ג' אדר, תרצ"א
מתוך העזבון 🔗
זה כשנה ויותר שהתחלתי לחשוב על המות. הדבר בא אלי פתאום, באמצע חגיגה אחת. בשעת ריקודים – ראיתי פתאום את עצמי נישא על גבי מטה והמון מלוים אחרי.
אני חושב, שבמחשבות אלה כשהן לעצמן יש ענין. צר לי שלא השגחתי בהן עד עתה. מעתה אני רוצה להעלותן על הכתב, לעצמי.
*
אינני יודע כמה אאריך עוד את חיי עלי אדמות. אבי מת בן ששים ואחת, אמי – מתה בירושלים, בהיותה למעלה מבת שבעים. אף אחי – כך. ולי מלאו עתה רק חמישים, ובכל זאת…
אני מרגיש בי אותות מבשרים את קצי.
*
מה היה עלי? עד לפני זמן מה הרגשתי את עצמי מלא נעורים. עתים חשבתי בתמימות, שעודני ילד בין ילדים, כאח לבני ובנותי. אני מרשה לעצמי לפעמים גם מנהגי יַלדות. ופתאום – נקודת מפנה.
יום יום אומר לי: בן חמישים אתה. השקף לאחור: משא שנים, תקופה.
ואני, כמו על כרחי, כופף את ראשי.
שוקע בהרהורים באמצע היום. עושה חשבון הנפש.
*
הלילה לא ישנתי כראוי. על משכבי החלטתי, שאם אקום הבוקר, אתחיל בעריכת רשימותי.
ואולם היה ספק בעיני אם אקום.
ספק זה מתעורר בי זה כמה פעמים בעלותי על יצועי.
אני חושב: מה יהיה אם תתעורר בתי הקטנה, השוכבת על מטתה על ידי, ותראה את “אבא” מת? ואני אהיה קפוא כבר מכמה שעות, ועד אור הבוקר לא יוָדע הסוד.
*
אני יודע, שהשמש תזרח גם אחרי מותי, אבל אינני יודע אם בתי הקטנה תמצא נחמה.
שולמית, שולמית!
*
עיני דומעות.
_______
ד' אדר
לכאורה – חושב אני – חייתי דיי. אם הרצל מת בן ארבעים וארבע – המותר לנו לחיות יותר ממנו? מה אנו ומה חיינו?
אילו היה בידי וגזרתי על כל החיים לאבד עולמם בהיותם בני ארבעים וארבע. לאות מחאה כלפי השמים!
ואחרי מעשה הרצח בברנר, בשנות הארבעים שלו, המותר לי, תלמידו וידידו, לחיות יותר ממנו?
*
אני מודה, שאני אוהב את החיים. בלי פילוסופיה ובלי עקמומיות. אינני לוקח מן החיים הרבה. טיפין, טיפין. משום שאני אוהב אותם. חיי קשורים עם ארצי ועם חיי עמי בארצו. לפקוח עינים בבוקר יום אביב ולראות את ירושלים בהדרה, בטבלה בזיו זוהר עליון, אין חיים יותר עליונים ויותר מתוקים מזה.
ובכלל – איך אפשר ללכת מן החיים?
והלא אני תאב לדעת מה יהיה ההמשך כאן. מה יהיה עלינו בעוד שלושים שנה בארץ הזאת? התהיה מדינת ישראל?
והאנושיות כולה מה תהא עליה? האם לא תחדור אל קץ הפלאות של הטבע?
כמה רועד הלב לקראת הבאות.
*
ואני כבר ראיתי את עצמי בחלום עומד לפני חברי חברה־קדישא המרחצים ומטהרים אותי.
*
השבוע הרגשתי את עצמי הולך ורופף ונפסד בשבתי בבית קפה. חשבתי, שאם אמות מיד – טוב שלא ישאוני הביתה, אלא ל“ביקור חולים”.
למה לזהם את הבית בגופי המת?
ולמה להגדיל יגון?
