הדמויות המעוצבות ב“היושבת בגנים” כיצד גילית אותן? – שאלתי פעם את חיים הזז, אגב טיול־ערב בצדי הדרכים של ירושלים. היו אלה ימי מאבק מרים לארץ כולה, ביחוד בירושלים: הלבבות כמהו לגאולה. חישבו הקץ. אניות מעפילים התדפקו בשערי המולדת… באותם הימים עוד עיטר את פני הזז זקן עבות; הוא הביט אלי, בעינים מאירות וחודרות והשיב: מרי סעיד ומרי אלפקעה – לא היו ולא נבראו. יכול סופר להעלות לעתים דמות מן המציאות – והיא מופרכת, אינה מתקבלת על דעת איש ואינה חודרת ללבב. ונהפוך הוא: יתכן עיצוב דמות דמיונית – והיא תדבר בשפת מציאות יותר מכל מציאות. הלא זהו כבשונה של ספרות…

אותה שאלה ואותו מענה צפו בזכרוני כשסיימתי את הקריאה ב“יעיש” – ספרו של הזז. הודאות של “מציאותו”, של יעיש – נעלה מכל ספק. שהרי אנו פוגשים “אותו” על כל צעד ושעל, אם במעברות ואם בכפרי עבודה, בעיר ובכפר, אותו ואת אחיו החרוצים והמובלעים במלאכתם, הכמהים לביאת־הגואל, עליזי הנפש וצמאי־חדוות־החיים, השרים ומתרוננים, שריקודם – אש־דת.

ראוי שיבואו מיטב סופרינו ומיטב מבקרינו ויעמיקו חקר ביצירה מופלאה זו, ב“יעיש”, מפאת העולם המיוחד שהזז חושף בה, עולם חיי אחד משבטי ישראל – התימנים, ומפאת ייחודם של היוצר ויצירתו. אם בכל שאר יצירותיו הרבות בא לכלל גילוי כוחו הרב בהעלאת טיפוסי־אדם ודפוסי־חיים – הרי ספרו זה, דומה, הגיע לשיאים. כל תיאור ותיאור שלו ממערכי הנפש וכל הסובב אותה מעוצבים בכוח אמנותי רב. גדושים במראות ומרהיבים בעתרת גונים, משופעים בלהטי ניב, כובשים ומהממים. היכל פלאות הקים לנו הזז ביעיש, החטוב באדריכליות עשירה וקוסמת; היכל העשוי תאים־תאים, וכל תא, הוא שלמות בפני עצמה. והמיוחד והנועז בתופעה זו הוא, התעוררותו של הזז להקמת היכל־פלאים זה: איש מישראל, מיוצאי רוסיה, אשר גדל באקלים תרבותי מסויים, היה אמון על מיטב הספרות האירופית וספג אוירתה ורעיונותיה, עולה לארץ־ישראל ונטרד אל קוטב שונה בתכלית, נוטל “מקל נדודים” ומפליג יחידי ל“מדבר שרגל אנוש לא דרכה בו ולא חצתה אותו”. הזז קובע לו פינה בירכתי ירושלים, עלית־גג צנועה וחבויה, פעם ברחובות הבוכרים, פעם בזכרון־יוסף בין הכורדים או בנחלת־אחים בין התימנים, ועורג אל מקורות יניקה, לרוות צמאונו הרוחני. הוא פנה תחילה אל הכורדים, אלה היהודים המוצקים, ההרריים, העומדים איתנים בשתי רגליהם עלי אדמות. אך כאן לא עוררה המציאות, כנראה, הדים רבים בנפשו. הקול והבת־קול לא נענו אהדדי. לא פעם התרחשו “מאורעות מרעישים” במשכנות שבט זה – ואילו בנפש היוצר לא ניכר רישומם. בשבתות יכול היה הזז להיות עד־ראיה למחזות רבי־ענין־וגורל לעדה – אך בנשמות האחים האלה, בחיי הרוח שלהם, לא מצא כל אחיזה. בחושו האמנותי פילס לו אט־אט נתיבות לעדות אחרות, גזר על עצמו חיי בדידות ונדר –כביכול – נדר להתערות בחיי בני העדות האלה, להיצמד להווייתם, לשיש בשמחתם ולהתאבל באבלם, סר לבית־תפילתם ותלמודם. אליו פנו והשיחו מרי לבם ושטחו לפניו רצונם ומאווייהם. למד שפתם, דרכי הבעתם ומנהגיהם, האזין להגיגיהם ולרחשי לבם – עד כי נלפת ברוח חייהם, נמשך לבושמם החריף, נתפס לאוירת־בראשית שלהם והיה לאחד מהם כמעט ללא חציצה. נפשו מלאה אהבה רבה לשבטים אלה, אשר כל אחד ואחד מהם מתפאר ב“אתה בחרתנו”.

יכול היה הזז לדרוך על אדמה סלולה, לפנות רק אל אלה אשר מתוכם הוא עצמו יצא ואשר את חייהם ותמצית תולדותיהם תאר בחרט אמן ביצירותיו הקודמות (“בישובו של יער”, “קץ הימים” וכו'). אך הוא לא כן עשה. הוא לא הסתפק בתיאורי הנוף הטבעי והרוחני אשר בו צמח הוא עצמו, אלא נטה אהלו בלב מדבר־שממה, בעיצומן של סופות חול מסמאות, וכאן החל להכשיר קרקע ו לשתול שתילים ולהצמיח צמח, כאותם חלוצים שמרדו בתחום־המושב ופרצו גדרים אל מרחבים ומישורים רחוקים; כאותם כובשים שקסמו להם הרי הגליל והבשן, הערבה והנגב ופינות נידחות אחרות, אשר דורות רבים היו מאין יושב – כן היוצר הספרותי חיפש לו הפעם ביטוי הולם לרוח הנישאה שצנפה רבים ורבים. הוא תר בספירות נעלמות ונסתרות, כאומר לחדור למקור־המקורות של רוח האדם בישראל. והזז מצא בשבט התימני ההד הנאמן שאליו נכסף. ההווי של שבט זה הלם בנפשו כמקבת. משנאחז בעולם זה, שוב לא הירפה ממנו, לא נטשו, עד אשר מיצה תוך־תוכם של החיים החדשים שגילה, רבדי־הרבדים של הנשמות האלה, אשר ריחפו דורות על דורות בערטילאיותן בחללו של עולם זר ועויין, נשמות תועות ותוהות, עד שמצאו גואלן. פניני פולקלור ומחשבה, צער־יחיד וצער עולם, נארגו ביצירה זו בריקמת־יקר שמהותה אחת – גאולה עצמית, גאולת ישראל.

ויש בזה משום פלא ומשום נס.

יתכן שה“פלא” הזה של אדם “זר” החודר לעולמם של אחרים – אינו פלא. כי על כן זו היא מלאכתה של ספרות, וכל סופר־אמן מלאכתו בכך. אבל הפלא שחולל הזז מתגלה לא בעצם הנושא שבחר ליצירתו, אלא ביצירה הספרותית עצמה: בברק הכשרון המאיר מתוכה, בעולמות הגנוזים והנגוזים שנחשפו בה, בביטוי הנמרץ שנתן לנפשות הפועלות ונפעלות בעולמות אלה ובאהבה הגדולה ששיקע בהן האמן.

אם מרי סעיד, ב“היושבת בגנים” שלו הוא דון־קישוט שלנו ומרי אלפקעה – סנשו פנשו יהודי־תימני (כדברי ב. כצנלסון) – הרי “יעיש” הוא “אודיסיאה” יהודית. אין גיבורה מפליג במים עזים ולמרחקי ארצות ועושה מלחמות ונפלאות לבדו – אלא הוא יצור אוורירי, דל וכחוש, אשר עולמו אינו אלא תחום צר, בחינת ד' על ד' אמות, ואילו מבחינת הרוח ומערכי הנפש – שטחים שאין לזרים שליטה עליהם – הרי עולמו של הגיבור הוא רחב עד לאין־סוף. עולמו־אהלו של יעיש נסמך על יתדות הנוטריקון והגימטריה, ויריעותיו – האגדה, החלום וההזיה. החלל רצוף רוחות ומלאכי־שרת, אליהם עולים בסולם הסיגופים ובעיוני “הזוהר” וספרי־קבלה אחרים. עולם אוורירי לכאורה, אך הדמיון והמציאות משמשים בו בעירבוביה ומשלימים זו את זו; זוהי ממשות־חיים שיהודים סיגלו לעצמם בארץ אויביהם וחיו בה דורות על דורות, מציאות סוערת וטראגית, רבת דווי ויגון, אשר השלימה עם כל פורענות, עם כל מצב, עד בוא המשיח. במציאות זו לא נעדרו גם תופעות שהן נחלת כל חברת אדם “נורמאלית”: התלקחות יצרים ותאוות, קנאה ותחרות, תחושת אושר וצער השיעבוד וסבל, המביא לידי התרסה כלפי שמים. נשאל עצמנו לא פעם ובתמיהה, שמא חיים ערטילאיים אלה, חיי־רוח אלה, תלישות זו, הפיגו במקצת טעמה וצערה של הגלות המרה, היו לנו למגן ולמחסה, שמרו על ייחדונו?

