עמדתי לפני המשורר זלמן שניאור. למראה קומתו התמירה וראש־הכסף ההדור, הייתי כמעפיל אל הר תלול וטלול, שמחזות הבריאה מאירים במורדיו, ועל פיסגת ההר סוערת הרוח בחירות ובהמייה רבה; כמחוז ילדות ונעורים, יפה וקסום, שאדם נכסף ועורג לשוב אליו. בוקר צח היה, שפה רוח ראשית סתיו וחדרה מבעד לחלון. המשורר עוד לבש חליפת־בית, שזורה פסים רעננים במשיותם. שיוו למראהו יתר זקיפות וחן. רגע ברך ל“שלום”, הטיל בי מבט, כמאמר המשל העממי: “אלו העינים אינן טעונות משקפים”.

אמרתי: “טוב שמהלך עמנו זלמן שניאור כשקומתו ישרה ודבריו גלויים ואמיצים, שאינו מוחל על כבודו ודרוך לקרב כל הימים, להשיב מלחמה שערה”.

האירו עיני המשורר באור חיבה וקירבה. אחר חזר על דברים שאמר פעם במסיבה לכבודו: “כל שאמרתי, כלפי עדת עורבים מסוימים התכוונתי, אם בארץ ואם בחוץ לארץ, כלפי אלה האמונים על חרופין וגדופין. ואילו ממני מבקשים לידום מחמת… ש’האצילות מחייבת' – נובלס אובליז' – אדם רוגז, מתרעם, מוחה והללו עומדים ממעל לו, מניפים במגלב ואומרים: ‘אוהו, יופיטר כועס אתה? משמע שאינך צודק’. באמונה, אך בני עוולה ובני בליעל, שקרנים בדו מלבם את יופיטר זה. כשאני לעצמי, אי־אפשי בו, מעולם לא הסכנתי ליריקות גסות ולומר שאלו ‘גשם נדבות’, מעודי מרדתי ב’דייטה רוחנית' זו. כל מצפוני הספרותי מתקומם לצביעות מוסכמת, ונכון אני תמיד להשיב למשנאי ולמרעי מנה אחת אפים. שהרי כאלו הם החיים, מלחמה ומאבק בהם, עליות ומורדת ככפות המאזניים הנעות. אבוי למי שנתיגעו לו כפות המאזניים – זהו המוות”.

מסתבר, הגדרתו הנמרצה של ביאליק, לפני שנים רבות, על שניאור: “שמשון צעיר שגדלו לו בן־לילה כל שבע מחלפותיו”, כוחה יפה היה לגבי האיש, אף בהגיעו לשיבה ובהפליגו לגבורות. ב“שמשוניותו” עמד שניאור כל השנים. עוד הרבה כתרים מכתירים את המשורר כ“חוזה” וכמוכיח; “חושף מקורות חיים ורעננות ראשונים”; “יוכיח את אשר יאהב” ו“סיסמוגרף־חי”; ואילו אותה שעה ראיתיו כ“הר־געש” ובעיצומו. דבריו הלמו בסאון ושיתף בהם כל הרמ“ח והשד”ה. אהבה שאהב – הובעה ונבעה ממעמקי ישותו, ושנאה ששנא פעפעה בכל מרירותה, כאש אוכלה, מלווה בלעג שנון. הגדרה שהגדיר– אחוזה היתה ב“ציצית ראשה” בשרשיותה, כזה שכוחו רב לו ואמון להסתער על אדם ועל טבע; מדברות, יערים, שיאי הרים; החש בעוד מועד לסערה המתחוללת לבוא, ל“ימי הביניים”, חושף “מגילות גנוזות” – כולו מעורטל וגלוי בפני אלהים ואדם; משורר עברי שגבריותו מלאה חיות שירתית ובחושיו הבריאים, בעוצם כוחו, בשיר השרירים – שהרבה מן המתמיה ומן הזרות בו, אך בכל טבוע חותם אמת והעפלה.