*
סיירתי אתמול את גני סביב ביתי. כבר קפץ עליו האביב. לבלובים ראשונים. גם הגפנים הוציאו כבר ציצים. שיטה אחת, שהיא כבת שש אמות, הפריחה כולה, והיא דומה לפרח אחד גדול, שושנים ראשונות מלבינות, מאדימות,
מַוְרידות.
אשרי, מה טוב חלקי.
*
הייתי רוצה לדעת מה חושבים הזקנים המתהלכים עלי אדמות והם יודעים בבירור כי חדשיהם, ואולי גם ימיהם, ספורים.
האין כל הליכה והליכה שלהם הידוד אלי קבר?
מה יותר נורא מן הידיעה הוַדאית שבעוד שנה תרקבנה עצמותיך בעפר ותהיה מאכל לתולעה.
כמה גדול עלבון האדם.
ה' אדר
היום קראתי בעתונים על הד"ר ברוך שמת אתמול בתל אביב, באמצע עבודת ריפויו לאחר. האחר נרפא והוא מת לו. כך. פתאום, מבלי שחשב על סופו רגע קודם לכן. ואולי חשב? אולי חשב תמיד, כמוני היום?
*
אני עומד מול המראה ומסלסל בשערותי. אני שוכב על משכבי ומהרהר בתכנית ספר חדש שכדאי לכתבו, –
ומאחורי גבי עומד מי שהוא נעלם ושולח לשון אלי:
– רגע, ואינך!
*
כמה ביקש סופר התהלים לדעת מִדת ימיו!
*
מה אומלל האדם! מיליונות אנשים כבר הלכו לעולם ההוא והם אבודים ואינם!
לא שב אף אחד מהם, ולוּ רק לרגע אחד, לספר מה שם.
כמה גדול העלבון האנושי!
הכל, הכל הולכים למקום אחד. הולכים בגופם, ברוחם, גם במחשבותיהם היותר נעלות, גם ברעיונות נצח, – ועפר יכסם.
איש לא שב משם.
מוזר הדבר מאד.
אולי נאחזים הם שם ברשתות זהב וזוהר ואינם יכולים לשוב.
ואולי כל מה שהיה להם יורד לנשיה, לתחתיות, ואנחנו כולנו נשכחים מהם לעולם.
כי אנחנו בנשיה, בתחום האבדון, והם בחיים העליונים!
אפשר עוברים הם לאיזה מזל לא נדע שמו, או לחסות על הירח, ושם הם צוחקים ממעלה למטה את צחוק הנצח.
כמה עלוב האדם בכל חכמתו, שעד כה לא מצא את פתרון המות ולא עמד גם על סוד החיים.
כמה עלובים אנו, שלא יכולנו עד כה להתקשר עם המתים ולדעת מה מעֵבר לחדלון.
כמה סופרים וכמה עתונאים חרוצים הלכו כבר לעולמם, ועדיין לא נתקבלה מהם אף פתקא אחת.
*
אי שהוא עומד מפיסטו ושולח לשון ומתעלל בנו: – הכל רק זוָעה.
ו' אדר
בשנה זו מת שכני חיים דוב שחר בעצם ימי עלומיו. מת פתאום. הלילה ראיתיו הולך מרחוב עין־כרם, נוטה אל הסימטא, משתמט מראות אותי (ראוהו יחד אתי עוד אנשים) ופונה אל השביל המוביל לביתו. הלך בזריזות. כאדם חי לכל דבר.
*
לפני זמן חלמתי על מותי ושבאו לקבל פני שלמה שילר, יוסף חיים ברנר ועוד. הם היו כל כך מטוהרים ומזוקקים ופניהם הביעו עליזות ושמחה, וכאילו אמרו: הבל הבלים כל העולם התחתון לעומת מנעמי השמים!
אשריהם!?
ח' אדר
אתמול לא רשמתי שום דבר. ואינני רוצה לרשום היום על חשבון אתמול. דבר יום ביומו דוקא.