הזז אינו מחפש את “המנהיג”, את הגבאי והתקיף, ואף אינו פונה אל יצורים נקלים ושפלים. הוא תר אחר פשוטי־עם, בהם הוא מגלה כל הנשגב שבאדם. פעמיים ושלוש חוזר הוא: “לא דבר גדול הוא, יא אבי, להיות מלאך בשמים, ולא דבר גדול הוא להיות בהמה בשדה, אלא דבר גדול הוא להיות אדם בארץ”. אדם הצועד צעדיו הראשונים מתוך לבטים ומאבק פנימי, תהיה ותמיהה עד שמגיע לעמידה איתנה־מוצקה. צעד אחר צעד, אחר הצלחותיו ותהפוכותיו של יעיש, אנו עדים לאפלה האופפת אותו. מר לנו על שלא ניתן לו ילד, ואושרו – אושרנו משהוא זוכה לפרי־בטן; אנו רעבים ברעבונו, חולים במחלתו, ולאחר החלמתו מפתיענו בגילוי פילוסופי, באמת־החיים שלו. רק שני דברים למד בימי חוליו: העולם הזה אינו ולא כלום – הרי זה דבר אחד; העולם הזה הוא הכל – הרי זה דבר שני"…

מכאן ההתמודדות הגדולה: מעתה כל מצוקות האדם אינם אלא אמצעים להתעלות נפשית. גם בשעה שעולמו שרוי בחשכה נפש יעיש זוהרת וקורנת. הרעב, זה אויבו הארור ביותר של האדם – נעשה לו ליעיש מקור בטחון, לפי “שיפה בטחון מממון”; ההתענות והצום – מקור להזדככות הנפש, עוצמה המקרבת את הגאולה. אשת יעיש, גנא, אשה הרואה את החיים כהווייתם, מנסה מדי פעם בפעם להחזיר את בעלה אל המציאות הפשוטה, להביאו לידי הודאה בכך, שרעב הוא רעב, שתענית היא התענות המכלה את הגוף. אך לבסוף היא נכנעת ומשלימה עם גורלה, נגרפת בזרם רצונו התקיף של בעלה, נכנעת בנאמנותה ללא גבול: “מי לי בעולם בלעדיך”. כנגד ההתרסה של האשה: “עד מתי נישאר מצטערים, מתי תבוא לנו הישועה – לאחר שתצא נשמתנו?” הוא מגלה לה סוד כמוס: “אנחנו כבר נושענו! כי העניות היא ישועה!… אסור לך שתטיחי דברים כלפי מעלה! העניות היא אוצרו של הקדוש־ברוך־הוא, כתר מובהק מכל הכתרים שבעולם, שכל מיני אבנים טובות ומרגליות קבועות בו לקבל דיני שמים באהבה ובחיבה”! כי זהו הגורל: “מי שנתון למעלה רוגם, ומי שנתון למטה נרגם, ומי שנותן יסורים הוא גם נותן כוח לסבול את היסורים”. אין לתמוה על כך ש“שבת של אותו שבוע היתה להם שבת של רעב”,, ,

ומשהדביר יעיש את הרעב ורתם אותו לכוח של חיות, – דוקא אז משתפר מצבו, והוא עוסק ברוכלות ואחר־כך בצורפות. חלה “הרווחה כלכלית”, והבית נושם לרווחה. אך יעיש עומד “בנסיון” של הרווחה ויכול לו. בדרך סחרו הוא נתקל בתופעות של השפלת כבוד האדם: המוסלמים מבזים ובוזזים את היהודים. יהודי חייב לרדת מעל בהמתו משנתקל במוסלמי, יהודי חייב להתרפס, ללבוש קלון, יהודים נרגמים באבנים… תופעות אלו מעוררות בלב יעיש סערה, ישותו מתקוממת נגד מציאות זו, הוא כבר “ציוני”. אולם עד מהרה הוא חש, מה דל־אונים הוא נוכח העולם העויין, המקיף אותו. שיח ושיג תמידי לו עם מלאכים, אליהם הוא נמלט ומוצא נוחם במחיצתם. בן־בית הוא בין דרי־מעלה ובקלות עולה אליהם בכוח מזמורי התהלים, “הזוהר”, הצומות והסיגופים. בלבו של יעיש גועשים רחשי שנאה לרשעי הגויים, ובלבו עולה מחשבה נועזה – מחשבת נקם, המתגלית אגב אורחא ב“משא ומתן” שלו עם המלאך, בהציעו לו להתחלף בתפקידים: “אני אהיה מלאך בשמים ואתה – יעיש בארץ”. אך יעיש נרתע מהמחשבה שעלתה לפניו ולבו מתמלא רחמים על המלאך: “למה לך לירד למטה? ובפרט שאנו שרויים בגלות ואין לך קשה מגלות ישמעאל”! ומשטמתו העמוקה של יעיש כלפי הגויים המשעבדים כאש בוערת בעצמיו. הוא יורק מלוא פיו, המלאך שואל לפשר הדבר ויעיש קורא: “אני ירקתי עליהם, על שונאי ישראל, ימח שמם ושם זכרם, שהם משתעבדים בנו בכל מיני שעבודים. אה”… הגיע המלאך עצמו ואמר: תירק ותירק עוד! ויעיש משיב: “מה שווה אם אני אירק?” – צידד יעיש עיניו: זה נחוץ להם מבול ולא רקיקה קטנה אחת שלי… לו השם ברוך הוא הביא עליהם מבול או שלח להם מלאכיו והפכם כסדום ועמורה! ולו אני מלאך במקומך ואותי שלח הקדוש־ברוך־הוא בזו השליחות, אני הייתי הופך לתוהו ובוהו כל הארצות של רשעי הגויים ולא השארתי לשונאיהם של ישראל שריד ופליט!"

ומהכרה זו כאילו נפרצו החומות לגאולה ואין גאולה באה אלא כשאדם גואל עצמו. יעיש חש באונו, בעדיפות כוחו לשאת ולסבול יותר מאותם המלאכים בני המזל אשר בכוחם להושיע ולא יאבו. היסורים חיסנוהו. יעיש נאבק עם המלאך: – "אני גדול מכם ועליון על כולכם! אני – אדם אני! חשוב אני! אני נבראתי בצלם ובדמות!

המאורעות שהתרחשו אחר־כך נובעים מהכרה זו כבדרך הטבע. בא שליח מישראל ומעורר את הלבבות לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל, לנשק עפרה ולהתרפק על אבני הכותל המערבי, לעבוד את האדמה. ויעיש נוטל מטלטליו ויוצא לדרך. וראה זה פלא: משדרכו רגליו על אדמת הקודש, נגוזה אותה מציאות אורירית, אותו עולם הזיות. במקום אותה תלישות נצמד יעיש אל אדמה מוצקה, אל ישות טבעית: – “מה זה?… נצטער בלבו. – תמיהה! תמיהה גדולה… במקום שאסתייע בזכות קדושת ארץ־הקודש ואעלה למעלה־למעלה, גבוה מעל גבוה, למקומות שלא זכיתי לעלות, ואסתכל בציפיית המרכבה או אכנס להיכל משיח ומה וכיוצא – הנה מן השמים אמרו לי: “הכבד ושב בביתך!” מה זה?… האם חטאתי לשם, טעו בשמים או שארץ ישראל גרמה לי?… הייא, יא מריה דעלמא! הנני פה! בארץ הקודש! בירושלים!”, ויעיש “לא נענה לא בדבר של מעשה ולא במראה ולא בחלום. כל עמל שעמל וכל יגיעה שיגע לא הועילו לו. השמים ננעלו בפניו ולא נפתחו לו עוד כל ימיו, לעולם”.

כאן מגיע המאבק הנפשי, הפנימי לשיאו. המהפכה שחלה בנפשו היא אכזרית – ומעודדת. שקע עולם – עלה עולם, ובו נגאל האדם באשר הוא אדם, זה העומד איתן בשתי רגליו עלי אדמות, שלם בגופו וברוחו, וממעל לו שמים גבוהים ושמש זורחת.

*

חיים הזז בעל־פה משרה מתוך רושם ראשון מעין כבדות ותהייה. אך עד מהרה שובה אותך באמת הפנימית ובלבביות הטבעית שבדבריו. וכל שיחה עמו מאלפת. יום ששי היה אותו יום. ישב הזז לפני שולחנו ועיין בספר. העליתי משאלתי, אם כי ידעתי עד מה הוא כופר בעיקר “הראיון”, כמעט ונפשו סולדת הימנו. “אדרבה, אשאל אני אותך שאלות”, העיר. אמרתי: זה דרכו של ראיון, כמוהו ככבוד, כל שבורחים מפניו, הראיון רודף אחריו. – ממה נפשך? הפסיקני. סופר, אם דבר עמו, הרי קולמוסו בידו. ואם אין – הרי שהשיחה היא בחינת מלאכה לבטלה, העלולה להכלים פניו ברבים ואף להוציא זמנם של הבריות בדברים שאין בהם מן הטעם. או שמא תאמר, רצון הוא להסב מעין נחת־רוח לסופר, לכבדו ב“עליה”? ניחא. אלא, מנין לכם שלפלוני הסופר דבר הראוי להישמע? על מה איפוא רואה העתונאי לחזר אחר סופרים שהם בחינת נידחים, ואינם שותפים בפועל בבנין החברה. משימה זו נתונה בידים אחרות, ואילו הסופר נגרר אחרי העלילות והמעשים. לכם, העתונאים, ידכם רב לכם בשאלות. אך דא עקא שהכל שואלים והשאלות מרובות הן, והתשובות מעטות. מעולם לא ניחר גרונם של הללו, השואלים …

אמרתי לחפות על מבוכתי: “אילו השמעת דברים שהשמעת – דיי”. .. נראה שהפסתי דעתו של הזז, שהיתה מסערת והולכת וכאומר להרגיעה, נתפנה, מזג לי כוס קפה, מזג גם לעצמו ואחר אמר:

– אתה שואלני למקומו של הסופר בחיי המדינה. אין שאלה זו נראית לי. שהרי סופר, ככל אדם, תופס מקום הראוי לו. לעולם אין דבר ניתן לאדם אלא אדם נוטלו לעצמו. ובעמדנו בערב חג הסוכות, הביא משל מעניני דיומא: אין מברכין על נתינת לולב, מברכין על נטילת ללולב. כך מנהגו של עולם. כך הדין לגבי סופר. יש ובעיני הבריות אין מקומם מוצא חן, ואף בעיני הסופר פעמים אין מקומו מוצא חן – אבל כך הוא ואין לשנות.

