מפליא להיווכח שבארץ שבה מתפרסמים באופן קבוע רק שלושה עיתונים יומיים רחבי תפוצה בעברית, דווקא מספרם של כתבי העת הספרותיים הולך וגדל בשנים האחרונות. על “מאזנים”, “חדרים” ו“עיתון 77” הוותיקים נוספו בעשור וחצי האחרונים כתבי עת כ“הליקון”, “שבוֹ”, “כרמל”, “המעורר”, “מִקרוב”, “קשת החדשה”, “משיב הרוח”, “גג” “רסלינג” ועוד. על כל אלה יש להוסיף את כתבי העת המקוּונים ואת אתרי האינטרנט הספרותיים למיניהם, ובל נשכח את מוספי הספרות השבועיים של העתונים היומיים. נדמה שמעולם לא עמד בפני הכותב העברי מבחר רחב כל כך של במות, שבהן הוא עשוי לפרסם את יצירותיו. זוהי בלא ספק תופעה מבורכת, שגם אם אינה מביאה בהכרח לגידול במספר קוראי השירה, יש בה בוודאי כדי לבשר על ריבוי האפשרויות, ומן הסתם גם על מידה כלשהי של קדחתנות תרבותית. לשם מה, איפוא להוסיף כתב עט ספרותי חדש על המצאי הקיים? לשם מה, אם לנקוט דימוי מתחום הכלכלה, להסתכן בכניסה לשוק רווי?

כתב העת “הו!” נוצר מתוך תחושה של דחיפוּת. דחיפות להשיב לשירה את מקומה המרכזי בתרבות העברית, דחיפות להשיב את העברית העשירה, הלא אנורקטית, אל לִבה של היצירה הישראלית, דחיפות להעמיד על במת הספרות דור חדש של סופרים ומשוררים. אנחנו מבקשים להשיב ליצירה העברית משהו מאותו ניצוץ, משהו מאותו חירוף נפש – סלאבי? – שאבד לה אי־שם בחמישים השנים האחרונות. חלק גדול מן הכותבים המפרסמים בגיליון ראשון זה הם ילידי שנות השבעים של המאה העשרים, ומרביתם ילידי הארץ. זוהי קבוצת כותבים מגוונת למדי, שאינה מתאפיינת בפואטיקה אחידה כלשהי, וּודאי שאין להגדירה כחבורה ספרותית. אך ברור כי המהפכה הפואטית, שראשיתה בדור “לקראת” ובמשוררי שנות החמישים, היא אגן־השתייה הבסיסי של רובנו. שירה עברית בחרוז חופשי ובלשון “רזה” הקרובה ללשון הדיבור היא חלק נכבד מהשירה שלמדנו בבית־הספר, והיא בעצם ה“קלסיקה” השירית שעליה גדלנו. פרוזה עברית שלשונה “מדוברת”, סגנונה מדוד ועניינים של כאן ועכשיו עומדים בראש מעייניה, היא חלק נכבד מהפרוזה המקיפה אותנו זה שנים.

אך יותר ויותר אנו נוכחים כיום לראות כי מה שהחל לפני כחצי מאה כאוונגארד, כיציאה אותנטית ואולי אף נחוצה נגד סגנונות וצורות שנתפסו בקרב הצעירים דאז כארכאיות ומאובנות, הפך עם השנים למעין דיקטאט ספרותי, לצורה מקובלת יחידה כמעט של כתיבת שירה ופרוזה. ואלה הביאו אף הם, בתורם, להתאבנות ולקפיאה על שמרים. אנו נוכחים לראות שהצו האסתטי המיושן הזה, שכוחו היה יפה בראשית התקופה המודרנית, ושלישראל יובא בשנות החמישים על ידי משוררים כנתן זך ויהודה עמיחי, ניכר עד היום כמעט בכל עמוד מעמודיהם של כתבי העת הקיימים. מבחינה זו, ריבוי כתבי העת אינו ערובה לפלורליזם, כי אם דווקא להנצחתה של תפיסת העולם המודרניסטית השמרנית הזאת, כבמעין “מהפכה מתמדת”, שמזמן קיפחה את נעוריה ואת כוח העזוז שלה. אם ראשית התקופה המודרניסטית בשירה העברית זיכתה אותנו בכמה מן השירים הנהדרים ביותר שנכתבו בעברית המודרנית, הרי שהנצחתה הכמו־אוטומטית של שבירת הכלים הפואטית הנושנה הזאת מניבה בהכרח כתיבה אפורה ומשמימה, שכל מוזיקליות ממנה והלאה, וכל חדשנות שירית אותנטית שוב אינה אפשרית בה.

שירה הכתובה בחרוז ובמשקל קבוע, או בקונוונציות קלסיות אחרות, מתפרסמת אמנם מפעם לפעם מעל דפי כתבי העת, ובעיקר בשנים האחרונות, שבמהלכן צמחו כאן, לראשונה מזה תקופה ארוכה, כמה משוררי חרוז נפלאים. אך שירה כזאת מוסיפה על פי רוב להיתפס כמיושנת, ילדותית או וירטואוזית גרֵדא, והקלישאה שלפיה “היום כבר לא כותבים בחרוז ובמשקל”, שכל תלמיד תיכון המגיע ללמוד “שירה צעירה” (דהיינו שירה בת כחצי־מאה) משנן כאילו היתה אקסיומה, עדיין מוצאת לה מהלכים. אמת, תפיסת העולם ה“חרוּזוֹפוֹבית” שניסח נתן זך במאמריו נגד נתן אלתרמן ובמאמרים אחרים, ייצגה למעשה אותו בלבד, וודאי שאין להחיל אותה על יצירתם של משוררים אחרים בני דור שנות החמישים והשישים, כדוגמת רביקוביץ, פגיס, וולך, אבידן או שבתאי, אך אין להכחיש שהפואטיקה הנתן־זֵכית, המעלה על נס את החרוז החופשי ואת לשון הדיבור, הפכה בעיני חלק גדול מקהל הקוראים (והעורכים!) למאפיין המובהק של כל שירה מודרנית, והיא מוסיפה להיתפס כאבן הבוחן של כל שירה עברית עכשווית. בתחום הפרוזה אין המצב שונה באורח ניכר: בשנים האחרונות הולך וגדל מספר הסופרים הכותבים בלשון עשירה שאינה מוותרת על אפשרויותיה השונות של השפה, פונים עורף לסרקאזם ולאַנדר־סטייטמנט האָפנתיים ובוחרים לעסוק בנושאים אוניברסליים, היסטוריים או על־זמניים, ולא עוד בנושאים מקומיים ועכשוויים בלבד. אך משקלה של המסורת המודרניסטית מכביד כל כך על התקבלותם, שהם נתפסים לא פעם על ידי הביקורת כ“לא רלוונטיים” או “יומרניים”, ועד כה לא הבקיעו את שמרנותם של רבים מן העורכים – שמרנות המתהדרת עד היום בנוצות כוזבות של אוונגרד.

אך לא רק העדפה אסתטית עקרונית מביאה אותנו לחתור לשינוי המגמה הזאת, אלא גם חוסר היעילות הזועק שלה. אם לשון הספרות תוסיף להיות חנֵפה לְמה שהיא תופסת כטעם הקהל, ותתעקש לפנות אל קוראיה “בגובה העיניים”, חזקה עליה שתוסיף להיות מובסת במאבק על נפשו של הקהל. בתחרות הזאת יש לערוץ 2 יתרון מוּבנֶה ומוצדק, וידו לעולם תהיה על העליונה. שום פרובוקציה פסֵידו־ספרותית ושום פופולריזציה מכוּונת של הכתיבה לא יוכלו להתחרות ביעילותה של תקשורת ההמונים ולא יצליחו לכבוש לעצמן מקום של ממש בחברת הצריכה הפוסט־מודרנית שבה אנו חיים. אם הספרות העברית העכשווית חפצת חיים, עליה לחפש את יתרונה היחסי במקום שונה בתכלית. עליה לשדד את מערכותיה ולסגל לעצמה כלים חדשים.

כתב העת “הו!” שם אפוא לעצמו למטרה לתקן במעט את העוול הזה – העוול של העלמת האופציה הקלסית ביצירה העברית, כדי לנסות ולהשיב את הפלורליזם על כנו ולשמש במה קבועה לקולות ולזרמים שניתן להגדירם, על דרך ההכללה, כבעלי צביון קלסי. לא כל הכותבים המפרסמים ב“הו!” עונים להגדרה כוללנית זו, וּודאי שלא כולם שותפים ל“אני מאמין” הפואטי של עורכי הגיליון. למותר לציין כי כוונתנו אינה להמיר רודנות פואטית אחת ברודנות פואטית אחרת. הכתיבה מתוך התייחסות לצורות מסורתיות בשום אופן אינה באה לבטל את אופציית הכתיבה בחרוז חופשי או בלשון המסגלת לעצמה את שפת הדיבור, ומובן מאליו ששירה גדולה יכולה להיכתב בכל צורה פואטית, כשם שפרוזה גדולה יכולה לעשות שימוש בכל סגנון ולהיתלות בכל נושא. מעל דפי “הו!” יתפרסמו בראש וראשונה יצירות שירה ופרוזה הנשענות על קונוונציות קלסיות, ואשר הרגישות המוזיקלית היא נשמת אפן. אך יהיה בו מקום לכל סוג של כתיבה, ובלבד שתהיה מוזיקלית – “המוזיקה לפני הכל”, כמאמר המשורר הצרפתי פול ורלן – ותעיד על בחירה מושכלת ומודעת בהסרת כבלי הצורה. אל לה להיכתב מתוך קוצר־יד אמנותי וודאי שלא כאקט מוכני המחקה ללא ערעור את אופן הכתיבה הדומיננטי. איננו מבקשים אלא לפתוח פתח לאפשרות נוספת, שמבחינות רבות נראית לנו מעניינת יותר דווקא היום, בראשית המאה העשרים ואחת.

שהרי בשירה העברית המודרנית, החרוז, המשקל והריתמוס הקבוע עמדו במרכז הבמה במשך תקופה קצרה עד להפתיע. בעצם, רק במשך שניים־שלושה עשורים מ־114 שנות קיומה (בהנחה שראשיתה ב־1891 וב“אל הציפור” של ביאליק). כאשר אנו קוראים היום את ביאליק, טשרניחבסקי, שטיינברג ובני־דורם, שוב אין אנו קוראים אותם במשקל ובמקצב שבהם כתבו את שירתם: הללו כתבו, כידוע, בהברה אשכנזית, ואילו ההברה הספרדית השגורה על פינו מאלצת אותנו, כקוראים, לעבור תהליך של כעין תרגום תודעתי, בטרם נוכל להתחקות אחר קסמיהם הצורניים והצליליים של משוררים נפלאים אלה. שלונסקי, גולדברג ואלתרמן החלו את העפלתם אל מרכז הקאנון השירי בראשית שנות השלושים, ובאמצע שנות החמישים בא כבר דור “לקראת” של נתן זך, ובהנף־יד הזיח את השלישייה הזאת אל אזור הדמדומים, של מי “שהיו”. כאשר גיום אפולינר, מראשוני המודרנה השירית באירופה, יוצא בראשית המאה העשרים, נגד החרוז והמשקל (“סליחה ששכחתי את המשחק העתיק של החרוז”, הוא כותב באירוניה באחד משיריו), הוא יוצא נגד גוף מסואב ורקוב בן כאלף שנה, גוף זקן ואדיר ממדים, שתחת כובד משקלו הפכו ההרמוניה והסימטריוּת הכרוכות בכתיבה הקלסית למעין אוטומטיזם עייף, לכתיבה פורמליסטית ומובנת מאליה, שהיא בנאלית מעצם טיבה. אך כאשר נתן זך מייבא את המהלך הפואטי הזה, באיחור של כחצי־מאה, לזירת השירה העברית, הוא יוצא נגד גוף כחוש ומצומק, גוף שרק מזה שני עשורים וחצי מהווה עמוד השִׁדרה של השירה העברית המודרנית, וטרם הספיק להזריע את זרעיו ולהכות שורשים עמוקים. מדהים להיווכח עד כמה מיהרה הצורה ה“חדשה” שהטיף לה זך להפוך אף היא בתורהּ, לפורמליסטית ולמובנת מאליה, ועד כמה מיהרה להפוך ללחם־חוקו הבנאלי של ממסד ספרותי עייף, של “אוונגארד” שמרני וקופא על שמרים. כך או כך, כאשר אנו מבקשים היום להתרפק על שירה הרמונית וסימטרית בלשוננו, אנו נאלצים להרחיק מבט אל אותם עשורים רחוקים, שבהם הפליאו גולדברג ואלתרמן לתת את קולם בשיר. אין משמעות הדבר שכתיבה היום בקונוונציות קלסיות בעברית דינה כדין “חזרה לאחור”; אדרבה, אל תוך הצורות הללו ראוי לצקת את ההוויה העכשווית ביותר והנועזת ביותר, שהרי כל יצירה ספרותית טובה היא (גם) בת־זמנה. אך עשורים אלה הם הבסיס, והם המגדלור שאליו בין היתר – אנו נושאים עיניים.

בעת שיצאו ראשוני המודרניסטים – בשירה, אך גם במוזיקה, בציור ובאמנויות האחרות – וביקשו לפרוע את הצורות המסורתיות, היה באמתחתם טיעון חזק ורב־תוקף: עידן המצטיין בתופעות חדשות בתכלית – בטכנולוגיה חדשה, בקפיטליזם רדיקלי, בצריכה המונית, במלחמות עולם – ראוי שגם כלי הביטוי האמנותיים שלו יהיו חדשים בתכלית. אין להוסיף לדבוק בצורות הקלסיות, סברו, מפני ששוב אין בכוחן לייצג את המציאות החדשה, המעורפלת והבלתי הרמונית מטבע מהותה. בשמה של מציאות חדשה זו הם יצאו בעצם נגד המימזיס האמנותי, נגד שיקוף המציאות במובנו הקלסי. אלא שהיום, ככלות יותר ממאה שנים של מודרניזם, אנו רואים כי מעת שהפכה שבירת הצורות – בכל תחומי האמנויות – לפעולה שמרנית וכמו־אוטומטית, היא נכשלת לא פעם בדיוק באותו ה“חטא”, שנגדו ביקשה לצאת: היא עצמה הופכת להיות מימֶטית, ולמעשה: מימטית־במהופך. מדוע? מאחר שהיא התרגלה לשקף עולם מעורפל בכלים מעורפלים, לשקף מציאות מנותצת באמצעים מנותצים. אם עד שנות העשרים נאלצו תלמידי המגמות ההומניות בגימנסיות הצרפתיות והגרמניות להיבחן בכתיבת סונֶטות בבחינות הבגרות, הרי שהיום הכלים השבורים – הציור המופשט, החרוז החופשי, המוזיקה הא־טונאלית – הם שתופסים במידה רבה את מקום ה“קלסיקה” היגעה המונחלת לתלמידי התיכון, והם שהיו למצוות־מורים־לספרות־מלומדה שאין בצִדה חידוש. הכלים השבורים הללו הצמיחו אמנות גדולה במאה האחרונה, והם יכולים כמובן להוסיף ולעשות כן גם היום – כמו כל כלי אמנותי אחר – אם אך יאחזו בהם אמנים גדולים. אך מעת שפריעת הצורות הפכה לִכלל, לַמובן־מאליו, היא מאבדת את יעילותה העקרונית, והופכת להיות שמרנית ובלתי מפרה. אין אפוא פלא שבכל תרבויות המערב אנו עדים בעשור האחרון לפריחה מחודשת של הציור הפיגורטיבי, של המוזיקה ההרמונית והמלודית ושל השירה בחרוז ובמשקל. האמנים המאמצים כיום את היצירה הקלסית מודעים היטב, כמובן, לשבירת הכלים שקדמה להם, ובעצם על ברכיה הרזות גדלו ומחלָבהּ השחור ינקו. אך הם בוחרים לצקת את הפֵּרות שהניבה פריעה זו אל תוך צורותיהם החדשות־עתיקות, שדווקא בהן אצורה היום, לא פעם, מהות חתרנית ומחדשת.

