ק. י. סילמן
“בראשית היה הדבור”, והוא היה עם ה“בראשית” ועם הדבור.
על פני היהדות הליטאית, היבשה, הצמוקה, הכבושה וצנועה, עברה אז רוח חדשה, רוח תקומה, התנערות, עֱזוּז.
הדבר לא היה מָאֳמָן. הא כיצד? אנחנו, הדוויים וחלשים, הנדכאים וחלכאים, אנחנו קמים? אנחנו זוקפים ראש? מדברים על עקירה מן הגלות והנחה בארץ ישראל?
ואולם מיום ליום גדלה וחזקה הרנה, והעירה היהודית היתה נפעמה, ועמדה נדהמה:
– דבר מה מתהוה, צועד, מתקרב.
אשרי מי שחי בימים ההם ולבו קלט את ההדים העמומים הראשונים.
כבר היה ענין הציוניות לשיחה ב“ישיבות”. כבר רטט קול המרא דאתרא מתוך הגמרא בנגון חדש, אחר.
ממרחקים נשא דבר הבשורה, ומי שהוא הביא את נגון “התקוה” המושׁר בארץ ישראל.
גָל־רָעַד הלב ורִנֵן האויר.
_______
חניך העיָרה הייתי, שקוע בגמרא חולין יום יום וערב ערב, לא זזה ידי מתוךְ יד ראש הישיבה, ובלילות הייתי מסומר אל עמודי ומעמיק בסוגיא שלפני ומבקש פתרונים למוקשה ולמסובך ולסתום. צרת עמי זכרתי רק בשעת תפלה “ומפני חטאינו”, שׁבשברון לב עד דמעות הייתי הוגה בה. אבל חוץ משׁעה זו לא חשבתי על גורל עמי. דמיתי, שהכל כשורה. העם העברי כלו שקוע בגמרא, במסכת חולין, חי בעירות, מתפלל ג' פעמים ביום ויורק ב“ככל המונם”. לא רק שאיננו חסרים דבר, אלא שיש לנו גם יתרון על אחרים. הן אנחנו העם הנבחר, אנחנו לומדים חולין בעולם הזה ונהיה קדושים בעולם הבא. לנו מוכן עולם כה נעלה ונאצל. מי עוד כמונו?
ואני זוכר את מהלך מחשבתי: כמה הייתי שונא את עצמי אלו נוצרתי גוי, כמה הייתי משתוקק אז, בגויותי, להכנס אל תחת כנפי היהדוּת, אם להיום מגושם, ארצי, חמרי, כעם הארץ – יקר מזה המָוְתָה. היהדות במערומיה, מחוסרת הקרקע ונטולת האחיזה הממשית, היא היתה בעיני לאידיאל נשגב.
ופעם היה השנוי.
ובעצם “הכל שוחטין” נמצאתי פתאם עומד על מצב עמי המדולדל, על חיי הכבשה האחת בין שבעים הזאבים, וה“ורמינהו” יצא מפי בנגון: “כל עוד דמעות מעינינו”…
נכנס טון מוזר, מעולם אחר, רחוק. לא אשכח לעולם את המשבר הזה בנגון הגמרא.
דומה אני, שמזה התחיל הכל.
_______
וכיצד אירע הדבר זמן רב אחר כך, שאני, שלא יצאתי מקירות העירה חוצה, הוטלתי אל תוך העגלה, עגלת הצב, המלאה צאן אדם, שיצאה לפנות ערב מן העירה על מנת להגיע בבוקר וילנתה, – אינני יודע. אין זאת, שכבר היה עולמי מבולבל עלי זה כמה. ויתר על כן: אבא ואמא לא התנגדו לנסיעתי לועידה הציונית בוילנה. אין זאת, כי גם עולמם, עוֹלמם של האבות, גם הוא כבר היה מבולבל עליהם. שמועות שׁמעו: הרצל, ציון, תקומה, הרב ריינס, הד"ר ברוק.
ותעיתי ברחובות הכרך שעות מרובות, לבדי, עזוב, באין מודע. אבל בלבּי כאילו נשאתי נר בתוכו, ואני תועה ותועה לאורו.
הציוניות היתה עוד אז אי ליגאלית, אבל גם אסורה בהחלט לא היתה, ולפיכךְ היו יום יום השמועות מתחלפות, ואיסור והיתר שמשׁו יחד. ואף על פי כן נהגו, עד כמה שאפשׁר, להסתיר דבר: כבודה בת מלךְ – פנימה.
כבן עירה בודד שלא ראה את “העולם” עמדתי מרעיד בחצר הועידה הציונית ולבי פועם בי ואין אישׁ אוספני אל הועידה, אליה חרגתי ממסגרות עיָרתי, לִשְׁמָהּ נדדתי כל הלילה.
