המחזה “צדיק נעזב” מבוסס על מחזהו הרוסי של אלכסנדר סרגייביץ' גריבּויֶדוֹב (1795–1829), “צער מתוך חוכמה” (הידוע גם כ“מרבה דעת מרבה מכאוב” או “חכם ורע לו” בעברית). עלילת המחזה הרוסי מתרחשת במוסקבה, בשנות העשרים של המאה התשע־עשרה. צַ’אצְקִי, הגיבור הראשי, שב למוסקבה אחרי שלוש שנים שבהן טייל מחוץ לרוסיה, היישר לביתו של פָּאבֶל פָאמוּסוֹב, ידידו של אביו המנוח, שבבתו, סופיה, הוא מאוהב. אלא שבמהלך שלוש השנים שבהן נעדר שכחה אותו סופיה והתאהבה במלצ’לין, מזכירו של אביה, בחור שתקן וחסר פרוטה. פאמוסוב, מצִדו, מייעד לבתו חתן אחר – איש צבא בשם סקאלוזוב (המתואר באופן מגוחך – נועזוּת שאין כמותה בתקופתו של גריבוידוב). במהלך היום שבו מתרחש המחזה, מנסה צ’אצקי לשוב ולזכות באהבתה של סופיה, ומסרב לראות את הסימנים הברורים המעידים שכבר אינה אוהבת אותו. במהלך נשף בבית פאמוסוב המתקיים בערב, עוקץ צ’אצקי את מלצ’לין. סופיה, כנקמה, מפיצה בין האורחים שמועה שצ’אצקי יצא מדעתו. האורחים כולם מאמינים לשמועה בשמחה. צ’אצקי מוקא מתוכם כמצורע, וסופו שהוא עוזב את מוסקבה שלא על מנת לשוב.

גריבוידוב, כמו פושקין, מת מוות אלים בגיל צעיר (בעת התנפלות אספסוף על שגרירות רוסיה בטהרן, שם שימש שגריר), אך בניגוד לו, נותר אלמוני מחוץ לרוסיה, והותיר אחריו רק מחזה אחד שלם (נוסף על כתבי נעורים). המחזה הפך מרכזי ביותר בתרבות הרוסית, ושורותיו היו לציטוטים מוּכרים המשמשים בלשון היום־יום. מראש ברור שלא ניתן לתרגם את המחזה, בגלל שפע ההקשרים, הביטויים האידיומטיים ואמרות הכנף. לעומת זאת, התמה – מתח בין־דורי בין הדור הישן, הנאמן לשלטון ולערכים הישנים, לבין הדור הצעיר, המרדז והספקן – היא כמובן תמה קומית בת־בלי־זמן, ומתבקש היה לשמור אותה בגרסה העברית.

במחזה הרוסי, המתח הוא בין פאמוסוב ובני דורו הקשישים, הנאמנים לחצר ולשלטון הצארי, לבין צ’אצקי, החותר לחופש ובז לצביעות ולהתרפסות של הדור הקשיש. ברקע נמצאים, כמובן, הדקאבריסטים הרוסים וההתקוממות של 1825, אף שאינם נזכרים בשמם (המחזה נאסר להצגה על ידי הצנזורה והוצג, בקיצוצים, רק לאחר מות המחבר), ובגרסה העברית? כב“מקום אחר ועיר זרה”, אני נהנית מן המשחק בייצוגים של התרבות הישראלית, שכשלעצמם הפכו שגורים, כמעין קלסיוּת־זוטא שלנו. ובכן, המתח, נאמר, הוא כך: בין דור המדינה, הנאמן לערכי ה“ציונות” ומאמין בלי סייגים בצדקת דרכו, לבין הדור הצעיר, המורד בערכים אלה.

כמו המחזה הרוסי, גם “צדיק נעזב” מתרחש במרוצת יום אחד, ערב יום העצמאות החמישים של ישראל. הקטע שלהלן מהווה כשלושה רבעים מהמערכה השנייה. הגיבור, עומר, שב משהות ארוכה במרכז אסיה, ספק טיול של אחרי צבא ספק בריחה והתבודדות, ומתייצב אצל חבריו של אביו המנוח, גיורא וחביבה, שהבטיחו לאביו לפני מותו שישגיחו על בנו. עומר מתעניין בבתם של גיורא וחביבה, כנרת, אך הם עצמם היו שמחים לראותה משודכת לגורי הר־סיני, איש מחשבים ויזם היי־טק. פרט לדמויות שנזכרו מופיעה גם גלינה, העוזרת (“הרוסייה”) של גיורא וחביבה, וריאציה על דמות המשרתת שבמקור הרוסי.

עצם העברת יצירה משפה לשפה הוא מעשה רוסי מאוד. רוב היוצרים הרוסים תירגמו, עיבדו וכתבו “בעקבות” יוצרים בשפות זרות, והגבול בין השלושה הוא לעתים קרובות מטושטש. לדעת רבים, שואב “צער מתוך חוכמה” את השראתו מ“המיזנתרופ” של מולייר (ההשפעה הצרפתית אופיינית, כמובן, לספרות הרוסית של המאה התשע־עשרה).

המחזה שונה מן הרומן־בחרוזים “מקום אחר ועיר זרה”, שתבניתו המשקלית היתה זהה לזו של “יבגני אונייגין” לפושקין, אך עלילתו היתה אינטרפרטציה חופשית למדי של עלילת הרומן. כמובן, אני שומרת על המשקל (יאמב באורך שורות ובמבנה סטנזה חופשי, אך בהקפדה על שזירה לסירוגין של חרוז נקבי וזכרי), אולם הפעם היחס בין העלילות הדוק ביותר – את גריבוידוב, סוף סוף, טרם תירגמו לעברית: כאן אני במקצת גם בתפקידו של שלונסקי.

עם זאת, ההעברה לעברית הצריכה מעבר לסולם מוזיקלי שונה. המחזה של גריבוידוב מתרחש בעולם הסלוֹנים של המאה התשע־עשרה – עולם של שנינויות המוחלפות בנשפיות ושורות אלגנטיות הנכתבות באלבומי נערות – כל כולו פואטיות ואלגנטיות מילולית (דוברי אנגלית משווים אותו לעתים קרובות לאוסקר ויילד – אך בעוד השנינות של ויילד היא בעיקר תוכנית, אצל גריבוידוב היא מזוּוגת עם אלגנטיות צורנית נדירה). לעומת זאת, עולמו של “צדיק נעזב” הוא עולם של ישירות, חִספוס וסתם גסות בריאה של ישראל של סוף המאה העשרים. פואטיות בנוסח גריבוידוב תיראה זרה לעולם הזה. עם זאת, מצאתי שגסות הרוח הזאת יכולה להיות פואטית בדרך משלה, ואפילו, לעתים, אלגנטית.

השתדלתי לשמור לא רק את רכיבי העלילה, אלא גם חלק מאמרות הכנף, ובייחוד את המונולוגים השזורים לאורך המחזה. בקטע הנתון ישנם שלושה מונולוגים כאלה: המונולוג הפותח של חביבה, המונולוג שבו היא משבחת את דור הוריה ואת דורה שלה, ומונולוג התשובה של עומר. לכולם מקבילות במערכה השנייה של המחזה הרוסי.