ד. יל"ג כהנוביץ
המנוח היה אציל הרוח במלוא מובנו של התואר הזה ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה. ציוניותו לא הצטמצמה בתעמולה בלבד, אלא היתה מקיפה ומעמיקה. בסיסמה “כבוש הקהלות” שהיתה רווחת אז במחנה הציוני ראה חזות הכל, את הצורך הגדול בארגון ההמונים במובן הלאומי ובהטבת מצבם החמרי והרוחני, ומשום זה אין פלא בדבר שלא היה אף מקצוע אחד בצבוריות הלאומית שהד"ר ברוק לא היה בו מן המתחילים הראשונים, העסקן המסור, העושה והמעשה.
בעבודתו הצבורית מרובת־הגונים תפס בעיקר התוכן ולא הצורה, התועלת בעבודה כשהיא לעצמה. ומיום הכנסו לעבודה הציונית, בתור חבר הועד הפועל הגדול ומורשה הגליל, השתדל לטעת באגודות אשר בגלילו את ההכרה בנחיצות טפוח עבודות צבוריות שונות, שיש בהן משום הבראת העם, דבר שחשבו לאחד מעיקרי הציונות.
המנוח האמין בהתגשמות הציונות על ידי רצון העם, המיוסד על שלום מוחלט, ותמיד השתדל להשלים בין המפלגות שהתחילו אז להתהוות בקרב המחנה הציוני, בהדגישו שבחלוקי דעות ובריב מפלגות לא נחיה את העם ולא נגאל את הארץ, כי אם רק על ידי עבודה מאוחדת של כל הכחות האקטיביים שבעם, כחרדים כחפשים, כזקנים כצעירים.
מתוך השקפה זו התאמץ לקרב לציונות את החרדים, שהשפעתם היתה אז ניכרת על ההמונים וכמו כן את הצעירים “שלא ילכו לרעות בשדות אחרים”, וכדי להשפיע על הראשונים הוציא לאור במהדורה שניה את הקובץ “שיבת ציון” לרא"י סלוצקי ז"ל – הכשר על ישוב ארץ־ישראל, מטעם גאוני הדור, שהפיצו ברבים, ויחד עם זה השתתף ביצירת אגודות לחנוך ותרבות כהאגודה הציונית הראשונה בהומל שבראשותה עמדו הסופרים מב"ה הכהן, ה. צייטלין, המנוח ש. ברמן וחבריהם, שטפלה בשאלת התרבות הלאומית. בהשתתפותו האקטיבית נוסדו אז גם אגודת “צעירי ציון”, שטפלה בהפצת הספרות העברית, “שפה ברורה”, שהכניסה את הדבור העברי החי לתוך חוג פעולותיה, “פועלי ציון” שהתחילו לטפל בשאלות הכלכלה הלאומית, “עזרא” של בעלי המלאכה, ו"דורשי ציון" לעניני כספים, ואגודת החרדים בראשותו של הרב ברישנסקי.
תמונה בעמ' 13
כשהועלתה שאלת התרבות על שלחן הקונגרס, לא היה המנוח בין ה"קולטור־טרגרים" המושבעים, בחששו פן תביא שאלה זו לידי פרוד דעות במחנה הציוני, ואף מוכן היה לותר על קבלת החלטה בנידון זה, כי תרבות הרי היא פעולה ממשית ולא החלטה גרידא, ולפעול בכוון זה אפשר גם בלי החלטה מיוחדת של הקונגרס. את נאמנותו להשקפה זו הוכיח בהשתתפותו האקטיבית ביסוד “החדר המתוקן” בהומל של אדלר־ברכוז־סילמן והכנסת השיטה “עברית בעברית” בתלמוד תורה, שהוא היה נשיאה.
כדי להעמיק ולהרחיב את הרעיון הציוני באופן תיאורי ושיטתי יסד המנוח אגודה מצומצמת מבין בחירי הצעירים, בהם – המנוח י. ח. ברנר וז. י. אנכי, שקבלה צורה מסתורית (בהקבלה לאגודות החשאיות מיסודן של ה"בונד" ו"הס. ד.", שתעודתה היתה לגדל ולחנך גדודים של עסקנים צעירים ציוניים, בעלי משמעת חזקה, שיהיו מוכשרים ומוכנים, בתור צבא ציוני מסודר, לכל עבודה עממית שתדרש מהם במשך זמן קבוע. כך הבין המנוח את עבודת הציונות עוד בתקופת התהוותה.
על־פי השקפתו היה ציוני מדיני, הרצליסטן אדוק. פטירתו של הרצל דכאה מאד את רוחו. כשחזר שבור ורצוץ מווינא, מהלוית הרצל, אמר בשיחת חברים: אף על פי שאני דימוקרט ומתנגד מוחלט לשלטון יחיד, הייתי נשבע שבועת אמונים “לדינאסטיה ההרצלית בישראל”. כל־כך העריץ את כשרונותיו ופעולותיו של מנהיגנו הגדול.
כדאי לציין עוד קו אופיני לצורתו הרוחנית. את נשיאותו לא נהג ברמה והיה מתחשב עם דעת חבריו, אם כי לא תמיד ולא בנקל ויתר על דעותיו. חס היה מאד על ממונם של ישראל, והפרוטה הצבורית היתה קדושה לו מאד. את עבודתו הצבורית עבד יומם ולילה בלי הרף ובלי לאות, ואת כל מה שדרש מעצמו דרש גם מאחרים ובזה שמש דוגמא לחבריו העוזרים, שהיו עובדים אתו בהתנדבות וממלאים את רצונו בלי שום סרוב. זה אפיו וזוהי תכונתו של רב הפעלים הד"ר ברוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות