נובע מתנאי חיינו. עם זאת, ובסופו של דבר, הספרות הטובה נעשית על־ידי יחידים, ואנו כולנו לוקים בקוצר רוח. אם במשך שתי שנים אין יצירות גדולות, אנו כבר נתפסים ליאוש. שהרי, לא נאמר בשום מקום, שספרות מוכרחה לתת שיאים כל שנה. הדברים יסתברו במשך הזמן, כאשר ההיסטוריה תעשה את הסלקציה שלה, כפי שעשתה בדורות האחרים.

הדמויות המעוצבות ב“היושבת בגנים” כיצד גילית אותן? – שאלתי פעם את חיים הזז, אגב טיול־ערב בצדי הדרכים של ירושלים. היו אלה ימי מאבק מרים לארץ כולה, ביחוד בירושלים: הלבבות כמהו לגאולה. חישבו הקץ. אניות מעפילים התדפקו בשערי המולדת… באותם הימים עוד עיטר את פני הזז זקן עבות; הוא הביט אלי, בעינים מאירות וחודרות והשיב: מרי סעיד ומרי אלפקעה – לא היו ולא נבראו. יכול סופר להעלות לעתים דמות מן המציאות – והיא מופרכת, אינה מתקבלת על דעת איש ואינה חודרת ללבב. ונהפוך הוא: יתכן עיצוב דמות דמיונית – והיא תדבר בשפת מציאות יותר מכל מציאות. הלא זהו כבשונה של ספרות…

אותה שאלה ואותו מענה צפו בזכרוני כשסיימתי את הקריאה ב“יעיש” – ספרו של הזז. הודאות של “מציאותו”, של יעיש – נעלה מכל ספק. שהרי אנו פוגשים “אותו” על כל צעד ושעל, אם במעברות ואם בכפרי עבודה, בעיר ובכפר, אותו ואת אחיו החרוצים והמובלעים במלאכתם, הכמהים לביאת־הגואל, עליזי הנפש וצמאי־חדוות־החיים, השרים ומתרוננים, שריקודם – אש־דת.

ראוי שיבואו מיטב סופרינו ומיטב מבקרינו ויעמיקו חקר ביצירה מופלאה זו, ב“יעיש”, מפאת העולם המיוחד שהזז חושף בה, עולם חיי אחד משבטי ישראל – התימנים, ומפאת ייחודם של היוצר ויצירתו. אם בכל שאר יצירותיו הרבות בא לכלל גילוי כוחו הרב בהעלאת טיפוסי־אדם ודפוסי־חיים – הרי ספרו זה, דומה, הגיע לשיאים. כל תיאור ותיאור שלו ממערכי הנפש וכל הסובב אותה מעוצבים בכוח אמנותי רב. גדושים במראות ומרהיבים בעתרת גונים, משופעים בלהטי ניב, כובשים ומהממים. היכל פלאות הקים לנו הזז ביעיש, החטוב באדריכליות עשירה וקוסמת; היכל העשוי תאים־תאים, וכל תא, הוא שלמות בפני עצמה. והמיוחד והנועז בתופעה זו הוא, התעוררותו של הזז להקמת היכל־פלאים זה: איש מישראל, מיוצאי רוסיה, אשר גדל באקלים תרבותי מסויים, היה אמון על מיטב הספרות האירופית וספג אוירתה ורעיונותיה, עולה לארץ־ישראל ונטרד אל קוטב שונה בתכלית, נוטל “מקל נדודים” ומפליג יחידי ל“מדבר שרגל אנוש לא דרכה בו ולא חצתה אותו”. הזז קובע לו פינה בירכתי ירושלים, עלית־גג צנועה וחבויה, פעם ברחובות הבוכרים, פעם בזכרון־יוסף בין הכורדים או בנחלת־אחים בין התימנים, ועורג אל מקורות יניקה, לרוות צמאונו הרוחני. הוא פנה תחילה אל הכורדים, אלה היהודים המוצקים, ההרריים, העומדים איתנים בשתי רגליהם עלי אדמות. אך כאן לא עוררה המציאות, כנראה, הדים רבים בנפשו. הקול והבת־קול לא נענו אהדדי. לא פעם התרחשו “מאורעות מרעישים” במשכנות שבט זה – ואילו בנפש היוצר לא ניכר רישומם. בשבתות יכול היה הזז להיות עד־ראיה למחזות רבי־ענין־וגורל לעדה – אך בנשמות האחים האלה, בחיי הרוח שלהם, לא מצא כל אחיזה. בחושו האמנותי פילס לו אט־אט נתיבות לעדות אחרות, גזר על עצמו חיי בדידות ונדר –כביכול – נדר להתערות בחיי בני העדות האלה, להיצמד להווייתם, לשיש בשמחתם ולהתאבל באבלם, סר לבית־תפילתם ותלמודם. אליו פנו והשיחו מרי לבם ושטחו לפניו רצונם ומאווייהם. למד שפתם, דרכי הבעתם ומנהגיהם, האזין להגיגיהם ולרחשי לבם – עד כי נלפת ברוח חייהם, נמשך לבושמם החריף, נתפס לאוירת־בראשית שלהם והיה לאחד מהם כמעט ללא חציצה. נפשו מלאה אהבה רבה לשבטים אלה, אשר כל אחד ואחד מהם מתפאר ב“אתה בחרתנו”.

יכול היה הזז לדרוך על אדמה סלולה, לפנות רק אל אלה אשר מתוכם הוא עצמו יצא ואשר את חייהם ותמצית תולדותיהם תאר בחרט אמן ביצירותיו הקודמות (“בישובו של יער”, “קץ הימים” וכו'). אך הוא לא כן עשה. הוא לא הסתפק בתיאורי הנוף הטבעי והרוחני אשר בו צמח הוא עצמו, אלא נטה אהלו בלב מדבר־שממה, בעיצומן של סופות חול מסמאות, וכאן החל להכשיר קרקע ו לשתול שתילים ולהצמיח צמח, כאותם חלוצים שמרדו בתחום־המושב ופרצו גדרים אל מרחבים ומישורים רחוקים; כאותם כובשים שקסמו להם הרי הגליל והבשן, הערבה והנגב ופינות נידחות אחרות, אשר דורות רבים היו מאין יושב – כן היוצר הספרותי חיפש לו הפעם ביטוי הולם לרוח הנישאה שצנפה רבים ורבים. הוא תר בספירות נעלמות ונסתרות, כאומר לחדור למקור־המקורות של רוח האדם בישראל. והזז מצא בשבט התימני ההד הנאמן שאליו נכסף. ההווי של שבט זה הלם בנפשו כמקבת. משנאחז בעולם זה, שוב לא הירפה ממנו, לא נטשו, עד אשר מיצה תוך־תוכם של החיים החדשים שגילה, רבדי־הרבדים של הנשמות האלה, אשר ריחפו דורות על דורות בערטילאיותן בחללו של עולם זר ועויין, נשמות תועות ותוהות, עד שמצאו גואלן. פניני פולקלור ומחשבה, צער־יחיד וצער עולם, נארגו ביצירה זו בריקמת־יקר שמהותה אחת – גאולה עצמית, גאולת ישראל.

ויש בזה משום פלא ומשום נס.

יתכן שה“פלא” הזה של אדם “זר” החודר לעולמם של אחרים – אינו פלא. כי על כן זו היא מלאכתה של ספרות, וכל סופר־אמן מלאכתו בכך. אבל הפלא שחולל הזז מתגלה לא בעצם הנושא שבחר ליצירתו, אלא ביצירה הספרותית עצמה: בברק הכשרון המאיר מתוכה, בעולמות הגנוזים והנגוזים שנחשפו בה, בביטוי הנמרץ שנתן לנפשות הפועלות ונפעלות בעולמות אלה ובאהבה הגדולה ששיקע בהן האמן.

אם מרי סעיד, ב“היושבת בגנים” שלו הוא דון־קישוט שלנו ומרי אלפקעה – סנשו פנשו יהודי־תימני (כדברי ב. כצנלסון) – הרי “יעיש” הוא “אודיסיאה” יהודית. אין גיבורה מפליג במים עזים ולמרחקי ארצות ועושה מלחמות ונפלאות לבדו – אלא הוא יצור אוורירי, דל וכחוש, אשר עולמו אינו אלא תחום צר, בחינת ד' על ד' אמות, ואילו מבחינת הרוח ומערכי הנפש – שטחים שאין לזרים שליטה עליהם – הרי עולמו של הגיבור הוא רחב עד לאין־סוף. עולמו־אהלו של יעיש נסמך על יתדות הנוטריקון והגימטריה, ויריעותיו – האגדה, החלום וההזיה. החלל רצוף רוחות ומלאכי־שרת, אליהם עולים בסולם הסיגופים ובעיוני “הזוהר” וספרי־קבלה אחרים. עולם אוורירי לכאורה, אך הדמיון והמציאות משמשים בו בעירבוביה ומשלימים זו את זו; זוהי ממשות־חיים שיהודים סיגלו לעצמם בארץ אויביהם וחיו בה דורות על דורות, מציאות סוערת וטראגית, רבת דווי ויגון, אשר השלימה עם כל פורענות, עם כל מצב, עד בוא המשיח. במציאות זו לא נעדרו גם תופעות שהן נחלת כל חברת אדם “נורמאלית”: התלקחות יצרים ותאוות, קנאה ותחרות, תחושת אושר וצער השיעבוד וסבל, המביא לידי התרסה כלפי שמים. נשאל עצמנו לא פעם ובתמיהה, שמא חיים ערטילאיים אלה, חיי־רוח אלה, תלישות זו, הפיגו במקצת טעמה וצערה של הגלות המרה, היו לנו למגן ולמחסה, שמרו על ייחדונו?

הזז אינו מחפש את “המנהיג”, את הגבאי והתקיף, ואף אינו פונה אל יצורים נקלים ושפלים. הוא תר אחר פשוטי־עם, בהם הוא מגלה כל הנשגב שבאדם. פעמיים ושלוש חוזר הוא: “לא דבר גדול הוא, יא אבי, להיות מלאך בשמים, ולא דבר גדול הוא להיות בהמה בשדה, אלא דבר גדול הוא להיות אדם בארץ”. אדם הצועד צעדיו הראשונים מתוך לבטים ומאבק פנימי, תהיה ותמיהה עד שמגיע לעמידה איתנה־מוצקה. צעד אחר צעד, אחר הצלחותיו ותהפוכותיו של יעיש, אנו עדים לאפלה האופפת אותו. מר לנו על שלא ניתן לו ילד, ואושרו – אושרנו משהוא זוכה לפרי־בטן; אנו רעבים ברעבונו, חולים במחלתו, ולאחר החלמתו מפתיענו בגילוי פילוסופי, באמת־החיים שלו. רק שני דברים למד בימי חוליו: העולם הזה אינו ולא כלום – הרי זה דבר אחד; העולם הזה הוא הכל – הרי זה דבר שני"…

מכאן ההתמודדות הגדולה: מעתה כל מצוקות האדם אינם אלא אמצעים להתעלות נפשית. גם בשעה שעולמו שרוי בחשכה נפש יעיש זוהרת וקורנת. הרעב, זה אויבו הארור ביותר של האדם – נעשה לו ליעיש מקור בטחון, לפי “שיפה בטחון מממון”; ההתענות והצום – מקור להזדככות הנפש, עוצמה המקרבת את הגאולה. אשת יעיש, גנא, אשה הרואה את החיים כהווייתם, מנסה מדי פעם בפעם להחזיר את בעלה אל המציאות הפשוטה, להביאו לידי הודאה בכך, שרעב הוא רעב, שתענית היא התענות המכלה את הגוף. אך לבסוף היא נכנעת ומשלימה עם גורלה, נגרפת בזרם רצונו התקיף של בעלה, נכנעת בנאמנותה ללא גבול: “מי לי בעולם בלעדיך”. כנגד ההתרסה של האשה: “עד מתי נישאר מצטערים, מתי תבוא לנו הישועה – לאחר שתצא נשמתנו?” הוא מגלה לה סוד כמוס: “אנחנו כבר נושענו! כי העניות היא ישועה!… אסור לך שתטיחי דברים כלפי מעלה! העניות היא אוצרו של הקדוש־ברוך־הוא, כתר מובהק מכל הכתרים שבעולם, שכל מיני אבנים טובות ומרגליות קבועות בו לקבל דיני שמים באהבה ובחיבה”! כי זהו הגורל: “מי שנתון למעלה רוגם, ומי שנתון למטה נרגם, ומי שנותן יסורים הוא גם נותן כוח לסבול את היסורים”. אין לתמוה על כך ש“שבת של אותו שבוע היתה להם שבת של רעב”,, ,

ומשהדביר יעיש את הרעב ורתם אותו לכוח של חיות, – דוקא אז משתפר מצבו, והוא עוסק ברוכלות ואחר־כך בצורפות. חלה “הרווחה כלכלית”, והבית נושם לרווחה. אך יעיש עומד “בנסיון” של הרווחה ויכול לו. בדרך סחרו הוא נתקל בתופעות של השפלת כבוד האדם: המוסלמים מבזים ובוזזים את היהודים. יהודי חייב לרדת מעל בהמתו משנתקל במוסלמי, יהודי חייב להתרפס, ללבוש קלון, יהודים נרגמים באבנים… תופעות אלו מעוררות בלב יעיש סערה, ישותו מתקוממת נגד מציאות זו, הוא כבר “ציוני”. אולם עד מהרה הוא חש, מה דל־אונים הוא נוכח העולם העויין, המקיף אותו. שיח ושיג תמידי לו עם מלאכים, אליהם הוא נמלט ומוצא נוחם במחיצתם. בן־בית הוא בין דרי־מעלה ובקלות עולה אליהם בכוח מזמורי התהלים, “הזוהר”, הצומות והסיגופים. בלבו של יעיש גועשים רחשי שנאה לרשעי הגויים, ובלבו עולה מחשבה נועזה – מחשבת נקם, המתגלית אגב אורחא ב“משא ומתן” שלו עם המלאך, בהציעו לו להתחלף בתפקידים: “אני אהיה מלאך בשמים ואתה – יעיש בארץ”. אך יעיש נרתע מהמחשבה שעלתה לפניו ולבו מתמלא רחמים על המלאך: “למה לך לירד למטה? ובפרט שאנו שרויים בגלות ואין לך קשה מגלות ישמעאל”! ומשטמתו העמוקה של יעיש כלפי הגויים המשעבדים כאש בוערת בעצמיו. הוא יורק מלוא פיו, המלאך שואל לפשר הדבר ויעיש קורא: “אני ירקתי עליהם, על שונאי ישראל, ימח שמם ושם זכרם, שהם משתעבדים בנו בכל מיני שעבודים. אה”… הגיע המלאך עצמו ואמר: תירק ותירק עוד! ויעיש משיב: “מה שווה אם אני אירק?” – צידד יעיש עיניו: זה נחוץ להם מבול ולא רקיקה קטנה אחת שלי… לו השם ברוך הוא הביא עליהם מבול או שלח להם מלאכיו והפכם כסדום ועמורה! ולו אני מלאך במקומך ואותי שלח הקדוש־ברוך־הוא בזו השליחות, אני הייתי הופך לתוהו ובוהו כל הארצות של רשעי הגויים ולא השארתי לשונאיהם של ישראל שריד ופליט!"

ומהכרה זו כאילו נפרצו החומות לגאולה ואין גאולה באה אלא כשאדם גואל עצמו. יעיש חש באונו, בעדיפות כוחו לשאת ולסבול יותר מאותם המלאכים בני המזל אשר בכוחם להושיע ולא יאבו. היסורים חיסנוהו. יעיש נאבק עם המלאך: – "אני גדול מכם ועליון על כולכם! אני – אדם אני! חשוב אני! אני נבראתי בצלם ובדמות!

המאורעות שהתרחשו אחר־כך נובעים מהכרה זו כבדרך הטבע. בא שליח מישראל ומעורר את הלבבות לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל, לנשק עפרה ולהתרפק על אבני הכותל המערבי, לעבוד את האדמה. ויעיש נוטל מטלטליו ויוצא לדרך. וראה זה פלא: משדרכו רגליו על אדמת הקודש, נגוזה אותה מציאות אורירית, אותו עולם הזיות. במקום אותה תלישות נצמד יעיש אל אדמה מוצקה, אל ישות טבעית: – “מה זה?… נצטער בלבו. – תמיהה! תמיהה גדולה… במקום שאסתייע בזכות קדושת ארץ־הקודש ואעלה למעלה־למעלה, גבוה מעל גבוה, למקומות שלא זכיתי לעלות, ואסתכל בציפיית המרכבה או אכנס להיכל משיח ומה וכיוצא – הנה מן השמים אמרו לי: “הכבד ושב בביתך!” מה זה?… האם חטאתי לשם, טעו בשמים או שארץ ישראל גרמה לי?… הייא, יא מריה דעלמא! הנני פה! בארץ הקודש! בירושלים!”, ויעיש “לא נענה לא בדבר של מעשה ולא במראה ולא בחלום. כל עמל שעמל וכל יגיעה שיגע לא הועילו לו. השמים ננעלו בפניו ולא נפתחו לו עוד כל ימיו, לעולם”.

כאן מגיע המאבק הנפשי, הפנימי לשיאו. המהפכה שחלה בנפשו היא אכזרית – ומעודדת. שקע עולם – עלה עולם, ובו נגאל האדם באשר הוא אדם, זה העומד איתן בשתי רגליו עלי אדמות, שלם בגופו וברוחו, וממעל לו שמים גבוהים ושמש זורחת.

*

חיים הזז בעל־פה משרה מתוך רושם ראשון מעין כבדות ותהייה. אך עד מהרה שובה אותך באמת הפנימית ובלבביות הטבעית שבדבריו. וכל שיחה עמו מאלפת. יום ששי היה אותו יום. ישב הזז לפני שולחנו ועיין בספר. העליתי משאלתי, אם כי ידעתי עד מה הוא כופר בעיקר “הראיון”, כמעט ונפשו סולדת הימנו. “אדרבה, אשאל אני אותך שאלות”, העיר. אמרתי: זה דרכו של ראיון, כמוהו ככבוד, כל שבורחים מפניו, הראיון רודף אחריו. – ממה נפשך? הפסיקני. סופר, אם דבר עמו, הרי קולמוסו בידו. ואם אין – הרי שהשיחה היא בחינת מלאכה לבטלה, העלולה להכלים פניו ברבים ואף להוציא זמנם של הבריות בדברים שאין בהם מן הטעם. או שמא תאמר, רצון הוא להסב מעין נחת־רוח לסופר, לכבדו ב“עליה”? ניחא. אלא, מנין לכם שלפלוני הסופר דבר הראוי להישמע? על מה איפוא רואה העתונאי לחזר אחר סופרים שהם בחינת נידחים, ואינם שותפים בפועל בבנין החברה. משימה זו נתונה בידים אחרות, ואילו הסופר נגרר אחרי העלילות והמעשים. לכם, העתונאים, ידכם רב לכם בשאלות. אך דא עקא שהכל שואלים והשאלות מרובות הן, והתשובות מעטות. מעולם לא ניחר גרונם של הללו, השואלים …

אמרתי לחפות על מבוכתי: “אילו השמעת דברים שהשמעת – דיי”. .. נראה שהפסתי דעתו של הזז, שהיתה מסערת והולכת וכאומר להרגיעה, נתפנה, מזג לי כוס קפה, מזג גם לעצמו ואחר אמר:

– אתה שואלני למקומו של הסופר בחיי המדינה. אין שאלה זו נראית לי. שהרי סופר, ככל אדם, תופס מקום הראוי לו. לעולם אין דבר ניתן לאדם אלא אדם נוטלו לעצמו. ובעמדנו בערב חג הסוכות, הביא משל מעניני דיומא: אין מברכין על נתינת לולב, מברכין על נטילת ללולב. כך מנהגו של עולם. כך הדין לגבי סופר. יש ובעיני הבריות אין מקומם מוצא חן, ואף בעיני הסופר פעמים אין מקומו מוצא חן – אבל כך הוא ואין לשנות.

