א. יהודה בר כהן

קוי מסלות הברזל הפוליסית והלבוי־רומנית העוברים בדרך הומל, הגדילו בטמפו מהיר את אוכלוסי ישראל בעיר זו. היהודים בכשרונותיהם המסחריים ובמאמציהם הרבים פתחו את מסחרה, ביחוד, את סחר העצים, והיתה הומל לעיר גדולה בחבל הצפוני־מערבי, שמסחרה פרץ בין ליטה ופולין ובין אוקראינה ורוסיה המרכזית, – כי על סְפָר הגלילות האלה היא משתרעת, ושוקיה הגדולים עשו לה שם גדול בעולם המסחר. ואולם חייה הצבוריים מה היו? זעיר שם, זעיר שם היו משכילים בודדים שהתענגו על תפארת המליצה של “המליץ” ו“הצפירה”, שהיו מתקבלים באכסמפלרים אחדים בכל העיר, וחובבי־ציון יחידים שחלמו על ישוב אה“ק ע”י נדבות מקערות עיוה“כ, ועניני הצבור היו נחתכים ע”י תקיפי העשירים ושאר גבאים, שהיו מאספים פרוטות לדברים שבצדקה והיו מוציאים אותן בלי תת דין־וחשבון עליהן, כנהוג בקהלות ישראל בימים ההם.

בשנת תרנ“ז הופיע פתאום על אופק חיי הומל הצבוריים־האפורים רופא צעיר – צבי ברוק. ד”ר מוזר, – לא כשאר האינטליגנציה המקצועית בני גילו: הוא יודע לקרוא עברית, מימין לשמאל, ומבקר לעתים קרובות את בתי הכנסיות ושאר המקומות שהמוני ישראל מצויים שם, יוצא ונכנס בקרב ההמונים ומתענין במצבם; מרפא חנם את חוליהם, מעודד את רוחם וחי את חייהם, ויהי לפלא בעיר ובסביבה, עד שנתרקמו אגדות סביב השם הזה, ואחת מהן מספרת:

בהיותו רופא בעיירה פודובריאנקא נזדמן לו ילד חולה מהרעלת דם, ומפני הסכנה הצפויה לחיי־הילד והעדר מכשיר להוצאת המוגלה מן הפצע, סכן הד“ר ברוק את חייו ומצץ בפיו ממקום הפצע, וכך הציל את חיי הילד. ספורים מעין אלה על הד”ר ברוק יכולים לספר תושבי ה“עמק” הידוע בהומל, שחיי דלת העם בחלק העיר הזה מצאו את בטוים ב“עמק עכור” של ברנר שהקדיש להם ראשית פרי עטו.

מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון התמסר הד"ר ברוק בכל לבו ונפשו לרעיון הציוני. יומם ולילה לא נח ולא שקט והיה כלו תמיד תנועה: עושה ומעשה, מקהיל קהלות ברבים, נואם באספות, כותב ומקבל מכתבים למאות, שולח צירים לערים ולעירות, נוסע ומיסד אגודות, מסביר את הרעיון הציוני, ורבים הם הצובאים על מעונו, – שקבל צורה של “בית קהל” ממש, – וכל מי שנפגש אתו נאצל מהתלהבותו.

את עבודתו הצבורית היה ברוק עובד מתוך נקודת השקפתו הציונית, וראשית פעולתו בכוון זה בהומל היתה לאשר מטעם הממשלה את החברה “צדקה גדולה”, שהסתעפה לעשרה סניפים שונים. העבודה הציונית והצבורית העסיקתהו עד כדי שכחת עצמו ועניניו הפרטיים. בהליכותיו האציליות ובמסירותו הנאמנה לעבודת הכלל התחבב ברוק לא רק על הקהל העברי, אלא גם על אלה שאינם בני־ברית, שהיו נותנים לו סכומים הגונים לדברים שבצדקה לצרכי הקהלה העברית. בידו עלה לרכז סביבו את טובי הכחות מכל המפלגות ולשתפם בעבודתו, שהתבטאה בהכנסת סדרים טובים וארגון מחודש בסניפי החברה “צדקה גדולה”, “לינת הצדק”, “בקור חולים”, “סומך נופלים”, לחם־אביונים“, “מלביש ערומים”, “מחזיקי־יתומים”, “תמחוי” ו”תלמוד תורה מודרנית" שהתבססו והתפתחו יפה.

