פרופ' יפה ברלוביץ ־ מרצה בכירה במחלקה לםפרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ויו"ר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטים ולחקר המגדר.

דני בר־מעוז הכתיר את ספרו אודות מרים מזרחי מדהלה בשם: ואת עלית על כולנה. משפט זה, הלקוח מספר משלי (פרק ל"א), הוא רק חלק מהפסוק האומר: “רבות נשים עשו חיל, ואת עלית על כולנה”. בהרצאה כאן אני רוצה להתייחס לרישא של הפסוק (“רבות נשים עשו חיל”), כי כאשר התחלתי לבדוק ולקרוא אודות נשות שעריים בתקופתה של מרים (החל משנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה), למדתי לדעת שמרים מזרחי, עם כל היוזמה והעשייה הברוכה שלה, לא פעלה בחלל ריק. היא חיה ופעלה בקהילה של נשים, שרבות מהן היו נועזות ופעילות כמוה, ורבות מהן עשו חיל. אבל כמו שהציבור הרחב לא ידע על מרים מזרחי עד שפרסם בר־מעוז את ספרו, כך אין הוא כמעט ולא יודע על קהילת הנשים בשעריים דאז. לפיכך, ריכזתי מספר ממצאים ראשונים מתוך מחקרי העוסק בקהילת נשים זו, ואני רוצה כאמור לחלוק אותם עמכם.¹

שהרי מה אנחנו (הציבור הרחב), יודעים על תושבי ותושבות שעריים? מה סיפרו לנו כל השנים על היהודים־העולים יוצאי תימן במושבות? סיפרו לנו כיצד הובאו לכאן בתקופת העלייה השנייה ככוח־עבודה זול: הגברים כפועלים חקלאיים בכרמים ובפרדסים, והנשים כעוזרות בית ומטפלות בילדים. וכשהייתי סקרנית לדעת יותר על טיבן של הנשים, חיפשתי וקראתי בעיתונות ובספרות של העליות הראשונות, פגשתי שוב ושוב באותו סטריאוטיפ שגור של דיוקן אישה תימניה שהוצג תמיד כאישה נכנעת, חלשה וכפופה המשמשת קרבן כפול לשתי חברות גבריות פאטריארכליות: החברה המסורתית של יהוודי תימן, שהתעקשה להחזיק את האישה במסגרת צרה ומגבילה של משק בית, אימהית ועבודה, אסרה עליה כל אפשרות לפעילות ציבורית ובעיקר לא ללימודים והשכלה. ומצד שני, החברה הפטריארכלית המתבדלת והמתנשאת של בני המושבתות האשכנזים: ביניהם מייסדים, תושבים, סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים, שנהגו ביוצאי תימן כאדונים, והרשו לעצמם לנצל ולהתעלל בעוזרות הבית התימניות, וכל זה במעמד היסטורי הרה־גורל של “תחיה לאומית”, “קיבוץ גלויות”, ו“מיזוג גלויות”.

לא כן בעדויות שקובצו ונערכו בעשורים האחרונים. בצד מידע על אודות הקיפוח והניצול של עוזרות הבית התימניות, נוסף מידע חדשני ומפתיע שיודע לספר גם על זקיפות קומתה של אישה תימניה בתקופת היישוב, ועל נסיונותיה האמיצים למחות ולהיאבק עם שני המחנות: המחנה הגברי הפרטי שלה במסגרת המשפחה והבית (לענייננו כאן: בשעריים), אבל גם עם המחנה הגברי האשכנזי של הממסד במושבה, כי נשות שעריים, חרף מעמדן החברתי הנחות, לא שתקו ולא נכנעו, להפך. ללא כל השכלה או הכשרה לימודית, ולא כל שכן – ללא כל נסיון של מאבקים ציבוריים, יצאו לשמור על כבודן ולהחזיר מלחמה שערה. לכן ציינתי מלכתחילה שמרים מזרחי לא פעלה לבד. המעטפת החברתית השיתופית של נשות השכונה, שיזמו כמוה ומרדו כמוה – גיבתה ותמכה בה, כפי שתמכה בכל אישה בשכונה שהעיזה לצאת ולפעול, כל אחת בדרכה שלה, בסגנונה ובכוחותיה היא. קחו למשל את יהודית גאזי. יהודית התאלמנה בגיל צעיר, עבדה ככובסת משחר עד חצות כדי לפרנס את ילדיה. והנה אישה זו, שנמצאה בתחתית הסולם הכלכלי־חברתי, ללא בעל וללא הגנה, מושתקת ומוחלשת, העזה לקום ולהפר את ההוראה המפורשת שתיקנו הרבנים בני העדה, והיא: איסור על נשים ללות את המת לבית עולמו.