עד מהרה נעשו דברי הזז כאשד הנופל בשאון. דבריו דהרו־דלקו כאילו ביקשו להדביק את רעיונותיו: “ודאי שהסופר העברי נתון כיום במבוכה גדולה. שהרי הוא נתקע לתוך מציאות חדשה, עשירה מאד בתופעותיה. אף־על־פי שלבו שמח בה (והלא זה היה מיטב חלומותיו), מציאות זו חדשה לו. הסופר עומד תוהה ושואל לנתיבותיה. לא תמיד הוא עוצר כוח להשתלט עליה, לתפוס אותה, לפי שהוא רובו נתון בעולם אחר. ביתר דיוק, הוא נתון בין שני עולמות: האחד כונס את גורנו, מוציא כתביו. המספר הגיע לידי סיום, משלים מלאכתו. ואילו העולם החדש הוא בבחינת שדה המחכה לחריש. זאת ועוד: הסופר בדור החולף היה נתון בסבך בעיות העולם שלו, נצרף בכאב הדור, נספג בצער המלחמה למען הרעיון, האידיאה, הקים בנין של גולה וגאולה. ולפתע – עולם זה נעקר ובטל והיה כלא היה. חלפו ובטלו גם גופי הדברים. עברו גופי אומה עברו גלויות שלמות. חלק גדול של אומה נעקר מן העולם, ולא נותר לסופר אלא לומר “קדיש”. ואולי אין הסופר כיום עושה אלא חשבון הנפש האמיתי שלו, שמא רק עתה נגלה לעיניו שהוא לא עשה הכל משל אתמול ובלב כוסס הספק שמא לא עשה די הצורך לעיירה העברית לאור נר התמיד!”… נדמה היה שחצבתי הפעם מלוא מאוויי ממחצב הגיגיו של הזז. ועל דרך השיגרה נתפתחה השיחה על כמה מהתופעות השליליות והחיוביות במדינה, על ריבוי הפרסים, על יהדות רוסיה, דרכי העליה ומיזוג הגלויות. נתעכבה השיחה בפרק “הספרות החדשה”: –

– אין טעם לדבר על היש בספרותנו, אמר הזז. מוטב לייחד את מעיינינו על מה שאין ומה שצריך להיות. ברור, העולם היהודי נשבר לשנים. עולם אחד של “עד כאן”, שהיה קיים אלפיים שנה. יהודי בן המאה השלוש־עשרה לא נבדל מן היהודי בן המאה השתים־עשרה. יחסו של היהודי לעולם בתקופת הגאונים ורש“י לא היה שונה מזה של אבותינו בדור החולף: אולי אותה התנועה, אותו הנוסח, אותה הרוח: נוסח מבפנים ונוסח מבחוץ, בלבוש כבמאכל. ועולם חדש “מכאן ואילך”. היום נשתנה הרבה, קיימת שאיפה למשהו העתיד להתרחש ולהיות שונה לגמרי ממה שהיה. קמה מציאות חדשה, אולי גם היסטוריה חדשה. נכנסו לעולם החדש בהתלהבות גדולה, לוהטת. העבודה נעשתה מעתה העיקר בישראל. מרכזים רוחניים, שהיו קיימים בלב אדם מישראל, נעקרו ונעתקו לספירות אחרות. הדגש היום הוא ליתר מעשיות, ליתר פעילות. העם החל נושם חיי ממלכה ועצמאות, לו צבא וצי בים ובאויר, כור גדול ונפלא – זה של היתוך, של חרושת וחקלאות והפיכת מעשה בראשית. דוק: אני דן על רוח התלהבות עזה שחלחלה במשך דורות בתנועות המשיחיות, בתנועת החסידות; כל המצבר הנפשי העצום הזה – מופנה היום לקיבוץ גלויות. הנה זה הפורקן על אבדן החלומות הגדולים, אותן מלחמות עולם והשקפות עולם, אותם החזיונות שליוו המשיחיות וקץ הימים, גלויות־גלויות, עולם ומלואו. אין זה חשוב שמדינתנו מכילה כבר רק מיליון וחצי תושבים. העיקר הוא שמדינתנו כינסה את שבעים הגלויות, על מנהגיהם, לשונותיהם וניביהם. עולם מלא בזעיר אנפין, איזה חומר משובח איזה שופרא דשופרא, ים גדול ורחב ידים שסופרינו יוכלו לשחות בו ללא מיצרים. שהרי קיבוץ גלויות הוא בבחינת שינוי מעשה בראשית, כשם שאנו הופכים הרים ומשנים אפיק הירדן לעבר אחר לצורך העם והארץ, כן גם בקיבוץ גלויות משנים סדרי חיי ישראל להטותם לאפיק אחר. העדות הרבות הן למעשה אספקלרית העולם כולו. כל עדה ועדה עולם מלא הוא לעצמו, עולם גנוז, עתיר נכסי רוח, רב פנים ורב גונים והוא תובע דפוסו. הלא זה תפקידה של הספרות מטבע בריאתה, בספרות כזו עלולה להשתקף הספרות העולמית – האנושית ביותר, כי ידנו היתה בכל התרבויות. איזה חומר נפלא, איזה שיש משובח לפסול בו, כמה זה נפלא לעבוד בו! מצב דומה לא היה מעולם לסופר עברי, לשום סופר של איזה אומה ולשון. אין השאלה איפוא ספרות עברית צעירה, אלא חלופי משמרות. אנו שרויים במשמרת האחרונה של הלילה. אנו מאזינים לקריאת השכוי, תרנגול קטן אמנם, הקורא בקול צרוד, בקול דק־דק, אך הקול נשמע “מסוף העולם ועד סופו”, כי השחר מפציע והולך… ולא רק עולמות חדשים נחשפו, על הספרות העברית החדשה לשמש המשך לספרות הקודמת, זו שהיתה מלאה תוכחה, גדושת מוסר־השכל, רצופה דין ודברים, זו שלחמה וחיטטה בנבכי הנפש, זו שעשתה חשבון הנפש, זו שאמרה “לאו” למציאות. מעולם לא אמרה הספרות “הן” למציאות. טול את פייארברג, ברדיצ’בסקי, יל”ג, אחד־העם, ביאליק, כולם אנשי לאוין היו למציאות, כשם שכל סופרי העולם, טולסטוי, וולטר, היינה ורבים אחרים – היו אומרי הלאו הגדול. ודוקא אלה היו אוהבי המין האנושי הגדולים ביותר. על אף כל החיוב שנתחדש בימינו, עדיין המציאות שלנו דורשת ותובעת אמירת לאו לסירוסים ולסילופים שמצאו מקום בחיי החברה. עם האהבה הגדולה והחרדה הגדולה לגורלנו, החדווה הגדולה ליצירתנו והמתח הגבוה בחיינו, היא תובעת מהסופר עמידה בשער, רמה מוסרית, קידוש ערכין, כובד־ראש.

הזז סח על העיבוד החדש שהוא מעבד סיפורי המהפכה שלו. אולם ניכר שהוא לא השלים עם השיחה שכפיתי עליו. לפנים, כשאדם היה מצוי הרבה אצל ספרות, היה גבור הספר משמש לו אות ומופת לעיצוב דמותו. כיום, זכינו, אנוסים על פי החיים, שהאנשים עצמם נעשים גבורים ומשמשים סמל אידיאלי לדור, ללכת בעקבותיהם. הנה נמצא יחיד מיוחד שנטש את המלכות והלך המדברה¹, הרי זה תלמוד לומר גדול רב משמעות, לפרוש מחיי כרך ולהתייחד עם עצמו במדבר. בא ללמד שבני אדם לא ייקרו את כסאותיהם, שילמדו לזנוח כסאותיהם כשהשעה צריכה לכך, כשהמדבר קורא להם. לפי שהמדבר בשוממותו מעמיד את את העם בסכנה ומאיים עליו. משום שהמדבר חייב לפרוח בבחינת ישושום מדבר וציה, הרי לך מרחב גדול לגלויי התלהבות לאומיים ואנושיים. הנוער ילך למדבר, כי במדבר נחשים ועקרבים, כאותו בור שהשליכו לתוכו את יוסף, מים לא היו אך נחשים ועקרבים היו בו. המופת האישי הזה חייב להיות סמל לכל אדם מישראל, לכל הנוער הטוב, ההוגה, ההולך מטעם חושו הנכון, אחר סודו של המדבר, למצוא קרקע מוצק לרגליו. שאיפה כמוסה מקננת בלב כל אדם מישראל ללכת ולברוח המדברה. זו מורשה קדומה המובלעת בגזענו ובדמנו, המדבר שזור בנו באלפי נימים, דופק בלי הרף על פתחי לבנו, “קול דודי דופק”; “המדבר קורא לאדם, קורא לעם”. וכאן סיפר הזז מעשה מפי השמועה, ספק מעשה שהיה ספק לאו: בשעה שביאליק נסע ברכבת ממצרים לארץ ישראל עבר דרך מדבר סיני. אותה שעה נתאווה ביאליק לקפוץ מן הרכבת ולפרוש למדבר. אף אותו יחיד חש בלבו נטיה זו כאיש חזון ומוסר, וכאיש מעשה ביקר לקיים את הצו בעצמו. הנה מקור לא אכזב להפיץ מעיינות היצירה העברית החדשה, הנה אחד מהמקורות לסופרינו. ניכר היה שלבו של הזז מתרונן כשהוא מדבר על המדבר והפראתו, להתרפק בסוד הישימון ולהאזין לחיים המפכים בעמקי הקרקע הזאת, אותו המדבר אשר עליו שר ב“חתן דמים”.

היום רד. קול תרועת החצוצרה בישרה השבת. יצאנו אל גינת הבית. “אי הדרך חזרה”, שאלתי, והזז הורה: “הנה לך דרך פסגות הרים, הדרך קרובה יותר”…

*

ערב ערב יוצא חיים הזז לרחובה של ירושלים. פסיעתו מדודה. שקולה. קצב בהליכתה וטעמה עמה. יציאה זו אל רשות הרבים צורך נפשי היא לו, לטבול ולהסתפג בהמונם ובשאונם של הבריות, להאזין להמייתם ולריחושם העולים מעברים. שהרי שמחה היא לראות “ציבורים־ציבורים של יהודים, כעין דפוס לשבעים אומות ולשבעים לשונות, אספקלריה לכל העולם מסופו ועד סופו”, נצרפים בכור ההיתוך של המולדת, משירים מעליהם קליפות הגלות, קליפה אחר קליפה. מהלך הזז ומונה שבחה של כל עדה, מגדיר ייחודה, מעין העיטורים המתנוססים בשער “היושבת בגנים”. אלא שהזז בעל־פה, תיאורו לובש יתר חריפות, והוא תיאור המתבשם מהשראת השעה ומהתרשמות המקום, או מגון קולו העמוק, מבטו החודר ותווי פניו הנמרצים. דומה שמחפש הזז בשלל העליות אחר דבר שאינו ניתן להבעה, שאין לו משמעות גלויה, אבל חש במתרקם ובנארג במסתרים; מאמין בסתרי־זהרם של קיבוצים אלה, המשופעים באוצרות־רוח עממיים ונאצלים, שעדין גנוזים עמם, אך סופם להתגלות ולהעיר אדם־המעלה בישראל: “כוחות אלה חייבים להתעורר מתוך העדות עצמן”, הוא מעיר.

לא אחת מתאווה הזז לפקוד ישובי עולים ומעברות. שמא לתכלית יצירה? ולא היא, שהרי זו מצריכה ישיבת קבע בינותם, ועדיין לא כשרה שעתו. אך ודאי מתאווה לסתם פגישה, לאמירת “שלום ר' יהודי, מאין ולאן”. דומה, יום חג היה להזז אותו ערב, יום או יומיים לפני ראש השנה, בצאתו לתור מעברת תלפיות.

גלגל חמה שילח נגוהות אחרונים וצללים־צללים פשטו ועלו על צריפים ופחונים שריצדו והתמזגו בצללי דמויות פעוטים־עליזים, מהם נוגסים ברעב מן הפת שבידם, מהם מוסיפים להתפלש באשפתות, מתגוללים על אם הרחוב הראשי בסמוך לשוק. אי־שם על מיטת ברזל חלודה שעמדה בפתח הבית, מעורטלת מכל כסות, התפרקד זוג ילדים ושילחו מבטים תמוהים, אך שלווים, מול שמים רמים המתנשאים בסמוך לגבול, מהלך של פסיעה ופסיעותיים. מהלך הזז שעה ארוכה ותוהה; המעברה – כעיירה בשקיעתה; צריף נושק לפחון, משפחה בסמוך לחברתה, אידיליה מלבר וחטיבה סוערת בצער מלגו, סוכות העומדות ברוח נכאה ומבקשות עקירה. סר הזז ופקד משפחה זו ואחרת, אם מבגדד או מאפגאניסטאן, מפרס או מארוקו, באחת המעיט לשאול ובאחרת הרבה, הכל לפי מה שהוא אדם ומה שהוא מוצא. בבית אחד מצא הזז אב חולה, האשה נושאת בעול הפרנסה ובגאווה הצביעה על תמונת בנה החייל ולידו תעודת הצטיינות מאת נשיא המדינה. בצריף סמוך עמדו זוג ישישים ובנם החייל סועד פת ערבית לאור מנורת פתילה. לוחש המדריך להזז: “חייל המסיים שרותו בצבא, שוב אינו יכול לחזור ולגור עם הוריו, הוא אחר”. .. מבית ספר סמוך עלה קולם הדק של דרדקים שלמדו הלכות ראש השנה. מנגד נראה בית כנסת שפרוכת ארגמן משווה לקירות חשופים מראה של היכל הדור, ובירכתי הבית הסבו מנין יהודים, מהם מצונפים במצנפת כמנהג מארוקו, מנשקים ידי רבם לאחר “לימוד” וקריאה בזוהר הקדוש לעילוי נשמה.

עינו החדה של הזז תרה אחר מראות שבמרכז ובהיקף, לבו פתוח לכל שישיח איש המעברה, על פרט שיצא ללמד על כלל וכלל על פרט, אלו דברים שבאור ואלו השרויים בצל, אם בנגלה ואם בנסתר. עמדה השיחה: מה טיבו, ובמה יכלכל נוער המעברה ארחותיו. הפטיר המדריך: “אילו לקחו אותו בידים”.. .

– מה אם אין לוקחים אותו בידים? – שקל הזז ושאל ככובש סערתו ומבקש לירד לאמיתה של מציאות, והוא נענה: “נטלנו פעם את הנוער, הבאנו אותו לקיבוץ והם ביקשו להישאר, אלא שההורים התנגדו. והיום? משאין לוקחים אותו בידים יש עולם תחתון, רחוב, בית קפה, קולנוע, קלפים ונערות מתפקרות”, ,,

דוק של עוצב נמתח על עיני הזז וכמבקש נוחם, הוסיף להלוך בין הפחונים והצריפין, והחשכה יורדת ומתעבה. והיה הזז שואל על חיי החברה ועיסוקם של בני המקום, דרכי לימוד העברית, ומדריך המעברה משיב ועונה על ראשון – ראשון ועל אחרון – אחרון. עצובה היתה המעברה בשעה זו, דוממת, אפורה מול בתי הלובן של ירושלים, גוני השקיעה המרנינים, המתלכדים בראשוני אורות של פנסים.

ולצדם של צללים מצא הזז במשפחות רבות חיים המאירים באור פנימי. ביחוד נתמלא לבו הערצה והתפעלות למראה הנשים, אמהות, צעירות כקשישות. כמעט וכל אחת נושאת עולל בזרועותיה ועוד כרסה מבצבצת ועולה ומבשרת המשך. איזה צער מעדן קלסתר פניהן, חן ותום בהליכותיהן, קולן רועד בדברן, ועיניהן מביעות הכרת תודה עמוקה לאדם שנקרה לצריפן. אגב שיח קצר ובעמידה, פונה אב ומבקש לכבד בקפה, והאשה אצה להגיש ממתק וחיוכה קורן, או קוטפת שושנה מגינתה הצנועה ומגישה לאורח, להזז, ומעתירה עליו מברכותיה “לשנה טובה”.

אמרתי: הנה הכל דוברים עברית, ישראלים לכל דבר, מיזוג גלויות, ותיק וחדש.

אמר הזז: “ודאי ברכה רבה במיזוג גלויות”, שתק רגע מהורהר ואחר הוסיף: “אך מגעו של עולם חדש זה עם הישן, סכנה כרוכה בו, לא תמיד הוא לברכה, ספק אם הללו העולים יודעים ומכירים עד מה הושחתה תרבות של היום”, תהה בתמיהה והעלה משאלה שבצפיה: “מי יודע מה תהא דמות אדם מישראל בעוד שני דורות או שלושה”, ומיצר על “שבעלי תריסין ובעלי ההכרה הרוחנית אינם מעיזים ועושים את שנחוץ לעשות, לסיפוק מאוויי הדור ולעיצוב דמותו; דור המבקש אחר המאחד והמלכד, כמיה ל’משהו' והוא תועה בדרכים ובשבילים נפתלים הרבה; ואין גדול ואין מחדש, ואין רב או בעל רגש דתי לעורר ולהגות מחשבה נועזת, גואלת”.

אהבה רבה שקויה בראייתו של הזז ובתהייתו על דמות העם לעתיד. מאמין גדול הוא באהבת ישראל שתדע לפלס דרכה, שבכל דור ודור לובשת צורה ופושטת צורה: “לא הרי אהבת ישראל בגולה כאהבת ישראל בארצו. זו שבגולה נקנתה ואף ניתן לפרשה ‘כמחוייבת המציאות’, לצורך הגנה עצמית באה, עקב היותנו עקורים ונרדפים, זרים, מיעוט בין הרבים. כל יחיד ויחיד מישראל, אפילו הקל שבקלים היה חדור אהבת־ישראל, כל אחד ואחד היה חדור באהבה זו שהתפשטה אף על גנב ועבריין מתוך העדה, לפי שהיו ישראל ערבים זה לזה, כלל ישראל נתפס על כל אחד ואחד שבעם. מכאן, מעולם לא נשאר אדם מישראל בלי חלות מקצת ובלי דגים ובשר משהו לשבת. מעולם אף הדל שבדלים והרש שברשים והאביון שבאביונים, לא נשאר בלא יין לארבע כוסות ומצות לפסח. רבים היו מצוינים באהבת ישראל, נשים רבות היו מופלגות במידה זו ומי ימנה ויכיל כל אותה מסירות־נפש של האשה בישראל”!