“לפנים, בנעורי, עמד כוחי לכוף מוט ברזל. ואף היום יש לאל ידי להלום מהלומה ראויה לשמה”, והוא הניע זרועותיו לכאן ולכאן כאומר להדוף סלעים, להפיג אשליות, לחשוף שקרים מוסכמים.

“יום אחד, סיפר לי, בימי מלחמת העולם השניה, מהלך הייתי עם רעי ברחובה של ניו־יורק, ב’ככר פורווערדס' נזדמנו שני ערלים שהיו בגילופים למחצה וביקשו להתגרות בנו, חרפו וגדפו יהודים כדרך הגויים. ביקש רעי למשכני הצידה. עכבתי בעדו. אמרתי: סורה נא הצידה במחילה מכבודך פן תספוג מהלומת־אקראי. עד מהרה ניגשתי אל אחד השיכורים והכברתי עליו אחת ואחת, הנה קרב האחר ובכל הזריזות זכיתי אף אותו ב’יבשות'. התגלגלו השנים על הארץ ככלבים מסואבים ובמלוא קומתם. אמרתי להם: הרי לכם כגמולכם, על חרופים שחרפתם, וכך נוהגים ‘יהודים מזוהמים’”!…

והיה זלמן שניאור מתאר פרטי אותו מאורע בדרמתיות רבה, בתנועות ידים ובברק עינים, בקול חזה עולה ויורד חליפות, לפי המסיבות והמצבים. היתה זו הצגת תיאטרון לכל דבר, כאילו אירע הדבר אך היום. והוא ממחיש במראה כל שתיאר בניבו, מחשבה ורעיון עולים ובאים אלו אחר אלו, בעתרת גונים. קמה וניצבה לנגד עיני דמותו של “פנדרי הגבור”, על יצריו הלוהטים, כולו אומר גבורה ואהבת ישראל.

“מן הסתם, אמרתי, היה זה בשעות הלילה”.

“בלילה? קרא. – בצהרי יום, לעיני השמש, לפני קהל ועדה! ללמדך, שאין אני ירא את אור השמש כשהצדק אתי”.

אמרתי: “שמחה היא זו, שסופר בישראל, אינו מטה גוו למכים, אינו מסתגר בד' אמותיו ונאנק במסתרים ומחטט בפצעו ובעצבונו, אלא יוצא ונלחם”.

“כך – כך הוא, השיב. חלילה לו לסופר להלוך כמאסף, אחר המחנה. הסופר חייב להתייצב בראש המחנה, להיות מנושאי דגל החרות, פרט וכלל. הסופר העברי הוא שרצף בגופו וברוחו את הדרך לתחיה, הדרך לציון. עשרות שנים שיקעתי לעברית ולציון, ועבודתי זו נמשכת מימי רבי יהודה הלוי”.

רגע נתפנה. יצא לחדר הסמוך כמבקש ארגעת־מה. עד מהרה חזר והביא עמו מן התרגומים של “פנדרי הגבור”, שהופיעו בצרפתית ובשוודית ובאנגלית, בשם “שירת הדנייפר” וההוצאות מהודרות להפליא, אלו שכבר הוציאו לאור ממיטב הקלאסיקונים של אירופה. “‘פנדרי’, העיר, נתרגם לחמש־עשרה שפות”.

אמרתי: “כך כובשת לה ספרות ישראל לבבות בין העמים. לפי שכל ספרות לאומית ויפה, ממילא היא גם ספרות אנושית־כללית”. רמזתי, שלא ירחק היום ויכירו העמים ביצירה העברית הכרה של ממש.

“אף אני מאמין, נענה שניאור. אלא שמצויים בקרבנו מקטרגים לרוב. הלא עיניך רואות, מה שאירע ל’פרס העצמאות' בימי חגיגות העשור”.

