כבד על עפעפינו העולם.

ראשינו שח. בכינו נאלם.

נחתם האור בפאתי הים

הזמר תם.

הולכים עבים. צועדת השירת

בדומיה זורחת ומקמרת.

נהיה שלוים. נהיה שלוים מאד.

היום פנה. עינינו עצומות.

נעימה של תוגה מתרעדת בשיחתה של לאה גולדברג. לעתים יאירו עיני המשוררת בחיוך, כקרן אורה הזורחת מבעד גבות־עיניה הלאות, כטובלות ברביבים. אותו בוקר ראיתיה כהתגלמות שירה הראשון שנדפס מימי נעורים, “חורף”, בו מתארת “טיול נאה ביום קר מאד, וקרני שמש מפזזים מבין שלגים”; מזיגה של אפרורי ולובן, מעין “צער עולם”, עצור, ויפי־גנוז:

הנה אשה עבריה, ושירתה עמוסה גורל־אדם:

אהבתי הפצועה, האילמת –

איך תוכל צפור יחידה

לשאת את כל השמים…

ביקשתי אחר מקור שירתה. העלתה לאה גולדברג קטעי זכרון מימי ילדות. בת חמש היתה כשהחלה ציוצה השירי. ההורים רשמו דברי השיר, וכמתוודה על “חטאת נעורים” העירה ש“אם יחפשו אי־שם בניירותיה, אל־נכון ייגלו אותן מחברות של שירים ראשונים, שצמחו ממחוז הילדות. נזכרתי בתיאור ב”והוא האור": "… הילדות שכבו פרקדנית בין הגבעולים הגבוהים והדשנים, שמי הקיץ מלמעלה והעננים שעליהם – הולכים לאט. כשהיתה בת חמש, לימדה האב לאהוב את העננים הללו. סיפר לה עליהם כעל בריות משונות ויפות מכתבי־הקודש. צאן יתרו. ואור השקיעה על הצמרת־הסנה בוער ואיננו אוכל. תמיד זכרה את הדברים האלה, והלך נפשה היה אלגי בחיק הטבע אף בימי הילדות. לפרקים היה נדמה לה, כי גם היא הנה בריה מופלאה מאוד, גדולה וחכמה ויודעת את סוד הדשאים והאילנות.

“הקשיבי, אוליה, אני שומעת איך צומח העשב”…

לא אחת נהגו ההורים ללוות בהערה שיר שחיברה הפעוטה: “אין בזה כל משמעות”, ולימים התרגלה הבת והיתה נענית בשאלה:“וכי יש משמעות בשיר”?…

מאז למדה לרשום את השיר, ואחר שנוצר בהכרתה, מקבל משמעותו וטעמו, ואחר קובעת מסגרתו. צמיחתה השירית של לאה גולדברג היא איפוא צמיחה אורגנית. צעד בצעד גדלה עמו: “אהבתי מאד, כשהיו קוראים לי שירים”, העירה.

בת תשע ולאה גולדברג נכנסה לבית ספר עברי ומבלי לדעת אף מלה עברית, והיא נאבקה בקשיי המעבר משפה לשפה, ועד שגברה העברית על “בת האמה”, ומתוך רחשי חיבה והוקרה מזכירה את מנהלה פרופ' משה שוובה. משנידלק ניצוץ הלשון העברית בנפשה, חשה במהפכה שחלה בחייה ויוזמת לדבר עם חברותיה אך ורק עברית. הצימאון לידיעה גבר בה, ביקשה לתור אחר המקורות, מכאן שפות השמיות שלמדה באוניברסיטאות ליטא וגרמניה. למדה היסטוריה כללית, וראתה את ההוראה כממשות לחייים, והשיר מתרונן בלבה כבחלום: “מעולם לא חשבתי לעשות את הספרות למקצוע, מבחינת הקיום”. עם סיומה את האוניברסיטה בבון, כיהנה לאה כמורה לספרות עברית ולהיסטוריה בליטא וציפתה לסרטיפיקט לעליה לארץ־ישראל. “היתה זו תקופה של פרץ ולחץ ספרותי”, אמרה. הוציאו עלון ספרותי בשם “פתח”. וקובץ בשם “פעם”: “רוצה אתה, היתה זו סערה בכוס, אף בעולמה של הספרות העברית בליטא. באמצעות עלונים אלה באנו בקשרים עם אברהם שלונסקי ואליעזר שטיינמן בימי “כתובים”, ושיר אחד משיריה כבר הופיע ב”דבר“. זלמן שזר שנזדמן בליטא באותם ימים, תהה על יצירתה של לאה, והוא,שהעלה” את שירה הראשון לארץ והיא עדיין “בסוף מערב”…