"נשתבחנו באהבה רבה, הוסיף הזז. "אהבה של היום ניזונה מקרקע טבעית, צומחת על קרקע שבני־חורין מהלכים עליה. כאן, בארץ, נתגלגלה אהבת ישראל באהבת הבריות, כדרך כל העולם. ודאי מאפילים פה ושם גילויים מצערים, זה נוהגו של עולם. אך עיקר חיינו – על כנפי אהבה נישאים: איש המגן ואיש המחרשה, בן הכפר ובן הכרך, זה היוצא להפרות מרחבי הגליל וזה היוצא אל אחיו בארץ הנגב – כולם מכוח אהבה עולים; אותה אהבה שנתגלתה בעליה ב', שמעפילים ומסייעיהם נקשרו בנפש אחת, חירפו חייהם, שטו על פני שבעה ימים בספינות רעועות ושבורות; אהבת ישראל היא המלכדת את העם בעתות סכנה מנוער ועד זקן. ילד ונערה כי ייעלמו ותימלא הארץ חרדה, גייסות־גייסות של חיילים ושוטרים ועמהם אזרחים, מגששים באפילת הלילות אחר האבודים כדי להציל נפש מישראל:

וכל הפלא הזה חוללה הציונות, זה הנס הטמיר שאירע לעם. בלעדיה לא היתה תקומה לישראל והיא שהצילה אותו מכליון חרוץ, כפי שמעידה השואה. משנתפס הזז לנושא זה, הריהו נזער בסערה הממלאה כל ישותו. בדחילו וברחימו ישיח על הציונות, זו המהפכה האנושית הכבירה שעוררה התמורה המופלאה בחיי העם, ובלא שפיכת דמים. “מאת ההשגחה היתה זאת, תחושה סמויה, לא־נודעת, עוררה יחידים ומעטים להיתפס להרפתקה היסטורית ופנטאסטית זו, להפליג אל דרך אחוזת־הזיה, אל ארץ חלומות. אלא שמרוב מלל ומרוב טקסים ניטשטשה ונצטמצמה דמותה של הציונות ולא חדרה להכרתה ולתודעתה של האומה”. ביקשתי לדעת מהי הדמות הנערצה עליו מאז ומתמיד, נעניתי ובקול לוהט־רוהט: “הרצל”, ועיני הזז מביעות פליאה על שדמות נישאה זו “עדיין לא הוערכה די הצורך ולא באה לידי מיצויה, אם בשיר או בסיפור, בציור או באגדה; לא חדרה למעמקי התודעה של העם כגיבור־העם, ומי כהרצל גיבור לעמו, מנהיג למופת!”.

סלידה כבושה נודעת מהזז אל הראווה המתרברבת, אל הנאום החוצב זיקוקין שאין בהם אורה של ממש, מגילויי ברק חיצוני, והוא כנמלט אל שיחת־רעים וביחידות, שריפאות בה, שכולה מאור שבפנים. קפידה יתרה מקפיד הזז על דיוקם של דברים, מיצוים של מראות ומאורעות, אלא שמונע עצמו, ולעתים מתוך שוויון נפש, להגיב על דברים חסרי שחר שהזולת טופל עליו. אגב שיחה העלה הזז זכרה של בדיה שנפוצה עוד בהיותו בקושטא, “שהזז – קראי” או מעשהו של אותו עתון יהודי באמריקה, שסיפר לקוראיו ובאותיות של קידוש לבנה על הזז “סופר עברי טטרי”, וכיוצא באלו. אלא שאין דרכו להגיב, ועל עצמו כמעט ולא ישיח: “חיי כדרך כל אדם, הוא מעיר, ואין בהם מן הענין להביאם ברשות הרבים”.

*

חורף. בחוץ נשבה הרוח ונתגעשה ביללה ובשריקה. עמד הזז בחדרו לבוש חלוקו והיה כנבלע בתוך האפלולית בירכתי החדר, אצל האח המבוערת, בידו “סידור”, והוא מעלעל בו. שיבח הזז כוחה של יצירה נאצלה זו, מנה בה טעמים ומעלות שהם מנכסי הרוח הנצחיים שבגאון האומה, בה מוצא אדם מפלט ומקלט לתעיותיו, נוחם לעניו ומרודו, אמונה ותקווה, בו כלול צער של יחיד וצער של ציבור. “‘סידור’ מעין זה שלנו לא זכו בו שום דת ולשון”. עיני הזז בישרו עת רצון. פתח כדרכו “במה נשמע ובמה לא נשמע”, אחר גילגל ודילג מנושא אחד לנושא אחר, כאותה סנונית החגה חוגים בחלל שמים עד שמגביהה ומכוונת מעופה למחוז חפצה:

“יודע אתה, אמר, בנעורי ראיתי בעברית חזות הכל. עברית הצטיירה בנפשי כעולמו של נצח, של שלימות ושל תפארת: אשרי העם שעברית לו. העברית ראיתי כחומת־אש המקיפה את העם ושומרת עליו מכל רע ופגע. אדם הדובר עברית, אמרתי, חזקה עליו שהוא בר־לבב, זך וטהור, נקי משמץ דופי. לולא העברית מסופקני, אני ורבים אחרים כמוני, אם הייתי עולה לארץ־ישראל. רוצה לאמר, אילו דיברו בארץ־ישראל יידיש או לשון אחרת, ספק אם הייתי זוכה להיות כאן. זכיתי ועליתי. ומה עמוקה היתה האכזבה. מצאתי שגם בעברית אפשר לחיות חיי חולין, חיים של טומאה, של ספסרות ומעילה, להפיץ דעות כוזבות ומזיקות! אכן, שנים עברו מאז, ועד היום זכורה ומקננת בי אותה אכזבה”.

חרדתו וקנאותו לעברית של חיים הזז הן חלק ממהותו. אולי כאן מפתח הקסמים לדמותו ולאותה קופת־פלאים שביצירתו, מכאן חרדת הקדוש שלו לכל שעברית מגלמת בגוף וברוח, בחיי הפרט והכלל, עם ואדם. מכאן גם הסברה לכל אותה חומרה שהוא מחמיר עם עצמו בתחום היצירה ותובעה גם מן הזולת: לשוות שלימות אחת ליצירה בתוכן ובצורה, מלאכת־מחשבת, מקשה אחת. יש והזז מהלך ימים רבים ונפשו נתונה כבעבותות ובכבלים, תר אחר מלה ומשפט נכסף, למצות רעיונו, ואם זכה ומצא הריהו כמוצא שלל רב.

בשדה היצירה העברית, הזז הוא ממגיניה התקיפים, העומד ללא פשרות נגד כל האומרים לקום עליה ולסלפה. כל משפט שלא כהילכתו, ביטוי שלא לשמו, תיאור וענין שאין בהם אמת־חיים, מעוררים התנגדותו. יש ויפלו דבריו בברקים וברעמים: “סופרים רבים, עד מה הם מקילים ראש בכתיבה. הללו ‘אופים’ ספרים הרבה, ואילו ספר של ממש – כתיבה הוא צריך”. ו“כתיבה” מודגשת בפי הזז, כלומר: כתיבה הטעונה ועמוסה משא לעייפה, של עבודה מפרכת, של אחריות, שיקול־דעת, יושר־לבב, בחינת ייהרג ואל יעבור. אין הזז מחבב ספרים הרבה. מעיניו בעיקר אצל משנת קדומים, ראשונים. ספריתו משופעת בברכתה. אך כמותה תמצא בבתים הרבה בירושלים. שהרי כמה אדם יכול להכיל ולקרוא? אלף או אלפיים ספר בימי חלדו ורובם – עמל ואוון. רק מיעוט שבמיעוט נותר לפרנסת עולמו הרוחני. וכבר אמרו חז“ל: “כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ”ד ספרים מהומה הוא מכניס בתוך ביתו”. “על עולמנו יורד מבול של ספרים ועוד מוסיפים עליהם עתונים לרוב וקיתונות של להג יורדים ומרעילים בארות־נפש – ומביאים את האדם לידי קילקול וחילול המידות ולידי פגימת הטעם הטוב”.

*

יש ועם אור הנערב של ירושלים יוצא הזז אל גינת ביתו הצנועה ועיניו הכחולות טובלות בזוהר היפעה של המרחבים ולבו הפתוח מרעיף שפע ברכות על חמדת הארץ וחמדת ישראל: “עומק לפנים מעומק, ועובי לפנים מעובי ונבכי־אור בנבכי־אור עד לנגד מנגד ועד לרחוק מרחוק”…

אותה שעה עמדה השיחה על משמעותה של יצירה מעולה. אמר הזז: “ודאי שאלה קשה ומסובכת מאוד היא. הרבה דיו נשפכה עליה והרבה קולמוסין נשתברו, ודורות רבים נתחבטו ומתחבטים, וכל אחד מגדירה הגדרה ומסבירה הסבר, הכל לפי התקופה, לפי הדור או האסכולה. אנסה להעלות הגדרה, ואף על פי שהיא סתמית ביותר, וידועה לכל, מצווה לחזור ולומר אף הדבר הידוע: יצירה ספרותית משמעה חדירה לפני ולפנים מן הניגלה, לפנים מן החיצוני הנראה לעין, חדירה אל מהות הדברים, אל האמת והטיפוסי, האמת של הדברים שהיא מקיימת בכל הימים ובכל הזמנים. משמע, מלאכת הסופר היא לגלות מהותם הפנימית של דברים, עלילות, מעשי בני־אדם, לא מהות עקורה לעצמה או שהיא נפרשת לעצמה בתור פרט, אלא מהות שהיא הדוקה למהויות רבות של דור, של ארץ, של עולם ושל אדם. ספר אינו עומד וקיים על ידי החומר הנראה לעין, ספר טוב פורץ גבולות החומר, פורץ גבולות המעשים שעליהם מספר, ומפליג אל אפקים רחבים ורחוקים שאולי אף לא היה בדעת הסופר לתתם ולהעלותם”.