* * *

גיליונות “הו!” יראו אור פעמיים בשנה. בכל גיליון נייחד מקום לשני מדורים קבועים – מדור תמאטי ומדור צורני – שיַחד יהוו כשליש מכלל החומר המופיע בכתב העת. בפתח כל גיליון נודיע על הנושאים, שיוקדשו להם המדורים בגיליון שאחריו, על מנת לאפשר לכותבים לשלוח לנו, בין היתר, גם יצירות העוסקות בנושאים אלה. בדרך זו אנו מקווים להביא לידי כך שכתב העת לא ישמש רק במה לשירים ולסיפורים הנכתבים ונשלחים “מִמילא”, אלא יהיה גם גורם מדרבן שיעודד ויגרה לכתיבה. בגיליון הראשון בחרנו להקדיש את המדור התמאטי ליצירות המתייחסות ללאה גולדברג, אולי המובהקת שביוצרים בעלי האוריינטציה הקלסית בשירה העברית המודרנית, במלאת 35 שנים לפטירתה. בפתח המדור – פרסום ראשון וחגיגי של “רבי חלום טוב”, מחזה־מריונטות לילדים, שכתבה לאה גולדברג. מחזה יפהפה זה, שעצם קיומו לא היה ידוע עד כה, היה צפון משך עשרות שנים בעיזבונו הפרטי של אמן המריונטות היהודי־צ’כי המנוח, ד"ר פאול לוי. חוקרת התיאטרון דורית ירושלמי, שגילתה את “רבי חלום טוב” ועמדה על חשיבותו, הוסיפה אחרית דבר המספרת על מוצאותיה של היצירה ועל תולדות להקת “העץ”, שלבובותיה ייעדה לאה גולדברג את המחזה. עוד מתפרסמים במסגרת המדור, הקרוי “וריאציות גולדברג”, מסות על יצירתה של המשוררת ועל תרגומיה, מחזור סונֶטות ושירים שנכתבו במיוחד למדור זה בעקבות שירתה, וכן חידון “בחן את עצמך: האם את/ה לאה גולדברג?”, שנועד להחליף סקירה ביוגרפית יבשה.

את המדור הצורני החלטנו להקדיש הפעם לסונֶטה, מן הסתם המוּכּרת שבכל הצורות השיריות הקלסיות. אך כדי להימנע מהצגה דידקטית וטכנית של צורה זו, בחרנו להמחיש אותה באמצעות “סונטות על סונטות”, כלומר: סונטות העוסקות באופן כזה או אחר בצורת הסונטה. למדור זה תורגמו כעשרים סונטות משש שפות שונות, וכן כלולות בו שלוש “מֵטה־סונטות” עבריות ושלוש סונטות נוספות שנכתבו במיוחד לגיליון זה. בגיליון השני שוב נייחד את המדור הצורני לסונטה, אך הפעם לא להצגתה של הצורה, אלא לתרגומי סונטות קלסיות מלשונות שונות וכן לסונטות חדשות בעברית. המדור התמאטי, לעומת זאת, יוקדש בגיליון השני ליורדי־ים ולמסעות ימיים. נכלול בו שירים שנכתבו על מסעותיהם של מגלים כקולומבוס, וסקו דה גמה או מגלן, קטעים מיומני מסע מהמאות השש־עשרה והשבע־עשרה, סיפורי פיראטים, יצירות בעקבות ספר יונה וכו'. קוראינו מוזמנים להוסיף ככל העולה על רוחם ולנסות לכתוב או לתרגם יצירות בנושאים אלה ודומיהם. אמת, יש מידה של מלאכותיות ב“הזמנת” יצירות בנושא ספציפי או בצורה שירית ספציפית. ובכל זאת אנחנו מאמינם בכוחן של קונוונציות נתונות והזמנות חיצוניות כאלה לגרות כתיבה וליילד יצירה. כך או כך, שני הנושאים הללו מהווים רק כשליש מכלל הגיליון, ויצירות שאינן קשורות אליהם תתקבלנה אף הן בברכה.