זה קרה ב־1940, כשמורי דויד נדב שהיה אהוב ונערץ על בני כל העדה, הלך לעולמו, ובהלוויה הגדולה שנערכה לו ביקשו גם הנשים לחלוק לו כבוד אחרון. אבל כאמור הרבנים אסרו עליהן. יהודית גאזי לא השלימה הפעם עם הגזרה. היא חשה שאיסור משפיל זה בא להפלות ולבדל אותה כאישה, מהאבל המשותף, וממילא למנוע ממנה להביע את צערה הרגשי והדתי עם כולם. והיא התקוממה: אספה את חברותיה הנזופות שנשארו בצד, והתחילה לדרבן אותן להצטרף בכל זאת להלוויה. הנשים התלבטו, בעיקר פחדו מהבעלים, אבל יהודית שיכנעה אותן ש“ארץ ישראל היא לא תימן”, ואם הן רוצות ללכת אחר מיטתו של הרב, הן זכאיות לממש את רצונן. ואכן, סופו של דבר שכולן הצטרפו והלכו, וגם אם הרבנים גרשו אותן שוב ושוב, הן המשיכו לצעוד. מאז נוצר תקדים שביטל את האיסור, ונשות השכונה התחילו להשתתף בהלוויות, כמו הגברים.

מעניין לציין, שהנימוק “ארץ ישראל היא לא תימן”, שב וחוזר כקלף משכנע דווקא על ידי הנשים, מסתבר שבעניין זה, גילו הגברים נוקשות יתר והמשיכו לדבוק בקנאות במנהגי תימן גם במסגרות ליברליות של “היישוב החדש”; ואילו הנשים גילו סקרנות, ואפילו פתיחות, לגבי צורות החיים החדשות, כי אלה לא פעם היטיבו והקלו עליהן. כך למשל כַדיה צַעדי שהחליטה גם היא, ש“ארץ ישראל היא לא תימן” ולכן בעניין "פרו ורבו: – בחרה להביא לעולם רק שני צאצאים, וכאשר היו אלה בנות, אף לא ניסתה להיכנס שוב להריון כדי להביא בן־זכר, להפך. עבדה יומם ולילה כדי לתת לבנותיה את החינוך הטוב ַביותר.

כדיה אימצה את המנהג הארץ־ישראלי־אשכנזי של משפחה קטנה בת שני ילדים, ומרים נדב אימצה את המנהג המערבי־רומנטי של זיווג מתוך האהבה. סיפורה של מרים נדב עשה לו כנפיים בתקופת היישוב, אם כי הוא בעצם סיפורה של הבת שושנה, שהלכה שבי אחרי חלוץ אשכנזי חילוני, קלמן בסין, וסרבה לזיווג שייעד לה אביה הרב דויד נדב, לעיל. מֶרד הבת בסמכות הבלתי מעורערת של האב, זעזע את המשפחה ואת הקהילה כולה עד כדי כך, שעם נישואיה קרע האב את בגדיו וישב עליה “שבעה”. בשבילו היא נחשבה כמתה. לא כן האם מרים. היא לא הסכימה להחרים ול“המית” את בתה אך ורק בשל הליכתה אחר רגשות לבה. מרים, אישה מאמינה ושומרת מצוות, מעולם לא יצאה נגד מנהגי הדת ומוסכמות העדה. אלא שהפעם העזה לא רק להמרות את פי בעלה אלא גם להוכיח אותו על פניו. מתחילה הודיעה לו שאין היא מתכוונת לקחת חלק באבלו (“לבדך תשב באבלך־איוולתך”), ובהמשך, הטיפה לו מוסר בהציעה לו להתנער מאותם מנהגים מיושנים של יהודי תימן שאינם עוד רלוואנטיים לארץ החדשה, ולנסות להיות קשוב גם למציאות הסובבת: “זוהי עצת אישה שלא למדה קרוא וכתוב, ולא תורה וחכמה כמוך… ואישה זו אומרת לך – הַרְפה מהבַת… מה חטא באהבתה? מנהגי תימן שידענו, כמה מהם יש להשאירם בתימן… והלוא אנחנו כבר בארץ ישראל”.²

למקרא המשפטים החכמים והאמיצים האלה, שנאמרו על ידי בת תימן לפני תשעים שנה (1920), אני שואלת את עצמי מניין שאבו נשים אלה את היכולת להשמיע את קולן בצורה חתרנית ונועזת כל כך?