– ספר התנ"ך נושא ראייה זו, – אמרתי.

השקיף הזז אל מרחבי השדות. נשא עיניו אל ההרים והמשיך:

“מכאן ייחודה של היצירה התנ”כית, כיוון שהיא כולה פנים, מבעד לקליפה היא נושמת חיה, כאש עצורה בתוך הר־געש, אש העלולה לעלות ולהתפרץ בכל עת".

רגע שתק, חזר והפטיר:

“ובמה גבעות והרים אלה אינם פרקי תנ”ך ומזמורי תהלים?".

*

היטה חיים הזז ראייתו כלפי אפקם של עולים בלכיש, העלה מכמני הגיגים, אירועים ומעשים – אספקלריה נאמנה לדמות המדינה, על מכלול בעיותיה, מחשבתה ומפעלה.

ימים רבים התאווה לירד לכיש, עד שבאה לידיו שעת־כושר וירד לאשקלון, ומכאן ללכיש. כבר באוטובוס נקלע עם עולים מבבל ומפרס, מרוקו וטוניס והוא מנסה לקשור עמם שיחה, אף־על־פי ש“הלשון העברית יוצאת אצלם אלא במקצתה, מקצת מן המקצת” ומחיצות של זרות ונכר מפרידים ביניהם. נוסע תימני משמש מעין גשר של קרבה כלשהי, ומתפתחת שיחה על ענינים של פרט וכלל, מן המתרחש במקומות מושבותם. יצא למחרת אל מרחבי שדות, לראות את אחיו, והמספר פוגשם באשר הם, בעבודה, בצרכניה, בבית הכנסת ובבית הספר, בביתם, בשיחם ובשיגם. כולו תמיהה למראיהם: “מהיכן באו הללו? מאלו מערות ומדברות”? הניגודים הקטביים והעדר כל פרופורציה בזמן, במקום ובאדם הם מן המדהימים: “אלפיים שנה בגלות ושתי שנים במולדת”… מכאן שמעון זית, מזכיר המועצה האזורית, המשמיע דברי ביטול ולעג כלפי “הדימוסתנסים” ו“הארטיסטים” שבעיר, בשעה שעולים, “אין מי שידריכם וילמדם ישיבת ארץ־ישראל”; ויובל, מיוצאי הפלמ“ח, מזכיר אזורי ומדריך המדהים בהערתו, שאפשר לעסוק בבנין הארץ, ובלבד שמן השמים לא יתערבו; אופנהיים מניצולי השואה – ומכאן דמויות עולים המזכירות למספר כאלו שראה בציורים החרותים על גבי לוחות ומצבות־זכרון; רב מרוקני או טוניסי, דמות שונה משל הרבנים המקובלים ושאנו רגילים בהם, והוא עוסק בקליעה באקדח, בעל השכלה צרפתית גבוהה, רועה רוחני נאמן לבני עדתו; – דמות ההוגה מחשבה אמיצה על צרכי הדת ומבקש לחדשה ולהוציאה מקפאונה; ניגודי התפיסה שבין הותיקים והחדשים נוגעים אף בתחומי תפיסת המושגים שבין “טוב” ו”רע" וכ“דרך הטבע” באה התקלה למספר, שהסבה לו מבוכה ו“חזוק”: הוא הצטרף אל קוטפי הכותנה, מילא השק וביקש למסור השכר לאלמנה המטופלת בשלושה ילדים. מעשה זה עורר חשדות קרובי האשה:

– זה אסור! – פשט הבחור ידו בכיס התלוי בירכו וטילטלו אילך ואילך וצוה לו כמין דבר מן הדברים הגלויים כגון דין המפורש ב“אבן העזר”. – זה אסור ואסור! הסתלק מפה תיכף ומיד בזה הרגע! האנשים הכניסו עצמם ביני לבינו, פייסו אותי עליו ופירשו לי כי אין ראוי לעשות כן מפני כבוד המשפחה ומפני טעות הבריות וכו' וכו'.

– טוב – קיבלתי טענותיהם. – לא נתכוונתי אלא לשם מצוה.

– לא צריך! – קפץ הבחור לתוך דברי. היא לא אשתך ולא קרוב שלך.

ובהמשך סיוריו מגלה המספר התהום הרבה הפעורה בין המדריך לבין העולים. “כל שהרהרתי בדבר נתברר לי הפרש שיש בינו לבינם, הפרש מרובה יותר, עמוק יותר מן הפרש שיש בין עבר לעתיד, בין עם לעם ובין דת לדת”. ורחשם של העולים, כדרך יוצאי המדבר ובראי של הדור, טוענים על היגיעה המרובה שמתייגעים מן העבודה הקשה, הלנת השכר, קובלנות כלפי המוסדות המישבים ומכלל הדברים מבצבצת ומנסרת התמיהה הגדולה: “לאן”? שהרי ישן וחדש משמשים בערבוביה בישראל ואין יודע מה ילד מהם; אדם ואדמה משנים חזות ונוף; עם עתיק יומין והוא תוסס בכור התהוות; ארץ נושנה ושוממה והיא נושמת פריחה וצמיחה, כביום הבראה. שבטים משבעים ארצות עם שבעים לשון ולשון נקבצים לאחות קראים, פרט כפרט וציבור בכללו, לשנוי הוויתו וברייתו – להיות לעם. עולמות שריחפו על כנפי דמיון והזייה ונישאו על כנפי ערטילאיות מבקשים אחיזה על קרקע מוצק – לחיים של ממש.

ויורדת דעתו של הזז עד לעמקי שרשי החוויה המיוחדת והמופלאה, בחריפות ובאומץ לב האפייני לו. מעורר את הדאגה הכוססת לבאות. בהרהורי אורי, סטודנט שבא לבין העולים החדשים לעשות מחקר סוציולוגי, ניתן בטוי לחרדה זו: קיבוץ גלויות להלכה ובמעשה הם שני דברים שונים… בעוד שנים מספר בני עדות המזרח יהוו רוב בארץ… השאלה היא: האם אפשר להפקיד בידי איש המזרח גורל העם העברי, ההיסטוריה העברית ויותר מזה גורל הארץ. ומחשבה זו גוררת וטורדת מחשבה אחרת: “מה עתיד להיות כאן בימים הבאים? מה יהא אפיה של אומה זו, מה דמות ומראה ומה זכות ושבח בידה? במה היא משתמרת ובאיזה דבר מתקיימת?”

ברי שמשהו מתרחש, שאינו ניתן עדיין למיצוי ולהגדרה של ממשות: “עכשיו חזרתי וראיתי את המישור מוטל כפשוטו, מושלך לחמה ומסוים בסתמו, משכחה עולמית, כאילו דברים לא אירעו בו לשעבר ומעשים לא היו בו מעולם, ואין בו אלא של עכשיו, מה שהעינים רואות, ודבר־מה עוד, סתום ומבעית, שלא ניתן להתפרש, נרמז ואין נרמז בו… העולם כל־עצמו, שיערתי לומר, לא נשתנה. הוא אותו של עבר הוא אותו של עכשיו. אותם שמים למעלה ואותו מישור למטה, אותם הרי יהודה ואותה חמה מתקופת תמוז, וישראל שרויים על אדמתם, ומצרים מכאן ואשור מכאן, ואין בין לשעבר ושל עכשיו אלא אלפיים וחמש מאות שנה בלבד”,,, העבר הרחוק, חוזר ולובש חיות. מתוך השלילה הגדולה עולה החיוב הגדול, מן הסתירה ומן העקירה, של מנהגים ומסורת עולה ופועם קול הבנין והיצירה. מן הזרות מתרקמים יחסי אחווה והבנה שבין אדם לחברו. ארץ רחבה, “גיאוגרפיה גדולה” ובלתי נודעת נפרשת לעיני המספר, ויהודים פושטים בשדות כותנה, שדות תירס ועגבניות, בטנים וחמניות, ומשנים ארחת חייהם, של פנים ושל חוץ, עד שמאמר של בטלה הופך בכוח היוצר למשמעות חיובית משמחת: “בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית על־ידי עצמם”, והעיקר שישראל לעצמם עובדים ולא לגויים, “ולא חשוב, מרוצים לא מרוצים. אבל כאן הם, במולדתם”.

ככל יצירה של הזז, ראוי להפוך ולהפוך בה כדי לירד לעמקה, למצות טעמה ומשמעותה. זכותה של כל יצירה משלו, לעצמה היא עומדת ונדרשת, מכוח התהוות המסכת של העלילה הנידונה היא חיה. אולם, גם קשורה קשר פנימי, לא רק עם שני הסיפורים האחרים הכלולים ב“חגורת מזלות”, “חופה וטבעת” ו“נהר שוטף”, אלא גם עם שאר יצירותיו הסובבות בגלגל המהפכה לכל גלוייה, משיחיות וגאולה. רוצה אתה: “אופק נטוי” הוא המשך ל“יעיש” – יציאה מחיי תלישות וכניסה לחיים של מולדת, חיים של מציאות.

