לא לשם ספרות נכתבו הדברים בעלים המעטים האלה.

אבל נִתַן כאן בטוי לרחשי לב של אוהבים ומוקירים, אשר נפשם אבלה עם העדרו של האיש היקר: צבי בן יעקב ברוק.

איש איש מבַטא לפי כחו ולפי המית לבו.

ונכר, שאותו היחס הנעלם שהיה בין ברוק וסביבתו עדיין נשאר נעלם. דבר מה מפנימיות ההויה הזאת אינו יכול לבֻטא.

נעלמים כאן גם רשמי החיים הקצרים, אשר ברוק התלבט בהם בימי שבתו בארץ, הגיגו, זעזועי נפשו, בקשתו את הרחוק, הבלתי נתפס.

פרשת עבודת שנים מרֻבה, בלי הרף, בלי ליאות, מתיחת חוט זהב של רגש ותקוה, ופתאם – וקצה החוט נעלם אי־שהוא.

ורק ציון בצרור עלים, ברחשי לבבות הומים.

תמונה: ד"ר צבי ברוק

נולד בצ’רניגוב בשבת שובה תר“ל נפטר בברלין בט”ו סיון תרפ"ב

* * *

צבי בן יעקב ברוק נולד בצרניגוב בראשון לאוקטובר 1869 (שבת שובה תר"ל) למשפחה אמידה, שומרת דת ונאורה. אביו היה עסקן צבורי חשוב בעדתו ובימי בחרותו היה לעתים עוסק גם בכתיבה בעתונים. הוא ידע עברית על בוריה והיה בקי בספרותה. אף השתתף בועידת העסקנים בפטרבורג בשנת 1882 בתור חבר

ועד הפלךְ.

צ. ב. היה מטובי התלמידים בגמנסיה בצרניגוב. בשבתו על ספסל הגמנסיה היה קובע עתים לשפה העברית. לתנועת “חבת־ציון” הצטרף כמעט עם ראשׁית הופעתה, ובעודו נער בן חמשׁ־עשרה היה מיסד חוגים להפצת רעיון חבת ציון. גדולים מצ. ב. בשנים רואים בו עד היום את רבם בציונות.

בשנת 1866 גמר את חוק למודו בגמנסיה בהצטינות, ואמר לעלות לארץ־ישראל, אבל מוכרח היה לבטל את רצונו מפני רצון משפחתו, ונכנס למחלקת הרפואה של האוניברסיטה בקיוב. ואף על פי שמשׁפחתו היתה אמידה למדי, בכל זאת סרב לקבל ממנה אמצעים לקיומו, ובכל שׁנות למודיו באוניברסיטה התפרנס בצמצום משעורים לעברית. באותם הימים כבר נתגלה בתור נואם ואגיטטור מהמין המעולה וקנה לו שׁם טוב בין עסקני הציונות.

גמר את למודיו באוניברסיטה בשנת 1893 בהצטינות, והיה זמן־מה רופא הזמסטבה בפלך צ’רניגוב ובעיירה פודובריאנקה. שנה בלה בפטרבורג, ואחר־כךְ עבר להומל.

בהומל עמד בעיקר להועיל להמוני העם אשר רפאם לרוב שׁלא על מנת לקבל פרס, והרבה מזמנו הקדיש לפעולה צבורית כללית וציונית. פרנסתו לא היתה בריוח, כי עקר טפולו היה, כאמור, בעניי העם, ובכלל נתן את רוב זמנו לעבודת הצדקה. הוא עמד בראש החברה “צדקה־גדולה” מיום הוסדה. בתקופת נשיאותו הקימה החברה בנינים בשביל ה“תלמוד־תורה” ובית־הספר למלאכה. בהשתדלותו נפתח גם מטבח זול לעניים. גם במוסדות אשראי התענין, ולפי הצעתו נוסדה האגודה “הלואה וחסכון” בעיר.

בועידת הציונים בביליסטוק, שׁהיתה מיד אחר הקונגרס הראשׁון, השׁתתף כבר בתור ציוני אקטיבי. עם הופעתו שׁל הרצל נצטרף לקהל חסידיו האדוקים ביותר, והערצתו את הרצל לא רפתה עד יום מותו. בקונגרס השלישי נתמנה למורשה הגליל של הפלכים מוהילב, מינסק וויטבסק. אז פעל הרבה מאוד להפצת הציונות המדינית. עבר בערים ובעיירות והלךְ וסבב מקומות קרובים ורחוקים, ודבר הציונות בפיו. הוא קנה לבבות לא רק בתוקף הרעיון, אשר לשמו עבד, כי אם גם בקסם אישיותו, שהגיעה בימים ההם לפסגת פרסומה. עוד היום חי זכרו בכל הסביבה ההיא, ושמו נשא בכבוד ובחבה בפי כל.