מחקרים שנכתבו בארץ ובחוץ־לארץ שעסקו באישה־המהגרת, ובעיקר זו שעברה מחברה מסורתית־שמרנית לחברה מעורבת מודרנית – מלמדים אותנו, שהגירה יכולה לשמש מנוף להעצמתה של האישה, כיוון שבמעבר הדרסטי מארץ לארץ ומתרבות לתרבות – מסגרות החיים השונות נסדקות, הנורמות החדשות מעוררות שינויים, ובראש וראשונה שינויים ביחסי הכוח במשפחה³; וראו מחקריה של הסוציולוגית הישראלית עזיזה כזום. מחקרים אלה מורים שדווקא ההכרח הכלכלי, שמוציא את האישה־המהגרת לעבוד מחוץ לבית, עם הכנסה כספית משלה, וחופש תנועה ללכת ולבוא בלי פיקוח הבעל או המשפחה – כל התנאים האלה מעודדים את האישה־המהגרת למַנֵף את עצמה ולחולל שינויים שתמיד אולי רצתה בהם⁴

אין ספק ששינויים אלה השפיעו וקרו גם לנשים בשעריים, אבל ממקורות נוספים ניתן ללמוד שבנות תימן אלה, הגיעו ובאו לארץ עם מורשת של זקיפות קומה וגאווה – עוד משם. מקורות אלה הם, בין היתר, אותם מחקרים סוציו–פואטיים אודות שירתן של נשים. כמו ספרו של נסים בנימין גמליאלי על השירה העממית של הנשים היהודיות בתימן, או מאמרו של טוביה סולמי על מוטיבים של מחאה בשירת הנשים בתימן⁵ שירה זו מלמדת כי חרף שוליותה של האישה בחברה היהודית המסורתית בתימן, היתה לה מסגרת חברתית נוספת משלה: מסגרת של חברת נשים כמוה. בה הרגישה חופשית ושווה לשחרר את מצוקותיה ותסכוליה כשהיא נותנת ביטוי למחשבותיה, רגשותיה. כעסיה וגעגועיה, וכל זה באמצעות השיר. היתה זו שירה שבעל פה. שירה שלא נכתבה (הנשים לא למדו קרוא וכתוב), אך הושמעה ושוננה על ידן מפה לאוזן כשהיא מספרת על עולמה הביתי־משפחתי־האינטימי (אהבה, אימהות, חיי משפחה מחד, ומשברים, אכזבות ופגיעות מאידך). שירה זו שהיתה מודעת למצבן של נשים כנשים, לא היססה לעסוק גם במערכות כאובות ומודחקות שבינו לבינה, כשהיא מוחה, זועמה ומתריעה נגד הגברים ונגד יחסם הדכאני לנשים. בכלל אלה, שירה של אישה צעירה שמכריחים אותה להינשא לזקן: אשת איש הנעלבת שבעלה יודע רק לזלזל בה; וכן שירי סבל אודות ההריונות הרבים או קינות על בית שהיה עם השנים לבית־כלא. ועוד כהנה וכהנה.

למותר לציין כי מודעות נשית זו, לרבות הנחישות להגיב על כל עוול וקיפוח, ליוו את האישה התימניה גם בבואה לארץ. ולכן במושבה או בעיר, במסגרת עבודותיה בבית או בשדה, היא לא השלימה עם היחס המשפיל ומתעלל שהפגינו כלפיה האדונים והגבירות – כמובן מאליו. להפך. לא פעם יצאה נגדם ללא פחד וללא חשבון, לשמור על כבודה ולהקפיד על כל המגיע לה, ולא כל שכן – שכר עבודתה. כך קרה עם יונה קירט, שעבדה ככובסת אצל אחת הגבירות ברחובות, וערב אחד, אחרי יום כביסה ארוך ואחר שסיימה לנקות את הדוד, נזכרה מעבידתה שנשארו עוד זוג גרביים מלוכלכים, ואם לא תכבסם עכשיו ומייד – לא תקבל פרוטה. יונה לא נכנסה עימה לדין ולדברים, רק הניפה את הדוד על האשה, והלכה אל תחנת המשטרה הקרובה להתלונן. כאן יש לזכור את מקומה השביר של הכובסת – הן כפועלת קשת־יום והן כתימניה, התלויה בכל ישותה ופרנסתה בגבירה נותנת לחמה. ואף על פי כן, יונה קירט אינה מוותרת, היא מסמנת לעצמה את גבול הנסבלות של ‘עד כאן לקפריזות של הגברת’, ואחרי יום עבודה מפרך, כשהיא עייפה ואולי גם לא שבעה דייה, היא לא נכנעת לעלבון ולניצול, והולכת לתחנת המשטרה להלחם על זכויותיה.⁶