סוג כתיבה שנקדיש לו מקום נרחב במיוחד מעל דפי “הו!”, הוא המסה הספרותית. המסה, סוגה ספרותית שהפכה עם השנים נידחת יותר ויותר, ורק בזכות כמה יוצרים עיקשים המוסיפים לדבוק בה לא נעלמה כליל ממקומותינו, נבדלת מן המאמר האקדמי בכך שעקרה הוא בראש וראשונה ביפי כתיבתה ובייחודה האסתטי. הדיוק המדעי מעולם לא היה מושכל ראשון של סוגה עתיקה זאת, ואף על פי כן ברור כי דווקא אינטואיציה של יוצר, הכותב על נושא הקרוב ללִבו, מצליחה לעתים לחשוף אמִתות, שאלף מחקרי ספרות מלומדים, המלוּוים באין־ספור הערות שוליים ומראי מקום, לעולם לא יוכלו לבוא אל חקרן. המסה היא סוגה אישית במובהק, שמיטב המשוררים והספרות של העברית המודרנית ראו בה חלק חיוני ביצירתם. אנחנו מקווים שמעל דפי “הו!” יוּשב לה משהו מהדרה האבוד. מאמץ רב השקענו בכינוס המסות המתפרסמות בגיליון ראשון זה, ואנחנו מאמינים כי כותבי מסות כרוִיאל נץ, אורי הולנדר או אפרת מישורי (משוררת מוּכרת אך מסאית בראשית־דרכה) עתידים לתפוס מקום חשוב בהחייאתה של סוגה אקלקטית ומרתקת זו.

גם השירה המתורגמת עתידה לתפוס מקום מרכזי בגיליונות “הו!”. הכלל הראשון העומד לנגד עינינו בעת שאנו שוקלים אם לפרסם שיר מתורגם, אינו חשיבותו ההיסטורית של השיר בשפת המקור, כי אם טיב התרגום והאופן שבו הוא נקרא כְּשיר בעברית. אין פשוט מלהעמיד תרגום מילולי ו“נאמן” של שיר, אך כמה קשה וכמה מסעיר יותר להביא לידי כך שהטקסט המתורגם ייקרא כשירה לכל דבר גם בלשון היעד, וימסור לקורא ולוּ משהו מן החוויה שהוא מעורר בקורא המתוודע אליו בשפת המקור! זוהי, מכל מקום מהותו של תרגום השירה שאליו אנו חותרים: תרגום שאינו משמש רק סוכן בין תרבויות, אלא מהווה יצירה עברית לכל דבר. עם זאת, ברור כי לפרסום שיטתי של תרגומים לשירים מרכזיים מן הקלסיקה העולמית יש בה בעת גם תפקיד מהותי בהעמקת היכרותו של קורא העברית הן עם יצירות זרות והן עם אסכולות וזרמים פואטיים, שלא תמיד נודעה להם נוכחות מקבילה בלשוננו. מן ההנחה הזאת אנחנו גוזרים שתי העדפות עקרוניות: ראשית, מקום נרחב ככל האפשר יינתן ליצירות שיתורגמו מן הקלסיקה של שפות אירופה הקונטיננטלית, ובראש וראשונה מרוסית, מצרפתית, מספרדית, מגרמנית ומיידיש. מובן שאין בכוונתנו להמעיט בחשיבות השירה האנגלית או האמריקנית: ההפך הוא הנכון. אך ברור שקורפוס השירה האנגלו־סקסית, על מאפייניו הסגנוניים והפרוזודיים הייחודיים, נגיש כיום לקהל הישראלי הרבה יותר מאשר מקבילותיו בשפות אירופה האחרות, ולכן אנו רואים דחיפוּת רבה יותר בתרגום יצירות שיציגו לקורא העברי מסורות שירִיות נוספות. עוד אנו מתכוונים לייחד מקום מרכזי לתרגומי שירה מודרנית הכתובה בקונוונציות קלסיות. שהרי בניגוד לקלישאה המזהה את המודרנה השירית עם החרוז החופשי בלבד, מרבית המשוררים המובהקים ביותר והנועזים ביותר של המודרנה האירופית כתבו את מיטב יצירתם דווקא בחרוז ובמשקל, ודווקא בתוך כבלי הצורות המסורתיות. הם יצקו את התוכן המודרני והעכשווי ביותר לתוך מבנים שירשו מאבותיהם בשירה, ולא כרכו בהכרח את חדשנותם התכנית בפריעה צורנית. בגיליון הראשון מייצגות את המגמה הקלסית הזאת, שבעינינו היא חלק חיוני של המודרנה השירית, 11 “סונטות האהבה החשוכה” של פדריקו גרסיה לורקה, וכן מבחר סונטות של משורר תור הכסף הרוסי אוסיפ מנדלשטם, בתרגומו של רונן סוניס – מתרגם שירה וירטואוזי ואדיר־כשרון, המתעתד לפרסם גם שירה מקורית פרי עטו באחד מגיליונות “הו!” הקרובים. בגיליונו השני של כתב העת נקדיש פרקים נרחבים לסונטות של ו"ה אודן, למבחר שירים של המשוררת הרוסייה הגדולה מרינה צווטאייבה ועוד.