בשנת 1901 הציעו לפניו משרת רב מטעם הממשלה בויטבסק, והוא נבחר שם כמעט פה אחד. במדה ידועה היתה זאת פרישה מהעבודה הציונית באותה שעה. הדבר חל בתקופת חלוקי־דעות פרינציפיוניים בינו ובין חבריו בהסתדרות הציונית בענין העבודה המעשית ברוסיה. בתור ציוני נאמן למסורת הרצל התנגד צ.ב. להכנסת “עבודת־ההוה” בתכנית הציונית, וגם לעבודה המעשׂית בארץ־ישראל, ומהצד השני קבל ברצון את משרת הרב מטעם הממשלה בויטבסק, מתוךְ נאמנות לסיסמת הרצל בדבר “כבושׁ הקהלות”, ואמר להקדישׁ מספר שנים לעבודה צבורית כללית.

ראוי לציין, שׁצ. ב. היה זהיר תמיד במצוות, היה שומר שבת ומקפיד על הכשרות בכל מקום ובכל עת.

בויטבסק נהל פעולה צבורית מאומצת, מבלי הסתלק מעבודת הרפואה, בעיקר שלא על מנת לקבל פרס. כל פעולות הצדקה והתרבות שבעיר היו מרוכזות בידיו. באו ימי הבחירות לדומה הרוסית הראשונה, ונתנו כל יהודי ויטבסק את עיניהם ברבם. הוא נבחר ציר לדומה ונספח באופן רשמי למפלגת ה“ק”ד“. שם השתדל לאחד, כמו ב”אגודה לשווי זכויות", אשׁר היה חבר פעיל מאוד בה, את כל חלקי הצבוריות העברית במלחמה לעניני עם ישראל, ושם לו למטרה להשלים בין הציונים ובין קבוצת וינבר. ואולם דבר זה לא עלה בידו.

הדומה הראשׁונה נתפזרה וצ. ב. הושׂם במאסר, יחד עם חבריו, על עוון חתימתו על הקול־הקורא הויבורגי. וכאשר תמו ימי מאסרו חזר צ. ב. לויטבסק לפעול על שדה העבודה העממית.

אכן, עוד פעם נדון צ.ב. למאסר: בהיותו רופא בצבא סרב לפנות לחיילים בלשון “אתה”, ונכתם עוונו ונאסר. בתקופת קרנסקי שלאחר כךְ תפס צ. ב. מקום חשׁוב מאוד בחוגי רופאי־הצבא, כי היה אהוב ומכובד על כל חבריו לעבודה, כיהודים כנוצרים.

עם גמר המלחמה הלךְ לקרים ולרוסטוב. גם במקומות אלה המשיך את עבודתו הציונית, אם כי נתברר לו כבר שבריאותו נעשתה רופפת.

עם האפשרות הראשונה, בשנת 1920, עלה צ. ב. לארץ ישׂראל משאת נפשו, ובשׁנת 1921, נבחר בתור ציר מא"י, לקונגרס ה XII.

ואולם – כאן בא"י, שקע מזלו, הועם זהרו!

זוהי אחת החידות של חיינו, ולא של צ. ב. בלבד.

מלחמת הקיום הקשה, תנאי החיים והעבודה בארץ, שהם לפעמים אכזריי מאד, הכשילו את כוחותיו הרוחניים והגופניים, והכריעוהו.

בשנת 1922 נסע לאירופה למצוא בה רפואה ומצא בה את המות. הוא מת בברלין בט"ו בסיון בתרפב, מתוךְ יסורים קשׁים, בסביבתם של ידידים מסורים מועטים. והוא רק כבן חמשׁים ושלש במותו.

צבי ברוק לא השאיר אחריו בנים ובנות, אבל רבים מאד בכל חוגי היהדות המבכים את מותו בלי עת.

יהי זכרו לברכה עם זכרון טובי העם אשר קמו לנו בדורנו!