בבית מדרש קטן בפרוסקורוב העיר ישבו שנים: רב ותלמידו. לילה־לילה ישבו השנים צמודים ושנו דף גמרא לאור עששית. משהבחין הרב בחוש, כי נתייגעה רוחו של הנער, היה מניח ידו על הדף כאומר: “אתנחתא”… הגב הכפוף של הישיש נשען אותה שעה אל הכותל, עיניו המעולפות היו נעצמות, זקנו הלבין בצללים שריצדו סביב וכלובש “שש כנפים” ריחף בעולמות ההזיה ושפתיו נעות ומספרות, מספרות ומדובבות בניגון חסידי וחרישי על ש“י עולמות הרמוזים במדרש ובאגדה, שהרי אמרו חז”ל: רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד הגדה. אותה שעה היה הנער כולא נשימתו, כולו קשב ורווה מלוא דברי־שיר ופייט שהתרוננו בחיק הבדידות של חצות, אחר חצות ולעתים בטרם שחר:
–עלית נשמה זו בשחר־חיים העניקה לנו את יצחק שנהר הפייטן.
ראשית חנוכו בבית ספר רוסי. אף ניסה בראשית דרכו לכתוב שנים או שלושה סיפורים ושירים ברוסית. “אימה נפלה עלי, חשתי שהנה כאן מקור של סכנה עצומה; הכלים כל־כך עשירים, השדה כה נרחב, הדוגמאות כל־כך מלבבות וקוסמות, עד שאמרתי בלבי כי ענין זה של דו־לשוניות, עברית־רוסית, בגדר אשליה הוא וסכנה גדולה צפויה ומאז משכתי יד מכל לועז, ולא יספתי כתוב אלא עברית בלבד”: ו“משבר”, זה הוא שזיכה אותנו בשנהר המתרגם.
משעלה שנהר לארץ עם התנועה החלוצית, נתנסה בכל עבודה קשה, בסבלות בנמל יפו, בבנין, במושבות יהודה, בעמק, על פסי הרכבת, יהודי יחידי על סף המדבר, בשמירה וב“הגנה”; נפשו לא ידעה שבעה ממראות הארץ והתהלך בה לארכה ולרוחבה בשכרון וערגה: הנה שנהר המספר.
*
ערב אחד נערכה מסיבת סופרים ליצחק שנהר בירושלים. באותה מסיבה נזדמנו גם ש"י עגנון וחיים הזז. עמד אחד המברכים והטיל לחלל האויר סימן שאלה: “יעודו של סופר כיצד? נאמן לדורו או”?… ובטרם יספיק לסיים משפטו נענו כמה מהמסובים: “יעודו הוא להיות נאמן לעצמו”!
לימים הייתי מסיח בנושא זה עם יצחק שנהר, והוא אמר: “אחד מסימניו המובהקים של דורנו הוא ‘מעל האידיאולוגיות’, אם ניתן להתבטא כן, או נכון יותר: הסתירה בין אידיאולוגיה ובין אינטלקט. דורנו הוא דור דימוני ביותר, דור מפוצל ביותר, הינסה הסופר לכפות עליו דברים שאינם חופפים אותו? יכול הוא לדגול בשם רעיון מסוים כחלק מפרצופו הרוחני של הדור, רעיון שעשוי לשמש נקודת אחיזה, סמוכת בטחון, אך דמות דיוקנו של הדור על קרעיו־נתחיו אין כאן”. והוא הפליג בדברים על פרצופי דורות שעברו, על הרביזיה ביחסנו לדור־ההשכלה והערכתו, ביחס לימי הביניים בכלל ושל ישראל בפרט, ועל פרובלימות שבספרות ובאמנות הצצות בכל דור ודור. ובהמשך דבריו הוסיף: “הסופר חייב להראות בעליל את הסטרוקטורה האמתית של הווית האדם בדורנו, ולא רק כך וכך תופעות או אידיאולוגיות שלו. אילולא דמיסתפינא הייתי אומר כי הפילוסופיה שבימינו קיפחה הרבה מן הבטחון שבטחה בעצמה בנסותה להעלות לפנינו את משמעות החיים, והרי היא מבקשת להעזר במידה רבה בספרות ובאמנות. הפילוסופיה נעשתה, כמדומני, במידה מרובה צד שואל, ולא צד משיב, ושאלותיה שוב אינן שאלות התרות אחרי האמת, אלא שאלות התרות אחרי האדם, ולאו דוקא מבחינה פסיכולוגית, היינו – השאלה היא מה הוא האדם, ולא מה נוהג יש בידו”.
*
שנהר חי את חיי ההווה, מאוהב היה בהווה על קרבו ועל כרעיו. ודוקא משום כך נסתברו יפה דבריו באמרו: “אתה שואלני היכן אני עומד,ואילו אותי מעסיקה השאלה היכן אעמוד, מה אכתוב למחר, או ביתר דיוק מהו שאני מתאווה לכתוב היום, עכשיו, ועדיין לא כתבתי. ודאי אילוסיה היא, אבל אילוסיה זו בת־בית היא אצל כל סופר ואמן, המקווה ומייחל שהנה בעתיד הקרוב צפונה לו יצירה עליה חלם ואשר למענה נרתם בעול הכבד. ומכאן לעמק־האכזב – אין המרחק גדול. האילוסיה שלי מסתעפת לכיוונים שונים. ראשית: להוסיף ולהתמכר לסיפור הקצר. כל המעלות שמנו חכמים בסיפור הקצר יפות הן ביותר לחיינו הזורמים במהירות, צפים ועולים נחשולים־נחשולים על רקע של הווי רופס ומשתנה, בלא מסורת חיים ארוכה הנמסרת מאבות לבנים. יתרה מזו: מורגש מעין קוצר רוח לגבי היריעה הרחבה שבסיפור, ואף־על־פי־כן אני שולח ידי גם לרומאן, אם גם מתוך היסוסים מרובים”. מכאן הפליג שנהר ל“אלוסיה” אחרת המעסיקה אותו: המחזה העברי. “סימן יפה הוא לדור הצעיר שנתפס לתחום יצירה זה בשמחה ובשקיקה. תחום הוא, שאצלנו הוא בבחינת שדה־בור כמעט, ושפונות בו אפשרויות ספרותיות־ארכיטקטוניות עצומות, בקעה רחבה היא להתגדר בה להתמודדות רעיונית, לחישוף כוחות נפש נאמנות לאין שיעור, וביותר – בדור זה של מגשימים, של עלית המונים, של קיבוץ גלויות, של עברית מתחדשת לבקרים. אפשר שבבימה, יותר מבכל סוג אמנותי אחר, מוצאים בני עדות רבות כר נרחב לפעול בצוותא. אלא, שמכאן גם השאלה הנוקבת מהו שמבקש המחזה העברי המקורי? היש לו תעודה משלו? דרך משלו? כלים משלו? ומכאן מסתעפת השאלה הנכבדה: התנ”ך בחיינו שלנו, על כל הברכה והחסד והתפארת שבכך, ועל כל הסכנה המיוחדת במינה הצפונה בכך!… ומכאן גם חטוטי החומרה שאנו מחטטים במחזה העברי המקורי לבקש בו גם משמעות פנימית שתהא מציצה בבירור מתחת לטלאי חיינו".
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.