עד מהרה נעשו דברי הזז כאשד הנופל בשאון. דבריו דהרו־דלקו כאילו ביקשו להדביק את רעיונותיו: “ודאי שהסופר העברי נתון כיום במבוכה גדולה. שהרי הוא נתקע לתוך מציאות חדשה, עשירה מאד בתופעותיה. אף־על־פי שלבו שמח בה (והלא זה היה מיטב חלומותיו), מציאות זו חדשה לו. הסופר עומד תוהה ושואל לנתיבותיה. לא תמיד הוא עוצר כוח להשתלט עליה, לתפוס אותה, לפי שהוא רובו נתון בעולם אחר. ביתר דיוק, הוא נתון בין שני עולמות: האחד כונס את גורנו, מוציא כתביו. המספר הגיע לידי סיום, משלים מלאכתו. ואילו העולם החדש הוא בבחינת שדה המחכה לחריש. זאת ועוד: הסופר בדור החולף היה נתון בסבך בעיות העולם שלו, נצרף בכאב הדור, נספג בצער המלחמה למען הרעיון, האידיאה, הקים בנין של גולה וגאולה. ולפתע – עולם זה נעקר ובטל והיה כלא היה. חלפו ובטלו גם גופי הדברים. עברו גופי אומה עברו גלויות שלמות. חלק גדול של אומה נעקר מן העולם, ולא נותר לסופר אלא לומר “קדיש”. ואולי אין הסופר כיום עושה אלא חשבון הנפש האמיתי שלו, שמא רק עתה נגלה לעיניו שהוא לא עשה הכל משל אתמול ובלב כוסס הספק שמא לא עשה די הצורך לעיירה העברית לאור נר התמיד!”… נדמה היה שחצבתי הפעם מלוא מאוויי ממחצב הגיגיו של הזז. ועל דרך השיגרה נתפתחה השיחה על כמה מהתופעות השליליות והחיוביות במדינה, על ריבוי הפרסים, על יהדות רוסיה, דרכי העליה ומיזוג הגלויות. נתעכבה השיחה בפרק “הספרות החדשה”: –

– אין טעם לדבר על היש בספרותנו, אמר הזז. מוטב לייחד את מעיינינו על מה שאין ומה שצריך להיות. ברור, העולם היהודי נשבר לשנים. עולם אחד של “עד כאן”, שהיה קיים אלפיים שנה. יהודי בן המאה השלוש־עשרה לא נבדל מן היהודי בן המאה השתים־עשרה. יחסו של היהודי לעולם בתקופת הגאונים ורש“י לא היה שונה מזה של אבותינו בדור החולף: אולי אותה התנועה, אותו הנוסח, אותה הרוח: נוסח מבפנים ונוסח מבחוץ, בלבוש כבמאכל. ועולם חדש “מכאן ואילך”. היום נשתנה הרבה, קיימת שאיפה למשהו העתיד להתרחש ולהיות שונה לגמרי ממה שהיה. קמה מציאות חדשה, אולי גם היסטוריה חדשה. נכנסו לעולם החדש בהתלהבות גדולה, לוהטת. העבודה נעשתה מעתה העיקר בישראל. מרכזים רוחניים, שהיו קיימים בלב אדם מישראל, נעקרו ונעתקו לספירות אחרות. הדגש היום הוא ליתר מעשיות, ליתר פעילות. העם החל נושם חיי ממלכה ועצמאות, לו צבא וצי בים ובאויר, כור גדול ונפלא – זה של היתוך, של חרושת וחקלאות והפיכת מעשה בראשית. דוק: אני דן על רוח התלהבות עזה שחלחלה במשך דורות בתנועות המשיחיות, בתנועת החסידות; כל המצבר הנפשי העצום הזה – מופנה היום לקיבוץ גלויות. הנה זה הפורקן על אבדן החלומות הגדולים, אותן מלחמות עולם והשקפות עולם, אותם החזיונות שליוו המשיחיות וקץ הימים, גלויות־גלויות, עולם ומלואו. אין זה חשוב שמדינתנו מכילה כבר רק מיליון וחצי תושבים. העיקר הוא שמדינתנו כינסה את שבעים הגלויות, על מנהגיהם, לשונותיהם וניביהם. עולם מלא בזעיר אנפין, איזה חומר משובח איזה שופרא דשופרא, ים גדול ורחב ידים שסופרינו יוכלו לשחות בו ללא מיצרים. שהרי קיבוץ גלויות הוא בבחינת שינוי מעשה בראשית, כשם שאנו הופכים הרים ומשנים אפיק הירדן לעבר אחר לצורך העם והארץ, כן גם בקיבוץ גלויות משנים סדרי חיי ישראל להטותם לאפיק אחר. העדות הרבות הן למעשה אספקלרית העולם כולו. כל עדה ועדה עולם מלא הוא לעצמו, עולם גנוז, עתיר נכסי רוח, רב פנים ורב גונים והוא תובע דפוסו. הלא זה תפקידה של הספרות מטבע בריאתה, בספרות כזו עלולה להשתקף הספרות העולמית – האנושית ביותר, כי ידנו היתה בכל התרבויות. איזה חומר נפלא, איזה שיש משובח לפסול בו, כמה זה נפלא לעבוד בו! מצב דומה לא היה מעולם לסופר עברי, לשום סופר של איזה אומה ולשון. אין השאלה איפוא ספרות עברית צעירה, אלא חלופי משמרות. אנו שרויים במשמרת האחרונה של הלילה. אנו מאזינים לקריאת השכוי, תרנגול קטן אמנם, הקורא בקול צרוד, בקול דק־דק, אך הקול נשמע “מסוף העולם ועד סופו”, כי השחר מפציע והולך… ולא רק עולמות חדשים נחשפו, על הספרות העברית החדשה לשמש המשך לספרות הקודמת, זו שהיתה מלאה תוכחה, גדושת מוסר־השכל, רצופה דין ודברים, זו שלחמה וחיטטה בנבכי הנפש, זו שעשתה חשבון הנפש, זו שאמרה “לאו” למציאות. מעולם לא אמרה הספרות “הן” למציאות. טול את פייארברג, ברדיצ’בסקי, יל”ג, אחד־העם, ביאליק, כולם אנשי לאוין היו למציאות, כשם שכל סופרי העולם, טולסטוי, וולטר, היינה ורבים אחרים – היו אומרי הלאו הגדול. ודוקא אלה היו אוהבי המין האנושי הגדולים ביותר. על אף כל החיוב שנתחדש בימינו, עדיין המציאות שלנו דורשת ותובעת אמירת לאו לסירוסים ולסילופים שמצאו מקום בחיי החברה. עם האהבה הגדולה והחרדה הגדולה לגורלנו, החדווה הגדולה ליצירתנו והמתח הגבוה בחיינו, היא תובעת מהסופר עמידה בשער, רמה מוסרית, קידוש ערכין, כובד־ראש.

הזז סח על העיבוד החדש שהוא מעבד סיפורי המהפכה שלו. אולם ניכר שהוא לא השלים עם השיחה שכפיתי עליו. לפנים, כשאדם היה מצוי הרבה אצל ספרות, היה גבור הספר משמש לו אות ומופת לעיצוב דמותו. כיום, זכינו, אנוסים על פי החיים, שהאנשים עצמם נעשים גבורים ומשמשים סמל אידיאלי לדור, ללכת בעקבותיהם. הנה נמצא יחיד מיוחד שנטש את המלכות והלך המדברה¹, הרי זה תלמוד לומר גדול רב משמעות, לפרוש מחיי כרך ולהתייחד עם עצמו במדבר. בא ללמד שבני אדם לא ייקרו את כסאותיהם, שילמדו לזנוח כסאותיהם כשהשעה צריכה לכך, כשהמדבר קורא להם. לפי שהמדבר בשוממותו מעמיד את את העם בסכנה ומאיים עליו. משום שהמדבר חייב לפרוח בבחינת ישושום מדבר וציה, הרי לך מרחב גדול לגלויי התלהבות לאומיים ואנושיים. הנוער ילך למדבר, כי במדבר נחשים ועקרבים, כאותו בור שהשליכו לתוכו את יוסף, מים לא היו אך נחשים ועקרבים היו בו. המופת האישי הזה חייב להיות סמל לכל אדם מישראל, לכל הנוער הטוב, ההוגה, ההולך מטעם חושו הנכון, אחר סודו של המדבר, למצוא קרקע מוצק לרגליו. שאיפה כמוסה מקננת בלב כל אדם מישראל ללכת ולברוח המדברה. זו מורשה קדומה המובלעת בגזענו ובדמנו, המדבר שזור בנו באלפי נימים, דופק בלי הרף על פתחי לבנו, “קול דודי דופק”; “המדבר קורא לאדם, קורא לעם”. וכאן סיפר הזז מעשה מפי השמועה, ספק מעשה שהיה ספק לאו: בשעה שביאליק נסע ברכבת ממצרים לארץ ישראל עבר דרך מדבר סיני. אותה שעה נתאווה ביאליק לקפוץ מן הרכבת ולפרוש למדבר. אף אותו יחיד חש בלבו נטיה זו כאיש חזון ומוסר, וכאיש מעשה ביקר לקיים את הצו בעצמו. הנה מקור לא אכזב להפיץ מעיינות היצירה העברית החדשה, הנה אחד מהמקורות לסופרינו. ניכר היה שלבו של הזז מתרונן כשהוא מדבר על המדבר והפראתו, להתרפק בסוד הישימון ולהאזין לחיים המפכים בעמקי הקרקע הזאת, אותו המדבר אשר עליו שר ב“חתן דמים”.

היום רד. קול תרועת החצוצרה בישרה השבת. יצאנו אל גינת הבית. “אי הדרך חזרה”, שאלתי, והזז הורה: “הנה לך דרך פסגות הרים, הדרך קרובה יותר”…

*

ערב ערב יוצא חיים הזז לרחובה של ירושלים. פסיעתו מדודה. שקולה. קצב בהליכתה וטעמה עמה. יציאה זו אל רשות הרבים צורך נפשי היא לו, לטבול ולהסתפג בהמונם ובשאונם של הבריות, להאזין להמייתם ולריחושם העולים מעברים. שהרי שמחה היא לראות “ציבורים־ציבורים של יהודים, כעין דפוס לשבעים אומות ולשבעים לשונות, אספקלריה לכל העולם מסופו ועד סופו”, נצרפים בכור ההיתוך של המולדת, משירים מעליהם קליפות הגלות, קליפה אחר קליפה. מהלך הזז ומונה שבחה של כל עדה, מגדיר ייחודה, מעין העיטורים המתנוססים בשער “היושבת בגנים”. אלא שהזז בעל־פה, תיאורו לובש יתר חריפות, והוא תיאור המתבשם מהשראת השעה ומהתרשמות המקום, או מגון קולו העמוק, מבטו החודר ותווי פניו הנמרצים. דומה שמחפש הזז בשלל העליות אחר דבר שאינו ניתן להבעה, שאין לו משמעות גלויה, אבל חש במתרקם ובנארג במסתרים; מאמין בסתרי־זהרם של קיבוצים אלה, המשופעים באוצרות־רוח עממיים ונאצלים, שעדין גנוזים עמם, אך סופם להתגלות ולהעיר אדם־המעלה בישראל: “כוחות אלה חייבים להתעורר מתוך העדות עצמן”, הוא מעיר.

לא אחת מתאווה הזז לפקוד ישובי עולים ומעברות. שמא לתכלית יצירה? ולא היא, שהרי זו מצריכה ישיבת קבע בינותם, ועדיין לא כשרה שעתו. אך ודאי מתאווה לסתם פגישה, לאמירת “שלום ר' יהודי, מאין ולאן”. דומה, יום חג היה להזז אותו ערב, יום או יומיים לפני ראש השנה, בצאתו לתור מעברת תלפיות.

גלגל חמה שילח נגוהות אחרונים וצללים־צללים פשטו ועלו על צריפים ופחונים שריצדו והתמזגו בצללי דמויות פעוטים־עליזים, מהם נוגסים ברעב מן הפת שבידם, מהם מוסיפים להתפלש באשפתות, מתגוללים על אם הרחוב הראשי בסמוך לשוק. אי־שם על מיטת ברזל חלודה שעמדה בפתח הבית, מעורטלת מכל כסות, התפרקד זוג ילדים ושילחו מבטים תמוהים, אך שלווים, מול שמים רמים המתנשאים בסמוך לגבול, מהלך של פסיעה ופסיעותיים. מהלך הזז שעה ארוכה ותוהה; המעברה – כעיירה בשקיעתה; צריף נושק לפחון, משפחה בסמוך לחברתה, אידיליה מלבר וחטיבה סוערת בצער מלגו, סוכות העומדות ברוח נכאה ומבקשות עקירה. סר הזז ופקד משפחה זו ואחרת, אם מבגדד או מאפגאניסטאן, מפרס או מארוקו, באחת המעיט לשאול ובאחרת הרבה, הכל לפי מה שהוא אדם ומה שהוא מוצא. בבית אחד מצא הזז אב חולה, האשה נושאת בעול הפרנסה ובגאווה הצביעה על תמונת בנה החייל ולידו תעודת הצטיינות מאת נשיא המדינה. בצריף סמוך עמדו זוג ישישים ובנם החייל סועד פת ערבית לאור מנורת פתילה. לוחש המדריך להזז: “חייל המסיים שרותו בצבא, שוב אינו יכול לחזור ולגור עם הוריו, הוא אחר”. .. מבית ספר סמוך עלה קולם הדק של דרדקים שלמדו הלכות ראש השנה. מנגד נראה בית כנסת שפרוכת ארגמן משווה לקירות חשופים מראה של היכל הדור, ובירכתי הבית הסבו מנין יהודים, מהם מצונפים במצנפת כמנהג מארוקו, מנשקים ידי רבם לאחר “לימוד” וקריאה בזוהר הקדוש לעילוי נשמה.

עינו החדה של הזז תרה אחר מראות שבמרכז ובהיקף, לבו פתוח לכל שישיח איש המעברה, על פרט שיצא ללמד על כלל וכלל על פרט, אלו דברים שבאור ואלו השרויים בצל, אם בנגלה ואם בנסתר. עמדה השיחה: מה טיבו, ובמה יכלכל נוער המעברה ארחותיו. הפטיר המדריך: “אילו לקחו אותו בידים”.. .

– מה אם אין לוקחים אותו בידים? – שקל הזז ושאל ככובש סערתו ומבקש לירד לאמיתה של מציאות, והוא נענה: “נטלנו פעם את הנוער, הבאנו אותו לקיבוץ והם ביקשו להישאר, אלא שההורים התנגדו. והיום? משאין לוקחים אותו בידים יש עולם תחתון, רחוב, בית קפה, קולנוע, קלפים ונערות מתפקרות”, ,,

דוק של עוצב נמתח על עיני הזז וכמבקש נוחם, הוסיף להלוך בין הפחונים והצריפין, והחשכה יורדת ומתעבה. והיה הזז שואל על חיי החברה ועיסוקם של בני המקום, דרכי לימוד העברית, ומדריך המעברה משיב ועונה על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון. עצובה היתה המעברה בשעה זו, דוממת, אפורה מול בתי הלובן של ירושלים, גוני השקיעה המרנינים, המתלכדים בראשוני אורות של פנסים.

ולצדם של צללים מצא הזז במשפחות רבות חיים המאירים באור פנימי. ביחוד נתמלא לבו הערצה והתפעלות למראה הנשים, אמהות, צעירות כקשישות. כמעט וכל אחת נושאת עולל בזרועותיה ועוד כרסה מבצבצת ועולה ומבשרת המשך. איזה צער מעדן קלסתר פניהן, חן ותום בהליכותיהן, קולן רועד בדברן, ועיניהן מביעות הכרת תודה עמוקה לאדם שנקרה לצריפן. אגב שיח קצר ובעמידה, פונה אב ומבקש לכבד בקפה, והאשה אצה להגיש ממתק וחיוכה קורן, או קוטפת שושנה מגינתה הצנועה ומגישה לאורח, להזז, ומעתירה עליו מברכותיה “לשנה טובה”.

אמרתי: הנה הכל דוברים עברית, ישראלים לכל דבר, מיזוג גלויות, ותיק וחדש.

אמר הזז: “ודאי ברכה רבה במיזוג גלויות”, שתק רגע מהורהר ואחר הוסיף: “אך מגעו של עולם חדש זה עם הישן, סכנה כרוכה בו, לא תמיד הוא לברכה, ספק אם הללו העולים יודעים ומכירים עד מה הושחתה תרבות של היום”, תהה בתמיהה והעלה משאלה שבצפיה: “מי יודע מה תהא דמות אדם מישראל בעוד שני דורות או שלושה”, ומיצר על “שבעלי תריסין ובעלי ההכרה הרוחנית אינם מעיזים ועושים את שנחוץ לעשות, לסיפוק מאוויי הדור ולעיצוב דמותו; דור המבקש אחר המאחד והמלכד, כמיה ל’משהו' והוא תועה בדרכים ובשבילים נפתלים הרבה; ואין גדול ואין מחדש, ואין רב או בעל רגש דתי לעורר ולהגות מחשבה נועזת, גואלת”.

אהבה רבה שקויה בראייתו של הזז ובתהייתו על דמות העם לעתיד. מאמין גדול הוא באהבת ישראל שתדע לפלס דרכה, שבכל דור ודור לובשת צורה ופושטת צורה: “לא הרי אהבת ישראל בגולה כאהבת ישראל בארצו. זו שבגולה נקנתה ואף ניתן לפרשה ‘כמחוייבת המציאות’, לצורך הגנה עצמית באה, עקב היותנו עקורים ונרדפים, זרים, מיעוט בין הרבים. כל יחיד ויחיד מישראל, אפילו הקל שבקלים היה חדור אהבת־ישראל, כל אחד ואחד היה חדור באהבה זו שהתפשטה אף על גנב ועבריין מתוך העדה, לפי שהיו ישראל ערבים זה לזה, כלל ישראל נתפס על כל אחד ואחד שבעם. מכאן, מעולם לא נשאר אדם מישראל בלי חלות מקצת ובלי דגים ובשר משהו לשבת. מעולם אף הדל שבדלים והרש שברשים והאביון שבאביונים, לא נשאר בלא יין לארבע כוסות ומצות לפסח. רבים היו מצוינים באהבת ישראל, נשים רבות היו מופלגות במידה זו ומי ימנה ויכיל כל אותה מסירות־נפש של האשה בישראל”!

"נשתבחנו באהבה רבה, הוסיף הזז. "אהבה של היום ניזונה מקרקע טבעית, צומחת על קרקע שבני־חורין מהלכים עליה. כאן, בארץ, נתגלגלה אהבת ישראל באהבת הבריות, כדרך כל העולם. ודאי מאפילים פה ושם גילויים מצערים, זה נוהגו של עולם. אך עיקר חיינו – על כנפי אהבה נישאים: איש המגן ואיש המחרשה, בן הכפר ובן הכרך, זה היוצא להפרות מרחבי הגליל וזה היוצא אל אחיו בארץ הנגב – כולם מכוח אהבה עולים; אותה אהבה שנתגלתה בעליה ב', שמעפילים ומסייעיהם נקשרו בנפש אחת, חירפו חייהם, שטו על פני שבעה ימים בספינות רעועות ושבורות; אהבת ישראל היא המלכדת את העם בעתות סכנה מנוער ועד זקן. ילד ונערה כי ייעלמו ותימלא הארץ חרדה, גייסות־גייסות של חיילים ושוטרים ועמהם אזרחים, מגששים באפילת הלילות אחר האבודים כדי להציל נפש מישראל:

וכל הפלא הזה חוללה הציונות, זה הנס הטמיר שאירע לעם. בלעדיה לא היתה תקומה לישראל והיא שהצילה אותו מכליון חרוץ, כפי שמעידה השואה. משנתפס הזז לנושא זה, הריהו נזער בסערה הממלאה כל ישותו. בדחילו וברחימו ישיח על הציונות, זו המהפכה האנושית הכבירה שעוררה התמורה המופלאה בחיי העם, ובלא שפיכת דמים. “מאת ההשגחה היתה זאת, תחושה סמויה, לא־נודעת, עוררה יחידים ומעטים להיתפס להרפתקה היסטורית ופנטאסטית זו, להפליג אל דרך אחוזת־הזיה, אל ארץ חלומות. אלא שמרוב מלל ומרוב טקסים ניטשטשה ונצטמצמה דמותה של הציונות ולא חדרה להכרתה ולתודעתה של האומה”. ביקשתי לדעת מהי הדמות הנערצה עליו מאז ומתמיד, נעניתי ובקול לוהט־רוהט: “הרצל”, ועיני הזז מביעות פליאה על שדמות נישאה זו “עדיין לא הוערכה די הצורך ולא באה לידי מיצויה, אם בשיר או בסיפור, בציור או באגדה; לא חדרה למעמקי התודעה של העם כגיבור־העם, ומי כהרצל גיבור לעמו, מנהיג למופת!”.

סלידה כבושה נודעת מהזז אל הראווה המתרברבת, אל הנאום החוצב זיקוקין שאין בהם אורה של ממש, מגילויי ברק חיצוני, והוא כנמלט אל שיחת־רעים וביחידות, שריפאות בה, שכולה מאור שבפנים. קפידה יתרה מקפיד הזז על דיוקם של דברים, מיצוים של מראות ומאורעות, אלא שמונע עצמו, ולעתים מתוך שוויון נפש, להגיב על דברים חסרי שחר שהזולת טופל עליו. אגב שיחה העלה הזז זכרה של בדיה שנפוצה עוד בהיותו בקושטא, “שהזז – קראי” או מעשהו של אותו עתון יהודי באמריקה, שסיפר לקוראיו ובאותיות של קידוש לבנה על הזז “סופר עברי טטרי”, וכיוצא באלו. אלא שאין דרכו להגיב, ועל עצמו כמעט ולא ישיח: “חיי כדרך כל אדם, הוא מעיר, ואין בהם מן הענין להביאם ברשות הרבים”.