בין העדויות הרבות אי אפשר שלא להעלות על נס את סיפור מאבקן של הילדות, עוזרות הבית הקטנות. כידוע, אנש רחובות נהגו להעסיק לא רק נשים בוגרות אלא גם את בנותיהן – ילדות מגיל שש שבע, ששימשו כמשרתות לכל דבר. המשפיל מכל היה: שהם הכריחו ילדות אלה לעבוד שבעה ימים בשבוע, ללא יום מנוחה וללא שבת, אם כי רבים מהם היו שומרי מצוות ושמרו על קדושת השבת. כלומר, ילדות אלה נתפסו על ידם בבחינת הפקר, ללא זכויות כבנות־אדם וכיהודיות. אלא שגם ילדות אלה התקוממו בסופו של דבר. גם הן חשו בעוול הנורא שנעשה להן כשמנעו מהן לשמור את השבת ולהנות ממנה ומקדושתה יחד עם כל בני משפחתן וקהילתן, ושבת אחת החליטו להישאר בבית ולא ללכת לעבודה. היו אמהות שגערו בהן על סרובן, ואפילו דחפו אותן ללכת אל בית גבירתן כדי לא לאבד את מקום עבודתן ופרנסתן.

אבל רוב הילדות התעקשו. ונראה שגם הבנים הבוגרים היו בעזרתן. כך קרה שבימי שבת בבוקר, היתה מתאספת קבוצה של ילדות־שובתות באמצע הדרך בין שעריים לרחובות, וכל ילדה־עובדת שהֵפרה את השביתה ויצאה לרחובות בכוונתה לשרת את גבירתה בשבת, נחסמה ולא הותר לה להמשיך. כמה שבתות ארך המרד? אין לדעת. אבל בארכיון ברחובות ישנו צילום של משמרת הילדות הסרבניות. בצילום רואים קבוצה של ילדות בנות עשר ־ אחת עשרה, מחזיקות בזרועותיהן ענפים של עצי דקל ומנפנפות להתראה. ואכן, מה יכלו ילדות אלה לעשות? דגלים ושלטים, כפי שנוהגים לאחוז בהפגנות, לא היו להן, אך עמדו לרשותן ענפי דקל, ובאמצעות ענפים אלה שהתריסו כלפי מעלה, הפנינו את זעקתן המושתקת נגד בני המושבה ונגד האדונים והגבירות, מוקיעות את עוולותיהם⁷.

בנוסף למאבקים, שניהלו נשות שעריים כל אחת במרחב האישי שלה, קיים מידע נוסף מאותן נשים ומאותן שנים: מידע נישכח ונעלם שלא נחקר ולא נבדק עד כה, ושעל פיו שאבו הנשים כוח, עידוד ותמיכה להמשיך ולהיאבק לא רק במרחב האישי אלא גם במרחב הציבורי. במרחב ציבורי זה קמו ארגוני נשים שהתחילו לפעול ברחובות בראשית שנות העשרים, כשהם שואבים אליהם גם את נשות שעריים. מי הם ארגונים אלה?

בספרו ואת עלית על כולנה, מתחקה דני בר־מעוז אחר מעורבותה של מרים מזרחי בבעיותיהן ובמצוקותיהן של הנשים בשעריים, כשהיא עוזרת להן להינשא, משמשת עבורן בבוררות ומגשרת שלום בית, מלווה אותן בהליכים המתישים של גירושין, ומגינה על נשים שנושלו על ידי בעליהן (או משפותיהן) מזכויות ברכוש ובירושה. לצורך זירוז וקידום פעילויות אלה, הרבתה מרים מזרחי לכתוב מכתבים למוסדות שונים, כאשר בראש כל מכתב התנוסס שמה כנציגה של “התאחדות נשים לשווי זכויות”. בר־מעוז, מייחד את מרים כאישה עצמאית ואינדיבידואליסטית הפועלת בשטח כמוסד סוציאלי של אישה אחת, כמו שאינו מאמין לשיוכה לארגון נשים זה או אחר, לפיכך הצעתו בעניין זה היא: “הדעת נותנת שמרים עשתה שימוש מניפולטיבי בשמות פיקטיביים על מנת לחייב את הרשויות השונות להתייחסם בכבוד הראוי לפניותיה”.⁸ כלומר, מרים “המציאה” ארגונים שלא היו ולא נבראו, והעמידה עצמה כנציגתם, במגמה למשוך תשומת לב ולהרשים את נמעני מכתביה להתייחס אליה ולהיענו לבקשותיה בכבוד.