ברוק היה נגש להגשמת שאיפותיו בפרוטות, ורבים מעסקנינו “המעשיים” פקפקו אם תהיינה ידים לפעלו הדורש עשרות אלפים רובלים, אבל ברוק לא נרתע מספקות, ובכח השפעתו העצומה ומרצו הבלתי־מצוי השיג את האמצעים, והקים בהומל שני בנינים גדולים ונהדרים בשביל ה“תלמוד תורה” ו“בית הספר למלאכה ליתומים”. הגשמת הצעד הנועז הזה נתנה אחרי כן דחיפה לנשיאי החברה “צדקה גדולה” הד“ר א. זלקינד והד”ר ז. זכרין – יבדלו לחיים – לבנות עוד בנינים צבוריים בשביל “לינת הצדק”, “מטבח זול”, “מושב זקנים” והמשרד הראשי של החברה.

ברוק לא הסתפק בעבודתו רבת־הגונים לתמיכת עניים בלבד, ומיד לאחר שנוסדה חברת הלואה וחסכון לאומנים ורוכלים בוילנה עמד ויסד חברה כזו גם בהומל, והיה לנשיא המועצה ולרוח החיים באופניה. בעזרת עסקנים חרוצים ובראשם אחיו רופא העינים, אברהם, היתה החברה לברכה בעיר ולתהלה בחבל הצפוני־מערבי.

לא היה מקצוע בחיים הצבוריים בהומל שברוק לא השתתף בו באופן אקטיבי. וכשנקרא למשרת הרבנות מטעם הממשלה בויטבסק, הגישה לו עדת הומל אדריסה יפה למזכרת נצח בצורת מגלה כתובה על קלף ע"י ר' מרדכי בן הלל הכהן.

בנשף הפרידה העממי שערכו לו הציונים השתתף גם אחד־העם ז"ל, שנאם בשבחו, ועוד הרבה סופרים ועסקנים מהערים הסמוכות להומל. כשבוע ימים נמשכה פרידתו מהומל, ואלפים אלפים נהרו לבית הנתיבות לשלחו.

“חן המקום על יושביו”. וברוק, גם בשבתו על כסא הרבנות בויטבסק, היו געגועיו עזים לעדת הומל והיה מבקר אותה לעתים קרובות. כשנודע דבר בואו בעיר מיד נתמלא מעונו מבקרים: ציונים לסוגיהם ולאגודותיהם, חסידים, אנשי מעשה, סתם יהודים, וגם באי־כח המפלגות השמאליות לא חסרו.

בפעם האחרונה היה ברוק בהומל בראשון למאי בתרע“ז, ביום החג הפרוליטרי העולמי שהוחג אז, בשנה הראשונה לאחר המהפכה, ברוב פאר ובהמון חוגג. בין מאות הדגלים השונים שיצאו בסך התנופף גם הדגל הלבן־כחול של “צעירי־ציון” שהלכו בקצה התהלוכה, במקום שהקציעו להם מסדרי החגיגה, שהיתה עינם צרה בדגל הציוני ולא נתנו לו את המקום המתאים לו בין ההסתדרויות הפוליטיות, כמו ה”בונד“, ה”ס. ס." וה“פוע”צים" למיניהם. היחס המעליב הזה מצד המפלגות כלפי “צעירי ציון” חרה היטב לציונים ולא השתתפו בפועל בחגיגה.

בינתים נתפשטה השמועה בקהל שהד“ר ברוק בעיר. מיד יצאו נושאי הדגלים הציונים מבין השורות וכל הקהל היהודי נהר אחריהם למעונו של הד”ר ברוק, והרחוב המה מאדם. ברוק יצא אל הגזוזטרה לבוש מדיו (הוא שמש אז רופא צבאי) ונשא את נאומו המזהיר על המהפכה ועל תעודת התנועה הציונית, שאין לנו להסחף אחרי זרם השחרור הכללי, כי שאיפותינו הלאומיות תוכלנה להתמלא רק ע"י עמנו בארצו, וסים את נאומו באזהרת הנביא “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”.