“ביקשת ליצור גם בפרוזה”, אמרתי ברמזי על ספרה “והוא האור” ועל העקבות האבטביוגרפיים המצויים בו.

אמרה לאה: "ככל ספר על נעורים, מצויים בו הרבה צבעים אישיים, אם כי אין בו מן האבטביוגרפיה במובן המקובל. העליתי לפני כן ספר נוסף בפרוזה “מכתבים מנסיעה מדומה”, והיתה כמתנצלת על “שגיאותיו” של אדם צעיר הנתפס למשובות, והזכירה דברי פושקין, שאמר כי “הפרוזה היא רצינית יותר” ומיד חזרה לעצמה והעירה כי גבולות בטויה מסומנים בשירתה, “בשירה בא בטויי לידי מצויו”.

אמרתי, שירה או פרוזה, העיקר שהאדם יגיע לידי תיאור החיים לאמיתם, ואגב הצבעתי על כמה מקוי דמיון אופייניים שבין יצירתה ליצירתו של יעקב פיכמן: אותה נהייה אחר מראות הטבע, התפעמות ממראות הדשאים וקמה שהבשילה, הדבקות לצד האסטתי שבשיר, האהבה לילד. לא מקרה הוא שיעקב פיכמן כתב, לאחר שהופיע ספר שיריה “על הפריחה”:

"שמחתי כי הנערה הביאה מליטא העברית משהו שהיה לו ריח תרבות ביחד עם ריח של שבלים מבשילות – לא לחינם קראה לאחד מקבציה “שבולת ירוקת העין” וגם בזה היא קרובה ללבי, שבהיותה אמונה על הקצב המודרני, אין היא מפגנת אותו – איננה נזקקת לו אלא במידה שהוא מוסיף לעצם השירה. בעולם הזה לא נוצרנו אלא לשיר, – לפרוח, והיא מברכת “על הפריחה”, בהמשך מוסיף פיכמן: “היא יודעת סוד המסה הביקורתית, שאינה נכתבת בלי עמל, בלי התרכזות מיוחדת”.

אמנם כן, נענתה לאה גולדברג, היו לה יחסי רעות וקירבה יתרה עם יעקב פיכמן, אלא שאינה מוצאת השפעות שירתו של פיכמן ביצירתה. “ודאי, ההשפעות הראשונות באו עלי משירתו של שלונסקי וממנו למדתי הרבה מאד. אולם בשבילי היתה פגישה אחת, כמעט מהפכנית בחיי והיא הפגישה עם המשורר אברהם בן יצחק (סונה), כאדם וכמשורר, והוא לא פירסם אלא י”א שירים בלבד. יש בעולם כמה אנשים, שיאמרו לך כמעט אותו דבר על אברהם בן־יצחק. שנה לאחר פטירתו נפגשתי באנגליה עם הסופר אליאס קאנטי, שהיה ידידו של אברהם בן־יצחק, והשאלה הראשונה ששאל היתה: “האם גם בחייך היה האיש הזה החשוב ביותר כמו בחיי? כשנעניתי “כן”, הוסיף: “כך היה גם בשבילי, וגם בשביל הרמן ברוך, בשביל הקומפוזיטור אלבן ברג. הוא היה אומר מלה, וכדברו תקנו כל מה שכתבנו”. היתה זו אישיות חד־פעמית. ולאלה אשר זכו להיות בקרבתו שנים רבות, לשמוע מפיו את דבריו הנפלאים, את שיחותיו, את סיפוריו, הערותיו, הגדרותיו המדויקות והמזהירות ונדמה, כי קיבל מידיו אוצר יקר”, כותבת לאה עליו ב“פגישה עם משורר”.

