לבי נקפני על שבאתי להטריד בשיחה את י. ד. ברקוביץ ימים אחדים לאחר שקם ממחלתו. והשעה של אחר הצהרים, והחום בער כתנור.שלח אלי הסופר מבט רחום, והביאני אל חדרו, ועד מהרה נחה דעתי משראיתיו נצמד מחדש אל השולחן ומכונת הכתיבה לפניו. – מסיים ספורו על “צפת”.
“חייב הסופר לצאת מבדידותו ומהסתגרותו”, העירותי כמצטדק על ביקורי המפתיע והבלתי צפוי. או אולי תוי־פניו הענוגים, רמזו לי להתלות בנושא “הבדידות”. “ומה בכך!” העיר ברקוביץ. סופר אינו חייב לצעוד בראש כל חוצות, לצרף קולו לשאונה של עיר ולהמונו של רחוב. אדרבה, יפה הבדידות לאדם, ובפרט לסופר, שכל כוחו אינו אלא במעט הבדידות, שחלק לו אלוהים. ועוד: שמא תאמר לי, מה ענין לקהל קוראי העתונות בגורלו האישי של הסופר? אדם מביא ספר לעולם, והרי הספר מדבר בעדו. שותף אני לתפילתם של אלה, הדבקים במידתו של הקדוש־ברוך־הוא: “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”. הצבור הגדול, ספק קרא מספרי הסופרים, ספק לא קרא. אולי שמע שמותיהם מפי המכים בתוף, והוא מחליפם לפעמים באלו. פסו קוראים מישראל – הוסיף בשטף השיחה, – עברו הימים עת היינו צמאים לכל גילוי ספרותי חדש. הספרים נתרבו, ואילו הקוראים נתמעטו. כלומר, לא שקוראינו נתמעטו במספר, אלא שאין אותה קריאה של היום דומה לקריאה של אז. מעטים קוראי־אמת בעולם־השקר שלנו. להודיעך, כשם שמצויים סופרים גרפומנים, כך מצויים קוראים גרפומנים. מוצא מין את מינו"…
סח ברקוביץ מה שסח ולא נתכוון ל“שיחה” והיה כנושא ונותן עמי, שמא ראוי לדחות את השיחה למועד אחר וטעמו ונימוקו עמו: לא מכבר קם מחליו והוא עומד עתה בעצם המלאכה, מכין לדפוס ספרו החדש, על ביקורו הראשון בארץ־ישראל. ניכר היה שברקוביץ מבקש לחוש מחדש אותה חויה גדולה של פגישה ראשונה עם המולדת. שנים רבות עברו מאז, “כיום אתמול כי יעבור”, עת דמתה תל־אביב יותר לעיירה. עבר את הארץ לארכה ולרחבה, בעמק ובגליל, בצפת, ירושלים וחברון. נכנס עם חבורה קטנה, ביניהם י. ח. רבניצקי (שהוא אחד מ“גבורי” ספרו הנעלמים) אפילו למערת המכפלה, זכות שנמנעה אף מן “הנציב הראשון ליהודה”. עבר עם ביאליק וש. צמח וביקר בישובים השונים, ישובים חדשים וותיקים, וכל המראות שראה העלה בצורה סיפורית. גדולה התרשמות ראשונה. ראיה ראשונה יפה משאר ראיות – כזו של תינוק, הפוקח עיניו על חידושי העולם. “ביחוד אנו, יוצאי העיירה בגולה, אותה עיירה וחייה הקטנים והעניים. שרויים היינו בעצבות, וכתבנו ספרים עצובים. כולנו כתבנו ספרים עצובים. להוציא אולי את שלום־עליכם, אף כי גם אצלו מסתיים כל סיפור הומוריסטי בטרגדיה וסיפורי הילדות העליזים – בדמעות ילדים. והנה באתי לארצנו, ארץ שטופת אורה ושמחה, עבודה ויצירה, התהלכתי בה לארכה ולרחבה, שכור הייתי מכל מראות עיני, לא נתפסתי לסנטימנטליות, אך חשתי בכל הווייתי כי אנו מחדשים כאן את נעורינו, שבים אל יסוד מוסד בקיום עם ואדם – של שמחת החיים”…
מכאן הפליגה השיחה על דרכי הסיפור בימינו. ברקוביץ, כאחרים, סבור, שאין סופרים זקנים וצעירים. יש ספרים טובים ורעים. ברוסית אומרים: “ייטחן ויהיה קמח”. כזאת נוכל לומר על סופרינו הצעירים. בעלי הכשרון שבהם סופם שיצאו לדרך המלך. נסיתי להסב את השיחה על תכניותיו הקרובות, וברקוביץ אמר: “כלום ראית סופר, שאין לו תכניות? אלא, אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. כש”התכניות" יבואו לידי גילוי ויניחו קודם כל את דעתי, לא אכלא אותן עמי".
כשקמתי, הייתי עובר ומסתכל בתמונות התלויות על קירות חדר־העבודה, בהן נראה ברקוביץ כאן בחברת שלום־עליכם, וכאן בחברת האודיסאים: ביאליק, דרוינוב, רבניצקי, איש מקלו בידו ותלבושתו כסגנון הימים ההם. הכל נראים צעירים, שופעי עלומים ומנדלי הישיש עומד לפניהם מחייך, ספק מתוך יהירות, ספק מתוך נחת־רוח, כגנרל הסוקר את צבאו. “מדי שבת בשבתו”, סיפר ברקוביץ, " היינו באים אל מנדלי לשמוע תורה מפיו. תמונה זו היא מהפגישות האחרונות, לפני צאתי מרוסיה לדור בברלין. והנה פרצה המלחמה הראשונה, נאלצנו לברוח לקופנהגן, משם יצאה כל המשפחה לארצות הברית".
התמונה הגדולה של שלום־עליכם נשקפת מעל אחד מארונות הספרים. “שלום־עליכם”, אומר ברקוביץ, “היה תופעה חד־פעמית בחיי העם, גילוי שבנס אשר נתרחש לעם דווי וסחוף. סופר ואדם מישראל, שהוטל עליו מטעם שר האומה להמתיק בצחוקו את מר־הגלות. יצירתו של שלום־עליכם אינה ספרות בלבד, אלא למעלה מספרות”. בקרן־זוית אני נפגש עם תמונה נוספת: ברקוביץ וביאליק, זה מול זה, כבשעת פגישה. “היו אלה ימים טובים” מוסיף ברקוביץ, “אירופה היתה שאננה ומדושנת, שביעה. איש לא חשב על מלחמה. אפילו ברוסיה היה מצב היהודים בעלייה, על אף כל הגזרות. רק שניאור החריף, היחידי, בחוש הריח שלו, הריח מרחוק את ימי־הביניים המתקרבים… ותמונה זו היא מן הימים ההם. אמנם, צרות לא חסרנו גם אז.אך הרוח היתה אחרת. אומר אתה, כי ביאליק נראה כאן כמי שלבו טוב עליו? אמנם כן. אולם כסבור אתה, שביאליק נמנה בין אלה האומרים: שלום עליך נפשי? רבות שבע מרורות במסתרים, בבדידות חדרו”. “בשממון הזה אחפוץ בדד היות”…
כשעמדתי להיפרד ממנו שאלני הסופר: “האומנם הוצאת משיחה זו דברים הראויים להעלותם ברבים”?
חזרתי ועלעלתי בכתבי ברקוביץ ולא אחת יעלו רושמי רשומות כל התרומה הגדולה שהנחיל לנו בסיפור, במסה, בזכרונות ובתרגומו המופלא לשלום־עליכם. אך מוטיב אחד מצאתי בולט יותר מכל, נושא אשר באקראי נאחזתי בו בראשית השיחה – זו הבדידות, המשמשת לברקוביץ עולם ומלואו, עולם של אצילות ורווי־כיסופים לטוב ולנעלה. “נער מתבודד הייתי, ההולך אחר הרהורי לבו”, אומר הוא בספורו הראשון “בערב יום הכיפורים”. ולהלן, כשהוא מתאר ביד אמן דבר המריבה שפרצה בערב יום הכיפורים בין אבא וגרונם ואמא ואשת־גרונם: “לא די שאינם מתפייסים, אלא מוסיפים להקניט אלו את אלו בצעקות וקללות נוראות, שאסור להעלות אותן על הלשון אפילו בשאר ימות השנה. שקעתי בהרהורים מרים אלה, בעמדי בודד על התנור, והייתי בעיני אומלל מכל האדם אשר על פני הארץ”. ..“הוי קלארה, קלארה הטובה!… מהרהר אני בבדידותו בימים האלה, כשהאביב מתדפק על חלוני בטעות”… (“וידוי”). בדידות יוצרת זו אינה פוסחת על סופרנו גם בעת ביקורו בארץ, כשהוא מקשיב בה את הבשורה ל“ימות המשיח”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.