יצירתו של הזז שקופה וברורה היא. אינה מבקשת להחבא מבעד לערפלי משל ומליצה. היא מדברת בלשון התקופה, מבקשת להשיב ולפתור בעיות הדור, מתוך ראייה ומיצוי העיקר. הפעם חותר הפתרון בדמותו של בנימין אופנהיים, דמות מופלאה, מיוחדת במינה, טראגית, שזור בה הרבה מן המתמיה בחיינו: משרידי מחנות השואה, שעד שהוא תינוק עברו עליו הזוועות של ישיבה בגיטו, אקציות, סלקציות, טרנספורטים, בונקרים, מחנות עבודה, יערות, מנזר. משכלתה המלחמה הגיע לארץ־ישראל והוא נער בן אחת־עשרה, יתום בלא אב ואם, בלא אח ואחות, ומתוך משפחה עניפה אשר שלשלת יוחסין גדולה לה, נותר הוא יחידי בעולם כולו. אופנהיים בעל הגות הוא, טיפוס יהודי השואף לאזרחות עולם ומתוך כך גם מחייב הגלות, מתגאה בייחוד היהודי, שהרי “יהודים – סימן דרכים דרכים הם לעולם”, ומצפה שכל עם יתנסה בגלות עד “וישוו כולם זה עם זה בכלל אחד של אחוה ורעות וחברה אחת של 'אדם בארץ'”. ואילו המציאות בישראל גוזרת אחרת, היא מצווה ישיבה בה, תיקונו מוצא אופנהיים בנישואיו עם רחלה המרוקנית, נערה חיננית, בעלת תרבות ממוזגת של צפון אפריקה ומשהו של אירופה, נלבבת בתמימותה, מעודנת ורומנטית, שופעת חיבה, שניצני הסתגלות לחיים החדשים שהיא מוצאת בארץ צצים ועולים בה מאז התגוררה בבטלה במעברה בפרדס חנה, ועד עברה להתישב במושב בלכיש, מנטיה לעבודה במשק בית ועד צאתה לשדות, מתוך הכרה שאם לא תעבוד היא “תפסיד המון כסף”; מפליאתה על יופיה של “אשכנזיה”, על זוגות היושבים ולומדים על ספסל לימודים אחד ויוצאים יחד לטיול בערבים, ועד שמגלה מחשבתה הפנימית. משנשאלה, “מה היא תעשה”, השיבה מתוך גלוי לב של התוודות: “וגם אני אשתגע כמו כולם”…

זו המציאות וזה הנס של הארץ, מצוות הישיבה בה, דרכה – דרך גאולים.

*

“לאמיתו של דבר, נטול אדם מישראל ביוגרפיה משלו, פרשת־חיים שלמה ומסוייגת לעצמה ואין בה אלא מייחודו של הפרט, מטבע ברייתו ומנהגו ודרכו שהיא שונה משל כל הבריות”.

(הזז – “אופק נטוי”)

ישב חיים הזז בצלו של עץ באחד מישובי לכיש. חיפש אחר מסתור ומחסה מפני שאונו והמולתו של יובל, שתשעה קבין של התנפחות והתרברבות כרוכין בו, ותלי ברכות נערמים ומצפים ערימות־ערימות את בעליו.

“כך דרכו וזה נהגו של עולם”, העירותי.

אמר הזז: סופר אינו צריך ביובלות. דיו שמתוך ששים שנות חיים ארבעים הוא עמל במלאכתו. דיו בכך. שהרי שכר עבודה – עבודה.

ובפנותו אל חבר אחד, שהביא ברכה צנועה, הוסיף ואמר:

– מקובלת עלי ברכתך וברוך תהיה. אך מה לשמחה זו עושה? אגב סיפר על ביקור שביקר יום אחד בכפר דרוזי בגליל ומצא באחד הבתים זקן מופלג, בן מאה ושבע־עשרה, מכורבל בסמרטוטים, פניו קמוטים וצמוקים, עיניו כהות, מוטל על הארץ ואינו יכול להניע יד או רגל: “אמרתי, העיר הזז, אי־אפשי במאה ושבע־עשרה שנה. דיי במאה ושש־עשרה”…

תוך כדי כך, עלתה השיחה ונקלעה על יחיד וציבור. יחיד כיצור רב־אנפין, הלובש צורה ופושט צורה לחליפותיו וגוני־גוניו: אדם אחד הוא באהלו ואחר בצאתו. הסיר חיים הזז את משקפיו, הציגם מול קרני האור ועיניו התכולות שילחו מבט של שהייה, להבהירם. אגב כן, נפרשו גבות עיניו, שעירות ועבותות, חיוך קל צף ועלה על פניו ובישר רעיון שעלה במחשבה, מתסיסו ומבקש פורקנו. אמר: אפילו למודים אנו על אדם שזהו זה, עדיין אין אנו יודעים עליו מאומה. לפי שכלל בני אדם בישראל נעדרי ביוגרפיה הם, והמבקש להציגם על תולדות חייהם, נמצא שהוא בחזקת בדאי. אף זה המעלה אוטוביוגרפיה אינו מהימן עלינו שהוא נאמן על האמת, כמוהו כמספר על חלום שחלם. הרבה עושה “התוספת”, התפייטות והתפארות, מעשה אמנות – להתנאות. משול אדם לזה העומד לפני הראי ומתקין עצמו בטרם יצא לרחוב, לרשות הרבים, או זה העומד לפני המצלמה ומשווה לפניו ארשת של רוממות ונחת, מעלה חיוך אנוס מבינות שפתיו וזויות העינים, וכל כולו “מדושן עונג”, שבע שובע־שמחות. מכאן, שאין אמת בביוגרפיה אלא אחת: “פ”נ."… היה אדם ואיננו עוד וגל העפר המכסהו, גלעד לחייו. כל היתר בחזקת ספק הוא, בין מה שהיה ובין שלא היה. ודאי, אדם מכוון לבו לאמת. כלל האדם, הוסיף הזז, וצדיק ויסוד עולם – לא כן שכן, שלבו ופיו שווים ומכוון לבו לשמים. ולעתים, צא וראה, מבצבצת האמת גם בדרך אקראי. זו הצפה ועולה שלא מדעת: דיבור האמור בעידנא דריתחא, בשעה של עירפול ההכרה, בה תמצא פעמים גם ממהות בעל הדבר ויסוד עולמו: "תן דעתך למוצא פיו של אדם לפני פטירתו, שהוא עדות לאפיו, מהותו כל חייו. ראוי לו לחוקר נפש האדם, שיחקור ויעקוב אחר תכונה אנושית מופלאה זו, הרבה יש ללמוד הימנה. לא אחת אני עומד על גילוי זה, זוכר אתה את שאמר ביאליק לפני מותו? – “אוי, לבי”!… – זה כל ביאליק.

הניח הזז ידו על לבו ופניו עצבו ביגון. אחר הוסיף והסביר כדרכו, שוודאי היתה סיבה שהעיקה על לבו של ביאליק, סיבה גופנית, אלא שהמקרה הסמוי פעמים מסייע לאדם להתגלות לפי משהו.

"ומה אמר גיתה לפני מותו? – “הבו אור”!… – זה כל גיתה.

לפי שעמדו הימים בסימן ההתנקשות בכנסת, סמך הזז משלו להסבר ראייתו, הלקוח מן החיים הנוהרים והשוטפים, תיאר מהותה של אשה, שהיא נמרצת מן הגבר, תקיפה מעיזה, שכל עצמה על מידת הדין היא עומדת, ותהא זו בין רכה וענוגה ובין אשת־חיל רבת פעלים:

"השמת אל לבך את שאמרה שרת החוץ מיד לאחר ההתנקשות? היא שאלה: – “תפסו אותו”? ואילו ראש הממשלה שאל: “מיהו”? לאמור, מי עלול לעשות פשע נורא כזה? מי הוא: יהודי, ערבי, מאיזו מפלגה? שתי שאלות שהן שונות זו מזו, בעיקר וביסוד. כאן – מידת הדין וכאן – תהייה. וכל זה לא בא אלא על־ידי דיבור שלא במחשבה תחילה, בהיסח הדעת.

אמרתי: הכל לפי הרואה. שאין שתי ראיות זהות ואף זו של אדם כלפי עצמו ופעלו וכל קביעה מסויימת היא לעצמה ולשעתה, ונראית, לעתים לאחר מכן, כמסלפת החיים לאמיתם.

“לא היא”, אמר הזז. אין בה מן הסילוף. אדם מבקש להשלים עצמו במה שאין בו, על־ידי נטילה מסגולותיו של הזולת. לעולם אין דעתו נוחה בשל עצמו, בצלמו ודמותו כמות שהוא נברא, ומתאווה להתברך במה שאין בו. משמע, מבקש אדם להוסיף על תכונותיו ולראות עצמו ככליל של שלימות.

“היטיבה איפוא היהדות, אמרתי, שהתעלמה מ”בשר ודם" ועשתה אך זכרון למעשיו, שהרי אין עושים נפשות לצדיקים אלא מעשיהם הם זכרונם".

– כך־כך, נענה הזז, כנאחז באילן ששרשיו עמוקים וסנסניו ענפים, משופעים בפירות משובחים. זו דרכה של היהדות. והעלה רעיונות שהזכירו דבריו שאמר בקבלו פרס ברל כצנלסון, על מידת הנסתר שבישראל, שרוב כתבי הקודש ורוב הספרות הרבנית אין שם מחברם נקרא עליהם, ואפילו מחברים שקיימו שמם על חיבוריהם סוף ניטשטשו וכמעט פסק מהם הצד האישי, ולא נשתיירו אלא ספריהם ונוטריקון בעלמא.

הנהייה אחר האמת, היא המדריכה את מחשבת הזז כל הימים, בלא משוא־פנים יערה את האמת באשר תימצא, ותהא זו מרה ואכזרית ובלתי נעימה. יש ונקלעת השיחה ומתעכבת בפרשה ספרותית מסויימת, או בענייני אמנות, או בדיני חברה ומאורע איזה שהוא, ומלוכדת החברותא בדעה לגבי אותו פלוני ואלמוני, ואילו הזז יוסיף טפח משלו, מעין מלח ופלפל וכל תבלין אחר, שבנותן טעם ויפטיר: “והעיקר שאותם דברים שאמר הלה ניכרים בהם דברי אמת”, או “בדברי אותו פלוני אלמוני יש דברים המעוררים חשד, שאין בהם כל האמת ועוד טעונים הנחותיו בדיקה”, והדברים יוצרים אוירה של קירבה והזדהות, התגלות־לב, כנות המשרה מן השלווה, ההרמוניה.

*

“עם ישראל ישב בגלות לרצונו… אני יודע, הרבה הירהרתי בדבר… לרצונו, כן. ארץ־ישראל לא היתה עיקר לו ולא מרכז עולמו”. (“אופק נטוי”).

עמדו הימים בסימן כינוס נבחרי התנועה הציונית. אמרתי: אין כינוס ואין תרומות באות מן החוץ אלא כדי לחפות על חרפת הישיבה בגלות.

“וכי מתי ביקשו יהודים לעלות לישראל ולהגאל? אמר הזז. יהודים ציפו לשעה רצויה, למשיח, ולא עשו דבר לקרב פעמי הגאולה. יהודים הלכו אחר חיים ארעיים, נתפסו למלאכות קלות, נדדו מארץ לארץ, יצרו השקפות־עולם מסולפות ובלבד שלא יצטרכו לעלות לארץ־ישראל. ואם עלו, הרי יד הנוגש היתה בהם לגרשם ולהניסם מארצות גלותם. לא מרצונם עלו. רדום ועינום, פעם ארבע מאות שנה ופעם ארבעים דור ודור, ומה מצערה היתה ראשית העלייה של היום. טיפין טיפין. ודאי, אין איש ישראל יוצא מכלל אנוש. נוח לו לאדם להמצא במקום שנמצא. אתה אומר אין אידיאל, טרגדיה. ולא היא. אילו היו היהודים נהנים משלום ומשלווה והשקט ומשווי זכויות באירופה ובארצות ערב ובכל שבעים הגלויות שגלו בהן, היו כולם נטמעים משכבר וכלים, חלילה, מן העולם. צא וראה עד כמה גדולה הפורענות, עד שאין אנו משתמרים אלא על ידי אינקביזיציות, מסעי צלב, פרעות, שחיטות, חיי גיטו – מוזר, באלו נשמרו היהודים מכליון ומטמיעה. עיניך הרואות, רבים חללי הטמיעה והשמד”.

אמרתי: מכלל כן, יוצא שאלפיים שנה, ישב העם בגלות, נכסף לגאולה, לפדות ולמשיח, שאף לחרות, אך לא עשה במעשה דבר של ממש.

– כך הוא, השיב הזז. יהודים לא ביקשו לגאול עצמם. תמיד ביקשו שאחר יעשה מלאכתם זו. שהמשיח יבוא ויעלה אותם על כנפי נשרים ויגיש להם את ארץ הבחירה על מגש של כסף. לישב איש תחת גפנו ותחת תאנתו:

– אי אי אי, מדוע אינם באים? עמד לפני ואמר מתוך הדאגה ומתוך ההרהורים שהיו טורדים כנראה בלבו. – הרי אם נחטא שמים וארץ ייענשו, שמים וארץ ישאו עווננו שמים וארץ מעוניינים בנו… כעת ייאמר לעם ישראל: “יהודים, הנה שמים וארץ”! וייאמר לשמים וארץ: “שמים וארץ, הנה עם ישראל”! מדוע אין איש? אין באים ואין רואים אותם.(אופק נטוי).

יש ויתן חיים הזז שיחו על הכל, על טבע ואדם, ספרות וביקורת, עם וארצו, פרט וכלל. אך ביום סוער יצא לרחובה של עיר, וסערה של חוץ, יש ומתלווה לסערה של פנים, הנושאת בכנפיה אמרות רושפות ונוקבות, מכרזת והולכת על “ברקים ורעמים” המרדפים ובאים אלו אחר אלו ומתדרדרים ברוב עסק. יש ויתריע על כל הלהג שמלהיגים מושכי־עט ועסקנים ומביעים מאויים ורצונות ובאים לפגום מאשר לתקן; פעם מבקשים על העלמם של שבטים מחיינו ואין רואים כל הברכה הצפונה בקרב כל עדה בפני עצמה, על לבושה ומנהגיה ופעם מתנכלים לאותה פינת בראשית של “החוּלה” עם כל החי והצומח ומבקשים להעבירם מן העולם, עולמנו; על הנוף העברי שעדיין לא נמצא מבטאו הנאמן, לפי “שהנוף הוא קודם לכל שרוי בלבו של אדם”; על הלשון העברית שאינה נענית לכל שיוצר מבקש להעלות בכוחה.

עמד פעם הזז מהילוכו, השפיל עיניו כלפי מטה ושתי ידיו נטויות לארץ כמבקש להרים משא כבד, גוף דומם, ואמר: “עדיין העברית בעלבונה היא עומדת, עדיין גולם היא העברית, בלי רוח חיים”. וידיו של הזז נעות וגוו הגמיש מתפתל, תוי פניו הנמרצים והחטובים מרצדים אילך ואילך כמבקשים לסייע ולהמחיש כל שמבקש לומר; עיניו פקוחות־זקופות, תרות אחר מעשה שבהמחשת טעמם של דברים שהעלה, רעיון שהגה ורקם, משהו שבממש, בנתפס ביד ובעין. דומה היה עלי הזז אותה שעה כאומר לגהור על “בן השונמית”, העברית, לשים פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו, שיחם בשר “הילד”, השפה, להקיצה, להפיח בה רוח ולומר לה: “חיי”!…

וירושלים הנוקשה והמסולעת רומזת לחיים הזז בנגוהותיה ובהדרה, בקרני שמשה הלוהטת וברום שמים. נלפת המבט אל הרי יהודה הזהובים ואל פס התכלת המשוך בהן ומבהיק ונטוי אל פאתי מזרח, גונים גונים משחקים ומפזזים, חומקים ונחפזים, יוצאים ובאים חליפות ועולים מגנזי נסתרים ומתמזגים בדמות הסעורה וכסופת השער, הסעור ברוח, כשבלי קמה ברוכה, שהבשילה. ניגש אחד וחילק חוברת על גרי הצדק בישראל. העיף הזז מבט רחוף ואמר: "ודאי שראוי לעשות נפשות לישראל. אך מה יוסיף ומה יתן מעשה זה, כל עוד היהדות בקפאונה ובהתאבנותה היא עומדת, חנוטה וקפואה, דומה כמקוה שמילאו אותה מ' סאה. מעיינות הדת אינם נובעים ואינם מפרים, אינה לובשת צורה ופושטת צורה, אינה מסתגלת לחיים – סך־הכל חתום, ממנו אין להוסיף, ממנו אין לגרוע:

“מיד הפשיל הדברים לאחוריו וסמך דעתו לדברים שיש בלבו לעשות, מחשבות, עצות ואידיאות הרבה. כגון מה? כגון, לכנס כנסת של רבנים, שרי־התורה ועמודי ההוראה, מכל העולם, ממזרח וממערב, שידונו בצרכי הדור ויתקנו תקנות גדולות בישראל. כיוצא בזה קונגרס של פילוסופים, הוגי־דעות, סופרים ואנשי־רוח ושאר גאונים וגדולי ישראל שהם מחוננים בכשרונות מופלגים ומצוינים בסגולות יקרות שאינן שכיחות,,, בשביל מה? להגדיל דת ישראל ולהאדיר, להעמיק אפיה ועיקריה העיוניים, הפילוסופיה הדתית, המיסטיקה; להכניס בה רוח חיים, רוח דינמית, ולשוות לה פנים לפי צרכי הדור ולעשותה שוה לכל נפש, כראוי לדת אוניברסאלית, כיוצא בזה ליסד מיסיון יהודי להרבות גרים בישראל מכל אומות העולם! איטלקים, ספרדים, אמריקאים, יפאנים, וביחוד מבין עובדי האלילים שבאפריקה ואיי חיים”? – (“אופק נטוי”).

קרב הזז לביתו. אותה שעה חלפה־חמקה סיעת נערים שיצאה מבית הספר וחזרה לבתיהם. העלו הנערים שאון והמולה ומלאו חלל של רחוב, וחיים הזז מלווה את מרוצם ומשובתם בחיבה ובאהבה. אורו עיניו, הפסיע והלך מתוך הרגשת הטובה וההנאה מזיוו של יום.