חלק גדול מהכותבים המשתתפים בגיליון בכורה זה אינם מוּכּרים עדיין לקהל הרחב. לאחדים מהם זהו פרסום ראשון או כמעט ראשון ואחרים פרסמו פה ושם בעבר, אך רק מעטים מקרב משתתפי הגיליון מפרסמים את יצירותיהם לאורך זמן. בחרנו במודע שלא לפנות בשלב זה לסופרים מוּכּרים, ובכלל זה גם לכותבים שאנחנו אוהבים ומוקירים את יצירתם, אף שברור שמבחינה יחצנית ומסחרית זוהי בחירה בעייתית. הסיבה היא פשוטה: בכוונתנו להציג לקורא גלריה חדשה של סופרים ומשוררים, שאנחנו מאמינים בייחודם ובכישרונם, מתוך תקווה להעמיד בסופו של דבר דור חדש של יוצרים על במת הספרות העברית. סופרים המפרסמים את כתביהם לאורך שנים ופרצו כבר לתודעת הקהל אינם זקוקים לשירוּתינו, מה גם שהופעתם מעל דפי “הו!” בהכרח תסיט את תשומת הלב מכותבים ידועים פחות. חריג נכבד ל“כלל” זה בגיליון הראשון הוא יהושע קנז, שבחר לפרסם ב“הו!” – לראשונה – תרגומי שירה פרי עטו. יחד עם זאת, השיקול המרכזי בפרסומה של יצירה הוא כמובן טיבהּ, ושום שיר או סיפור טוב שיישלח אלינו לא יידחה רק משום ש“איתרע מזלו” להיכתב על ידי סופר בעל שם. בפרסום של שירה מקורית ומתורגמת אנחנו מבקשים ללכת בדרכם של כתבי עת כ“סימן קריאה”, “עכשיו” ו“חדרים”, שהשתדלו בדרך כלל להקצות לכל משורר מקום נרחב יחסית בגיליון, ולעתים הדפיסו אף מחזורי יצירה שלמים. אנחנו מעדיפים את הגישה הזאת, המאפשרת לקורא להתוודע באורח מעמיק יותר לעולמו של כל משורר, גם אם מחירה הוא צמצום יחסי של מספר המשתתפים בכתב העת.