דומה, כל שנוגע המשורר בפרשה זו, עננת עצבת יורדת ומעיבה מאור עיניו. בלב הרבים כססה האכזבה על אותה פגיעה שפגעו במשורר, בספרות העברית ואולי יותר משפגעו במשורר ובספרות – גילו השופטים החכמים את עצמם כבעלי תעודת־עניות.

“ולא רק בי פגעו, הוסיף המשורר. התעלמו אף מסופרים דגולים אחרים. מהדור הראשון השאירו רק זכר לטיט. אמנם בפסח בליל ‘הסדר’ אוכלים אותו במרור, כדי להפיג טיטותו. אבל רבונו דעלמא, כמה טיט אפשר לאכול ב’סדר' אחד?”

הבאתי ב“ציקלוני” עתרת שאלות על מעמדו של סופר בישראל, עתידו. ביקשתי “להציץ” במכמנים ולראות במה עומד להפתיענו, והוא כמעיין המתגבר, מדלג מענין לענין, נאחז בזה ובזה ובסופו, מסתבר, הכל משתזר למסכת אחת, שלימות אחת. קבל שניאור על היגיעה המרובה שנתייגע עד שהתקין המהדורה החדשה של כל כתביו, כחמשת אלפים דפים, ובכללם שלושה ספרים חדשים. ירחים רצופים, כשנה ומחצית השנה, מבוקר עד ערב, לעתים משעה שלוש אחר חצות עד אמצע היום, עמל ולא הירפה, עד שסיים. מתוך כך, הזניח את בריאותו, על אף אזהרות רופאו. עתה הנה עלה לו המאמץ בבריאות, הוא חש בלבו וגם ראייתו נפגמה ואנוס הוא לחזר אחר רופאים שבארצות־חוץ לריפוי: “ספרות ופואיזיה, כאהבת נשים, מיעוטה – מבריא הגדשתה – יחלי”, העיר.

תוך כדי כך, קם וחזר שוב לחדרו. הביא שלושה וארבעה כרכים מן המהדורה החדשה והוא שש ומתרונן על ההידור שבהוצאה, מביע דברי פליאה ושבח שמדי חודש מופיע כרך חדש כסידרו ועוד זאת, שלא כהוצאות קודמות, ששולי הספר רחבים העשויים “לבקע בטנו של אדם” בשעת קריאתו, מחמת כבדו.

“רואה אני יקירי, הוסיף, שבעל הומור אתה. סימן יפה הוא. שהרי יודע מר, יראה גדולה אני ירא את האנשים המשוללים קורטוב הומור ונפשם חרבה כחרוב יבש, עינם כהה מלראות זיוו של עולם מבעד אספקלרית ההומור. שהרי משופע הטבע במראות הומור, נתברך עולמו של הקדוש־ברוך־הוא מפליאה זו. הומור מרים כל משא כבד. מפיג צער. כדור ברזל הופך בכוח ההומור לכדור פורח. הומור – כמוהו כחלום. רע ומר לו, לאדם, שאינו זוכה לחלום, ואין חלום פוקדו. חכמינו ז”ל אמרו: ‘אדם שאינו חולם – רשע’. יפה אמרו. אבוי לאדם שבת־צחוק אינה מאירה פניו במאור ההומור. החלום הוא בחינת מציאות שאינה מציאות, יש בו מזה ומזה. החלום מעלה לפניך אדם שכולו רוח ומשתנה מרגע לרגע. אוי־אוי לבעלי המצחים הקמוטים, שאין להם חוש לקריקטורה. ודברים שאמרתי במסיבה, על דרך ההומור אמרתי. וכבר סח פרישמן: ‘אומרים לו ליהודי ‘לך לעזאזל’, והריהו מרים מיד שולי קפוטתו ומבקש לילך לאותו עזאזל. מראים לו ליהודי ‘תאנה’, אצבע משולשת, ומיד הוא מברך עליה ‘בורא פרי העץ’. אמרתי מה שאמרתי כנגד אלה הדוקרים אותך ב’נובלס אובליז’ וב’יופיטר הכועס', ואני מבקש להשיב להם כהלכה. רואה אני עצמי לבעל־לב. אלא שאין אני מבקש להיות אהוב על רבים ושונים. אמרתי פעם לביאליק: ‘אתה ביאליק דומה לתמרה. מה פרי תמר זה ברו רך ומתוק ותוכו חרצן נוקשה, אף אתה כך. ואילו אני דומה לאגוז. כל המבקש ליהנות, חייב תחילה לפצח קליפתו’".