בסימו את נאומו נשאו הקהל על כפים כל הרחוב בתרועה ובשירת “התקוה”, ואת התרגשות הקהל ושמחתו אין לתאר במלים.

מה אהוב היה האיש הזה לנו.

ב. מאיר עציוני

הוא בא אלינו בשנת 1896. רופא מומחה היה, ועוד לא נודע בקהל בתור עסקן. ואולם התנועה הציונית שבאה לעולם היהדות ומשכה אבירים בכחה, היא שהוציאה משכבות העם את המחוננים בכשרונות וברגש, והם נעשו לו מורים ומדריכים. בשנת תרמ“ה נוסדה אגדות “חובבי ציון” הראשונה בהומל ע”י שלמה ציטלין וכותב הטורים האלה. אגודה זו נתקימה עד תר“ן. לאחר שנוסד ועד התמיכה באודיסה בטלה וחבריה נעשו חברים לועד האודיסאי. כאשר דרך הכוכב הרצל היו בתוכנו מהססים: אם ללכת לאורו, אם להשאר חובבי ציון. ואולם עליו, על ברוק, נחה מיד הרוח הציוני. בכל חום לבו תפס את הדגל החדש. הוא הזניח את עניניו ואת עבודת הרפואה ומסר עצמו לציונות. קרא לאספות, הטיף ביחידות ובצבור, כתב מכתבים, לא שקט. דרושים היו אמצעים לעבודה הציונית ולא היו, ונתן ברוק מן המעט שהרויח. רק פעם אחת מצאנו מקור הכנסה לעבודה. חרש כסף הביא פעם לעירנו זיטונים שעשה לזכר הקונגרס הראשון ומכרם לבית מסחר השעונים שלי. הזיטונים נפוצו בהומל ובכל האגודות הציוניות שברוסיה והריוח הספיק להוצאות האגודה במשך כל השנה, שגם הן לא היו גדולות. ברוק עבד בעירנו לא רק בתור רופא עניים חנם ולא רק בתור ציוני. הוא היה מסור גם לעבודת התרבות בקרב עניים. בתי הת”ת בערי התחום היו בלתי מאושרים מהממשלה ורבתה העזובה בהם. ברוק שם לבו לדבר ובהשתדלותו הנמרצה עלה בידו להשיג רשיון שר הפלך לת“ת והכניס בו סדרים ותכנית ושיטת למודים הגונה. הת”ת שבהומל נעשה אחר כך למופת לכל בתי הת"ת אשר בסביבה. ואם עלה בדעתו אחר כך ליסד בנק לבעלי מלאכה עמד הוא ואחיו אברהם הרופא, ובעמל ובשקידה עצומה יסדו את הבנק, שהוא לברכה בעירנו עד היום הזה.

לא דמעה אחת נפלה מעיננו בשמענו את דבר מותו של ברוק.

נשב ונדום, כי נטל עלינו.

הומל.

ג. ח. צרניאבסקי

הנה הוא מתהלך בחוצות הומל, כשהוא חבוש מגבעת קש שמחירה פרוטות אחדות, ומחיך בחיוך קל. עוברים ושבים מסתכלים בו מתוך אהבה וכבוד. אין שונאים לאח רחמן, לסניגור, לעובד חרוץ ולאוהב עמו. גם שונאי ציון כבדו את ברוק, כי יקרה היתה אישיותו בעיניהם.

אנו, תלמידיו לציוניות המדינית, התחממנו לאורו והתגאינו במנהיגנו. תנועת הציוניות היתה בעינינו קדושה וטהורה. היא באה לטהר מכל טומאה. “ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסרותי את לב האבן” וכ'. והלא זה צבי ברוק, המתהלך בתוכנו. מנהיג הציונים ברוסיה הלבנה, משמש מופת חי ל“לב החדש”. נתפשו צעירים על הפצת ספרות ציונית בלי רשיון מיוחד, על מלחמתם לאתרוגי ארץ־ישראל, מודיעים לד"ר ברוק בשתי שעות אחר חצות לילה, והוא ממהר ומשתדל ומתיר את האסירים לפני המסר הענין לראש המשטרה.