ובכל לאור מחקרים שערכתי לגבי קיומם של ארגוני הנשים במושבות בתקופת היישוב (וביניהם ראשון לציון ורחובות)⁹. משתמע כי מרים מזרחי לא נקטה כאן בתחבולות. הלוגו האמור (“התאחדות נשים לשווי זכויות”) המופיע בראש מכתביה, מודה כי נמנתה על אחד (ואולי שניים) מארגוני הנשים שפעלו ברחובות משנות העשרים ואילך, האחד הוא “התאחדות נשים עבריות לשיוויון זכויות בארץ ישראל” (הוקם ב־1922). השני – “הסתדרות נשים עבריות” (ב־1923). כאשר הוקמו ארגונים אלה ברחובות, מרים היתה נערה בשנות העשרה שלה, אבל אין ספק שמשנות השלושים ואילך (גם אשת־איש ואם לילדים קטנים), יזמה לגייס כל גוף שיש בו כדי לתרום ליעדיה – בסיוע לשכונה, לתושבים, ובראש בראשונה לנשים ולילדים. לפיכך יש להניח שהיתה גם הנחשונית והמובילה בשכונה לקום ולהצטרף לארגוני הנשים ברחובות.

כדי להמחיש מה טיבם ומגמתם של הארגונים לעיל, וכיצד השתלבו בהם נשות שעריים ונשות רחובות לכדי עשייה משותפת. אציג מבחר מסמכים (דו"חות, מכתבים רשמיים, קטעי עיתונות) שעניינם פעילות הנשים במקום באמצע שנות העשרים (1924–1927). כנצפה, רוב המסמכים שבידי – נתחברו אז, ורובם ככולם נכתבו ונוסחו על ידי החברות (האשכנזיות) מרחובות, אלא שלאחרונה הצלחתי להשוות ולהצליב אותם גם עם מידע שאספתי מעדויות של נשים משעריים – אם מתוך ספרי היובל השונים שנכתבו ונערכו על המקום¹⁰, ואם משיחות וראיונות שניהלתי עם בני הדור השני, שסיפרו על המתיישבות הראשונות בשכונה.

ונפתח בכמה פרטים בסיסיים אודות הארגונים עצמם. “התאחדות נשים עבריות לשיוויון זכויות” נוסדה בירושלים ב־1919, במטרה ללחום לחקיקת זכויות יסוד לנשים היהודיות בארץ ישראל, כאזרחיות שוות בחברה החדשה ההולכת ונבנית, בעוד המנהיגות הגברית – הציונית והסוציאליסטית – עם כל יומרותיה לְקִדמה ולמודרניות ־ דחתה מתן זכויות אלה, כל אחת מנימוקיה שלה.¹¹ פרט לכך, הקימה ה“התאחדות” סניפים ולשכות משפטיות בערים ובמושבות, שסייעו במתן ייעוץ ועזרה משפטית לנשים, ובעיקר לנשים חסרות יכולת¹²

הסניף והלשכה המשפטית ברחובות הוקמו כאמור ב־1922, והנה שנה לאחר מכן (ב־1923) הוקם ברחובות ארגון נוסף: “הסתדרות נשים עבריות”, שני הארגונים שעלו זה בצד זה, כאשר כל אחד מהם עוסק בנושא חברתי אחר, ה“התאחדות” התמקדה בענייני נישואין, גרושין, ירושות, עגונות וכדומה; ואילו ה“ההסתדרות” העניקה עזרה סוציאלית לאימהות, ילדים ונשים בהריון, עזרה זו מצאה את ביטויה לא רק בתמיכה כספית אלא בעיקר בהדרכה לימודית. אמהות אשכנזיות ותימניות, רובן עולות חדשות, למדו כאן כיצד ללגדל את ילדיהן בארץ הזאת. באלה בגדים מתלבשים, מהו המזון היעיל והבריא עבורם, ואין לטפחם בסביבה של היגיינה ראויה. ארגונים אלה פרסמו גם בבטאונם: כמו בטאונה של “התאחדות” – החוזר – שהופיע מעת לעת, ואילו פרסומה של “הסתדרות הנשים” – האישה. יצא לאור כירחון (1926–1929)¹³ ירחון נשים ראשון זה, דן בצורה רצינית ומעמיקה בסוגיית האישה בארץ, ובמקומה הפרובלמטי בכלכלה, במשפט, בחברה ובמשפחה. וכן הציע מדורים שונים, ביניהם המדור “ידיעות מכל הארץ”, עדויות על הפעילות בסניפים השונים. בין ידיעות אלה ניתן לקרוא גם על פעילות הנשים בסניף רחובות, והנה מקצת מהן:

הידיעה הראשונה היא מאפריל 1926, שבאה תחת הכותרת “תימניות חברות הסתדרות נשים עבריות”, הדיווח אומר כך: “אחרי תעמולה נמרצת למשוך את הנשים התימניות הגרות בשערים לקחת חלק בעבודה ציבורית, נכנסו לסניף רחובות שלושים ושבע נשים בתור חברות, ושתיים מהן לוועד המרכזי המקומי”.

הידיעה לדעתי מרתקת אם לא מרעישה. שלושים ושבע חברות משעריים, שאין ספק שהיו נשים עובדות, בעלות משפחות מרובות ילדים, עסוקות וטרודות בשלהן, מחליטות לחרוג מהפעילות הפרטית בבית ובמשפחה ולחבור לארגון נשים לעשייה ציבורית. כדי לעזור ולסייע לנשים בשכונה, ויש לזכור, שכל זאת ב־1926, כאשר השכונה התנהלה ללא כל חסות מוניציפלית רשמית של מועצת רחובות¹⁴, כלומר, ללא תשתיות אלמנטריות של כבישים, ביוב, מים וחשמל, ללא מוסדות טיפוליים של עזרה רפואית. מכאן הצורך הראשוני והמיידי שהעלו חברות הארגון ברחובות היה להעניק מהשרותים הרפואיים הקיימים במושבה גם לתושבי השכונה. ואכן, זמן קצר לאחר ש–37 הנשים משעריים היו לחברות בארגון, הופיעה בהאישה ידיעה נוספת בנידון (מאי־יוני 1926): “זה שנתיים שברחובות קיימת תחנה לטיפול ביונקים שמנהלת “הסתדרות נשים עבריות' בעזרת 'הסתדרות מדיצינית הדסה” (מה שלימים קראו “טיפת חלב”. י:ב). והנה, הודות למסירות של אחות התחנה הגב' זסלבסקי, וביקוריו הקבועים של רופא המושבה ד”ר מרשוב… הספיק המוסד הזה להכות שורשים ולהתחבב על קהל המבקרות (התימניות, י"ב)". כלומר, עד קיץ 1926, לא הגיעו כלל משעריים אימהות וילדיהן לתחנת “טיפת חלב” ברחובות. כאמור, הן לא היו חלק ממקבלי השירותים ברחובות. יתכן שנרתעו לפנות לשם מחשש דרך הטיפול הזרה להן או מקבלת פנים לא ידידותית. על כל פנים, התקבלותן של הנשים משעריים כחברות בארגון, ריככה את היחסים שעריים/רחובות ובנו אמון אצל האימהות התימניות, יתרה מזו: יחסם הענייני של האחות והרופא בבדיקת הפעוטים ובלימודם את האימהות פרק בגידול ילדים – תרם גם הוא לאווירה רצויה. האימהות החליטו לפקוד את המקום, כפי שנכתב לעיל, ואף לחבב אותו¹⁵.

עד כאן הקטע הראשון בידיעה, באשר לקטע הבא: “בימים האחרונים שלחה ‘הדסה’ מירושלים כפיות כסף בתור פרס לאימהות המצטיינות ביותר בטיפול יונקיהן. לרגלי הפרס הזה סדרנו חגיגה צנועה. היו נאומים, בשבח התחנה דיברו גם שתי חברות־הועד משכונת התימנים, ואלה האחרונות הדגישו בשמחה שמזמן שהתחנה קיימת, פחתה בהרבה תמותת תינוקות בין התימנים”. הקטע מסתיים בזו הלשון: “יש לציין בשמחה, שהפרסים (כפיות הכסף ששלחה הדסה“, י”ב) נפלו בחלקן, ובצדק, של שתי נשים תימניות”.¹⁶