זוכר אני, כי כל אותן השׁעות עמד אתי עוד בחור אחד בחצר, מצפה ורועד כמוני, מבקשׁ רשׁות הכניסה. עתה, אותו בחור כף מבשׁלים גדולה בקדרה היבסקי“ת, ממהרסינו ומחריבינו, ואולם אז עוד היה לבו רָד עם תקומת ישראל, ועמד שעות על יד הפתח ומחנן קולו להכנס לועידה ציונית. ל”נכבד" מקושט ומגוהץ בפרק שחור שׁיצא במקרה מאולם הועידה הנסתר ספרתי את דבר הליכתי מן העיָרה עד וילנה, והנכבד הזה – זכרה לו, אלהי, לטובה! – רחם עלי והכניסני פנימה. ואולם אותו בחור לא הוכנס, ועדיין הוא מעבר לפתחֵנו.
________
אז, בועידת וילנה, ראיתי את ברוק בפריחתו.
אולם הועידה הפנימי היה מלא בעלי בתים וילנאים נכבדים ועולי העירות. התהלכו והתישׁבו רבני העירות וערי המחוז בתלבשתם משי. זו היתה ועידה שׁל חשׁיבות, שׁל תמימות, שׁהורגש בה מעין ערב שבת, שׁרשׁרוש השׁיראין נתן בה קולו. צעירים כמעט לא היו בה, והרבנים בה לא היו עוד אנשׁי פוליטיקה. התוכחו עם רב זקן אחד, שדאג לשמירת היהדות, שׁדאג בתמימות. והרב ריינס עודנו רב משי, עוטה שלמת משׁי, ופניו מאירים, מחממים, נבונים, היה המעורב בכל הענינים והמנצח על המשא והמתן.
והנה עיני כל הועידה, על רבניה וישׁישיה, נשואות פתאם אל האברךְ, הד"ר צבי בן יעקב ברוק, האברךְ השחום, הרענן, הלוחם בעיניו השחורות, שׁזקן שׁחרחר סובב את לחייו ואשר חום של רגש פורץ מכל משׁפט שׁלו.
ברוק דבר אז שתים שלש שעות. שטף דבור עז, זורם, מכה גלים, נושׁא בדכיו, מזנק וגורף, חותר בנבכים ויורד מצולות ומעלה מרגניות ומבהיק בעוז וביופי.
ואני זוכר, שבכל אלה היה מן המפליא. הוא לא היה ככל בעלי הבתים והבנקים והקונטורות שהיו באותה ועידה. קל וחומר שׁלא היה דומה לרבנים המרובים. מסוג אחר היה, יותר זר ויותר רחוק. וכיצד כל אלה יושבים ומאזינים לקול דברו ונכנעים לעוזו ונלהבים ממראות הגולה שהוא, הצעיר הזה, מגולל ומתוכחתו הנמרצה לעם? הלא המוסר וההטפה והתוכחה היו עד אז נחלתם שלהם, נחלת הרבנים, ובא צעיר ונכנס לתחומם, ואף הוא הטף יטיף לאלה ומוכיח בשער!
ואולם כך היה. הרבנים והמטיפים והדרשׁנים נהגו דרך ארץ ב“צעיר רודם” זה, שלא ידעו עוד את יחוסו ואת מזגו ואת מעשׂיו הטובים, שׁהלךְ בגפו ושלט ברוסית. הדברנות היתה לדַבָּרוּת.
________
ושׁנים רבות־רבות נמשכה השפעת הדבור של ברוק. בבזל, בהומל, בויטבסק, בוילנה, ובכל אשר עבר. גם באספת ציוני רוסיה בקונגרס השׁנים עשר בקרלסבד נתן קול דברו שאמנם כבר נצרד. בכל דרךְ נסיעתנו לבזל ובעלותו על משׁכבו במלון בברלין (והוא כבר ידע, בתור רופא, את מחלתו האוכלת אותו) – היה לברוק מה לדבר, מה להוכיח, במה לסָעֵר את לב השׁומע. המציאות הציונית, והארץ ישראלית ביחוד, לא היתה לפי המעוף שׁל הדבור, לפי כחו של הבטוי החזוני. כנפי דברו היו עוד קלות, זכות, רכות, שׁלא נפגמו ולא נגזזו. בדמיונו חשׁב תמיד, שהאויר זךְ וטהור, ודי רק להשיק כנף – ולהתרומם.
הוא היה הלינדברג שלנו, שׁנשא על פני האוקינוס הזועף והמקציף, בו אנו טובלים, יורדים ועולים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.