*
אמש ניגשה אלי בתי הקטנה ואמרה:
– אבא, אני החלטתי לכתוב רשימות חיי על פי הנוסח של דוד קופרפילד. אכתוב עמוד ליום עד שאגדל כראובן אחי (היום היא בת שמונה, וראובן בן ח"י). עד אז אכתוב חצי הספר. כשאהיה כמוהו אכתוב בבת אחת את חצי הספר השני.
הסכמתי לה שתעשה כך.
אחר ניגשה שוב ואמרה:
– אבל בעוד שנים רבות אולי נהיה כבר על הירח, ואיך אדפיס שם את הספר? וכלום ידעו עברית על הירח?
אמרתי לה:
– את שאלת ההדפסה נניח לאחר כך. קודם צריך הספר להיות כתוב. ועברית – צריך לשער – שיודעים על הירח. כל מה שיגבהו האנשים בדרך לשמים ידעו בודאי עברית יותר. הלא עברית שפת אלהים היא…
תשובתי נתקבלה על דעתה, והיא מסרה את שאלתה ותשובתי לימימה אחותה הגדולה.
איזה הדרך עבר פתאום הרעיון גם אל בתי הקטנה לכתוב רשימות ימים?
*
אני כותב רשימותי אלה בהסתר, ולא הייתי רוצה שעין מי שהוא תחדור לראותן.
אם יבוא זמן וימָסרו לדפוס – רצוני שיודפסו בהידור על ניר מובחר, בלוקסוס רב, בשיירי עמודים חלקים, כי יש ענין רב גם בחלק.
ספר כזה צריך להקָרא בשם “ספר המות”, או – “ספר הנפש”.
*
נדמה לי, שמן היום שהחלותי לערוך רשימותי אלה – הוקל לי.
כאילו מצאתי פתרון למה שהעיק על לבי ימים רבים. כאילו בכאן אני משאיר את נפשי לאחר החדלון, והיא תחיה אחרי.
*
אהה, מה נואלתי כל הימים שהתהלכתי מדוכא תחת נטל מחשבתי, ונתתי לכל רעיונותי להתעופף ולהתעלם ממני.
אנא הלכו? אנה גזו?
הן כל מה שנולד ברוח צריך להשאר חי ברוח. הן רעיון רוחי לא כחומר גלמי הוא.
ועתה – איפה אבקשם ואיך אכַנסם?
מי ישיבם אלי!
*
מיצר אני על שבכלל נאחזים רעיונות בכנפים ומתעופפים.
היה ראוי, שיעמדו תמיד לראש האדם, מתחילתם ועד סופם, וירוץ האדם קוראם בהם, וידע את כל מהלך התפתחותו מיום עמדו על דעתו ועד יום חולשת דעתו.
אז אולי יוָכח, כי החיים החזירוהו אחורנית.
*
למה יתהלך הזקן כפוף, והוא כמחפש למטה את אשר אבד לו בימי שנותיו.
ירים ראשו למעלה. למקום אבדו עשתונותיו ונעלמו!
ו' ניסן
עברו ימים רבים ולא רשמתי דבר. קבלתי, בינתים, עבודה על יד מערכת, ואני נמצא “עסוק”, אף שבעיקר הדבר – כתיבת ספר על חיפה, שקבלתי עלי מטעם הקרן הקימת – לא עסקתי, ועבודת הכתיבה בעתון לא קשתה עלי ולא גזלה ממני זמן רב.
אבל כך. ימים רבים עוברים ואינני יכול לגשת אל כתיבת הספר חיפה. כאילו דבר מה עוצר בי.
*
רוצה אני לכתוב השנה ספר לימוד דקדוק עברי, קל ומוסבר לתלמידים. עוד ספר: “העברי בארצו”, חלק שני ל“עברית חיה”, לפרסם מחזותי לילדים, וגם לכתוב מחזה בשביל “הבימה”.
נושאים יש לי: “יציאת מצרים”, “דבורה ויעל”, ומחזה מחיי הארץ בהווה.