*

חורף. בחוץ נשבה הרוח ונתגעשה ביללה ובשריקה. עמד הזז בחדרו לבוש חלוקו והיה כנבלע בתוך האפלולית בירכתי החדר, אצל האח המבוערת, בידו “סידור”, והוא מעלעל בו. שיבח הזז כוחה של יצירה נאצלה זו, מנה בה טעמים ומעלות שהם מנכסי הרוח הנצחיים שבגאון האומה, בה מוצא אדם מפלט ומקלט לתעיותיו, נוחם לעניו ומרודו, אמונה ותקווה, בו כלול צער של יחיד וצער של ציבור. “‘סידור’ מעין זה שלנו לא זכו בו שום דת ולשון”. עיני הזז בישרו עת רצון. פתח כדרכו “במה נשמע ובמה לא נשמע”, אחר גילגל ודילג מנושא אחד לנושא אחר, כאותה סנונית החגה חוגים בחלל שמים עד שמגביהה ומכוונת מעופה למחוז חפצה:

“יודע אתה, אמר, בנעורי ראיתי בעברית חזות הכל. עברית הצטיירה בנפשי כעולמו של נצח, של שלימות ושל תפארת: אשרי העם שעברית לו. העברית ראיתי כחומת־אש המקיפה את העם ושומרת עליו מכל רע ופגע. אדם הדובר עברית, אמרתי, חזקה עליו שהוא בר־לבב, זך וטהור, נקי משמץ דופי. לולא העברית מסופקני, אני ורבים אחרים כמוני, אם הייתי עולה לארץ־ישראל. רוצה לאמר, אילו דיברו בארץ־ישראל יידיש או לשון אחרת, ספק אם הייתי זוכה להיות כאן. זכיתי ועליתי. ומה עמוקה היתה האכזבה. מצאתי שגם בעברית אפשר לחיות חיי חולין, חיים של טומאה, של ספסרות ומעילה, להפיץ דעות כוזבות ומזיקות! אכן, שנים עברו מאז, ועד היום זכורה ומקננת בי אותה אכזבה”.

חרדתו וקנאותו לעברית של חיים הזז הן חלק ממהותו. אולי כאן מפתח הקסמים לדמותו ולאותה קופת־פלאים שביצירתו, מכאן חרדת הקדוש שלו לכל שעברית מגלמת בגוף וברוח, בחיי הפרט והכלל, עם ואדם. מכאן גם הסברה לכל אותה חומרה שהוא מחמיר עם עצמו בתחום היצירה ותובעה גם מן הזולת: לשוות שלימות אחת ליצירה בתוכן ובצורה, מלאכת־מחשבת, מקשה אחת. יש והזז מהלך ימים רבים ונפשו נתונה כבעבותות ובכבלים, תר אחר מלה ומשפט נכסף, למצות רעיונו, ואם זכה ומצא הריהו כמוצא שלל רב.

בשדה היצירה העברית, הזז הוא ממגיניה התקיפים, העומד ללא פשרות נגד כל האומרים לקום עליה ולסלפה. כל משפט שלא כהילכתו, ביטוי שלא לשמו, תיאור וענין שאין בהם אמת־חיים, מעוררים התנגדותו. יש ויפלו דבריו בברקים וברעמים: “סופרים רבים, עד מה הם מקילים ראש בכתיבה. הללו ‘אופים’ ספרים הרבה, ואילו ספר של ממש – כתיבה הוא צריך”. ו“כתיבה” מודגשת בפי הזז, כלומר: כתיבה הטעונה ועמוסה משא לעייפה, של עבודה מפרכת, של אחריות, שיקול־דעת, יושר־לבב, בחינת ייהרג ואל יעבור. אין הזז מחבב ספרים הרבה. מעיניו בעיקר אצל משנת קדומים, ראשונים. ספריתו משופעת בברכתה. אך כמותה תמצא בבתים הרבה בירושלים. שהרי כמה אדם יכול להכיל ולקרוא? אלף או אלפיים ספר בימי חלדו ורובם – עמל ואוון. רק מיעוט שבמיעוט נותר לפרנסת עולמו הרוחני. וכבר אמרו חז“ל: “כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ”ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו”. “על עולמנו יורד מבול של ספרים ועוד מוסיפים עליהם עתונים לרוב וקיתונות של להג יורדים ומרעילים בארות־נפש – ומביאים את האדם לידי קילקול וחילול המידות ולידי פגימת הטעם הטוב”.

*

יש ועם אור הנערב של ירושלים יוצא הזז אל גינת ביתו הצנועה ועיניו הכחולות טובלות בזוהר היפעה של המרחבים ולבו הפתוח מרעיף שפע ברכות על חמדת הארץ וחמדת ישראל: “עומק לפנים מעומק, ועובי לפנים מעובי ונבכי־אור בנבכי־אור עד לנגד מנגד ועד לרחוק מרחוק”…

אותה שעה עמדה השיחה על משמעותה של יצירה מעולה. אמר הזז: “ודאי שאלה קשה ומסובכת מאוד היא. הרבה דיו נשפכה עליה והרבה קולמוסין נשתברו, ודורות רבים נתחבטו ומתחבטים, וכל אחד מגדירה הגדרה ומסבירה הסבר, הכל לפי התקופה, לפי הדור או האסכולה. אנסה להעלות הגדרה, ואף על פי שהיא סתמית ביותר, וידועה לכל, מצווה לחזור ולומר אף הדבר הידוע: יצירה ספרותית משמעה חדירה לפני ולפנים מן הניגלה, לפנים מן החיצוני הנראה לעין, חדירה אל מהות הדברים, אל האמת והטיפוסי, האמת של הדברים שהיא מקיימת בכל הימים ובכל הזמנים. משמע, מלאכת הסופר היא לגלות מהותם הפנימית של דברים, עלילות, מעשי בני־אדם, לא מהות עקורה לעצמה או שהיא נפרשת לעצמה בתור פרט, אלא מהות שהיא הדוקה למהויות רבות של דור, של ארץ, של עולם ושל אדם. ספר אינו עומד וקיים על ידי החומר הנראה לעין, ספר טוב פורץ גבולות החומר, פורץ גבולות המעשים שעליהם מספר, ומפליג אל אפקים רחבים ורחוקים שאולי אף לא היה בדעת הסופר לתתם ולהעלותם”.

– ספר התנ"ך נושא ראייה זו, – אמרתי.

השקיף הזז אל מרחבי השדות. נשא עיניו אל ההרים והמשיך:

“מכאן ייחודה של היצירה התנ”כית, כיוון שהיא כולה פנים, מבעד לקליפה היא נושמת חיה, כאש עצורה בתוך הר־געש, אש העלולה לעלות ולהתפרץ בכל עת".

רגע שתק, חזר והפטיר:

“ובמה גבעות והרים אלה אינם פרקי תנ”ך ומזמורי תהלים?".

*

היטה חיים הזז ראייתו כלפי אפקם של עולים בלכיש, העלה מכמני הגיגים, אירועים ומעשים – אספקלריה נאמנה לדמות המדינה, על מכלול בעיותיה, מחשבתה ומפעלה.

ימים רבים התאווה לירד לכיש, עד שבאה לידיו שעת־כושר וירד לאשקלון, ומכאן ללכיש. כבר באוטובוס נקלע עם עולים מבבל ומפרס, מרוקו וטוניס והוא מנסה לקשור עמם שיחה, אף־על־פי ש“הלשון העברית יוצאת אצלם אלא במקצתה, מקצת מן המקצת” ומחיצות של זרות ונכר מפרידים ביניהם. נוסע תימני משמש מעין גשר של קרבה כלשהי, ומתפתחת שיחה על ענינים של פרט וכלל, מן המתרחש במקומות מושבותם. יצא למחרת אל מרחבי שדות, לראות את אחיו, והמספר פוגשם באשר הם, בעבודה, בצרכניה, בבית הכנסת ובבית הספר, בביתם, בשיחם ובשיגם. כולו תמיהה למראיהם: “מהיכן באו הללו? מאלו מערות ומדברות”? הניגודים הקטביים והעדר כל פרופורציה בזמן, במקום ובאדם הם מן המדהימים: “אלפיים שנה בגלות ושתי שנים במולדת”… מכאן שמעון זית, מזכיר המועצה האזורית, המשמיע דברי ביטול ולעג כלפי “הדימוסתנסים” ו“הארטיסטים” שבעיר, בשעה שעולים, “אין מי שידריכם וילמדם ישיבת ארץ־ישראל”; ויובל, מיוצאי הפלמ“ח, מזכיר אזורי ומדריך המדהים בהערתו, שאפשר לעסוק בבנין הארץ, ובלבד שמן השמים לא יתערבו; אופנהיים מניצולי השואה – ומכאן דמויות עולים המזכירות למספר כאלו שראה בציורים החרותים על גבי לוחות ומצבות־זכרון; רב מרוקני או טוניסי, דמות שונה משל הרבנים המקובלים ושאנו רגילים בהם, והוא עוסק בקליעה באקדח, בעל השכלה צרפתית גבוהה, רועה רוחני נאמן לבני עדתו; – דמות ההוגה מחשבה אמיצה על צרכי הדת ומבקש לחדשה ולהוציאה מקפאונה; ניגודי התפיסה שבין הותיקים והחדשים נוגעים אף בתחומי תפיסת המושגים שבין “טוב” ו”רע" וכ“דרך הטבע” באה התקלה למספר, שהסבה לו מבוכה ו“חזוק”: הוא הצטרף אל קוטפי הכותנה, מילא השק וביקש למסור השכר לאלמנה המטופלת בשלושה ילדים. מעשה זה עורר חשדות קרובי האשה:

– זה אסור! – פשט הבחור ידו בכיס התלוי בירכו וטילטלו אילך ואילך וצוה לו כמין דבר מן הדברים הגלויים כגון דין המפורש ב“אבן העזר”. – זה אסור ואסור! הסתלק מפה תיכף ומיד בזה הרגע! האנשים הכניסו עצמם ביני לבינו, פייסו אותי עליו ופירשו לי כי אין ראוי לעשות כן מפני כבוד המשפחה ומפני טעות הבריות וכו' וכו'.

– טוב – קיבלתי טענותיהם. – לא נתכוונתי אלא לשם מצוה.

– לא צריך! – קפץ הבחור לתוך דברי. היא לא אשתך ולא קרוב שלך.

ובהמשך סיוריו מגלה המספר התהום הרבה הפעורה בין המדריך לבין העולים. “כל שהרהרתי בדבר נתברר לי הפרש שיש בינו לבינם, הפרש מרובה יותר, עמוק יותר מן הפרש שיש בין עבר לעתיד, בין עם לעם ובין דת לדת”. ורחשם של העולים, כדרך יוצאי המדבר ובראי של הדור, טוענים על היגיעה המרובה שמתייגעים מן העבודה הקשה, הלנת השכר, קובלנות כלפי המוסדות המישבים ומכלל הדברים מבצבצת ומנסרת התמיהה הגדולה: “לאן”? שהרי ישן וחדש משמשים בערבוביה בישראל ואין יודע מה ילד מהם; אדם ואדמה משנים חזות ונוף; עם עתיק יומין והוא תוסס בכור התהוות; ארץ נושנה ושוממה והיא נושמת פריחה וצמיחה, כביום הבראה. שבטים משבעים ארצות עם שבעים לשון ולשון נקבצים לאחות קראים, פרט כפרט וציבור בכללו, לשנוי הוויתו וברייתו – להיות לעם. עולמות שריחפו על כנפי דמיון והזייה ונישאו על כנפי ערטילאיות מבקשים אחיזה על קרקע מוצק – לחיים של ממש.

ויורדת דעתו של הזז עד לעמקי שרשי החוויה המיוחדת והמופלאה, בחריפות ובאומץ לב האפייני לו. מעורר את הדאגה הכוססת לבאות. בהרהורי אורי, סטודנט שבא לבין העולים החדשים לעשות מחקר סוציולוגי, ניתן בטוי לחרדה זו: קיבוץ גלויות להלכה ובמעשה הם שני דברים שונים… בעוד שנים מספר בני עדות המזרח יהוו רוב בארץ… השאלה היא: האם אפשר להפקיד בידי איש המזרח גורל העם העברי, ההיסטוריה העברית ויותר מזה גורל הארץ. ומחשבה זו גוררת וטורדת מחשבה אחרת: “מה עתיד להיות כאן בימים הבאים? מה יהא אפיה של אומה זו, מה דמות ומראה ומה זכות ושבח בידה? במה היא משתמרת ובאיזה דבר מתקיימת?”

ברי שמשהו מתרחש, שאינו ניתן עדיין למיצוי ולהגדרה של ממשות: “עכשיו חזרתי וראיתי את המישור מוטל כפשוטו, מושלך לחמה ומסוים בסתמו, משכחה עולמית, כאילו דברים לא אירעו בו לשעבר ומעשים לא היו בו מעולם, ואין בו אלא של עכשיו, מה שהעינים רואות, ודבר־מה עוד, סתום ומבעית, שלא ניתן להתפרש, נרמז ואין נרמז בו… העולם כל־עצמו, שיערתי לומר, לא נשתנה. הוא אותו של עבר הוא אותו של עכשיו. אותם שמים למעלה ואותו מישור למטה, אותם הרי יהודה ואותה חמה מתקופת תמוז, וישראל שרויים על אדמתם, ומצרים מכאן ואשור מכאן, ואין בין לשעבר ושל עכשיו אלא אלפיים וחמש מאות שנה בלבד”,,, העבר הרחוק, חוזר ולובש חיות. מתוך השלילה הגדולה עולה החיוב הגדול, מן הסתירה ומן העקירה, של מנהגים ומסורת עולה ופועם קול הבנין והיצירה. מן הזרות מתרקמים יחסי אחווה והבנה שבין אדם לחברו. ארץ רחבה, “גיאוגרפיה גדולה” ובלתי נודעת נפרשת לעיני המספר, ויהודים פושטים בשדות כותנה, שדות תירס ועגבניות, בטנים וחמניות, ומשנים ארחת חייהם, של פנים ושל חוץ, עד שמאמר של בטלה הופך בכוח היוצר למשמעות חיובית משמחת: “בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על־ידי עצמם”, והעיקר שישראל לעצמם עובדים ולא לגויים, “ולא חשוב, מרוצים לא מרוצים. אבל כאן הם, במולדתם”.

ככל יצירה של הזז, ראוי להפוך ולהפוך בה כדי לירד לעמקה, למצות טעמה ומשמעותה. זכותה של כל יצירה משלו, לעצמה היא עומדת ונדרשת, מכוח התהוות המסכת של העלילה הנידונה היא חיה. אולם, גם קשורה קשר פנימי, לא רק עם שני הסיפורים האחרים הכלולים ב“חגורת מזלות”, “חופה וטבעת” ו“נהר שוטף”, אלא גם עם שאר יצירותיו הסובבות בגלגל המהפכה לכל גלוייה, משיחיות וגאולה. רוצה אתה: “אופק נטוי” הוא המשך ל“יעיש” – יציאה מחיי תלישות וכניסה לחיים של מולדת, חיים של מציאות.

יצירתו של הזז שקופה וברורה היא. אינה מבקשת להחבא מבעד לערפלי משל ומליצה. היא מדברת בלשון התקופה, מבקשת להשיב ולפתור בעיות הדור, מתוך ראייה ומיצוי העיקר. הפעם חותר הפתרון בדמותו של בנימין אופנהיים, דמות מופלאה, מיוחדת במינה, טראגית, שזור בה הרבה מן המתמיה בחיינו: משרידי מחנות השואה, שעד שהוא תינוק עברו עליו הזוועות של ישיבה בגיטו, אקציות, סלקציות, טרנספורטים, בונקרים, מחנות עבודה, יערות, מנזר. משכלתה המלחמה הגיע לארץ־ישראל והוא נער בן אחת־עשרה, יתום בלא אב ואם, בלא אח ואחות, ומתוך משפחה עניפה אשר שלשלת יוחסין גדולה לה, נותר הוא יחידי בעולם כולו. אופנהיים בעל הגות הוא, טיפוס יהודי השואף לאזרחות עולם ומתוך כך גם מחייב הגלות, מתגאה בייחוד היהודי, שהרי “יהודים – סימן דרכים דרכים הם לעולם”, ומצפה שכל עם יתנסה בגלות עד “וישוו כולם זה עם זה בכלל אחד של אחוה ורעות וחברה אחת של 'אדם בארץ'”. ואילו המציאות בישראל גוזרת אחרת, היא מצווה ישיבה בה, תיקונו מוצא אופנהיים בנישואיו עם רחלה המרוקנית, נערה חיננית, בעלת תרבות ממוזגת של צפון אפריקה ומשהו של אירופה, נלבבת בתמימותה, מעודנת ורומנטית, שופעת חיבה, שניצני הסתגלות לחיים החדשים שהיא מוצאת בארץ צצים ועולים בה מאז התגוררה בבטלה במעברה בפרדס חנה, ועד עברה להתישב במושב בלכיש, מנטיה לעבודה במשק בית ועד צאתה לשדות, מתוך הכרה שאם לא תעבוד היא “תפסיד המון כסף”; מפליאתה על יופיה של “אשכנזיה”, על זוגות היושבים ולומדים על ספסל לימודים אחד ויוצאים יחד לטיול בערבים, ועד שמגלה מחשבתה הפנימית. משנשאלה, “מה היא תעשה”, השיבה מתוך גלוי לב של התוודות: “וגם אני אשתגע כמו כולם”…

זו המציאות וזה הנס של הארץ, מצוות הישיבה בה, דרכה – דרך גאולים.

*

“לאמיתו של דבר, נטול אדם מישראל ביוגרפיה משלו, פרשת־חיים שלמה ומסוייגת לעצמה ואין בה אלא מייחודו של הפרט, מטבע ברייתו ומנהגו ודרכו שהיא שונה משל כל הבריות”.

(הזז – “אופק נטוי”)

ישב חיים הזז בצלו של עץ באחד מישובי לכיש. חיפש אחר מסתור ומחסה מפני שאונו והמולתו של יובל, שתשעה קבין של התנפחות והתרברבות כרוכין בו, ותלי ברכות נערמים ומצפים ערימות־ערימות את בעליו.

“כך דרכו וזה נהגו של עולם”, העירותי.

אמר הזז: סופר אינו צריך ביובלות. דיו שמתוך ששים שנות חיים ארבעים הוא עמל במלאכתו. דיו בכך. שהרי שכר עבודה – עבודה.

ובפנותו אל חבר אחד, שהביא ברכה צנועה, הוסיף ואמר:

– מקובלת עלי ברכתך וברוך תהיה. אך מה לשמחה זו עושה? אגב סיפר על ביקור שביקר יום אחד בכפר דרוזי בגליל ומצא באחד הבתים זקן מופלג, בן מאה ושבע־עשרה, מכורבל בסמרטוטים, פניו קמוטים וצמוקים, עיניו כהות, מוטל על הארץ ואינו יכול להניע יד או רגל: “אמרתי, העיר הזז, אי־אפשי במאה ושבע־עשרה שנה. דיי במאה ושש־עשרה”…

תוך כדי כך, עלתה השיחה ונקלעה על יחיד וציבור. יחיד כיצור רב־אנפין, הלובש צורה ופושט צורה לחליפותיו וגוני־גוניו: אדם אחד הוא באהלו ואחר בצאתו. הסיר חיים הזז את משקפיו, הציגם מול קרני האור ועיניו התכולות שילחו מבט של שהייה, להבהירם. אגב כן, נפרשו גבות עיניו, שעירות ועבותות, חיוך קל צף ועלה על פניו ובישר רעיון שעלה במחשבה, מתסיסו ומבקש פורקנו. אמר: אפילו למודים אנו על אדם שזהו זה, עדיין אין אנו יודעים עליו מאומה. לפי שכלל בני אדם בישראל נעדרי ביוגרפיה הם, והמבקש להציגם על תולדות חייהם, נמצא שהוא בחזקת בדאי. אף זה המעלה אוטוביוגרפיה אינו מהימן עלינו שהוא נאמן על האמת, כמוהו כמספר על חלום שחלם. הרבה עושה “התוספת”, התפייטות והתפארות, מעשה אמנות – להתנאות. משול אדם לזה העומד לפני הראי ומתקין עצמו בטרם יצא לרחוב, לרשות הרבים, או זה העומד לפני המצלמה ומשווה לפניו ארשת של רוממות ונחת, מעלה חיוך אנוס מבינות שפתיו וזויות העינים, וכל כולו “מדושן עונג”, שבע שובע־שמחות. מכאן, שאין אמת בביוגרפיה אלא אחת: “פ”נ."… היה אדם ואיננו עוד וגל העפר המכסהו, גלעד לחייו. כל היתר בחזקת ספק הוא, בין מה שהיה ובין שלא היה. ודאי, אדם מכוון לבו לאמת. כלל האדם, הוסיף הזז, וצדיק ויסוד עולם – לא כן שכן, שלבו ופיו שווים ומכוון לבו לשמים. ולעתים, צא וראה, מבצבצת האמת גם בדרך אקראי. זו הצפה ועולה שלא מדעת: דיבור האמור בעידנא דריתחא, בשעה של עירפול ההכרה, בה תמצא פעמים גם ממהות בעל הדבר ויסוד עולמו: "תן דעתך למוצא פיו של אדם לפני פטירתו, שהוא עדות לאפיו, מהותו כל חייו. ראוי לו לחוקר נפש האדם, שיחקור ויעקוב אחר תכונה אנושית מופלאה זו, הרבה יש ללמוד הימנה. לא אחת אני עומד על גילוי זה, זוכר אתה את שאמר ביאליק לפני מותו? – “אוי, לבי”!… – זה כל ביאליק.