שוב קם המשורר… חזר והזכיר מעמדו של הסופר העברי שהיה עוד לפני שנים אחדות בחינת “הפקר” וכל הרצאה שהרצה לא באה על שכרה אלא שעשעה את הבריות. דן ברותחים אמנות קלוקלת שפשטה בתיאטרונים דלים, בעיקר אלה המבקשים בחסדם לשעשע אותנו וברך שבע ברכות על “הבימה” ועל ההנאה המרובה שנהנה בערב חג יובלה, מהצגות “הדיבוק” ו“הגולם”.

ביקשתי להסב את השיחה ולרכזה בתעודת הסופר ועתידה של השירה העברית. היה המשורר מספר ומגלה מעמלו הרב לעבודתו. יצירות נשתהו במגרות שולחנו כעשרים שנה ומעלה עד אשר השלימן. במשך תקופה מעין זו הוא טיפל בנושאים שונים. התחיל בזו והניח את זו, ומכאן שברבות הימים הופיעו בעת ובעונה אחת שנים ושלושה וארבעה ספרים. בדרך זו, נתן שהות לעצמו, לעמוד על כל יצירה מתוך אספקלרית הזמן ולעמוד על מגרעותיה בטרם יראו אור.

“שיר שהופיע לפנים היה למאורע ספרותי, העיר. היום, נאנח, חדלו לקנות ספרי שירה. ולא רק אצלנו. בכל העולם הספרותי כך הוא המצב. וכל כך למה? על שום שהשירה הפכה למעין של ‘טינגל, טאנגל, גענגל’. חרוזים שנקל בהם לאחז את העינים, להערים ולהונות ולבלבל דעת הבריות. כשאני לעצמי פניתי לפני שנים רבות לפרוזה. מצאתי, שאין עוד השירה עשויה להשביע את הנפש. אדרבה, יבואו כל קהל ‘המשוררים’ המספקים ספר־שירה לבקרים, וינסו נא כוחם בפרוזה. בזה ייבחנו, שכן אין בפרוזה טובה מקום לתרמית ולאחיזת עינים”.

הזכרתי את שפרסם המשורר לפני שנים רבות על “השירה והספרות” הפותח: “מקום שעין הבשר חדלה לראות – שם מתחיל החזיון” ובין היתר מיצר המשורר על “שימים הגיעו ומלאכת־השיר היתה לקליעת סלים, סלים ריקים ללא צורך. בן־לילה נוצרת מחרוזת סונטות, פואמות לאומיות – בין מנחה למעריב. והקצב שלהם דומה לצלצול תכשיטי־שפק, ולקלקול מכשירי־גנבה. גונבי־סתר מצלצלים בו ומתגנדרים בגלוי”.

הוסיף המשורר ועמד על קוצר השגתם של “משוררים” לחדור למהות ההוויה: “משול כל כשרון לצלוחית מים שמערבבים בהם כפית מלח. אם מוסיפים עוד כפית ועוד כפית, מתגבש משקע. כך היא נפש האדם ויכולת קליטתה. שנים מבקרים במוזיאום. אחד קולט רשמים הרבה משפעת האורות והצבעים ואחר יוצא ב’כאב ראש'. כמשפט הזה משפט השיר. ודאי, לא מעט מחבלים בשירה הקולנוע, הרדיו והטלביזיה וכל אותם תקליטים ארכי־נגן ובמקום לייגע העין בקריאה, מתפרקד לו אדם על הספה וכורה אזניו לצלילי הרדיו. עתיד נוגה רואה אני לספר הטוב, אם לא תגלה הספרות כוחות כבירים, נעלים מכל החידושים וההמצאות הטכניות, יוצאים מן הקו הרגיל, אם לא תשתחרר הספרות מן השיגרה של הריפורטאז’ה האוכלת אותה בכל פה”.

