ד: ח. ל. חריפאי
אם נאמין לכלל: “את אשר יאהב העם – יקשור לראשו כתרי אגדות”, הרי ברוק במובן זה אהוב העם היה בלי ספק. בעיר פעולתו ויטבסק מתהלכות בקרב ההמונים אגדות מרובות, המוכיחות את היחס של ברוק לכל החלכאים והנדכאים. ואם אפילו האגדות האלה, ככל יצירות העם, יוצאות מגבולות המציאות ומרחפות בעולם הדמיון, הרי, בכל זאת, משמשות להן יסוד העובדות של יום יום. זה מראה בעליל, כי חייו הצבוריים של ברוק, ואפילו חייו הפרטיים, היו שונים תכלית שנוי מחיי רוב העסקנים בימים ההם. והעם הפשוט בויטבסק, ביחוד מתושבי השכונות העניות, כמו “פִּיסְקֶבִיץ”, “פַדְלוּ” ו“פְּרוֹסְמוּשְׁקוֹת”, יודע לספר מעשיות רבות על ברוק, ומאמין הוא באמונה שלמה באמתותן. וכשתחדור למבואות האפלים, בין הבתים הנמוכים והרעועים, במרתפים ובעליות הגג, ותכנס בשיחה עם עניי העם על ימים עברו ועל עסקניהם, יסובו הדברים, כאילו מאליהם, על ברוק ופעולותיו. באנחה יזכירוהו:
– היה היה איש…
ואתה הט אזניך והקשב לדברים: מעשה באשה, שהלכה על גשר הדבינה, ואחריה הלך ברוק. והימים ימי הסתיו הגשומים. פתאום תקף שעול את האשה, וברוק התבונן באשה, בבגדיה ונעליה, והסיר את ערדליו מעל רגליו ומסר אותם לה.
ומעשה בעגלון על דוכנו, שעכב את ברוק בטסס… טסס… מרוב שמחה, שאשתו, אשר ברוק רפא אותה, כמובן בלי שכר, ילדה לו בן, ועכשיו בהתנשקו אתו ברחוב, הוא מבקש ממנו שֵם לרך הנולד.
מעשה בפרוותו, שנגנבה באחד הבתים בשעת בקור. החולה התחיל מצטער, וברוק השקיטהו: “אם מי שהוא לקח את הפרווה, בודאי זקוק היה לה”.
יודע אני את העם ואת חייו ואת היחס של עסקנים מרובים להמונים וכאבם, ולפיכך – אמרתי בלבי – אם נמצא איש, אשר יחסו טוב אל ההמונים יותר מהמקובל, יצרו אלה להם דמיונות ואגדות עליו.
כך דמיתי, עד שבא מקרה והעמידני על טעותי.
ואני החלותי להאמין בכל האגדות האלה לא פחות מבני ההמון, בחינת “אם לא למעלה מזה”.
חצות ליל. בחוץ מסתערת סופה. הרוח צבר את השלג ערמות־ערמות. מקומות טאטא אותו וגלה את פני המרצפת. לאור מנורה דלה יושבים אנו, שלושה חברי “קדימה”, בחדר מוסק בספק, ומטכסים עצה. החום של החולה, המוטל פה במטה, עלה עד 40 מעלות. אנחנו, חבריו לאגודה, אובדי עצות. בן־יחיד להוריו בעיירה הקטנה, בא אל הכרך ללמוד, נספח לעבודה, ובשובו בליל סערה מאחת החתונות, אשר שם אסף כסף לטובת הקה"ק, הצטנן ונפל למשכב. לכלנו אין פרוטה לפורטה, נחוץ להזמין רופא. החלטנו שאחד מאתנו ילך לברוק. דירתו במרחק 2 – 3 קילומטרים. הגורל נפל עלי. עשיתי צעדים אחדים והחלותי מהסס. ולא משום שההליכה היתה קשה עלי, אלא משום שפקפקתי, אם בליל זה, אשר עליו אומר הרוסי, “שאדון טוב אף את כלבו לא ישלח החוצה”, יסכים ברוק ללכת. אחזתי את דרכי הלאה. הרחובות ריקים מאדם. הרוח נושב בפנים ופתאום יסתער מאחור. עוקץ, דוקר. אני מטפס על ערמות שלג בגובה בתים, אני מתגלגל מעליהן, ובלבי נהפך לאט־לאט הספק לברי. “הוא ודאי לא ילך”. ואולם, אני ממשיך את הדרך הלאה. אין מוצא אחר. הנה אני עומד סוף־סוף על יד פתח דירתו. אני אוחז בידית הפעמון, ובקרבי קול: “לחנם, לחנם!”.