הניח הזז ידו על לבו ופניו עצבו ביגון. אחר הוסיף והסביר כדרכו, שוודאי היתה סיבה שהעיקה על לבו של ביאליק, סיבה גופנית, אלא שהמקרה הסמוי פעמים מסייע לאדם להתגלות לפי משהו.

"ומה אמר גיתה לפני מותו? – “הבו אור”!… – זה כל גיתה.

לפי שעמדו הימים בסימן ההתנקשות בכנסת, סמך הזז משלו להסבר ראייתו, הלקוח מן החיים הנוהרים והשוטפים, תיאר מהותה של אשה, שהיא נמרצת מן הגבר, תקיפה מעיזה, שכל עצמה על מידת הדין היא עומדת, ותהא זו בין רכה וענוגה ובין אשת־חיל רבת פעלים:

"השמת אל לבך את שאמרה שרת החוץ מיד לאחר ההתנקשות? היא שאלה: – “תפסו אותו”? ואילו ראש הממשלה שאל: “מיהו”? לאמור, מי עלול לעשות פשע נורא כזה? מי הוא: יהודי, ערבי, מאיזו מפלגה? שתי שאלות שהן שונות זו מזו, בעיקר וביסוד. כאן – מידת הדין וכאן – תהייה. וכל זה לא בא אלא על־ידי דיבור שלא במחשבה תחילה, בהיסח הדעת.

אמרתי: הכל לפי הרואה. שאין שתי ראיות זהות ואף זו של אדם כלפי עצמו ופעלו וכל קביעה מסויימת היא לעצמה ולשעתה, ונראית, לעתים לאחר מכן, כמסלפת החיים לאמיתם.

“לא היא”, אמר הזז. אין בה מן הסילוף. אדם מבקש להשלים עצמו במה שאין בו, על־ידי נטילה מסגולותיו של הזולת. לעולם אין דעתו נוחה בשל עצמו, בצלמו ודמותו כמות שהוא נברא, ומתאווה להתברך במה שאין בו. משמע, מבקש אדם להוסיף על תכונותיו ולראות עצמו ככליל של שלימות.

“היטיבה איפוא היהדות, אמרתי, שהתעלמה מ”בשר ודם" ועשתה אך זכרון למעשיו, שהרי אין עושים נפשות לצדיקים אלא מעשיהם הם זכרונם".

– כך־כך, נענה הזז, כנאחז באילן ששרשיו עמוקים וסנסניו ענפים, משופעים בפירות משובחים. זו דרכה של היהדות. והעלה רעיונות שהזכירו דבריו שאמר בקבלו פרס ברל כצנלסון, על מידת הנסתר שבישראל, שרוב כתבי הקודש ורוב הספרות הרבנית אין שם מחברם נקרא עליהם, ואפילו מחברים שקיימו שמם על חיבוריהם סוף ניטשטשו וכמעט פסק מהם הצד האישי, ולא נשתיירו אלא ספריהם ונוטריקון בעלמא.

הנהייה אחר האמת, היא המדריכה את מחשבת הזז כל הימים, בלא משוא־פנים יערה את האמת באשר תימצא, ותהא זו מרה ואכזרית ובלתי נעימה. יש ונקלעת השיחה ומתעכבת בפרשה ספרותית מסויימת, או בענייני אמנות, או בדיני חברה ומאורע איזה שהוא, ומלוכדת החברותא בדעה לגבי אותו פלוני ואלמוני, ואילו הזז יוסיף טפח משלו, מעין מלח ופלפל וכל תבלין אחר, שבנותן טעם ויפטיר: “והעיקר שאותם דברים שאמר הלה ניכרים בהם דברי אמת”, או “בדברי אותו פלוני אלמוני יש דברים המעוררים חשד, שאין בהם כל האמת ועוד טעונים הנחותיו בדיקה”, והדברים יוצרים אוירה של קירבה והזדהות, התגלות־לב, כנות המשרה מן השלווה, ההרמוניה.

*

“עם ישראל ישב בגלות לרצונו… אני יודע, הרבה הירהרתי בדבר… לרצונו, כן. ארץ־ישראל לא היתה עיקר לו ולא מרכז עולמו”. (“אופק נטוי”).

עמדו הימים בסימן כינוס נבחרי התנועה הציונית. אמרתי: אין כינוס ואין תרומות באות מן החוץ אלא כדי לחפות על חרפת הישיבה בגלות.

“וכי מתי ביקשו יהודים לעלות לישראל ולהגאל? אמר הזז. יהודים ציפו לשעה רצויה, למשיח, ולא עשו דבר לקרב פעמי הגאולה. יהודים הלכו אחר חיים ארעיים, נתפסו למלאכות קלות, נדדו מארץ לארץ, יצרו השקפות־עולם מסולפות ובלבד שלא יצטרכו לעלות לארץ־ישראל. ואם עלו, הרי יד הנוגש היתה בהם לגרשם ולהניסם מארצות גלותם. לא מרצונם עלו. רדום ועינום, פעם ארבע מאות שנה ופעם ארבעים דור ודור, ומה מצערה היתה ראשית העלייה של היום. טיפין טיפין. ודאי, אין איש ישראל יוצא מכלל אנוש. נוח לו לאדם להמצא במקום שנמצא. אתה אומר אין אידיאל, טרגדיה. ולא היא. אילו היו היהודים נהנים משלום ומשלווה והשקט ומשווי זכויות באירופה ובארצות ערב ובכל שבעים הגלויות שגלו בהן, היו כולם נטמעים משכבר וכלים, חלילה, מן העולם. צא וראה עד כמה גדולה הפורענות, עד שאין אנו משתמרים אלא על ידי אינקביזיציות, מסעי צלב, פרעות, שחיטות, חיי גיטו – מוזר, באלו נשמרו היהודים מכליון ומטמיעה. עיניך הרואות, רבים חללי הטמיעה והשמד”.

אמרתי: מכלל כן, יוצא שאלפיים שנה, ישב העם בגלות, נכסף לגאולה, לפדות ולמשיח, שאף לחרות, אך לא עשה במעשה דבר של ממש.

– כך הוא, השיב הזז. יהודים לא ביקשו לגאול עצמם. תמיד ביקשו שאחר יעשה מלאכתם זו. שהמשיח יבוא ויעלה אותם על כנפי נשרים ויגיש להם את ארץ הבחירה על מגש של כסף. לישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו:

– אי אי אי, מדוע אינם באים? עמד לפני ואמר מתוך הדאגה ומתוך ההרהורים שהיו טורדים כנראה בלבו. – הרי אם נחטא שמים וארץ ייענשו, שמים וארץ ישאו עווננו שמים וארץ מעוניינים בנו… כעת ייאמר לעם ישראל: “יהודים, הנה שמים וארץ”! וייאמר לשמים וארץ: “שמים וארץ, הנה עם ישראל”! מדוע אין איש? אין באים ואין רואים אותם.(אופק נטוי).

יש ויתן חיים הזז שיחו על הכל, על טבע ואדם, ספרות וביקורת, עם וארצו, פרט וכלל. אך ביום סוער יצא לרחובה של עיר, וסערה של חוץ, יש ומתלווה לסערה של פנים, הנושאת בכנפיה אמרות רושפות ונוקבות, מכרזת והולכת על “ברקים ורעמים” המרדפים ובאים אלו אחר אלו ומתדרדרים ברוב עסק. יש ויתריע על כל הלהג שמלהיגים מושכי־עט ועסקנים ומביעים מאויים ורצונות ובאים לפגום מאשר לתקן; פעם מבקשים על העלמם של שבטים מחיינו ואין רואים כל הברכה הצפונה בקרב כל עדה בפני עצמה, על לבושה ומנהגיה ופעם מתנכלים לאותה פינת בראשית של “החוּלה” עם כל החי והצומח ומבקשים להעבירם מן העולם, עולמנו; על הנוף העברי שעדיין לא נמצא מבטאו הנאמן, לפי “שהנוף הוא קודם לכל שרוי בלבו של אדם”; על הלשון העברית שאינה נענית לכל שיוצר מבקש להעלות בכוחה.

עמד פעם הזז מהילוכו, השפיל עיניו כלפי מטה ושתי ידיו נטויות לארץ כמבקש להרים משא כבד, גוף דומם, ואמר: “עדיין העברית בעלבונה היא עומדת, עדיין גולם היא העברית, בלי רוח חיים”. וידיו של הזז נעות וגוו הגמיש מתפתל, תוי פניו הנמרצים והחטובים מרצדים אילך ואילך כמבקשים לסייע ולהמחיש כל שמבקש לומר; עיניו פקוחות־זקופות, תרות אחר מעשה שבהמחשת טעמם של דברים שהעלה, רעיון שהגה ורקם, משהו שבממש, בנתפס ביד ובעין. דומה היה עלי הזז אותה שעה כאומר לגהור על “בן השונמית”, העברית, לשים פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו, שיחם בשר “הילד”, השפה, להקיצה, להפיח בה רוח ולומר לה: “חיי”!…

וירושלים הנוקשה והמסולעת רומזת לחיים הזז בנגוהותיה ובהדרה, בקרני שמשה הלוהטת וברום שמים. נלפת המבט אל הרי יהודה הזהובים ואל פס התכלת המשוך בהן ומבהיק ונטוי אל פאתי מזרח, גונים גונים משחקים ומפזזים, חומקים ונחפזים, יוצאים ובאים חליפות ועולים מגנזי נסתרים ומתמזגים בדמות הסעורה וכסופת השער, הסעור ברוח, כשבלי קמה ברוכה, שהבשילה. ניגש אחד וחילק חוברת על גרי הצדק בישראל. העיף הזז מבט רחוף ואמר: "ודאי שראוי לעשות נפשות לישראל. אך מה יוסיף ומה יתן מעשה זה, כל עוד היהדות בקפאונה ובהתאבנותה היא עומדת, חנוטה וקפואה, דומה כמקוה שמילאו אותה מ' סאה. מעיינות הדת אינם נובעים ואינם מפרים, אינה לובשת צורה ופושטת צורה, אינה מסתגלת לחיים – סך־הכל חתום, ממנו אין להוסיף, ממנו אין לגרוע:

“מיד הפשיל הדברים לאחוריו וסמך דעתו לדברים שיש בלבו לעשות, מחשבות, עצות ואידיאות הרבה. כגון מה? כגון, לכנס כנסת של רבנים, שרי־התורה ועמודי ההוראה, מכל העולם, ממזרח וממערב, שידונו בצרכי הדור ויתקנו תקנות גדולות בישראל. כיוצא בזה קונגרס של פילוסופים, הוגי־דעות, סופרים ואנשי־רוח ושאר גאונים וגדולי ישראל שהם מחוננים בכשרונות מופלגים ומצוינים בסגולות יקרות שאינן שכיחות,,, בשביל מה? להגדיל דת ישראל ולהאדיר, להעמיק אפיה ועיקריה העיוניים, הפילוסופיה הדתית, המיסטיקה; להכניס בה רוח חיים, רוח דינמית, ולשוות לה פנים לפי צרכי הדור ולעשותה שוה לכל נפש, כראוי לדת אוניברסאלית, כיוצא בזה ליסד מיסיון יהודי להרבות גרים בישראל מכל אומות העולם! איטלקים, ספרדים, אמריקאים, יפאנים, וביחוד מבין עובדי האלילים שבאפריקה ואיי חיים”? – (“אופק נטוי”).

קרב הזז לביתו. אותה שעה חלפה־חמקה סיעת נערים שיצאה מבית הספר וחזרה לבתיהם. העלו הנערים שאון והמולה ומלאו חלל של רחוב, וחיים הזז מלווה את מרוצם ומשובתם בחיבה ובאהבה. אורו עיניו, הפסיע והלך מתוך הרגשת הטובה וההנאה מזיוו של יום.

השירה והחיים, בכל קשת גוניהם, ממוזגים בנפשו של ישורון קשת, מיזוג שבהרמוניה. הסתכלות של משורר והכרה של הוגה כרתו ברית בעולמו ומוצאות את סמליהן השיריים בטבע. קשר עמוק לו לישורון קשת אל הטבע: “בשחר נעורי מרבה היייתי לשוח בין יערות, גנים ושדות”, אמר לי פעם, ודומה שכל אותם פלאי־מראות וחויות בראשית, על שמחתם וצערם, כיסופים לנעלה ולטמיר והגוזרים על האדם בדידות שבהתייחדות עם עצמו, עומדים אצל ישורון קשת בחיוניותם וברעננותם, שאין לזמן שליטה עליהם.

אחת אשאל לי בטרם אלך –

זאת תפלת־דמי ללב כי ישפיל ראות,

עת שח הראש עם פרידה אל אוצרו:

כי בלי הפוגה עיני ראות תנעמנה

אל מרחב־מראות הביט, הביט דם,

לא תיעף תבל־סוד מקדם למחי.

ובבוא המות ימצאני צופה

לאפק־שדות עוטה פלאי דמי.

ועת ישלח ידו חרש בי לגעת

עוד אעמד נשען דם על גדר־גן…

כך הוגה הוא באחד משיריו בספר “החיים הגנוזים”, ואף המסות של ישורון קשת בספרות, מחשבה ואמנות, שקויים ברנן השיר, מחוננים מועצבים בחרט־אמן זך.

“הנכון הוא, שכל אדם מתרונן ב”ניגון" משלו, ניגון המלווהו כמלאך טוב ומאיר את דרכי חייו"? שאלתיו.

– “בודאי”, ענה. – כל אדם ובעצם כל יצור חי, יש לו קצב פנימי משלו, הכל לפי הריתמוס של ההווה באדם, לפי האופן המיוחד שבו החיים מתנגנים באדם זה. אף לא כל אוזן תבחין את הקצב הזה. כדי לשמוע את קול ההוויה שבקרבו צריך אדם להיות בעל קשר להוויה עולמית זו, העומדת מאחורי כל הווה, מאחורי כל התופעות הגשמיות. אבל ברוב בני־אדם יש להם קשר רק אל עולם־התופעות הגשמי בלבד. ואין כאן משום הבדל של מעלה, אלא רק הבדל של סוג ומהות. עם האנשים היודעים רק את העולם הגשמי נמנים לא רק פחותי־מדרגה אלא גם אנשים טובים, ישרים ומועילים, שהם רוב מניין ורוב בניין של החברה. לעומתם יש לך משוררים ואמנים, שיש להם אמנם קשר להוויה, לנשמת־העולם, ועם זה הם מבלי־עולם ובלתי־מסוגלים לבנות חברה, לקיים מדינה, להילחם למען הצדק. ויש סוגי־ביניים, העומד בין שני הקצוות האלה, הוא סוג אנשי האינטלקט, שיודעים אמנם על־אודות מותר ההוויה מן ההווה, אך יודעים זאת רק בהכרה בלבד, ולא בהרגשה עצמית. הללו מסוגלים להיות אנשים קונסטרוקטיביים, מדינאים, מנהיגים, אנשי־מדע, עושי־היסטוריה; הם נעלים על אנשי הגשמיות, אך אינם מגיעים למדרגת רואי ההוויה, השומעים את שירת ההוויה, אף על פי שהם עלולים להיות יותר פוזיטיביים יחידי־סגולה, שדקותם היתרה עושה אותם גם חלשים ביותר. אבל ברור, שרק השומעים את קצב ההוויה, המתנגן בהם, הם משוררים".

התשאל לשירי? – הוא ענוג וערירי,

הוא בזיך של בשמים בלב חולות ציה,

כן מתחיל שירו בשער הספר. “חיים גנוזים”, ודאי רמז כפול בו, רמז לחיים הפנימיים של המקשיב אל קרבו ואל קול ההוויה המתנגן בו, וגם רמז להכרח לגנוז, בדור זה, את השירה, שאוזן הדור אינה קולטתה; – אם כי מצד שני, העיר המשורר, שירת־אמת אינה עניין של אופנה ומודה, יפה היא בכל עת ועידן ואצל כל בני אדם…

– ואינך רואה ניגוד בין פרוזה לשירה? שאלתי.

– הפרוזה של הסופר־היוצר הוא תמיד אחותה של השירה, השיב. ואחיות, גם כשהן שונות זו מזו תכלית שינוי, בנות הן לאם אחת.

השנה זיכה אותנו ישורון קשת בעוד יצירה חשובה, מונוגרפיה מקיפה על מ. י. ברדיצ’בסקי, יצירה שציפו לה מכבר: "התעוררתי ליצירה זו קודם־כל מתוך היחס הפנימי והענין המיוחד שעורר בי ברדיצ’בסקי בנעורי, אמר. ראיתי בו, בברדיצ’בסקי אדם מיוחד במינו, השונה מן הצביון הכללי של סופרים עברים בני אותה תקופה. ראיתי, שהוא עומד לחוד, “האחר” שבו הוא שעורר אותי לכתיבה זו. ביקשתי לתור אחר אותו נעלם שעשה את ברדיצ’בסקי “אחר”. מצאתי, שלא מתוך ביטול, אלא מתוך אהבתו העמוקה לערכים, למאור ולאידיאה של היהדות, היה האיש לאשר היה.

– הלא אלה הם הלבטים שגם דורנו מתלבט בהם. אולי יש כאן משום רמז לנוער של היום לגבי ערכי־יהדות?

– אמנם כן. סבורני שברדיצ’בסקי יכול לגלות הרבה ולהאיר דרך לנוער הישראלי, שנקלע לפקפוקי מבוכה לגבי ערכינו. מצד אחד קשור הנוער לערכים ההיסטוריים של היהדות, העבר, התנ“ך, אך אינו יודע לבור לעצמו עמדה ברורה כלפי אותם ערכים שנתחדשו ביהדות בדרכה ההיסטורית הגדולה. אנו חיים בתקופה הרת־עתידות, שהיא נקודת מפנה בחיי עמנו, אבל, ספק אם יש בציבורנו הכרה שלמה של חשיבות ההווה, הגדולה ההיסטורית שבהקמת המדינה וגם הסכנה הכרוכה בעקב הדלדול המוסרי והרעיוני של דורנו. אמנם קיימת הכרת הצורך בהתעשתות מוסרית לנוכח “המצור” שהעולם שם עלינו, הצורך לבדוק את ההרכב החברתי שלנו. מצד אחד, מורכב ציבורנו מיסודות של אנשים יגעים ועייפים, מניצולי השואה והעולים מהארצות הנחשלות: ומאידך גיסא, הנוער הישראלי שופע כוחות נפשיים ומוסריים ומבטיח טובות וגדולות, אם כי עדיין אינו יכול לשאוב מרמתו התרבותית כמו שהיא את מלוא ההכרה לדעת כיצד לכוון את כוחותיו הפנימיים. יודע אתה מה חסר לו לנוער שלנו? חסרה לו הגישה הברורה אל צומת היחסים הזו, אל המאור של היהדות והקשר שבין היהדות הצרופה ובין היהדות הגלותית. אלה אינם שני הפכים הסותרים זה את זה, אלא שני צדדים למטבע אחד. אנו חייבים לקבל את היהדות כמות שהיא, בכללותה, ולהצמיד אליה כל התמורות הגלותיות שחלו בה במרוצת הדורות והתקופות. אלא, שיש לצרף את היהדות מכל הסיגים שנטפלו לה עקב פיזוריו וחייו הבלתי רגילים”.

השיבה אל מקור היהדות, משמעה לדעתו של ישורון קשת – יצירת חיים יהודים חדשים. “יהדות היא אצילות בפני עצמה, הואיל ולהיות יהודי הרי זה להיות מזוקק על ידי אלפי שנות נסיון נפשי ורוחני. אפס, כי יסוד חיובי זה תולדה שלילית לו, כיון שמרובים הם בעמנו, הפרטים שהזיקוק הממושך בוקקם עד כי נפסד טעמם. ולמן ימי־הביניים, שהרעילו את באר ישראל, התחילו האצילות שבהוויה היהודית והעקמומיות שבפסיכיקה היהודית להופיע ביחד… אותה אצילות ואותה עקמומיות לבשו צורה של אב ותולדה מבחינת היחס שביניהן; העקמומיות נבעה מתוך האצילות. אך אוי לאותה אצילות שתולדתה עקמומיות”.

כך הוגה ישורון קשת בפרקים שכינס בספרו “הדרך הנעלמה”, וחשבון זה עושה הוא בגילוי־לב ובאומץ־רוח; חשבונה של היהדות לדורותיה ולחליפותיה, על החיוב ועל השלילה שבה, ומסיק שאין ליהדות בימינו אלא לשוב אל מקור־מקוריותה, שהיא בעצם אמה־יולדתה של התרבות המערבית הצרופה: “התרבות המערבית, בתם של שוכני הים התיכון, ישראל ויוון, נאספת אל אבותיה, היא מתה יתומה מאביה היווני, אך לא יתומה מאמה היהדות, ושואפת עתה לשוב אל אוצר מכורותיה… אני מאמין באמונה שלמה, כי עוד גנוזה לה לרוחנו פריחה אנושית גדולה בעתיד, שתבוא על ידי יהודים בריאי־מוח ותמימי נפש, משורשים בטבע ולא תועי־רוח; יהודים שאנושיותם אינה טפל ליהדותם”… והוא קורא למהפכה ולהתחדשות, לפי שאין קיום בלא התחדשות־אמת, “ולא יתכן שאיש־הרוח העברי יקבל חשיבות לאומית אם לא יפעל כריפורמטור ביהדות”…

קרוב ליובל־שנים ובתנאים שלא תמיד היו נוחים לעבודתו, דורך ישורון קשת את קשתו העברית בשירה, במסה, בבקורת, בתרגום. מלבב הוא בתפארת קומתו וזקיפותו, ראשו הכסוף, עיניו הנוגות: דמות שניכרות בו עקבות מתלאות וצער, אבל נמרצה, העומדת על נפשה ומבקשת להאיר מסילות בלב הדור. הבא אל ביתו נקלע לתוך אוירה רוגעת, אם כי מרגישים עד מהרה, שבין כתלים אלה תהלך נפש מסוערת. רהיטיו צנועים, ספרים רבים רומזים מעל המדפים, המקיפים את הקירות. שולחן עבודתו מעיד על תהיית־תמיד, בקשה לריכוז, כיסופים ליפה ולנאצל. דוק של עצבות פרוש על עיניו והוא אומר:

“שומה על איש הרוח בישראל לטפח ערכי היהדות. שהרי כל מקום שאתה מוצא העדר ערכים או ערבוב־מושגים, שם אין תרבות יכולה להיווצר. ואם תרבות אין, גם חברה ומדינה – אין. למה הדבר דומה? ליום וללילה, לקיץ ולחורף, לכל תופעות הטבע, שאם גשמי הערכים לא יפרו את הארץ, אף על פי שחרשו חורשים, הגו חכמים, עמלו חזקים וטובים, לא תדשא הארץ דשא, ולא תצמיח יבולה. בדלדול הערכים הרוחניים כרוכה הטרגדיה של הדור. שומה עלינו לעשות מה שהמציאות מחייבת. עלינו לשאוף לטוהר המידות, לעשיית הטוב”.

בעשיית הטוב מתגלמת מהותה הנעלה של היהדות, קובע ישורון קשת בספרו על הנבואה “שירת המקרא”: "הכוח היוצר הישראלי נתן לעולם את עשיית הטוב (ויעש את הטוב בעיני ה'), בניגוד לאדם הקדמון שהטוב היה לגביו מה שמהנה את יצרו, כדבר שבקבלה, אך לא כדבר שבמתן. עשיית־הטוב היהודית היא השער לחיים.

בהמשך הדברים, היה ישורון קשת קובל קשות על שדוקא אלה, שמתפקידם לעורר את ההכרה הרוחנית, אין להם בשעה זו כמעט כל השפעה על הציבור. מעמדו של הסופר בימינו הוא ירוד, מבודד, אין לו מקום על במת חיינו, ויש אפילו דוחים אותו בנימת־לעג: “הלוא אתה קלאסיקון”… כמעט שנבצר מעם הסופר לפרסם דבריו, לבקר או להבהיר מושגים יסודיים. פני הציבור היום למעשים, למעשים בלבד, והביקורת נראית ממילא כמעכבת, כמיותרת.

ישורון קשת העשיר את ספרותנו בכמה ספרים עתירי ערכים: “בדורו של ביאליק”, “בדור עולה”, “משכיות”, ספרי שיריו “ההלך בארץ”, “אלגיות”, והשנה, כאמור, הופיעו שתי יצירות חדשות, האחת על ברדיצ’בסקי (הוצא' האוניברסיטה ע"ש י. ל. מאגנס) וספר שיריו “החיים הגנוזים” (הוצא' מוסד ביאליק). ב“עם עובד” יצא (תש"ך) ספרו “רוחות המערב” המכיל מסות על סופרי אירופה, מדנטי וליאונרדו די־וינצ’י ועד סטנדאל והיינה.

סיפר לי ישורון קשת על ראשית צעדיו בארץ לפני כיובל שנים, ועל תחילת דרכו בספרות: י. ח. ברנר הדפיס אותו ראשונה בקובץ “רביבים” ובשבועון “אחדות” (לפני מלחמת העולם הראשונה – 1912), והוא קרב אותו תמיד. גם פנייתו לדברי ביקורת מיד ברנר באה לו. “פעמים הרבה, משנתפסנו לשיחה בענייני ספרות, היה ברנר אומר אלי: “דברים אלה שאמרת, מן הראוי שתעלה אותם על הכתב”. הוא שעוררני לכך. עד היום איני יודע אם בטובתי או שלא בטובתי נתפסתי לביקורת”, הוסיף. ליד ברנר קנה מקום מיוחד בנפשו ח"נ ביאליק. “עד היום אני מרגיש בחסרונם”, העיר.

דבריו של ישורון קשת שקויים אהבה גדולה ליצירה העברית ולנושאיה. רגש של רוממות ויראת הגדולה וכבוד רב ליצירה. מכאן גם ההקפדה היתרה שהוא מקפיד כדי לשוות שלימות לכל נושא בו הוא דן. אין דבר יוצא מידיו אלא אם כן נצטלל ברוחו ועבר כמה מבחנים. דבריו מגובשים ומהוקצעים, ניבו – אומר שירה, חותם של מקוריות בו; מזיגה מרנינה של רוח האצילות היהודית עם יפי־העולם; הגיגיו שופעים עתרת דימויים, מיצוי של טבע, עומק־הרגש והישג־הרוח כאחד. אהבה רבה רוחש לבו לירושלים, אהבת נעוריו. אלא שדואב הלב על “שעיר הנצח קטועה וקצוצה”. אף על פי כן, יפה היא אוירתה של ירושלים ועדיפה על זו של ערים אחרות בארץ, ביחוד לפעולה רוחנית. וכמבקש לבטל כל הבלי עולם זה, הוא מעיר: “חייב אדם לוותר על כמה וכמה קניינים גשמיים, כדי שיוכל להתמסר למשאת נפשו, טיפוח הערכים הרוחניים, בלעדיהם אין ערך גם להישגים הגשמיים”…

לאחר שסיימתי הקריאה ב“ספרות והוי” לא. ראובני (בהוצאת ראובן מס ירושלים), דומה היה, שסופת־פתע עברה וביקשה לעקור “ארזי ספרות”, ומכוחה התעופפו “בדים וענפים” בחלל כמו בשלכת. מש“שככה הסערה”, הייתי כמברך על אותם אילנות, שזקפו שוב צמרותיהם והעמיקו שורש. כל אותם הסופרים והמשוררים, אשר עליהם העביר המבקר את איזמלו החד והם הוסיפו להעשיר את ספרותנו ביצירות חדשות. ולא שבכל ענין אין הדין עם המבקר השנון, אלא שראיה ספרותית “שמאית” וללא רחם, “יקוב הדין את ההר”, חייבת להיזהר, שאגב ניכוש העשבים הרעים לא ייעקר הנטע כולו. כסבור הייתי: שמא “מבקר עוין” הוא זה, המטיל מרה שחורה בספרותנו. ולא היא: תמצא בביקורתו גם אהבה עמוקה ליצירה. בטרילוגיה שלו “עד ירושלים” (בהוצאת ניומן) רומן על ירושלים בתקופה שלפני עשרות שנים, מעלה א. ראובני במכחול אמן דמותה של ירושלים על אישיה וחייה, בראיה מעמיקה לנפש גבוריו, וכן גם בפואימה שלו “על ירדן יריחו” ו“חמשה ושלושים” (שיר נהי ועוז) ובשורה ארוכה של סיפורים ויצירות, שעוררו בשעתם הד חזק בלבבות, וטעמם עומד בהם גם היום. אך, זה דרכו של א. ראובני: “כך הוא טבעי, לאמר אשר עם לבי ומחשבתי, ללא כחל ושרק, העיר לי, ואין בזה כל רבותא”. יש בראובני קו משל ברנר, אותו זעם של בעל “שכול וכשלון” שבמחיצתו עבד במערכת “אחדות” בירושלים. “ברנר, אומר ראובני, היה בעל אופי מיוחד במינו: מצד אחד התייחס בבטול לעולם הזה והתנזר מכל תענוגותיו, ומצד שני היה ער לכל המתרחש בספרות וגם בחיים הציבוריים. הוא ניחן בסגולה יקרה, לתפוס העיקר שבכל ספר ובכל מאורע ודעתו היתה קבועה ועמוקה, מוחלטת. ספרים לא שמר עמו, אך זכרונו היה בור סוד; כל דבר זכר לפרטי פרטיו. מאמריו הספרותיים היו מאורע ובעשר או עשרים שורות יכול היה למצות את העיקר. כאשר הבאתי לו ספורי “על יד הקיר”, ישב וקראו כל אותו לילה עד גמירה. כל מעשה אהב לעשות בבת אחת, בלא השהיות, בשלימות. הוא שדחף אותנו להתעמק ולחדור לנשמת הסובב אותנו”.

ראובני מפליג בסיפור זכרונות על אותם ימי ה“אחדות” בירושלים ב“סוכת שלום” עם חברי המערכת: י. בן־צבי אחיו, רחל ינאית, דוד בן־גוריון, י. זרובבל, אלכסנדר חשין, על הויכוחים והדיונים שניהלו בעניני פנים

ועניני חוץ, יציאתם של י. בן־צבי וד. בן־גוריון לקושטא ללמוד תורת המשפט לפי שחסרו מאד, בימים ההם, פרקליטים יהודים יודעים תורכית והחוק העותמני, להביא דבר הישוב לפני הערכאות והשלטונות. במערכת “אחדות” נותרו: ברנר, ראובני ואלכסנדר חשין. משפרצה המלחמה (הראשונה) היה העתון נתון במצב קשה. “המדיניות שלנו היתה נגד ברית תורכיה־גרמניה לפי שעינינו היו נושאות אל אנגליה, קוינו ממנה להכרת זכותנו על הארץ”. בינתיים התחילו הגרמנים לדרוש מהתורכים לסגור את העתון. אנשי “אחדות” לא נרגעו והוציאו לאור עוד שלושה קבצים “בלתי חוקיים”: שנים בעריכת זרובבל בירושלים ואחד בעריכת רחל ינאית בצפת.

באותם הימים נתפס ראובני למעשה הרפתקה, לעבור את אפריקה ברגל, ויצא לדרך עם יהודי הולנדי ויהודי רוסי. הוא מספר על נסיון זה כעל אחד המאורעות הגדולים בחייו, הזכור לו לפרטיו. הם הלכו ברגל מתל־אביב לעזה ומעזה לחן יונס עד שהגיעו אל הגבול המצרי ברפיח. כאן נעצרו על ידי משמר מצרי ולאחר שהשוויש התקשר עם מפקדתו באל־עריש הותרו להתקדם בדרכם. שלושה שבועות הלכו במדבר סיני הלוהט ומעבר לתעלת סואץ, ארץ גושן ועד קהיר. ראובני תאר בצבעים עזים ההליכה של שמונה־עשרה שעות ביום אחד, מלפני עלות השחר ועד חצות הלילה, הישימון המשולהב שאין לו קץ, על חושו המפתיע של אותו בידואי מורה דרך, שידע לגלות מעיין מים חיים על ידי נקישה במטה בחול, וערבי אחר שהשגיח באישון לילה בנחש ארסי ורוצץ גולגלתו באלתו. השלושה הגיעו לקהיר, לאחר שעברו ברגל כשש מאות קילומטר והחלטתם נחושה להמשיך ולחצות כל יבשת אפריקה. אלא, שכאן אירעה תקלה לראובני: הוא חלה בדיזנטריה ונאלץ לחזור לארץ־ישראל. אחר כך חזר לעולמו הספרותי, כתב שירים וסיפורים רבים וארבעה רומנים: עצבון, בראשית המבוכה, האניות האחרונות ושמות – שלושת האחרונים הצטרפו לטרילוגיה בשם “עד לירושלים”. בשנות העשרים השקיע עצמו במחקר מקראי ואחרי עשר שנות עבודה הוציא את ספרו הנודע “שם חם ויפת”. בפרוץ הפרעות הראשונות בארץ, החזיק ראובני בדעה, כי הן מעשה ידי האנגלים והיה אחד משלושת חברי המשלחת ללונדון להביא את האשמות הישוב לפני הממשלה הבריטית. כאן נפגש לראשונה עם פעילי המהפכה הרוסית, המהפכה מעוררת בלבו תקוות, אולם עד מהרה נוכח, כי “הסוציאליזם אינו יכול להתקיים בלי דיקטטורה ועריצות”. השקפותיו על דימוקרטיה של אמת מובעות בספרו “דימוקרטיה וטוטליטריות”. בהמשך השנים נטרד מקוטב אל קוטב במערכות הישוב: ממפלגת פועלי ארץ ישראל וממשרד הועד הפועל של ההסתדרות ל“בוסתנאי” ול“דאר היום”. פרסם שירו “מלחמת ירושלים”, שהועתק ותורגם בעתונים רבים בחוץ לארץ, עורר סערה בחוגי השלטונות בירושלים וגרם לסגירת העתון, אבל עשה לו כנפים ברחבי הגולה. לאחר מכן אנו פוגשים את בעל יצר־הנדודים על במות ספרותיות רבות, ובמיוחד ב“העולם”, בו כתב את המדור למדיניות חוץ.

אהרן ראובני הולך בשבילו המיוחד. כיוון שהגיע למסקנה ברורה בבעיה המעסיקה אותו שוב אין הוא זז מנקודת־השקפתו. מכאן רוחו הסוערת והמורדת. כינותו שאינה ניתנת לערעור, רגישותו לגבי כל פגימה ברוח הלשון העברית, עשוהו לאיש ריב ומדון. שרוי הוא בפינתו, מבודד, ללא אכסניה ספרותית. עוסק בתרגומים. כשבאתי להשיחו מצאתיו שקוע בתרגום חבורו ההיסטורי הגדול של ויל דיוראנט על תולדות התרבות בעולם. “לא, לא הצטרפתי לשום תנועה, בשנים האחרונות התרחקתי מכל מפלגה. כל שאני שואף: עצמאות במחשבת האדם”, הוסיף, וסח לי שיחה שהיתה לו פעם עם פרופיסור י. קלוזנר: “אמר לי קלוזנר: אתה כותב ביקורת קטלנית, אף אני עושה כן, אולם יודע אני גם ללטף, אתה רק פוגע והורס, מה יהיה בסופך? הכל ישנאוך, סופך שלא ידפיסו אותך, ומה תשיג על ידי כך? אמרתי: איני רוצה להשיג מאומה, אני רוצה להביע דעותי. – “אבל אתה גורם נזק לעצמך”. השיבותי: לא איכפת לי, הסיפוק שלי, הוא להביע דעתי, איני מבקש כלום מן האדם, איני מחפש משרה ולא שום עמדה”.

בדבר אחד א. ראובני מתגאה ביותר. הוא רואה עצמו מחבר השם של מדינתנו. כחודש לפני החלטת או“ם בא לכלל סברה, שמדינת ישראל הוא השם היחידי, ההולם את מדינתנו. אחרי ויכוחים רבים עם ידידיו בסס את דעתו במאמר בשם: “המדינה, מה שמה?” שלחו בליל ה־30 בנובמבר 1947, הוא ליל ההכרעה באו”ם, אל “מאזנים” בתל־אביב. המאמר נדפס שם אותו שבוע בגליון מיום ה־5 בדצמבר 1948. כעבור שנה וחצי פרסם ראובני פרטים על תולדות הצעתו ב“פלשתין פוסט” וב“הד המזרח”.

שעה ארוכה השמיעני ראובני פרקי־זכרונות. משל זה מכבר לא נפתח סגור לבו. אכן נוקשה האיש וזועם מלבר, אך לבבי, נעים ופשטן בשיחת רעים. בשיחתו מותח ביקורת על סופר זה או אחר, נפשו סולדת ממליצות, מתיאורי־סרק, משיר שאין בו אלא חרזנות ומצליל תועה ללא אחיזה בנפש האדם. חזרנו ושוחחנו על “ספרות והוי” והוא העיר בחיוך: “מאז פרסמתי ספר זה ננעלו בפני רוב השערים, ואין לי אלא לכלכל את עצמי בתרגומים בלבד”.

תאמר: “החטא וענשו”? – לא! לא מצאתי בא. ראובני כל אות של חרטה, אדרבה, כאילו חיזוק. עד היום הוא לוחם ללא חת, נאמן תמיד לאמתו, זו האמת השרשית, המפעמת את בית צבי שמשי.

יצחק שמי, סופר־משורר, חשף לראשונה את הכסות מעל פני המזרח, והרים בספרות העברית החדשה יריעת האהל הערבי וגילה צפונותיו. יבוא הקורא, יחזור ויקרא בסיפוריו ויתבשם מהם כמימי פריחה ראשונים; להט נעורים נשתמר בהם, לא פג טעמם. אותם צבעים חריפים ודשנים מהווי המזרח – לא דהו, אותו רתת נפשי שהניעו תיאוריו לפנים, מתרעדים אף היום. בסיפורו הגדול “נקמת האבות” בו מתאר עלית המאמינים לקבר “נביא מוסא”, חושף יצחק שמי עולם מלא של חיי המזרח על גוניו העזים, הד ימים קדומים, בקצב ובעצב; מפראות המדבר ותפארת של גבורה, ביפעתה והתפרעותה; יצירי־אללה לוהטים ביצריהם ובקנאתם הראשונית, בשחרם לדם ולנקמת־דם, עד דור אחרון; תאור דרמתי של יסורי העונש הרודפים אחר החוטא; תחרות בני־שכם ובני חברון ובית שאן כדי לזכות במשפט הבכורה, הכבוד והתהילה. הנה אחד מתאוריו ביום העליה לקבר, וכל התכונה הרוחשת לפני צאת המסע לדרכו:

“הגיא הזה לכל ארכו, מביתו של אבו־אלשואריב עד כיכר המסגד של נבי יוסף, עם האדים הקלילים המתאבכים ממעל לו, העולים מפלגי המים החבויים בין השיחים והעשבים הגבוהים – נדמה מרחוק להמשכן של מדרוני הגריזים הדשנים והעדויים פרחי אביב מבריקים, שפניני טל נוטפים מעליהם ומרעידים לרוח אביב רעננה. שם נראו: הכפיות מכל הצבעים, הלפות מכל המינים והעבאיות מכל הגונים, והמוני הראשים האלה התערבו והתפרדו, התנדנדו וריפרפו על פני האדמה כעדות יתושים על פני נחל. זימזומם ושאונם, חירחורי גמליהם וצהלות סוסיהם, נעירות חמוריהם וצריחות ילדיהם בקעו את חלל האויר ויהיו להמולה ממושכה. הרוח נשא את הקולות והפיצם לכל עבר. כזרם מים סוערים השתפכו גליהם על פני הגבעות והמורדות, לפתו את העיר מן הקצה אל הקצה, דפקו במאחרי קום ובנחשלים, סחבום מעל מיטותיהם החמות החוצה ובלעום וספגום אל תוכם. אלה היו החוגגים הרחוקים בני הגליל והעמק ובדוי בית־שאן, כפלגים ויובלות מים עשו דרכם בין צורים וסלעים להתאחד ולהשתפך אל נהר העלייה הראשי, שמוצאו בהרי שכם”.. .

ב“אב ובנותיו” מתאר יצחק שמי את אכזבתו של יהודי, אשר סבל ממחסור ומצוקה, נדד לארצות רחוקות עד שצבר מעט הון, ובדרכו חזרה לדמשק, מהרהר ומדמה כל אותה קורת־רוח שיסב לבני ביתו, ואילו הגורל המר טופח על כל הזיותיו־תקוותיו, ואת בנותיו מוצא והן לכודות בצפרני ההפקרות והפריצות. יתר סיפוריו: “בין חולות הישימון”, “ג’ומעה אל אהבל” (סיפור מחיי הרועים), “הבריחה”, “העקרה”, “כופר נפש” – הצד השווה ביצירות אלו, העיצוב האמנותי־ספרותי מקורי של חיי המזרח, סיפורים המעידים על כוחות יצירה עזים שפיעמו בשמי.