וקולו ודברו של המשורר הילך נכאים. על סלף שמסלפים וזיוף שמזייפים כל ספרות טובה וחוטאים לה בתחליף הריפורטאז’ה שנעשתה רשות כל בעל־עט־ודיו: “לפנים נכנס אכר לרפתו וחלב את הפרה, ולא התכוון האדם אלא לצרכי פרנסתו. האכר היה אכר, הפרה – פרה והחלב – חלב. ואילו היום ניצב אדם לפני אותו ‘טוביה החולב’ ומנעים כביכול ב’טין טין ובלין לין'”… הדגים שניאור דבריו בהניעו רגלו ועשה אותה כמין עוגב. הניע ידו אילך ואילך כדורך הקשת עלי כנור, הוסיף ואמר: “כך כותבים שירה, כך כותבים ‘אלף קילומטר של ספרות’ שכל קיומה בת־יומה וכעלה נידף ברוח, שאין בה מן העומד ומן הקיים”.

ארכה השיחה. עוד סיפר המשורר עד כמה מאוהב הוא בישראל. ביחוד חביבה ואהובה עליו ירושלים. הרי צפת קוסמים לו: “הרבה מקומות עברתי, לרבות חופי קליפורניה במאור שמשם והרי שויצריה בעטרת שלגם. אך שום דמיון לא ישווה ליפעת המראה מראש הכרמל אל עבר מפרץ עכו. יחיד ומיוחד הוא נוף זה בעולם, ונשגב המחזה, נעלה מכל דמיון”…

*

בפעם האחרונה ראיתיו ברמת־גן, רחוב יהלום. היו אלה ימים ספורים לפני צאתו לחוץ־לארץ לצרכי ריפוי. אותה שעה סיים זלמן שניאור כתיבת איגרת וביקש מרעיתו לשלחה בדואר ובכל הדחיפות לתעודתה.

היה המשורר מהלך בחדרו אנה ואנה כנישא בסערת־נפש. רגע תהה על אותו קנקן עם שושנים אדומות שעמד על השולחן, בטבורו של החדר, ואחר השהה מבט אל תמונת נוף־כפרי, שהיתה תלויה ממול על הקיר. קשה היה לתאר, שאמנם עבר האיש את גיל השיבה והוא שופע חיות וכוחות עלומים,גוף ונפש המתרוננים כאחד, חומר ורוח ממוזגים בדמו של משוררנו.

אכול מרירות היה אותה שעה שניאור. וככל שעמקה אכזבתו כן נעורו בו כוחותיו האיתנים, שציוו עליו יתר מרץ ויתר מאמץ, להעפיל אל שיאים חדשים מעלה־מעלה; ענק שהעניק לספרות העברית מפרי רוחו היוצרת והברוכה והשפיע על נכסי האומה עתרת יצירות־מופת, בשיר ובפרוזה, בביקורת ובתיאור דמויות סופרים מבני דורו. חזון שחזה, מראות שלא שבעה עינו, מעשים ודברים – תפס בכל הגודש ובכל ההיקף, הציבם חיים, כאנדרטות־פלא, לדורות. עיניו היו נוצצות ומבריקות כמתגרות ונכונות לקרב תמיד, להוסיף ולהלחם, באשר “כאלה הם החיים”. כל אותה שיחה, לא היתה אלא התרסה אחת כלפי כל הסובב אותו. חוק הקיום הוא המעוררו לעמוד על נפשו ועל כבודו. הזכיר ראשית צעדיו בספרות, כפי שהעלה בכתב. ללמדך, כי למוד נסיון הוא. סיפר כיצד קנה את “אמנות הכתיבה” בהיותו בן שבע ושמונה, ומאז החל לטעום טעם של נרדף: “… בכל אשר השיגה ידי פיסת־נייר, נייר נקי או מודפס בחלקו – הייתי מקפלו, גוזרו ותופר לי פנקסים קטנים. על שום מה קטנים? כדי, שיהא נוח להסתירם מעיני סקרנים בבית ובחדר. אותם הפנקסים מלאתי חרוזים, דברי פרוזה, “רעיונות”, משלים… את פרי “כתבנותי” הצנעתי מחמת יראה. עשיתי עבודתי במחתרת, את טעמה של “ספרות אסורה” הספקתי לטעם בהיותי בן תשע. וכנראה עקב רדיפה זו שרדפוני הגדולים על כל חטאי, נעשיתי “כופר” להכעיס – על אף האימה שהטילו עלי, כי היושב בשמים מעניש ממרומיו על כל עבירה קלה”. (ר' “ספרותנו היפה” לחיים תורן ומ. רבינזון).