המידה המובא בידיעה זו הוא אמנם תמציתי, אבל מבין השורות ניתן בכל זאת למלא את הפערים ולהסיק: כי מי שקידם ודחף להישגים מרשימים אלה (פיחות בתמותת תינוקות, אימהות מקבלות פרסים), היו החברות בנות שעריים. אין ספק שהודות לחברות אלה – שהלכו מבית לבית, למדו ואיתרו את קשייהן ובעיותיהן של נשות השכונה, דירבנו ועודדו את האימהות ללכת ולקבל טיפול ב“בטיפת חלב”, והעיקר מסרו דין וחשבון פרטני על כל הנעשה – לוועד החברות הכללי: חשיפתם גם של פרטים קריטיים אלה זרזו לא רק שיתוף פעולה אניטנסיבי ואיכפתי בין החברות התימניות והחברות האשכנזיות, אלא גם דירבנו הקמתה של תחנת טיפת חלב בשעריים עצמה. כלומר, לא מועצת רחובות דאגה לספק לשכונה שירותי בריאות אלמנטריים משלה, אלא ארגון של נשים מתנדבות, שכל מקורותיהן הכספיים נשענו על תרומות וגיוס משאבים מגופים שונים, לרבות עזרתה המאסיבית של “הסתדרות מדיצינית הדסה”.¹⁷

להשלמת תהליך הפעלתו של פרוייקט ראשוני זה – “טיפת חלב” שעריים – להלן מכתב מסכם, שנכתב ונשלח על ידי המזכירה של “הסתדרות נשים עבריות” ברחובות, נעמי קליבנסקי ל“אגודת נשים יהודיות” בליטא, שתרמה את הכספים להקים את התחנה בשעריים, במכתב זה (נובמבר 1926), מספרת קליבנסקי את סיפור התחנה, מהנסיבות להקמתה ועד לחגיגת השקתה. בציינה כי “הנשים התימניות כולן כאחת” גילו עניין רב “בתחנה (למרות שהן מטופלות בילדים קטנים והן עובדות גם בחוץ לביתן ומחוץ לשכונתן)”. עם זאת, לא תמיד עלה בידיהן לבקר עם תינוקיהן את התחנה הנמצאת על אם הדרך בין המושבה לבין השכונה“. לפיכך “הגתה הדסה” רעיון טוב ומועיל להעביר את התחנה לשכונת שעריים”. כאן מפרטת המזכירה שלב אחר שלב בהשתלשלות זו: כיצד הגיעה האחות הראשית של “הדסה” בירושלים, גב' לנדסמן, לבקר בשעריים במטרה להכיר את המקום ואת תושביו: החיפוש שנערך במקום כדי למצוא דירה מתאימה להשכרה עבור “טיפת חלב”; קניית והספקת המכשור והציוד הנדרשים; וכמובן ההחלטה להשכין בדירה זו שתי אחיות־רפואיות", שתגורנה בשעריים ושתהיינה נגישות לחולים גם בשעות הלילה: האחת אחות שהתמחתה בטיפול בתינוקות, והשנייה – אחות מיילדת.

ולבסוף היא מסיימת את המכתב בתיאור חגיגי של מעמד פתיחת התחנה, כאשר כל אנשי השכונה הגיעו משפחות משפחות, עם ילדיהם, ועליהם הצטרפו חברות ואורחות מרחוק ומקרוב. הכל היללו ושיבחו את היוזמה ואת הביצוע, וחברת הועד התימניה (שוב ללא ציון שם), ברכה והודתה לכל האורחות והאורחים שבאו להשתתף עם השכונה בשמחתה, וכינתה אירוע זה בשם “חג הילדים”.

למותר להעיר, כי לא קל היה לתחזק את התחנה מבחינה כספית, וכל פעם איימו לסגור אותה מחדש. על המאמצים של נשות השכונה להדוף איומים אלה, סיפרה רחל גזית, בת השכונה, סיפור שהשלים ואישר את שקראתי במסמכים ובמכתבים משנות ה־20. לפי רחל גזית, אחת הפעמים בה החליטו לסגור את התחנה מחוסר תקציב, היתה ב־1933. כאשר שמעה זאת דודתה מרים מדהלה, החלה מחפשת כל דרך לבטל את רוע הגזרה. בסופו של דבר, פנתה לישראל עובדיה (מוועד השכונה) והציעה לו לנסות לגבות כספים מאנשי המקום. כך הלכו מבית לבית, וחרף עניים המרוד של בני השכונה, כל משפחה נענתה לבקשה ותרמה כפי יכולתה (אם גרוש ואם מיל). בסופו של דבר נגבה סכום ראוי וכאשר צורפו אליו כספים ממקורות נוספים, שבה התחנה לעבוד כרגיל,

סיפור זה מצטרף למאגר סיפורי נשות שעריים המעורבות והפעלתניות; שהרי גם סיפור זה הוא אודות אישה בעלת יזמה ותושיה, שלא השליכה את יהבה על הגבר שיעמוד לה ולקהילה בעת צרה, אלא חשה בעצמה מספיק חזקה לנהל את המגבית בכוחות עצמה, עם זאת, כדי לבנות אמון ולהתקבל על ידי החברה הגברית התימנית לפי הכללים הנוהגים ומקובלים אצלה, היא בוחרת בבן־קהילה מתאים שילווה אותה בהיכנסה ובצאתה מבית לבית,

סיפור זה תורם גם למשוב נוסף: א, הוא מאמת את נוכחותן של רבות וטובות מנשות שעריים שתרמו וקידמו את מצב השכונה, גם אם לא צויינו שמותיהן; ב. סיפורה של רחל גזית שב ומפקיע את בנות השכונה מאלמוניותן, מספק למחקר חומר היסטורי קונקרטי יותר של נתונים ושמות, כך נוסף כאן גם שמה של מרים מדהלה, שכמו מרים מזרחי, יזמה וביצעה פרוייקטים מקומיים עצמאיים משלה, אבל בו בעת שיתפה פעולה עם “הסתדרות נשים עבריות”. אין ספק שנמנתה גם על חברות הארגון, שהרי יש להניח כי התנהלותה הבוטחת בגביית הכספים בשעריים, באה לה לא רק בשל גיבויו של ישראל עובדיה, ולא גם בשל “הסתדרות נשים עבריות” וממילא “הסתדרות מדיצינית הדסה”, שעמדו מאחוריה להשלים את המגבית ולהחזיר את התחנה לפעילותה.

כאמור, מחקר זה הוא רק בראשיתו, ומאגר העדויות הרב אודות העשייה המשותפת שעריים/רחובות, מחכה להמשך בדיקתו. כך לגבי תחנת “טיפת חלב” שהצגנו לעיל, וכך גם לגבי גני הילדים, הארוחות החמות, הקורסים למיניהם (בעיקר הקורס לתפירה) והרצאותיו של ד“ר מרשוב בשעריים. בהקשר זה נזכיר את ישע סמפטר, חברת הוועד של ה”הסתדרות" ואת המֵיזָמים שלה בקרב נשות שעריים: כמו למשל המפגש שהנהיגה פעם בשבועיים. כאשר היתה מזמינה לביתה קבוצה של ילדות תימניות, ויחד עם נערה בוגרת יותר, היו “מסדרות בשבילן שיחות, משחקים ולפעמים גם קריאות”.¹⁸

לסיכום אומר כך: סיפורה של קהילת הנשים ברחובות בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, מציגה מלכתחילה תמונה מסוכסכת ושסועה: מחד נשות המושבה (איכרות מייסדות יוצאות מזרח אירופה, בעלות רכוש ולא פעם בעלות השכלה), הנוהגות ברודנות כלפי העובדות שהעסיקו בבתיהן, כשהן מחקות ומפנימות את התנהגותם האדנותית של בעליהן האיכרים, בניצולם ובקיפוחם את שכיריהם, ומאידך, אותן עובדות יוצאות תימן, עוזרות בית, מטפלות וכובסות, שהתגוררו מחוץ למושבה בשכונת שעריים. עובדות אלה, צעירות ומבוגרות, אימהות וילדות, המשיכו לעבוד בלית ברירה בתנאי מצוקה אלה, בסייען לבני ביתם בשכרן הדל. אך חרף כל זאת הקימו וגידלו משפחות, העניקו השכלה לילדיהן. ובכל הזדמנות מתאימה אף לא נרתעו מללחום על כבודן ועל זכויותיהן. בין שני מחנות קוטביים אלה (על פעריהן החברתיים, הכלכליים והתרבותיים), התמקמה קהילת נשים קטנה נוספת: קהילה של חברות ארגוני הנשים, עליהן נמנו לא רק נשים אשכנזיות מרחובות אלא גם נשים תימניות משעריים. נשים אלה פעלו יחד חרף השסעים וההתנגשויות, כשהן מציבות בזהירות והתמדה אפשרות לגישור ואיחוי. במילים אחרות: פעילות משותפת זו, מורה על נסיון אמיץ ועצמאי של נשים למען נשים, לעשות את רחובות ואת שעריים (של תקופת היישוב) למקום מפגש פתוח וידידותי יותר.