אחרי חמש־עשרה שנה ראיתי את הד“ר צ. ברוק בועידה השביעית של הציונים בפטרוגרד. הוא היה עגום. דַבָּרֵי הועידה היו יחיאל צלינוב ויבדלו לחיים מ. אוסישקין ויצחק גרינבוים. פעמים עלה הד”ר ברוק על הבמה לדבר, אבל קולו נשאר בודד. בתקופה ההיא חגגה את נצחונה פרוגרמת הלסינגפורס.

ושוב פזור ופרעות. יהודים עולים לא"י בשבע דרכים: סובבים ומקיפים בעקיפין. תנועה חדשה, זרמים חדשים, חיים חדשים.

והאיש אשר בקש את כל אלה הלך ואיננו!

ה. מרדכי בן הלל הכהן

– – – “אך שבתי הביתה, להומל עיר מושבי, ויבוא הד”ר צבי ברוק לביתי, הוא אך בקיץ ההוא התישב בעיר, והוא התלהב לשמע הקונגרס והוא גם אשר הלהיב את הקהל להשפיע עלי כי אסע מאודיסא אל הקונגרס להיות ציר של הציונים בהומל. שמחתי לראות לפני צעיר בעל השכלה גבוהה, והוא חדור כלו הכרה לאומית, יודע עברית במדה הגונה, אדם בעל עורק צבורי מפותח, נלהב קצת, אבל תקיף באמונתו כי סוף נצחוננו לבוא. בכל אופן, לפני פנים חדשות מבין האינטלגנציה המקצועית אשר בקהל עדתנו, ואשר מראשו ומעלה יגבה על המון הרופאים, המהנדסים ועורכי הדין הרגילים, שהם ברובם “לא בשר ולא דגים”, וערכם הצבורי אינו רב. הד“ר ברוק בקש ממני, שלא אספר לאיש כל אשר היה בקונגרס, וכי אתן לו רשות להקהיל אספה רבתי, אשר בה ארצה בפרטיות על המאורע הבזילאי, שאנכי השתתפתי בו. הד”ר ברוק חפש ומצא אולם רחב ידים באחד המלונות, ולנשף הרצאתי התאסף קהל רב, מן השמן והסולת של הצבור המקומי, לשמוע אל ההרצאה". – – – – –

“והד”ר ברוק, שהיה לו הכשרון לארגן את הצבור, פתח תעמולה רבה בהומל ובכל הסביבה, ולימי הקונגרס השני כבר היו לו המון שוקלים “ציוניים” רשמיים, ויהי להם לראש ולמנהיג.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _

“רוח החיה בעסקי העדה בהומל, אשר לבו היה ער לכל ענין צבורי ונכון היה להקדיש עמלו וזמנו לזה, היה הד”ר צבי ברוק.

“עולמי”, ח"ג.

הגישה לו עדת הומל, בצאתו ממנה להיות רב בויטבסק, תרס"א

א. חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים, לִצְבִי תֵּן, וּפָנֶיךָ הָאֵר לְבֶן־יַעֲקֹב.

ב. לֹא מִנְחָה לְפָנֵינוּ תֵּלֵךְ, וְיַיִן וְנֶסֶךְ הֲיִנְעֲמוּ לוֹ?

ג. זֶבַח לֹא חָפֵץ, וּמְאוּמָה מִיָּדֵנוּ אִם־יִקָּח?

ד. אַךְ בְּרַחֲשֵׁי לֵב אַל יִבְעָט, הַקּוֹל קוֹל קֹדֶש הַקָּדָשִׁים.

ה. וְיִשָּׁמַע בְּלִבּוֹ הֵד קוֹלָם, בַּר־לֵבָב וּטְהוֹר עֵינָיִם.

ו. וְתִשְׁמַעְנָה גְבָעוֹת אֶת הַקּוֹל, וִיהִי צְבִי תְּהִלָּה, וּבֶן־יַעֲקֹב לִבְרָכָה.