שניאור תבע בקול כבוד הסופר העברי, זה החלוץ שסלל נתיבות בלב ועורר לתנועת התחיה והאיר את הדרך לציון. יקד בלבו להטה של הספרות העברית, כאב את היצירה האומנותית העברית הנאמנה ליעודה־אמיתה; הניף ידו אנה ואנה כמבקש לכוסס שדה־קוצים וחרולים המאיימים על שדה ספרותנו, “עוד ישלמו יקרות, עוד ישלמו יקרות אלה שהיה לאל ידם לתקן ולא תקנו, לסייע ולא סייעו, למחות ולא מיחו”, העיר כלפי אלה שלא יצאו עמו לעמוד בשער ולהגן על כבוד הספרות העברית. שניאור לא היה מן המסתגרים בחדרי־חדרים. תמיד יצא ופרץ “החוצה” ונהם כארי פצוע:

עוד לא נוצרה היד אשר תשבור רצוני,

ויהי זה צדקתי ויהי זה עווני!

ובכל אשר יכף רצוני החזק

ביתר עוז יחזור יתקומם בתוכי

והפּיל את דורכיו קל, נערץ כבזק –

נביא־עולם אנוכי. (“משירי הנביא”)

כל אותו בוקר לא פסק דיבורו מסביב לאותו “מקרה”, פרס העצמאות: “לאחר מכן ביקשו לתקן, נהם, אלא שקוגל טעימה בשבת. קוגל הנאכל אחר השבת מסב למיחושי־בטן. ולממון איני צריך. יש לי רב ברוך ה'”…

רגע שתק. וכנעור מהרהור שהרהר הוסיף: “אל־נכון צמא אתה”. .. פנה אל המקרר. חזר ונשא עמו שני בקבוקים. באחד מיץ אשכוליות ובשני – צוננים. אמר: “התאבה מיץ מרוכז, או שמא מבכר אתה במים טהורים”?… מזג מזה ומזה והעיר מתוך ההומור: “בין כך ובין כך מיץ זה שאנו שותים, רובו מים ומיעוטו הדרים”…

חזר והעלה מעמדו של הסופר העברי. אלא, שמדי פעם נקטעה השיחה מחמת הצלצולים וקריאות הטלפון התכופות. ואותה דמות, שעמדה כל הזמן בזקיפותה, כאילו נשברה. צנח לפתע על כסאו, הניח ידו על לבו והעיר: “אין כוח … אין כוח”… נאנח וביקש להניס את צל המות שריחף לפתע… “עוד אשוב לארץ ונתראה, עוד יבואו ימים טובים יותר”… ועוד דברו מהדהד ועוד שירו מתרונן:

משתפכים הקולות, מתלכדות

גם יחד אנחות וזמירות,

שפלטו לבבות נפצעים,

שבראו נפשות צעירות.

וזמרו ורקבו ובראו,

ועמד לא יעמדו לעולם;

ונפש התבל נשארת

רק ריקה וצמאה לקולם. (מ“שירת הנצח”)