*
כמה פעמים בעת מצוקות נפשי הפנימיות, עולה על לבי מעשה טוב שעשיתי בחיי ושלא גליתיו אף פעם לאיש.
הייתי אז צעיר מאד ועבדתי עבודת הוראה בוילנה. מצבי היה דחוק, ואני אז כבר קצצתי בנטיעות והקלתי בחמורות.
ליל שבת היה, ואני טִילתי ברחובות וילנה, ועל דרכי ראיתי אשה כבת חמישים, עטופה במטפחת גדולה ועבה על ראשה ועל גופה, והיא עצובה ובוכיה. שאלתיה למצבה, והיא ספרה לי, שזה עתה באה ברגל מעיירה קטנה סמוכה לוילנה, משום ששמעה, כי מצב בתה היולדת בבית החולים חמור מאד. זרה היא בעיר ואינה יודעת את מקום בית החולים ואת דירת הרופא לשאול על בתה. הלכתי עם האשה עד בית הרופא של בית החולים, עליתי עם האשה במעלות הבית, צלצלתי לרופא (אני זוכר, שלא הייתי מבין עדיין כראוי את ענין הצלצול, מה כוחה של לחיצה בכפתור), והרופא בטובו יצא אלינו ובישר לאם, כי מצב הבת בסדר, כי סכנתה עברה, והיא תבריא. אושר האם היה גדול, אבל בשובנו ורדתנו מעל המדרגות נתנה שוב את קולה בבכי. שאלתיה: למה תבכי עתה? והיא ענתה בקושי, שהיא באה לעיר הגדולה ברגל, ואין פרוטה בכיסה למזון יום, ואינה יודעת איך תשוב הביתה. הוצאתי מכיסי את הרובל שהיה לי, ונתתי לה. ומיד התחמקתי ממנה.
המעשה הוא פשוט, אבל אני זוכר, שבלכתי ממנה אחר כך, חשבתי על האגדה שיכולה להיות כאן. הן שוב תשוב האשה לעיירה שלה ותספר על המקרה שקרה אותה, כי פגשה באיש שטרח והוליך אותה עד בית הרופא וגם נתן לה כסף. כלום לא יעלה על דעת איש בעיירה, ש“אליהו הנביא” נזדמן לה לאשה זו?
ואני הרהרתי אז עוד בשאלה אחת:
– אילו הייתי עוד “צדיק” כמו קודם לכן והייתי נזהר בנשיאת כסף בשבת, הלא נבצר ממני לעשות את החסד הזה לאשה עניה!
ואני בכל עת רעה שבאה לי, עולה בסתר לבי זכרון מעשה זה שעשיתי, והלב כאילו מבקש מאלהיו, שיזכור לי את החסד הזה ואל יעזבני בצרה.
ובבוא יום האחרון שלי, ודאי אעמוד שוב בתפלה זו. אלא, שיש לחשוב, שעד אז ינוכו לי כבר כל זכויותי בעד המעשה הקטן שעשיתי, ולא יהיה עוד מה שיעמוד לי ביום ההוא.
*
כל כותב רשימות ימיו וקורא ברשימות ימיו של הרצל, צריך להכיר כמה קטן הוא לעומת הרצל.
*
אם תבוא ח"ו שעה ואצא משורת האנשים “הנורמליים”, הייתי רוצה שאהיה שקוע כל הימים באמירת תהלים. זה ספר האֱנוש!
רשימות אלה הן ראשיתו של יומן, שאבינו ז“ל התחיל רושם בג' אדר תרצ”א,
כשבע שנים לפני מותו, אך משום־מה לא המשיך בו, ב“ספר המות” או "ספר
הנפש" כפי שראהו בעיני רוחו. וכך אנו מגישים עזבון זה לבני־משפחה,
לידידיו וחבריו כ“רשימות לעצמי”, כפי שקראן המנוח עם פתיחת היומן.
יצא לאור על ידי משפחת המנוח
בעשור לפטירתו ט' כסלו תש"ח
נדפס בג' מאות טפסים בדפוס מרכז,
ירושלים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.