בפתח הגיליון הראשון בחרנו לפרסם קטעים מתוך מחזה חדש בחרוזים שכתבה מאיה ערד, עיבוד עכשווי וישראלי מאוד למחזה רוסי קלסי פרי עטו של גריבוידוב (קטעים מקבילים מן המחזה הרוסי מובאים כנספח לתמונות המחזה, בתרגומו העברי של רונן סוניס). מאיה ערד פרסמה לפני כשנה רומן בחרוזים, “מקום אחר ועיר זרה”, שהצלחתו המרהיבה הן בקרב המבקרים והן בקרב הקונים (רומן עברי בסטנזות אונייגיניות שהיה לרב־מכר!) היא לטעמנו עדות ניצחת להתחדשותה האפשרית של הכתיבה ה“קלסית” בספרות הישראלית, וסנונית מבשרת ראשונה לתקוות העצומות שההתחדשות הזאת צופנת. במחזה “צדיק נעזב” מוכיחה מאיה ערד כי לא היה זה הישג חד־פעמי: אדרבה, די בקטעים המתפרסמים כאן כדי להעיד כי היא משכללת עוד יותר את הוירטואוזיות הצורנית, את כשרון הסיפור ואת חריפות ההבחנה שאיפיינו את הרומן, ומוציאה תחת ידה יצירה נדירה ביופייה ובבשלותה.

מחזור השירים הראשון בגיליון הוא פרי עטה של סיון בסקין, משוררת שעדיין לא פירסמה ספר, אך כישרונה כה זועק ועולמה השירי כה מובהק, שאין לנו ספק כי היא עתידה להיות לאחד הכוחות הבולטים בשירה העברית של השנים הבאות. עד כה פירסמה בסקין משיריה באתרי אינטרנט ובכתבי עת שונים, והרבתה להופיע בקריאת שירים במסגרות שונות, אך טרם זכתה ולוּ לשמץ מן ההכרה שהיא ראויה לה. סיון בסקין נולדה בווילנה ושפת־אמה רוסית. לעתים נדמה כי היא יוצקת לשיריה – שירים הכתובים עברית נהדרת: עברית על־זמנית, אך בה בעת גם עכשווית וגמישה במידה מעוררת השתאות – משהו מִנגינתו של האַקְמֶאיזם הרוסי, משהו משכיל ונועז, ששנים רבות לא ראינו כדוגמתו בעברית. די לקרוא את “ארץ עיר”, שיר הקינה המצמרר שכתבה בסקין על רוברטאס, בן־דודה הליטאי שנרצח על ידי אנשי המאפיה המקומית (שיר בן שלושה חלקים המופיע במסגרת המדור “וריאציות גולדברג”), כדי לשלוף ממחסני התודעה את התמרור הנדיר כל כך: “עצור שירת אמת לפניך”.

אין טעם להרחיב כאן את הדיבור על כל אחד מן הכותבים, אף שמפתה מאוד להשתמש בבמה הזאת כדי להאהיב על הקוראים את האהוב עלינו. מוטב ליטול את הגיליון ליד ולקרוא בו קריאה חופשית וחסרת־פניות. אנחנו מבקשים להודות מקרב לב לכל מי שסייע לנו במלאכת הכנת “הו!”, ובמיוחד לאפרת מישורי ולאנה הרמן שהשתתפו בתכנון כתב העת ונסכו עליו מהשראתן, לאדם רבינוביץ, העורך הגרפי של “הו!”, לשרה שׂריג ולרפי מוזס שהתקינו את הגיליון לדפוס, לחנן אלשטיין מהוצאת אחוזת בית, שעמל במרץ ובתבונה על הפקת הגיליון, ולשׂרַי גוטמן, המו“לית שלנו, שליוותה את “הו!” משלביו הראשונים ופרשה לרגלינו שטיח אדום של נדיבות ושל ידע. תודתנו נתונה גם לכותבים הרבים ששלחו לנו כתבי יד. כתובתנו: “הו!, כתב עת לספרות”, ת”ד 3040, תל אביב, מיקוד 61032, וכן במייל