לא קלה היתה דרכו של מספרנו בשמי היצירה הספרותית העברית בארץ־ישראל. קרא ושנה ולא ידע שבעה. כתב ונפתל ונאבק עם מלאך היצירה ולא ידע מנוח. לילות רצופים היה שמי רכון וצמוד אל קולמוסו, כתב ושינה, רשם ומחק, והוא גומע מן הקפה, ספל אחר ספל, והוא מרחף בדמיונו בערפלי־עשן שהעלו סיגרה אחר סיגרה, רוקם כבחוטי־משי ואורג ריקמת־ריקמתיים. עם עפעפי־שחר, יש והעמיד כל שכתב, לפני החמה שהנצה, נתן מבטו החד בכל שהעלה קולמוסו, אם סיפקו – ונתמלא ששון־עולם. אך לא אחת, הדברים ציערוהו, לא הפיסו דעתו, רגוז מליל נדודים קרע כל שכתב, גזרים־גזרים ופיזרם לכל רוח. איש הניגודים היה יצחק שמי, אך דרכו דרך ישרים ותמימים, לא פגע באדם. איש המזרח שכמיהה כמוסה ליצירה הסעירה נפשו, דחפתהו אף אל תרבות המערב ולא פייסתו. זר היה לה, אם כי חדר לעמקה. ביתו – קן בדידות וללא נחת. לעצמו לא הותיר, לביתו לא עשה. מתחומו לא גילה דבר, מעולם לא סיפר על אביו ועל אמו. ואילו הוא יציר הכפילות והניגודים של הוריו, המשתקפים בין השיטין בסיפורי עלילותיו.

*

שבעה סיפורים הניח יצחק שמי, אותם ערך וקיבץ אשר ברש והקדים להם דברי־העזבון של יצחק שמי:

"עזבוני הספרותי דל וזעום. מבוע יצירתי, בעקב המאורעות והמעצורים, לא היה מעין מבורך, עשיר ומשובב נפש, אלא מעין סלע קשה, שלא פילס לו נתיב החוצה. הוא סער בחובו ורק לפרקים הזיל טפין טפין, הרטיב את קירו החלק וחזר ונבלע בתוכו.

האם מוכרח כל בעל כוח יוצר לשאת על גבו נטל כבד של גוילים בלכתו בדרך הארוכה של הנצח? משאי הוא קל ואני לא אכרע תחתיו מדי צעדי… כדי שתקל העבודה על חברי ובני, אם יואילו לקבץ את נידחי, הנני רושם כאן את הרשימה הבאה" ( – שבעת הסיפורים).

כדברים האלה כתב יצחק שמי עוד בתרצ"ג לידיד נעוריו דוד אבישר:

“… לפעמים יכול האדם לרכוש גם חיי נצח בשנים ואף בשיר אחד, לא הכמות העיקר. כי, תאר לך ידידי, מה יעשה סופר גדול שיקח אתו אלי קבר עשרות ספרים. הן הלוא יכרע תחת נטל משאו, מוטב לקחת צידה קלה ומזינה. בחבילה קטנה ימצא לו פינת נחת בגן־עדן ולא יצטרך למקום רב”…

במכתב אחר על גורל אב אומר שמי:

“תא שמע! בהסתכלי דרך נסיעה בצומח שמסביבי, אני נוכח ורואה שהענף יונק מן השורש את הכל ואיננו מחזיר לו כלום, זה מצטמק ומוציא מעצמו את תמצית ליחו ולשדו לפרנס את יונקתו, זה יהנה באויר ובאורו וזה הולך במחשכים ובאופל”…

אי־הדרך עלה הלום?

אביו של יצחק שמי, חכם אליהו, עלה לחברון מדמשק והוא בגיל העצה ומאחריו גלגולי חיים ונפתולי חיים סוערים. גרש אשה ונשא אשה, מתה אשה ונשא אחרת. בעל גוף היה חכם אליהו, גברתן אלים, לבושו כדרך אנשי המזרח לכל דבר, פלח, שאדרת שער עליו, ועל ראשו צונחת מצנפת, זו הלפה המזרחית, קפטן ארוך נמשך עד קרסוליו וחזהו תדיר גלוי לעיני השמש או הרוחות, בעדיו נראה שערו השחור המזדקר ונטוי כמסמרות. איש מזרח מובהק היה, מעורה בחיי המזרח מדורי דורות, ישן על הארץ, אכל פיתות ואורז וביד, כדרך בני קדם. חכם אליהו סחר במיני סדקית, ביחוד בחוטי־משי, שהיה מביא מדמשק, חוטים, שדרכם להלהיב דמיונן של נשים ערביות ופלחיות. לא תמיד היו מצויים המזומנים בידי הנשים, ולימים נתפתח סחר־חליפין: חכם אליה מעניק לנשים חוטים וחפצי־קישוט ובתמורתם נהנה האיש מתוצרת חקלאית, ירקות וביצים, דבלות תאנים וצמוקים, גדי עם פרי מגדים: “את הפלחיה, הבי עוף נאה זה שבידך”, היה פונה לערביה, ליוגבת שעיניה תהו ותעתעו מברק חוטי המשי, לרקום בהם שמלות לחג וכלולות… ובית חכם אליהו לא חסר דבר. ברגל היה יוצא חכם אליה מחברון לבית־לחם והסביבה, אף לירושלים וליפו ועד דמשק נהג לנדוד. ימים רבים עשה בדרך כאותו גמל־המדבר הגומא מרחקים; אדם בריא בגוף וברוח, מחונן בהומור חריף, כמי ששפרה עליו נחלתו; זורע פתגם עממי וקוצר גלי צחוק והנאת הזולת, מלא חיים וחדווה. פעם, בצאתו מבית־הכנסת, ונתקע בקהל יהודים נרגשים, למראה מריבה שנתלקחה. מה עשה? הרים קולו וקרא כלפי אשתו: “רבקה, הבי אותם כלונסאות הסוכה, ניתן אחד בידו של זה ואחד בידו של זה ויחבטו ויתכתשו זה בזה כדת וכדין”… וראה פלא, הניצים נפרדו והקהל פרץ בצחוק אדיר. פגה האוירה המתוחה ובא השלום.

חביב היה חכם אליהו אף על הילדים, שאהבו להאזין לאמרותיו השנונות, לסיפוריו ולאגדותיו, שדמיון ומציאות שימשו אלו את אלו. ביקש להיחלץ, אך הפעוטות והזאטוטים – נטפלו אליו והפצירו בו לספר עוד ועוד, עד שפני חכם אליהו היו מרצינות ושפתיו ממלמלות פסוקים מהתנ"ך ומן המקורות, שהיו שגורים בפיו והשתמש בהם ככל שהשעה היתה נצרכת להם… וחכם אליה פורש לדרכו, אל־נכון לבית־הכנסת, לתפילה…

אשה היתה לחכם אליהו, שהיתה הניגוד הגמור לטבעו ולמיזגו. רבקה היתה רכה וענוגה, בת למשפחה ספרדית ותיקה, רבת יחס ואצילה, משפחת קסטל; דיבורה היה בהשקט, הליכותיה בצינעה ובענווה, עדינות של קטיפה משכה האשה באשר פנתה. אלא, מן השמים גזרו על הזוג לדור בכפיפה אחת, עולמות הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. ירדו פני האשה, רבקה קראה בדידות לחייה, לא נראתה בשמחות ולא הופיעה בחברת ידידות ומכרות. יום אחד נחרדה “החצר” בחברון, אש ועשן פרצו מאכסדרת הבית ובבוא השכנים, היתה האשה למאכולת אש. היא הניחה שלושה בנים: יצחק, הוא מספרנו, דוד, שהוא משפטן ויעקב המורה.

יצחק שמי למד ב“חדר” בחברון. בגר ונכנס לישיבת “שדה חמד” של הרב הגאון ויפה התואר ר' חיים־חזקיה מדיני ז“ל. לימים, ויצר נדודיו של שמי קראוהו לעולמות אחרים, נתפס ללימודים חילוניים. “מאין עלה על הדעת לימוד חילוני בלב צעיר חברוני, שכל סביבתו היתה ספוגה תורה ויראה – לפלא היה הדבר”, תמיה דוד אבישר. ובימים ההם, נוסד בחברון בית־ספר מטעם החברה “למען ציון”, במגמה לקרב לב הצעירים ללימודי המזרח. בית־ספר זה הוקם בסמוך לתלמוד־תורה. בין ראשוני הפוקדים אותו היו בני משפחת מני, המצויינים בחריצותם, השכלתם ויושרם. אהרן מני, שהיה מורה, רכש בימים ההם את הוצאת “תושיה” ופתח ספריה בביתו. הכל היו פונים אליו לשאול מן הספרים, ואילו יצחק שמי “טרף” ספר אחר ספר, עד תום כל הספרים. צמאונו לדעת לא ידע רוויה. ומאורע שלישי נתארע בימים ההם, התעוררות בחוגי הצעירים לחרוג מד' אמות של מערת־המכפלה, עלו לירושלים לקנות תורה ודעת, בבית־הספר “עזרה” או ב”אליאנס“. שמי פשט לבוש המזרח ולבש פראנג’י (אירופאי) כדרך המערב ונכנס ללמוד ב”עזרא". בחן סיפוריו ובלהט דמיונו הסוער נתחבב על חבריו. פנקס קטן היה מצוי תמיד בכיסו ובתיקו וכל משפט נאה שעלה בלבו, תאור שובה־לב על אדם וטבע שמצא בספר או שמע – רשם ושינן אותם בעל־פה. להטו של יצחק שמי לקריאה גבר, ובהיותו בסמינר למורים כבר החל להתגלות כמספר מחונן בעל נשמה פיוטית ויוצרת והוא אז אך בן שמונה־עשרה.

באותם הימים "העז להביא את סיפורו הראשון “העקרה” לאור עולם. פנה לש. בן־ציון והוא שפתח את שערי הספרות לפני הסופר הצעיר. המשורר יעקב כהן פירסם לאחר מכן סיפור שני מאת שמי – “הבריחה”, בו העלה דיוקנאות ממושב זקנים בירושלים. הצלחות אלו עוד הגבירו במספרנו את התשוקה לקריאה שגבלה בפולחן. למד לשון גרמנית ודרכה נתבשם מספרות העולם.

יצחק שמי הוא שמשך את דוד אבישר ללימודים בירושלים ויחד עם יהודה בורלא היו פוקדים מפקידה לפקידה את נום של יצחק ורחל בן־צבי שעלו לירושלים באותם הימים; סיירו בשכונות, פרסמו שירים ומאמרים אם “באחדות העבודה” או ב“הפועל הצעיר”. יצחק שמי כתב בענייני עובדים ומעבידים, תיאר המלאכות המצויות בחברון, קדרות, סנדלרות, כלי־זכוכית וכדומה. לפתע, נטש שמי את לימודיו, פנה למושבות יהודה והורה את הלשון הערבית בעקרון ובגדרה ונתגלה כשרונו הרב בהוראה לפי שיטת “ההסתכלות” שנתחבבה על תלמידים הרבה. מכאן, והוא נוטל מקל נדודים וחוזר אל עיר אביו, דמשק, ושם מגלה את “אב ובנותיו”, סיפור שנתפרסם ב“השילוח” וב“התקופה”, עד שהגיע לשיא יצירתו “נקמת האבות”. לא אחת נתפס שמי ל“סימפטיות”, נערות נאות, שלבו הלך שבי אחריהן. לא אחת היה יוצא ברגל מעקרון ועד גדרה כדי להפגש עם אותה “דולצינה”, ולחזור ולספר מעלותיה, קסמה ורוב חינה ויופיה לפני חבריו. בראשית מלחמת העולם הראשונה יצא יצחק שמי לבולגריה לפי הזמנת קהילת סופיה, לכהן כמורה. נשא אשה, את פנינה קרונגולד, שילדה לו את ידידיה. תמה המלחמה, והוא חוזר לארץ ועמו צרור גדול של רובלים, ולהוותו נתברר שערכם ירד והוא נשאר נקי מכל. אשתו מתה עליו. שמעה ידידתו מימי שהותו בדמשק, אחות רחמניה, שרה, אשר הגרה בינתיים לארצות הברית, כי נתאלמן ידידה, עלתה לארץ ונישאה לשמי. אך שוב, כהוריו, אשתו שרה היתה הניגוד הגמור לטבעו. התנגשו יצרים קטביים, האשה גילתה כוחות נפש נעלים בחנכה ובגדלה את הילד ובמסירות של אהבת־אם ובלי מיצרים.

יצחק שמי יצא בינתיים להוראה. מעייני היצירה שלו, פעפעו בקרבו והוא לא נתן להם מוצא. הדכאון והמרה שחורה תכפו עליו. העולם חשך בעדו, חלה קשות, ולא פסקה קריאתו בימים ההם: “התולעת בתוך החזרת, מתוך הרקבון היא גדלה, מתוך הרקבון היא עולה”. רגע דומה היה שהנה יתאושש ויגבר על חליו ומצב רוחו ייטב, הנה שוב יחזור ויגלגל בצ’יזבטים. לשוא! כוחותיו רפו והלכו. המורא הגדול מפני מחסור היה לשמי בן־לוויה, סיוט שרדף אחריו כל הימים. בסוף ימיו הגה להוציא ספר, שיתאר את חיי חברון.

בסידרה של מכתבים, שכתב שמי מפקידה לפקידה לידידו דוד אבישר באו לידי ביטוי מלבטיו הכמוסים, שוועתו האילמת של מורה וסופר עברי הנאבק מרה עם מצוק החיים, ואף בשעות האפלות ביותר הבריקו ניצוצי מחשבה, דימוי ותאור.

*

“הוי, ידיד, עכשיו אני רואה מה חדל אני רגש הכבוד העצמאי, השחרור. הכל תלוי בכסף, אם אין לאדם המתכת הנבזה הזו הרי הוא ולא כלום, כל החלומות הכי יפים והרגשות הכי נשגבים לא יוסיפו לו זרת אחת על גובהו. טוב שישנה לי הנחמה הפורתא הזו, שכאשר אראה שאזלה ידי ותקצר ידי מהושיע אז אסתלק מהכא ואעבור לממלכת הצללים. עוולות רבות נעשו לי בימי חיי. אף אחת לא פגעה בי ולא פצעה אותי פצע מות כעוולה שנעשתה לי השנה הזו. ההרגשה הזו, שישנם בני אדם שיש בידם הכוח למשוך בחוט והרי אתה מוכרח לרקד ולהניף ידים ורגלים מדכאת אותי עד עפר וממליטה ממני זעקות אף מתוך שינה. ואולם, מוטב שנעבור לפרק אחר, הפרק הזה מר יותר מדי וההתמרמרות של החלשים איננה שווה אף אסימון. מרעישים עולמות על יובלו של ביאליק. תא חזי מה בינינו לבינם. חגגו הבולגרים את חג יובלו של איואן יזוף (המשורר הלאומי שלהם), אגב הוא איננו מגיע אף לקרסוליו של ביאליק, הגיש לו העם מתנה, ארמון נהדר בנאות דשא הכי יפה שבבולגריה וגם לזה עוד הענקת כסף ביד רחבה, ואצלנו יללת כלבים עד נחירת הגרון ונדמה לקורא ולמסתכל שכאן בני אדם נכנסו בהתחרות מי יוכל לילל בקול יותר רם ולהוסיף מלים למכביר. המלים אינן עולות בפרוטה, הלא גם אפשר על־ידן להראות ולהבליט במקצת את עצמיותם האפסית”…

*

“היכן הכסף שצברתי?”, אתה שואל. “כלום יש לי פונט אחד בכיס או בקופת חסכון שהיא, שתוכל להראות עליו באצבע שאני חס עליו להוציאו? אין לי לא בית ולא מגרש, לא רכוש ולא מטלטלין, חובותי עולים לשבעים לירות. אמנם חייבים לי יותר מזה אבל מה שאני חב לאחרים תובעים ממני בחזקה ומה שאחרים חייבים לי איננו כי אם אקטיבה פסולה שאי אפשר לקנות בה אפילו פת לחם… אחרים יש להם הכשרון לצבור חובות ולהשיג הלואות. אני לא חונכתי באלה. כשזקוק הייתי לפני חדשים לשתי לירות והייתי מוכרח לדפוק על דלתו של י. ל. האמינה לי שהייתי הולך ביתר בטחון ושקט לקראת נתוח, והטעם התפל והמחפיר של ההליכה ההיא עדיין אני נושאה בחובי… שנו רבותינו, גורקי ודוסטוייבסקי, חכמי הנפש, שאין בעולם מלאכים ושדים, הרוצח היושב בבית־המות מסוגל להקרבה עצמית ברגע אחר ובמסיבות אחרות וכמו־כן להיפך ובכן סמי מכאן המלה “מלאך”. .. שנן לך את זה היטב, אם זוג איננו חי כהלכה, החסרון שרוי בשניהם. חמרים כימיים שונים, שכל אחד בפני עצמו הוא שקט ונוח ובחברך אותם יחד עלולים להשנות ולהפוך לחומר מפוצץ. אמנם אינני כבשה תמה אשר איננה משיבה לחורפיה דבר ואינני מן הנעלבים ובלתי עולבים. מכיר אני את עצמי היטב ויודע אני בי שאינני שייך לאלה המושיטים את הלחי השניה, אבל יש בי הרבה גם ממידת הותרנות ובלחי הראשונה אני מקבל סטירות דיי, ורק כאשר בא הדבר אל השניה אני יוצא מכלי… תאמר וידויך בעצמך מעיד עליך, אין אדם נתפש בשעת צערו, אותם הדברים נאמרו לשם הצלפה עצמית והמבין יבין… גם אני אינני חש עצמי בקו הבריאות ואולם בשנים האחרונות כל כך תכפו עלי מחושים שונים ומשונים עד שכבר התרגלתי אליהם ומבטל אני אותם בלבי וחסל. כל עוד שאני חי אחיה ואם יבוא המות ולו גם מחר ולו גם הלילה הזה אפגשהו בנפש שקטה ואקבלהו כגואל ומשחרר. .. היה זמן שהייתי כותב, צווח ויורד בקינה. עכשיו אני מעבר השני גם של הצווחה. הלא גם זה לא יועיל. איוב ביאושו הגדול עוד צווח וקונן, אם יכול היה לקחת חרש ולהתגרד בו ולחטט בפצעיו סימן שקוה עדיין לדבר מה. ואולם משגבר היאוש ותנחומי רעיו לא נגעו אל לבו שתק וחדל גם לענות להם”.

*

“בימים האחרונים העיפות ומתיחות־העצבים גברו אצלי כל כך עד שלכל תנועה ותנועה מיותרת הדורשת עמל כל שהוא נאלץ אני למתוח את כל כוחותי כסוס הסוחב את עגלתו הטעונה במעלה ההר, ולולא מורא השבט הבלתי נראה התלוי אי שם מלמעלה או מן הצד והמוכן בכל רגע להצלפה, הייתי בוחר לשכב ולקרוס תחתי ולהפיח את נשמתי בפרשת דרכים. ואולם אחרי רגע מתאוששים שוב, ממתחים את השרירים עד כדי התפקעות וזזים קדימה ומשרכים את דרך החיים הלאה. ואולם ההלאה הזה הלא אין לו סוף, אין לו מטרה ואין לו כל נקודה שבשביל להגיע אליה כדאיות ההתאמצויות. זאת היא רק נסיגה לאחור ובאופן הכי טוב סבוב במקום אחד ויתרון הסוס ממני הוא בזה, על הסוס חסים וקושרים את עיניו, ואני נאלץ לגלגל את נטל חיי בעינים פקוחות. הדאגה והפחד מפני יום המחרת, אלה ממררים את החיים עוד יותר ונוטלים מהם את טעמם. ראיתי סוס כזה בימים האחרונים כשנופצה עגלתו והוציאוהו מן הריתמה, הוא נשאר עומד במקומו, תוהה וחרד על גורלו, כל זעזוע של שמחה, כל ניד של שחרור לא הורגש בפניו… סוסי העלוב והאומלל, רתום אתה אל עגלת החיים שאין מנוס מפניה, באינסטינקט שלך הבנת שלא תמו עגלות מן הארץ, זו נופצה אחרת תמלא את מקומה. גורלי גרוע ממנו בזה, שבהנפץ העגלה הרי נסתמו כל מקורות המחיה”…

“ישנו חזיון אחד ברדיו הנקרא בשם “פדינג”. בטח ידוע לך שפתאום נעלמים ונפסקים הגלים. החוקרים אינם יכולים לבאר עדיין את התופעה. כנראה היה אצלך פדינג נפשי. הכך הדבר? נגד תופעה זו אין מה לעשות, צרי לחכות עד שהגלים יחזרו שוב ויבין איש את שפת רעהו”…

"ותא חזי, בימי הבחרות אוהב אדם לבקר רעים רבים, לקפץ מאחד אל משנהו, לרפרף כאן ולדלג לשם. בימי העמידה האדם מאריך יותר בביקורו. נשארים לו, אם זוכה לכך, ידידים מעטים ואליהם משענו. תאמר – ובכן מה, מדוע חכיתי עד עכשיו ולא נעניתי לך? פתחת לי פתח רחב של אולם השתיקה הזאת?.. .

“ושב אני אל לבי. מה לך לב סכל כי תהמה. כי תתיפח וכי תוריד בשיחך? העולם בוער בלהבות, כל הערכים התמוטטו ונהרסו, התערבל גם אתה גרגיר חול במערבולת, ישאך הרוח אל אשר ישאך לאבדון ולשחת או אל האפלה הנידחת, ומה לך כלב כי תיליל ותנבח למול הירח? העולם איננו מוצא חן בעיניך, פרוש ממנו הצידה, החבא בצל ולך על יד הקירות, טשטש את מהותך עד כמה שיש לאל ידך עד שיגיע התור ותפנה את מקומך… וישנם רגעים אחרים שבהם אני נותן אל לבי שגם לתולעת קטנה יש לה הזכות לקבל את מנתה בחיים לפי יכולתה ולפי המקום שהיא תופסת בו”.

ואני נשארתי מהסס ועומד על הסף. אל תחשדני במה שאין בי, אנא דונני לכף זכות, דחיתי את כתיבתי מיום ליום משום שחכיתי לימים יותר טובים מאלה, לשעות של השראת רוח שהן אללי לי אינן נפרצות כלל וכלל אצלי בימים האחרונים, ההשראה לא באה ואיחרתי את המועד".

*

“… נסיתי פעמים רבות להעלות הגיוני על הכתב אך בקראי את אשר כתבתי נראו לי הדברים עלובים וריקים, לא פתחו פתח למצוקה ולא גללו את המועקה. אין תכלית ואין טעם להגיונות הכתובים כשם שאין תכלית ואין טעם להרהורים ולהרגשות הכאב הצובטים את הלב. נשך את שפתיך ודום, הורד דמעות תפל ודום. שא את יגונך בחובך ושתוק. זה לי החודש השלישי שאני שוכב על ערש דוי ובלי כל תקוה להקלה. רואה אני בגויעתי ובקצי ההולך וקרב. ובלילות של נדודים ובימים של מכאובים כשזכרונות חיים עברו עוברים שוב לנגד עיני, הרי בתוך היריעה הזאת חוטים רבים מובילים אליך, ארוגים ביריעתך וקשורים בעברנו המשותף. הנני פורץ הפעם את גדר השתיקה וכותב לך קטעי מחשבות, שברי הרהורים, במצב של יאוש זה, שאני שרוי בו, אל תדינני לכף חובה. חזקה עלי מחלתי ותושיה נדחה ממני. הרופאים חדלו לטפל בי. אמנם אני יודע כי קצי איננו רחוק אבל עד אז העוני והיגון שומרים לצלעי. לא הכנתי לי צידה ליום שואה. עוד חודש או חדשיים בטח ישליכוני כנצר נתעב, הן לא יצלח לעבודה הנני… אדיר היה חפצי לפלט את נשימתי האחרונה בכרי ובמטתי ולהקבר בירושלים. אינני יודע אם אזכה לשניהם יחד, אבל לאחרון אולי תעזור לקיים את בקשתי ולמלא חסד של אמת לרע… כאבי הם כאבי הכמישה והגויעה”…

*

שבע רוגז ומרורים נאסף יצחק שמי אל עמיו, בראשית אדר תש"ט והוא בן ששים ושתים, ולאחר שהורה במשך כארבעים שנה בבתי־ספר שונים ויקד ביקוד העברית, להוט מיקוד שמשה.

נופו של “היער בחדרה” מתלווה אל דוד שמעוני בכל שייראה. סודו וקסמו של יער, בסער ובסהר, באיושת בדיו וענפיו, בחשאי יתנגן ומבעדו יעלה הדם של א. ד. גורדון, י. ח. ברנר, ב. כצנלסון ושורה ארוכה של עובדים, חולמים וקודחים שחיפשו פשטות, מאור הפנים והלב, הסתפקות במועט. רוצה אתה: “היער בחדרה” זו תורת העליה השניה על רגל אחת. העליה השניה היתה מבורכת, אמר. ולא כך היא, גם עליות אחרות הביאו ברכה גדולה לארץ. כל עליה וברכתה עמה, תקופה ותעודתה.

בוקר תל־אביב, החמה לוהטת. כשנכנסתי לחדרו של המשורר נשבה רוח אחרת, פשטות ורעננות מרגיעה. על הקיר תמונת הנער שמואל לפני עלי, “הנני כי־קראת לי” ובסמוך שדות מוריקים, שולחן הכתיבה מ“הימים ההם” ואצטבאות מבורכות בספרים מזן אל זן, עבר והווה. ראה דוד שמעוני שדעתי עלי פזורה, “חש לעזרתי” וכאומר לחלצני ממבוכתי ומלבטי שיחה בפגישה ראשונה, קיים מצוות “את פתח לו”. עיניו הטובות והחודרות מאירות וקולו העמוק צרוד מקצת, לבבי, שוקק. בדרך הילוכו אל האיצטבה מראה לי המשורר ספר זה וספר פלוני. שאלתי לכתביו היוצאים לאור, ואמר לי שמנינם עשרה כרכים; שיר והגות, סיפור ומשל, סטירה ונאום. כל הספרים הופיעו במהדורות חדשות. האידיליות כבר יצאו במהדורה השמינית וכמה אידיליות בודדות הגיעו לתפוצה של רבבות טפסים, כרך חדש “מעל הדוכן”, ובו הרצאותיו ונאומיו בכנוסים שונים ומסות על סופרים. תרגומו ממבחר כתבי לרמנטוב (בהוצאות מוסד ביאליק), שתרגם לפני שנים, חזר ותרגמם בהברה ספרדית מבלי לעיין כלל בתרגום הראשון. תוך כדי כך סח ד. שמעוני על התפתחות ספרותנו ודבריו חדורים אהבה עמוקה לספר, אהבה, ששרשיה נעוצים בשחר ילדותו. אותה להיטות אחרי הקריאה, החגיגיות וההתקדשות לקריאה ובשעת קריאה, מתוארים בסיפורו “משה’נקי מוכר ספרים”.

" כשהייתי בא אל ברל ביומא דפגרא או בשבת או בערב יום קיץ, שבו נשתחררנו מהלימודים לפני שקיעת החמה, היינו קודם כל ניגשים לארון הספרים הגדול ומתחילים לחטט בו. לא כל ספר שבא לידי ראשון נראה לי, והייתי בוחן ובודק, ובדיקה זו נעשתה כרגיל על הרצפה לפני הארון, אני מוציא ספר ומתחיל קורא בו, משתקע לפעמים בקריאה שעה ארוכה. ויש שאנו מראים איש לרעהו איזה מקום מעניין ביותר ונכנסים בויכוח נלהב תוך כדי ישיבה על הרצפה. בשבתות, כדי לא להפריע למנוחת אנשי הבית, היינו עולים לעליית הגג, שהיתה מלאה תבן, ואפלולית נעימה היתה שרויה בה. השהייה בעליה היתה גורמת לי הנאה משולשת: הקריאה, האפלולית הנעימה והשקטה וביחוד מראה שדות רחוקים אשר נראו לי יפה מבעד לפתח. ביתו של ברל עמד בפרבר מרוחק קצת ממרכז העיר, בדרך למבצר המהולל של בוברויסקי". ולאחר “מה לא קראנו אז” ומנין שורה ארוכה של סופרים אשר כמעט נשכחו מלב אומר שמעוני כי “חיבת ציון שלנו, הציונות שלנו, התחילה אז, על הרצפה שלפני ארון הספרים והיא מצאה בנפשנו קרקע נאות להתפתחותה ושגשוגה”. (ר' משחרותו של ברל כצנלסון, “זכרונות” לשמעוני).

אמרתי לשמעוני שבאתי להשיחו. העיר: “מובן, מובן, את הזקנים אתה בא להשיח, הזקנים”. “כן, כל אחד מתגעגע על נעוריו, מיצר אני הרבה על שאין לי היכולת לראות בעיני את כל מרחבי ארצנו כמלפנים, צמיחת ההתישבות החדשה, הצנור בנגב, החדושים במפעלים”.

על האידיליה וקסמה, שאלתי, אם יפה סוג יצירה זה גם בימינו הסוערים. – כל תקופה יפה היא לאידיליה, אמר ד. שמעוני. הכל תלוי בסופר. “מגילת רות”, אומרים, נכתבה דוקא בימי החורבן, “הרמן ודורותיאה” לגיתה נכתבה בתקופה קשה לגרמנים. האידיליה תלויה במזגו של המשורר, במבנהו הנפשי, ברוחו. כשברנר כתב דברי נכאים, כתבתי אני אידיליות. והלא מאד הייתי מקורב אליו.

שמעוני סח, אגב, על דרך הרוח והפליאה שבדרכי “ההשפעה” הבאה לא אחת מנתיבים נעלמים. ב“תולדות אידיליה אחת” נרמז משהו על המקור והמעיין ממנו שאב את ההשראה ליצירתו: "בלילות החורף הארוכים, עת השינה נדדה לעתים קרובות מעיני (מרעב, מקור, מהרהורים), התמזג בנפשי הצער הישראלי המיוחד עם הצער הכל־אנושי, אולי יותר נכון, הכל יקומי, זה הצער הקהלתי, או כפי שרגילים לקרוא לו בספרות “צער העולם”.

האידיליה היא עמוד התווך של בחינת־עולמו. בתארו אחת מפגישותיו עם שאול טשרניחובסקי אמר: “כמה מעט נחוץ לאדם כדי להיות שרוי במצב רוח טוב! המיחם מזמזם בביתיות מלטפת, הלחם האפוי יפה (מפינלנד) והכרוב הכבוש חורקים תחת השנים כדואט מותאם יפה, וכשהתה רותח, לפעמים גם מומתק בסוכר הפינלנדי, משתפך באברים כיין־הרקח ומחמם את כל הגוף בחמימות גנעדנית – הרי שוטפת וזורמת השיחה על כל מיני ענינים, בעיקר ספרותיים אמנותיים, כאילו אין מלחמה בעולם, אין זוועות, אין צרות, אין דאגות…וצרות ודאגות היו אז רבות המכיל גם אצל האורח וגם אצל המארח”…

אוצרות רבים היו גנוזים בזיכרונותיו של דוד שמעוני. דמויות מימי שחרותו, צפות ועולות בחיות רעננה בספר ה“זכרונות”. משנסתיימה השיחה יצאתי לרחובה של תל־אביב, אל חוף ימה. ספר זכרונותיו של המשורר היה ביד. עלעלתי בו ומצאתי תיאור של טיול־ערב אחד עם ברנר על שפת ימה של יפו, בסימטאות השקטות של נוה־שלום: “מזמן לזמן היינו מתערבים, מביטים אל משחק הזהרורים והנצנוצים של הגלים הקלים המלחכים את החוף, מקשיבים רב קשב אל ההמיה האיתנה והענוגה כאחת של הים וממשיכים את דרכנו, עד שהיינו שוב עומדים מסתכלים בשמים, משעננים קלים, נוציים, רחפו עליהם והיו מכסים לפרקים בצעיף כמעט שקוף את הלבנה, היינו מביטים למעלה עד שהלבנה היתה שוב מתגלה”… ואותו ערב נתגלה ברנר “בצורת עלם הוזה ושקוע בחלומות”.

את קסם המולדת, את ההרמוניה בחיים ובטבע שר דוד שמעוני.

בבית מדרש קטן בפרוסקורוב העיר ישבו שנים: רב ותלמידו. לילה־לילה ישבו השנים צמודים ושנו דף גמרא לאור עששית. משהבחין הרב בחוש, כי נתייגעה רוחו של הנער, היה מניח ידו על הדף כאומר: “אתנחתא”… הגב הכפוף של הישיש נשען אותה שעה אל הכותל, עיניו המעולפות היו נעצמות, זקנו הלבין בצללים שריצדו סביב וכלובש “שש כנפים” ריחף בעולמות ההזיה ושפתיו נעות ומספרות, מספרות ומדובבות בניגון חסידי וחרישי על ש“י עולמות הרמוזים במדרש ובאגדה, שהרי אמרו חז”ל: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה. אותה שעה היה הנער כולא נשימתו, כולו קשב ורווה מלוא דברי־שיר ופייט שהתרוננו בחיק הבדידות של חצות, אחר חצות ולעתים בטרם שחר:

–עלית נשמה זו בשחר־חיים העניקה לנו את יצחק שנהר הפייטן.

ראשית חנוכו בבית ספר רוסי. אף ניסה בראשית דרכו לכתוב שנים או שלושה סיפורים ושירים ברוסית. “אימה נפלה עלי, חשתי שהנה כאן מקור של סכנה עצומה; הכלים כל־כך עשירים, השדה כה נרחב, הדוגמאות כל־כך מלבבות וקוסמות, עד שאמרתי בלבי כי ענין זה של דו־לשוניות, עברית־רוסית, בגדר אשליה הוא וסכנה גדולה צפויה ומאז משכתי יד מכל לועז, ולא יספתי כתוב אלא עברית בלבד”: ו“משבר”, זה הוא שזיכה אותנו בשנהר המתרגם.

משעלה שנהר לארץ עם התנועה החלוצית, נתנסה בכל עבודה קשה, בסבלות בנמל יפו, בבנין, במושבות יהודה, בעמק, על פסי הרכבת, יהודי יחידי על סף המדבר, בשמירה וב“הגנה”; נפשו לא ידעה שבעה ממראות הארץ והתהלך בה לארכה ולרוחבה בשכרון וערגה: הנה שנהר המספר.

*

ערב אחד נערכה מסיבת סופרים ליצחק שנהר בירושלים. באותה מסיבה נזדמנו גם ש"י עגנון וחיים הזז. עמד אחד המברכים והטיל לחלל האויר סימן שאלה: “יעודו של סופר כיצד? נאמן לדורו או”?… ובטרם יספיק לסיים משפטו נענו כמה מהמסובים: “יעודו הוא להיות נאמן לעצמו”!

לימים הייתי מסיח בנושא זה עם יצחק שנהר, והוא אמר: “אחד מסימניו המובהקים של דורנו הוא ‘מעל האידיאולוגיות’, אם ניתן להתבטא כן, או נכון יותר: הסתירה בין אידיאולוגיה ובין אינטלקט. דורנו הוא דור דימוני ביותר, דור מפוצל ביותר, הינסה הסופר לכפות עליו דברים שאינם חופפים אותו? יכול הוא לדגול בשם רעיון מסוים כחלק מפרצופו הרוחני של הדור, רעיון שעשוי לשמש נקודת אחיזה, סמוכת בטחון, אך דמות דיוקנו של הדור על קרעיו־נתחיו אין כאן”. והוא הפליג בדברים על פרצופי דורות שעברו, על הרביזיה ביחסנו לדור־ההשכלה והערכתו, ביחס לימי הביניים בכלל ושל ישראל בפרט, ועל פרובלימות שבספרות ובאמנות הצצות בכל דור ודור. ובהמשך דבריו הוסיף: “הסופר חייב להראות בעליל את הסטרוקטורה האמתית של הווית האדם בדורנו, ולא רק כך וכך תופעות או אידיאולוגיות שלו. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר כי הפילוסופיה שבימינו קיפחה הרבה מן הבטחון שבטחה בעצמה בנסותה להעלות לפנינו את משמעות החיים, והרי היא מבקשת להעזר במידה רבה בספרות ובאמנות. הפילוסופיה נעשתה, כמדומני, במידה מרובה צד שואל, ולא צד משיב, ושאלותיה שוב אינן שאלות התרות אחרי האמת, אלא שאלות התרות אחרי האדם, ולאו דוקא מבחינה פסיכולוגית, היינו – השאלה היא מה הוא האדם, ולא מה נוהג יש בידו”.

*

שנהר חי את חיי ההווה, מאוהב היה בהווה על קרבו ועל כרעיו. ודוקא משום כך נסתברו יפה דבריו באמרו: “אתה שואלני היכן אני עומד,ואילו אותי מעסיקה השאלה היכן אעמוד, מה אכתוב למחר, או ביתר דיוק מהו שאני מתאווה לכתוב היום, עכשיו, ועדיין לא כתבתי. ודאי אילוסיה היא, אבל אילוסיה זו בת־בית היא אצל כל סופר ואמן, המקווה ומייחל שהנה בעתיד הקרוב צפונה לו יצירה עליה חלם ואשר למענה נרתם בעול הכבד. ומכאן לעמק־האכזב – אין המרחק גדול. האילוסיה שלי מסתעפת לכיוונים שונים. ראשית: להוסיף ולהתמכר לסיפור הקצר. כל המעלות שמנו חכמים בסיפור הקצר יפות הן ביותר לחיינו הזורמים במהירות, צפים ועולים נחשולים־נחשולים על רקע של הווי רופס ומשתנה, בלא מסורת חיים ארוכה הנמסרת מאבות לבנים. יתרה מזו: מורגש מעין קוצר רוח לגבי היריעה הרחבה שבסיפור, ואף־על־פי־כן אני שולח ידי גם לרומאן, אם גם מתוך היסוסים מרובים”. מכאן הפליג שנהר ל“אלוסיה” אחרת המעסיקה אותו: המחזה העברי. “סימן יפה הוא לדור הצעיר שנתפס לתחום יצירה זה בשמחה ובשקיקה. תחום הוא, שאצלנו הוא בבחינת שדה־בור כמעט, ושפונות בו אפשרויות ספרותיות־ארכיטקטוניות עצומות, בקעה רחבה היא להתגדר בה להתמודדות רעיונית, לחישוף כוחות נפש נאמנות לאין שיעור, וביותר – בדור זה של מגשימים, של עלית המונים, של קיבוץ גלויות, של עברית מתחדשת לבקרים. אפשר שבבימה, יותר מבכל סוג אמנותי אחר, מוצאים בני עדות רבות כר נרחב לפעול בצוותא. אלא, שמכאן גם השאלה הנוקבת מהו שמבקש המחזה העברי המקורי? היש לו תעודה משלו? דרך משלו? כלים משלו? ומכאן מסתעפת השאלה הנכבדה: התנ”ך בחיינו שלנו, על כל הברכה והחסד והתפארת שבכך, ועל כל הסכנה המיוחדת במינה הצפונה בכך!… ומכאן גם חטוטי החומרה שאנו מחטטים במחזה העברי המקורי לבקש בו גם משמעות פנימית שתהא מציצה בבירור מתחת לטלאי חיינו".

עמדתי לפני המשורר זלמן שניאור. למראה קומתו התמירה וראש־הכסף ההדור, הייתי כמעפיל אל הר תלול וטלול, שמחזות הבריאה מאירים במורדיו, ועל פיסגת ההר סוערת הרוח בחירות ובהמייה רבה; כמחוז ילדות ונעורים, יפה וקסום, שאדם נכסף ועורג לשוב אליו. בוקר צח היה, שפה רוח ראשית סתיו וחדרה מבעד לחלון. המשורר עוד לבש חליפת־בית, שזורה פסים רעננים במשיותם. שיוו למראהו יתר זקיפות וחן. רגע ברך ל“שלום”, הטיל בי מבט, כמאמר המשל העממי: “אלו העינים אינן טעונות משקפים”.

אמרתי: “טוב שמהלך עמנו זלמן שניאור כשקומתו ישרה ודבריו גלויים ואמיצים, שאינו מוחל על כבודו ודרוך לקרב כל הימים, להשיב מלחמה שערה”.

האירו עיני המשורר באור חיבה וקירבה. אחר חזר על דברים שאמר פעם במסיבה לכבודו: “כל שאמרתי, כלפי עדת עורבים מסוימים התכוונתי, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, כלפי אלה האמונים על חרופין וגדופין. ואילו ממני מבקשים לידום מחמת… ש’האצילות מחייבת' – נובלס אובליז' – אדם רוגז, מתרעם, מוחה והללו עומדים ממעל לו, מניפים במגלב ואומרים: ‘אוהו, יופיטר כועס אתה? משמע שאינך צודק’. באמונה, אך בני עוולה ובני בליעל, שקרנים בדו מלבם את יופיטר זה. כשאני לעצמי, אי־אפשי בו, מעולם לא הסכנתי ליריקות גסות ולומר שאלו ‘גשם נדבות’, מעודי מרדתי ב’דייטה רוחנית' זו. כל מצפוני הספרותי מתקומם לצביעות מוסכמת, ונכון אני תמיד להשיב למשנאי ולמרעי מנה אחת אפים. שהרי כאלו הם החיים, מלחמה ומאבק בהם, עליות ומורדת ככפות המאזניים הנעות. אבוי למי שנתיגעו לו כפות המאזניים – זהו המוות”.