ז. וְהָיָה שְׂכָרְךָ מֵאֵת עֲדָתֵנוּ, חֵלֶף טֹרַח וּמַשָׂא וָרִיב.

ח. תֹּהוּ הָיוּ מוֹסְדוֹתֵינוּ, צִדְקָתֵנוּ כַּחֵדֶק.

ט. וַתִּפַּח בְּאַפֵּיהֶם רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּחְיוּ וַיָּקוּמוּ.

י. וַתִּשָּׂא זַעְפֵּנוּ, וַתְּכוֹנֵן מוֹסְדוֹת קְהִלָּתֵנוּ.

יא. וּרְעֵבִים אָכְלוּ לָחֶם, וְהַצֶּדֶק לָן בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ.

יב. וַתָּבֵא אֶת־יְתוֹמִים בָּיִת, כְּמוֹ רָמִים הִצַּבְתָּ מִשְׁכָּנָם.

יג. וְחוֹמָה הָיִיתָ עַל־דָּל, כּוֹשֵׁל וְנִדָּח בְּךָ בְּעֶזְרָתָם.

יד. וּמִי אֻמְלָל וּקְשֵׁה־יוֹם בְּהוֹמֶל, וּבְחֵיקְךָ לֹא שָׁפַךְ יְגוֹנוֹ?

טו. וְאַתָּה רוֹפֵא־חוֹלִים, וּבַאֲשֶׁר חוֹלִים אָתָּה.

טז. כְּאֶל־שָׁלָל עַטְתָּ, אֶל־חֹשֶׁךְ, עָנִי וּמַדְוֶה.

יז. וּבְיָדְךָ אוֹר, וּבִשְׁפָתֶיךָ נֹחַם, וּבְחָכְמָתְךָ מַרְפֵּא.

יח. לְלַמֵּד בְּנֵי עֹנִי תּוֹרָה, וְנִכְתַּב בְּסֵפֶר הַחֻקִּים.

יט. וְסֶלַע וּמְצוּדָה לַמָּטִים, תַּגָּרִים וְעוֹשִׂים בִּמְלָאכָה.

כ. לְבַל־יִפְּלוּ בַּנוֹפְלִים, בִידֵי־נוֹשְׁכֵי נֶשֶׁךְ.

כא. מִי יָסַד אֵלֶּה? הֵן רַק בַּעֲמָלְךָ הָיוּ.

כב. וַעֲבוֹדָתְךָ עַל־צִיוֹן, עֲבוֹדָה בְּחָרֵף נֶפֶשׁ.

כג. רֶגַע לְנַפְשְׁךָ יוֹם לַעֲבוֹדַת קָהָל, וּלְצִיּוֹן נֵצַח נְצָחִים.

כד. בְּמַקְהֵלוֹת חָצַבְתָּ לֶהָבוֹת, עַל־עַמֵּנוּ וּתְחִיָּתוֹ.

כה. וַתַּחְצֹב בַּבּוֹגְדִים, וַתְּגַל אֶת־שׁוּלֵיהֶם.

כו. וַתִשְׁפֹּךְ זַעַם־אֲדֹנָי, עַל־הַבָּנִים הַכֶּחָשִׁים.

כז. וַתָּשֶׂם פָּנֶיךָ אֶל־הַמִּדְבָּר, אֶל־הֶהָמוֹן.

כח. הַעַל־זֹאת לֹא נְהַלֶלְךָ, אִם־לֹא נְבָרְכֶךָ.

כט. לָלֶכֶת בְּכֹחֲךָ זֶה, עַל־הָרֵי יִשְׂרָאֵל.

ל. לְשַׂמַּח עֲדַת וִיֶטֶבְּסְק, צָרָתֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה.

לא. לְהַחְיוֹתָהּ מֵאֶפְרָה, וְלִבְנוֹת הֲרִיסוֹתֶיהָ.

לב. וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ, יוֹפִיעַ עַל־מַחְשְׁבוֹתֶיךָ.

לג. וּמִשָּׁם דַּרְכְּךָ צִיוֹנָה, וּבְאַרְצֵנוּ תַּשְׁרֵש סֶלָה.