הדמות השניה שהשפעתה נודעת על לאה גולדברג היתה של אורי ניסן גנסין: “זה היה הסופר שלי”. בהיותה בת חמש עשרה גילתה את אלכסנדר בלוך, ובת שבע־עשרה היתה לחסידה של רילקה, “בשירי הראשונים מורגשת ההשפעה שלהם”, וכמבקשת להצניע עצמה הוסיפה: "דיברתי על השפעה. לא תמיד הסופר האהוב ביותר הוא גם קרוב ביותר מבחינת הדמיון ביצירה. מגוחך יהא לזהות את ההשפעה עם הקירבה והדמיון. אלה הם שני דברים רחוקים. כבר אמר פורסטר: “אם אני רואה פירמידה איני מושפע ממנה, אני מתפעל ממנה”. הוא הדין לגבי השפעות ספרותיות.

הפליגה השיחה על דרכה של הביקורת הספרותית, אשר לעתים קרובות נתפסת לביקורת של “מחמאות ושבחים” המעוררים חולשת הדעת ורפיון הרוח, במקום הביקורת העניינית ביקורת כזאת, אפילו תהא זו שלילית, ברכתה מרובה, לפי שזו קוראת לאתגר, מעוררת לחשבון הנפש, להתמודדות מחודשת, “והשירה”? אמרתי. כלום טובה הימנה? היתה המשוררת כשואפת אנחה ואחר אמרה:

“כל־כך הרבה כותבים שירה אצלנו, עד כי מרוב האילנות אין רואים את היער. קבצי שירה יוצאים רצים ודחופים אלו אחר אלו, והעתונות מלאה וגדושה מהם. באמת, אני כבר נבוכה ומבולבלת. מדפיסים אמנם כל מה שראוי לדפוס, ואין כנראה מלאכה זו קשה ביותר כיום, ואין נותנים את הדעה גם למה שמעבר מזה”…

הרהרה רגע. כאילו נרתעה המשוררת מן המשפט החמור שגזרה על השירה בימינו והוסיפה: “מכל מקום, יש לחכות ולראות את שיעשה הזמן”.

מגוונת היא יצירתה של לאה גולדברג. לאחרונה קיבצה בספר אחד את שירה “מוקדם ומאוחר” (ספרית פועלים) בו כלולים: “טבעות עשן”, “שבולת ירוקת העין”, “מביתי הישן”, “שיר בכפרים”, “על הפריחה”, “ברק בבקר”, “מלים אחרונות”. בהם מתרוננת ומתנגנת השקפת עולמה של המשוררת על כל גוני החיים, על “האהבה הפצועה”, האכזבה, הבדידות, הטבע ומראותיו, החיים לגוניהם, תוחלתם ששונם, יגונם. מראות השואה, שהמשוררת היתה להם עדה בראשיתם העמיקו בנפשה:

איך את לבנו הגוסס נביאה

אל יום חדש בהעלות האור?

כאון תוסס היין בגביע,

כאן רקיע את קשתו יחגור,

כאן הבקר מפזז בשחת

ולחי־שקיעות נצמד ללחי האור.

ורק אנחנו, הלומי הפחד,

גזולי־חלום, עדי התבערה,

נשא את אדמתנו הפורחת

כנזר אבלות אלי קבורה.

*

דירתה של לאה גולדברג בירכתי ירושלים, משקיפה אל חומת העיר והדר נופה. כל שבחדרה, עציץ וריקמת־יד, תמונה וספר מעידים על רוך, שיד ענוגה מרעיפה עליהם טללים רעננים.

“אתה שואלני על התכונות הבולטות בספרות הישראלית החדשה”, לדעתי, אחת התכונות הן נסיונות צורניים בשירה ובמידה מסויימת גם בפרוזה, המבקשים לשבור, מה שקוראים, “הכבלים של הצורות המסורתיות”. אם בדור שלפניהם היתה מורגשת השפעה של ספרות רוסית וגרמנית בעיקר בספרות העברית, הרי הדור הזה, הקורא בעיקר אנגלית וקצת צרפתית, מושפע יותר מן הספרות האמריקנית, האנגלית ובמידה ידועה מן הספרות הצרפתית החדשה. הדבר המבדיל דורנו מן הדור הקודם, זה גם הנסיון להכניס את הסלאנג העברי ואת לשון הרחוב לתוך הספרות. לצערי הרב, בפרוזה, לעתים קרובות, אין הסופר מבחין בין דיבורו של הגיבור, לבין לשון שלו, של המספר. לא אחת אנו מוצאים, שהגיבור מדבר לשון ספרותית יתר על המידה ואילו הסופר בלשון המדוברת. דבר זה יתאזן אי־פעם לכשייוצר באמת סגנון חדש בפרוזה עברית.

– כלומר, אמרתי, עדיין נמצא הסגנון העברי החדש בשלב של גיבוש?

– בדרך כלל לא, השיבה המשוררת. חוץ ממעטים, שיש להם סגנון אישי משלהם וזה מה שנדרש מהסופר.

אשר להלך הרוח, הוסיפה לאה גולדברג, בולט נסיון לשינוי ערכים הגובל לעתים עם ביטול ערכים. עם זאת, אין להפריז בצעקה על ביטול הערכים. אני משערת כי בשעתו גם ברנר עורר רוגזה של קוראים רבים. מה שנראה אז כנהיליזם, היה אף על פי כן, מן היסוד המפרה.

אשר לרציפות בספרות?

בשאלה זו, סבורני, שעם כל הסטיות, קיימת רציפות. אפילו המודרניסטים הגדולים ביותר, הכוונה למוכשרים ביותר, לא יכלו לעשות מה שהם עושים אילמלא היה מאחוריהם עולמם של ביאליק, טשרניחובסקי, מנדלי, ברנר, גנסין. אלא שכל אחד בוחר לעצמו, “אב” המתאים לרוחו יותר. שמתי לב, הוסיפה המשוררת, כי בשירת הצעירים, יש אהבה למשוררי ימי הבינים ולפיוטי אהבה, שהיא גדולה יותר מאשר בדור שקדם להם. החידושים של משוררי ימי הבינים, היחס שלהם ללשון ולעתים גם צורות ומשפטים שלמים אנו מוצאים דוקא אצל הצעירים. מעניין, דומה שמשוררינו מבקשים לחזור ישר אל המקור. הם מחפשים איזו תקופה בספרות העברית ולהיאחז בה ולפי שחלק מהם אינו קרוב להווי העיירה היהודית, ולמרביתם אין יחס לספרות ההשכלה, הרי הם פונים לשירת “תור הזהב”.

למשל?

– למשל, המרובעים של יהודה עמיחי. אלה ממש מושתתים מבחינה צורנית על המרובעים של ר' שמואל הנגיד. זה מקרה בולט, אך אינו יחיד. חזרנו לשאלה, על תכונתה ויעודה של הספרות שלנו.

– לא אדוש בשאלה זו, אמרה לאה גולדברג, כי אני חושבת שיעודה ותפקידה של כל ספרות ליתן את הביטוי למציאות הרוחנית והממשית של בני־אדם החיים בדורו של הסופר. המסקנות נוגעות יותר לעניינו של הקורא מאשר לעניינו של הסופר. אם נתחיל לדרוש תכלית מסויימת מספרות, נגיע רחמנא ליצלן לאיזו “סוציאליזם ריאליסטי”…

עמדה השאלה, אם דור הסופרים של היום חדור אמונה בדרכו וביעודו.

– סבורני, שהדרך אינה ברורה לרבים, הטעימה לאה גולדברג. אין אותה התרוממות רוח של הרגשת תחיה. ודאי, נקל להסביר. הלוא מצב זה נובע מתנאי חיינו. עם זאת, ובסופו של דבר, הספרות הטובה נעשית על־ידי יחידים, ואנו כולנו לוקים בקוצר רוח. אם במשך שתי שנים אין יצירות גדולות, אנו כבר נתפסים ליאוש. שהרי, לא נאמר בשום מקום, שספרות מוכרחה לתת שיאים כל שנה. הדברים יסתברו במשך הזמן, כאשר ההיסטוריה תעשה את הסלקציה שלה, כפי שעשתה בדורות האחרים.