מסתבר, הגדרתו הנמרצה של ביאליק, לפני שנים רבות, על שניאור: “שמשון צעיר שגדלו לו בן־לילה כל שבע מחלפותיו”, כוחה יפה היה לגבי האיש, אף בהגיעו לשיבה ובהפליגו לגבורות. ב“שמשוניותו” עמד שניאור כל השנים. עוד הרבה כתרים מכתירים את המשורר כ“חוזה” וכמוכיח; “חושף מקורות חיים ורעננות ראשונים”; “יוכיח את אשר יאהב” ו“סיסמוגרף־חי”; ואילו אותה שעה ראיתיו כ“הר־געש” ובעיצומו. דבריו הלמו בסאון ושיתף בהם כל הרמ“ח והשד”ה. אהבה שאהב – הובעה ונבעה ממעמקי ישותו, ושנאה ששנא פעפעה בכל מרירותה, כאש אוכלה, מלווה בלעג שנון. הגדרה שהגדיר– אחוזה היתה ב“ציצית ראשה” בשרשיותה, כזה שכוחו רב לו ואמון להסתער על אדם ועל טבע; מדברות, יערים, שיאי הרים; החש בעוד מועד לסערה המתחוללת לבוא, ל“ימי הביניים”, חושף “מגילות גנוזות” – כולו מעורטל וגלוי בפני אלהים ואדם; משורר עברי שגבריותו מלאה חיות שירתית ובחושיו הבריאים, בעוצם כוחו, בשיר השרירים – שהרבה מן המתמיה ומן הזרות בו, אך בכל טבוע חותם אמת והעפלה.

“לפנים, בנעורי, עמד כוחי לכוף מוט ברזל. ואף היום יש לאל ידי להלום מהלומה ראויה לשמה”, והוא הניע זרועותיו לכאן ולכאן כאומר להדוף סלעים, להפיג אשליות, לחשוף שקרים מוסכמים.

“יום אחד, סיפר לי, בימי מלחמת העולם השניה, מהלך הייתי עם רעי ברחובה של ניו־יורק, ב’ככר פורווערדס' נזדמנו שני ערלים שהיו בגילופים למחצה וביקשו להתגרות בנו, חרפו וגדפו יהודים כדרך הגויים. ביקש רעי למשכני הצידה. עכבתי בעדו. אמרתי: סורה נא הצידה במחילה מכבודך פן תספוג מהלומת־אקראי. עד מהרה ניגשתי אל אחד השיכורים והכברתי עליו אחת ואחת, הנה קרב האחר ובכל הזריזות זכיתי אף אותו ב’יבשות'. התגלגלו השנים על הארץ ככלבים מסואבים ובמלוא קומתם. אמרתי להם: הרי לכם כגמולכם, על חרופים שחרפתם, וכך נוהגים ‘יהודים מזוהמים’”!…

והיה זלמן שניאור מתאר פרטי אותו מאורע בדרמתיות רבה, בתנועות ידים ובברק עינים, בקול חזה עולה ויורד חליפות, לפי המסיבות והמצבים. היתה זו הצגת תיאטרון לכל דבר, כאילו אירע הדבר אך היום. והוא ממחיש במראה כל שתיאר בניבו, מחשבה ורעיון עולים ובאים אלו אחר אלו, בעתרת גונים. קמה וניצבה לנגד עיני דמותו של “פנדרי הגבור”, על יצריו הלוהטים, כולו אומר גבורה ואהבת ישראל.

“מן הסתם, אמרתי, היה זה בשעות הלילה”.

“בלילה? קרא. – בצהרי יום, לעיני השמש, לפני קהל ועדה! ללמדך, שאין אני ירא את אור השמש כשהצדק אתי”.

אמרתי: “שמחה היא זו, שסופר בישראל, אינו מטה גוו למכים, אינו מסתגר בד' אמותיו ונאנק במסתרים ומחטט בפצעו ובעצבונו, אלא יוצא ונלחם”.

“כך – כך הוא, השיב. חלילה לו לסופר להלוך כמאסף, אחר המחנה. הסופר חייב להתייצב בראש המחנה, להיות מנושאי דגל החרות, פרט וכלל. הסופר העברי הוא שרצף בגופו וברוחו את הדרך לתחיה, הדרך לציון. עשרות שנים שיקעתי לעברית ולציון, ועבודתי זו נמשכת מימי רבי יהודה הלוי”.

רגע נתפנה. יצא לחדר הסמוך כמבקש ארגעת־מה. עד מהרה חזר והביא עמו מן התרגומים של “פנדרי הגבור”, שהופיעו בצרפתית ובשוודית ובאנגלית, בשם “שירת הדנייפר” וההוצאות מהודרות להפליא, אלו שכבר הוציאו לאור ממיטב הקלאסיקונים של אירופה. “‘פנדרי’, העיר, נתרגם לחמש־עשרה שפות”.

אמרתי: “כך כובשת לה ספרות ישראל לבבות בין העמים. לפי שכל ספרות לאומית ויפה, ממילא היא גם ספרות אנושית־כללית”. רמזתי, שלא ירחק היום ויכירו העמים ביצירה העברית הכרה של ממש.

“אף אני מאמין, נענה שניאור. אלא שמצויים בקרבנו מקטרגים לרוב. הלא עיניך רואות, מה שאירע ל’פרס העצמאות' בימי חגיגות העשור”.

דומה, כל שנוגע המשורר בפרשה זו, עננת עצבת יורדת ומעיבה מאור עיניו. בלב הרבים כססה האכזבה על אותה פגיעה שפגעו במשורר, בספרות העברית ואולי יותר משפגעו במשורר ובספרות – גילו השופטים החכמים את עצמם כבעלי תעודת־עניות.

“ולא רק בי פגעו, הוסיף המשורר. התעלמו אף מסופרים דגולים אחרים. מהדור הראשון השאירו רק זכר לטיט. אמנם בפסח בליל ‘הסדר’ אוכלים אותו במרור, כדי להפיג טיטותו. אבל רבונו דעלמא, כמה טיט אפשר לאכול ב’סדר' אחד?”

הבאתי ב“ציקלוני” עתרת שאלות על מעמדו של סופר בישראל, עתידו. ביקשתי “להציץ” במכמנים ולראות במה עומד להפתיענו, והוא כמעיין המתגבר, מדלג מענין לענין, נאחז בזה ובזה ובסופו, מסתבר, הכל משתזר למסכת אחת, שלימות אחת. קבל שניאור על היגיעה המרובה שנתייגע עד שהתקין המהדורה החדשה של כל כתביו, כחמשת אלפים דפים, ובכללם שלושה ספרים חדשים. ירחים רצופים, כשנה ומחצית השנה, מבוקר עד ערב, לעתים משעה שלוש אחר חצות עד אמצע היום, עמל ולא הירפה, עד שסיים. מתוך כך, הזניח את בריאותו, על אף אזהרות רופאו. עתה הנה עלה לו המאמץ בבריאות, הוא חש בלבו וגם ראייתו נפגמה ואנוס הוא לחזר אחר רופאים שבארצות־חוץ לריפוי: “ספרות ופואיזיה, כאהבת נשים, מיעוטה – מבריא הגדשתה – יחלי”, העיר.

תוך כדי כך, קם וחזר שוב לחדרו. הביא שלושה וארבעה כרכים מן המהדורה החדשה והוא שש ומתרונן על ההידור שבהוצאה, מביע דברי פליאה ושבח שמדי חודש מופיע כרך חדש כסידרו ועוד זאת, שלא כהוצאות קודמות, ששולי הספר רחבים העשויים “לבקע בטנו של אדם” בשעת קריאתו, מחמת כבדו.

“רואה אני יקירי, הוסיף, שבעל הומור אתה. סימן יפה הוא. שהרי יודע מר, יראה גדולה אני ירא את האנשים המשוללים קורטוב הומור ונפשם חרבה כחרוב יבש, עינם כהה מלראות זיוו של עולם מבעד אספקלרית ההומור. שהרי משופע הטבע במראות הומור, נתברך עולמו של הקדוש־ברוך־הוא מפליאה זו. הומור מרים כל משא כבד. מפיג צער. כדור ברזל הופך בכוח ההומור לכדור פורח. הומור – כמוהו כחלום. רע ומר לו, לאדם, שאינו זוכה לחלום, ואין חלום פוקדו. חכמינו ז”ל אמרו: ‘אדם שאינו חולם – רשע’. יפה אמרו. אבוי לאדם שבת־צחוק אינה מאירה פניו במאור ההומור. החלום הוא בחינת מציאות שאינה מציאות, יש בו מזה ומזה. החלום מעלה לפניך אדם שכולו רוח ומשתנה מרגע לרגע. אוי־אוי לבעלי המצחים הקמוטים, שאין להם חוש לקריקטורה. ודברים שאמרתי במסיבה, על דרך ההומור אמרתי. וכבר סח פרישמן: ‘אומרים לו ליהודי ‘לך לעזאזל’, והריהו מרים מיד שולי קפוטתו ומבקש לילך לאותו עזאזל. מראים לו ליהודי ‘תאנה’, אצבע משולשת, ומיד הוא מברך עליה ‘בורא פרי העץ’. אמרתי מה שאמרתי כנגד אלה הדוקרים אותך ב’נובלס אובליז’ וב’יופיטר הכועס', ואני מבקש להשיב להם כהלכה. רואה אני עצמי לבעל־לב. אלא שאין אני מבקש להיות אהוב על רבים ושונים. אמרתי פעם לביאליק: ‘אתה ביאליק דומה לתמרה. מה פרי תמר זה ברו רך ומתוק ותוכו חרצן נוקשה, אף אתה כך. ואילו אני דומה לאגוז. כל המבקש ליהנות, חייב תחילה לפצח קליפתו’".

שוב קם המשורר… חזר והזכיר מעמדו של הסופר העברי שהיה עוד לפני שנים אחדות בחינת “הפקר” וכל הרצאה שהרצה לא באה על שכרה אלא שעשעה את הבריות. דן ברותחים אמנות קלוקלת שפשטה בתיאטרונים דלים, בעיקר אלה המבקשים בחסדם לשעשע אותנו וברך שבע ברכות על “הבימה” ועל ההנאה המרובה שנהנה בערב חג יובלה, מהצגות “הדיבוק” ו“הגולם”.

ביקשתי להסב את השיחה ולרכזה בתעודת הסופר ועתידה של השירה העברית. היה המשורר מספר ומגלה מעמלו הרב לעבודתו. יצירות נשתהו במגרות שולחנו כעשרים שנה ומעלה עד אשר השלימן. במשך תקופה מעין זו הוא טיפל בנושאים שונים. התחיל בזו והניח את זו, ומכאן שברבות הימים הופיעו בעת ובעונה אחת שנים ושלושה וארבעה ספרים. בדרך זו, נתן שהות לעצמו, לעמוד על כל יצירה מתוך אספקלרית הזמן ולעמוד על מגרעותיה בטרם יראו אור.

“שיר שהופיע לפנים היה למאורע ספרותי, העיר. היום, נאנח, חדלו לקנות ספרי שירה. ולא רק אצלנו. בכל העולם הספרותי כך הוא המצב. וכל כך למה? על שום שהשירה הפכה למעין של ‘טינגל, טאנגל, גענגל’. חרוזים שנקל בהם לאחז את העינים, להערים ולהונות ולבלבל דעת הבריות. כשאני לעצמי פניתי לפני שנים רבות לפרוזה. מצאתי, שאין עוד השירה עשויה להשביע את הנפש. אדרבה, יבואו כל קהל ‘המשוררים’ המספקים ספר־שירה לבקרים, וינסו נא כוחם בפרוזה. בזה ייבחנו, שכן אין בפרוזה טובה מקום לתרמית ולאחיזת עינים”.

הזכרתי את שפרסם המשורר לפני שנים רבות על “השירה והספרות” הפותח: “מקום שעין הבשר חדלה לראות – שם מתחיל החזיון” ובין היתר מיצר המשורר על “שימים הגיעו ומלאכת־השיר היתה לקליעת סלים, סלים ריקים ללא צורך. בן־לילה נוצרת מחרוזת סונטות, פואמות לאומיות – בין מנחה למעריב. והקצב שלהם דומה לצלצול תכשיטי־שפק, ולקלקול מכשירי־גנבה. גונבי־סתר מצלצלים בו ומתגנדרים בגלוי”.

הוסיף המשורר ועמד על קוצר השגתם של “משוררים” לחדור למהות ההוויה: “משול כל כשרון לצלוחית מים שמערבבים בהם כפית מלח. אם מוסיפים עוד כפית ועוד כפית, מתגבש משקע. כך היא נפש האדם ויכולת קליטתה. שנים מבקרים במוזיאום. אחד קולט רשמים הרבה משפעת האורות והצבעים ואחר יוצא ב’כאב ראש'. כמשפט הזה משפט השיר. ודאי, לא מעט מחבלים בשירה הקולנוע, הרדיו והטלביזיה וכל אותם תקליטים ארכי־נגן ובמקום לייגע העין בקריאה, מתפרקד לו אדם על הספה וכורה אזניו לצלילי הרדיו. עתיד נוגה רואה אני לספר הטוב, אם לא תגלה הספרות כוחות כבירים, נעלים מכל החידושים וההמצאות הטכניות, יוצאים מן הקו הרגיל, אם לא תשתחרר הספרות מן השיגרה של הריפורטאז’ה האוכלת אותה בכל פה”.

וקולו ודברו של המשורר הילך נכאים. על סלף שמסלפים וזיוף שמזייפים כל ספרות טובה וחוטאים לה בתחליף הריפורטאז’ה שנעשתה רשות כל בעל־עט־ודיו: “לפנים נכנס אכר לרפתו וחלב את הפרה, ולא התכוון האדם אלא לצרכי פרנסתו. האכר היה אכר, הפרה – פרה והחלב – חלב. ואילו היום ניצב אדם לפני אותו ‘טוביה החולב’ ומנעים כביכול ב’טין טין ובלין לין'”… הדגים שניאור דבריו בהניעו רגלו ועשה אותה כמין עוגב. הניע ידו אילך ואילך כדורך הקשת עלי כנור, הוסיף ואמר: “כך כותבים שירה, כך כותבים ‘אלף קילומטר של ספרות’ שכל קיומה בת־יומה וכעלה נידף ברוח, שאין בה מן העומד ומן הקיים”.

ארכה השיחה. עוד סיפר המשורר עד כמה מאוהב הוא בישראל. ביחוד חביבה ואהובה עליו ירושלים. הרי צפת קוסמים לו: “הרבה מקומות עברתי, לרבות חופי קליפורניה במאור שמשם והרי שויצריה בעטרת שלגם. אך שום דמיון לא ישווה ליפעת המראה מראש הכרמל אל עבר מפרץ עכו. יחיד ומיוחד הוא נוף זה בעולם, ונשגב המחזה, נעלה מכל דמיון”…

*

בפעם האחרונה ראיתיו ברמת־גן, רחוב יהלום. היו אלה ימים ספורים לפני צאתו לחוץ־לארץ לצרכי ריפוי. אותה שעה סיים זלמן שניאור כתיבת איגרת וביקש מרעיתו לשלחה בדואר ובכל הדחיפות לתעודתה.

היה המשורר מהלך בחדרו אנה ואנה כנישא בסערת־נפש. רגע תהה על אותו קנקן עם שושנים אדומות שעמד על השולחן, בטבורו של החדר, ואחר השהה מבט אל תמונת נוף־כפרי, שהיתה תלויה ממול על הקיר. קשה היה לתאר, שאמנם עבר האיש את גיל השיבה והוא שופע חיות וכוחות עלומים,גוף ונפש המתרוננים כאחד, חומר ורוח ממוזגים בדמו של משוררנו.

אכול מרירות היה אותה שעה שניאור. וככל שעמקה אכזבתו כן נעורו בו כוחותיו האיתנים, שציוו עליו יתר מרץ ויתר מאמץ, להעפיל אל שיאים חדשים מעלה־מעלה; ענק שהעניק לספרות העברית מפרי רוחו היוצרת והברוכה והשפיע על נכסי האומה עתרת יצירות־מופת, בשיר ובפרוזה, בביקורת ובתיאור דמויות סופרים מבני דורו. חזון שחזה, מראות שלא שבעה עינו, מעשים ודברים – תפס בכל הגודש ובכל ההיקף, הציבם חיים, כאנדרטות־פלא, לדורות. עיניו היו נוצצות ומבריקות כמתגרות ונכונות לקרב תמיד, להוסיף ולהלחם, באשר “כאלה הם החיים”. כל אותה שיחה, לא היתה אלא התרסה אחת כלפי כל הסובב אותו. חוק הקיום הוא המעוררו לעמוד על נפשו ועל כבודו. הזכיר ראשית צעדיו בספרות, כפי שהעלה בכתב. ללמדך, כי למוד נסיון הוא. סיפר כיצד קנה את “אמנות הכתיבה” בהיותו בן שבע ושמונה, ומאז החל לטעום טעם של נרדף: “… בכל אשר השיגה ידי פיסת־נייר, נייר נקי או מודפס בחלקו – הייתי מקפלו, גוזרו ותופר לי פנקסים קטנים. על שום מה קטנים? כדי, שיהא נוח להסתירם מעיני סקרנים בבית ובחדר. אותם הפנקסים מלאתי חרוזים, דברי פרוזה, “רעיונות”, משלים… את פרי “כתבנותי” הצנעתי מחמת יראה. עשיתי עבודתי במחתרת, את טעמה של “ספרות אסורה” הספקתי לטעם בהיותי בן תשע. וכנראה עקב רדיפה זו שרדפוני הגדולים על כל חטאי, נעשיתי “כופר” להכעיס – על אף האימה שהטילו עלי, כי היושב בשמים מעניש ממרומיו על כל עבירה קלה”. (ר' “ספרותנו היפה” לחיים תורן ומ. רבינזון).

שניאור תבע בקול כבוד הסופר העברי, זה החלוץ שסלל נתיבות בלב ועורר לתנועת התחיה והאיר את הדרך לציון. יקד בלבו להטה של הספרות העברית, כאב את היצירה האומנותית העברית הנאמנה ליעודה־אמיתה; הניף ידו אנה ואנה כמבקש לכוסס שדה־קוצים וחרולים המאיימים על שדה ספרותנו, “עוד ישלמו יקרות, עוד ישלמו יקרות אלה שהיה לאל ידם לתקן ולא תקנו, לסייע ולא סייעו, למחות ולא מיחו”, העיר כלפי אלה שלא יצאו עמו לעמוד בשער ולהגן על כבוד הספרות העברית. שניאור לא היה מן המסתגרים בחדרי־חדרים. תמיד יצא ופרץ “החוצה” ונהם כארי פצוע:

עוד לא נוצרה היד אשר תשבור רצוני,

ויהי זה צדקתי ויהי זה עווני!

ובכל אשר יכף רצוני החזק

ביתר עוז יחזור יתקומם בתוכי

והפּיל את דורכיו קל, נערץ כבזק –

נביא־עולם אנוכי. (“משירי הנביא”)

כל אותו בוקר לא פסק דיבורו מסביב לאותו “מקרה”, פרס העצמאות: “לאחר מכן ביקשו לתקן, נהם, אלא שקוגל טעימה בשבת. קוגל הנאכל אחר השבת מסב למיחושי־בטן. ולממון איני צריך. יש לי רב ברוך ה'”…

רגע שתק. וכנעור מהרהור שהרהר הוסיף: “אל־נכון צמא אתה”. .. פנה אל המקרר. חזר ונשא עמו שני בקבוקים. באחד מיץ אשכוליות ובשני – צוננים. אמר: “התאבה מיץ מרוכז, או שמא מבכר אתה במים טהורים”?… מזג מזה ומזה והעיר מתוך ההומור: “בין כך ובין כך מיץ זה שאנו שותים, רובו מים ומיעוטו הדרים”…

חזר והעלה מעמדו של הסופר העברי. אלא, שמדי פעם נקטעה השיחה מחמת הצלצולים וקריאות הטלפון התכופות. ואותה דמות, שעמדה כל הזמן בזקיפותה, כאילו נשברה. צנח לפתע על כסאו, הניח ידו על לבו והעיר: “אין כוח … אין כוח”… נאנח וביקש להניס את צל המות שריחף לפתע… “עוד אשוב לארץ ונתראה, עוד יבואו ימים טובים יותר”… ועוד דברו מהדהד ועוד שירו מתרונן:

משתפכים הקולות, מתלכדות

גם יחד אנחות וזמירות,

שפלטו לבבות נפצעים,

שבראו נפשות צעירות.

וזמרו ורקבו ובראו,

ועמד לא יעמדו לעולם;

ונפש התבל נשארת

רק ריקה וצמאה לקולם. (מ“שירת הנצח”)