קול צלצול הפעמון העירני ממחשבותי. כפי הנראה, משכתי בכל זאת בידית בשעה שמוחי היה מלא הסוסים. כעבור זמן־מה, נפתחה הדלת, ולנגדי עמד ברוק עטוף מעיל לילה.
– מה קרה? למה באת באשון לילה? הכנס, הרי תקפא.
כאילו אבן נגולה מעל לבי. מתוך רוך הקול וצליל הדאגה שבו הבינותי, כי לא לחנם טרחתי. הלוך ילך.
מסרתי לו בקצור את מצב חברנו.
– למה לא הודעתם אותי לפנות ערב? תמיד אתם כך. עד שהחרב אינה מונחת על הצואר, לא תקראו לעזרה. אתה תשאר פה אצלי. תישן על הספה. אני אלך או אסע לבדי. חושש אני, שתקפא בדרך בבגדיך אלה.
מובן, שלא שמתי לב לדבריו ואלך אתו יחד.
בשניכם לא אטפל. די לי אחד. תקפא – לא עסקי.
בקשי גדול עלה לנו למצוא עגלת חורף. אבל העגלון ששמע את שם מקום חפצנו הרחוק, סרב לנסוע. סוסתו דלה, לעולם לא תגיע שמה. ובכלל בלילה זה אין אנשים ישרים נוסעים. ברוק השקט תמיד, החל לאיים במשפט, התחנן, וכשהבטיח לו שכר הגון, נאות.
כשנכנסנו הביתה, מצאנו את החולה ער. ברוק החל מיד לטפל בו. בדק אותו – ובלי דברים החל מתהלך בחדר לאלכסונו. פתאום עמד מלכת ופנה אלינו, אבל ניכר היה, שהוא ממשיך בקול את מחשבותיו:
– מה לעשות? החדר איננו מוסק, כסף אין לכם בודאי. כלכם תחלו. החולה זקוק למנוחה; סכנה עדיין איננה, אבל היא יכולה להיות.
הוא רשם תרופה, ואחד החברים הלך לבית־המרקחת להזמינה. מובן שאת מחיר התרופה נתן הוא, ברוק. ולא די בזה: הוא צוה על החבר במפגיע, שיסע בעגלת־החורף, אשר חכתה על יד הבית.
עד שהחבר שב מבית־המרקחת, נרדם החולה. ברוק כסה אותו בפרוותו, ישב על יד המטה שעה ארוכה שקוע במחשבותיו.
ובחוץ גברה הסערה. הרוח שרק וילל. העגלון נכנס החדרה ושאל מתוך תרעומת גלויה, אם האדון חושב לשוב או להשאר פה. ברוק קם ממקומו, נתן לנו חמשה רובלים ופקד עלינו, איך להתנהג עם החולה.
פתאום הוא פונה אלי:
– תן לי את מעילך; אין להעיר את החולה, והוא מכוסה בפרוותי.
וזה מעשה המעיל: קצר כמקטורן, בן ארבעה כפתורים צהובים, ולצוארון שני סמלים של בית־הספר למסחר על גבי שני סרטים ירוקים. כל זה לא התאים לגופו של ברוק. גם משום מחסה מקור במזג אויר זה לא היה בו. ובכלל, רופא מפורסם ועסקן צבורי, ואפילו בעל בעמיו סתם, היה מתביש להתעטף ב“מעיל־שרד” זה. הבעתי לו את דעתי.
– ומה, להעיר את החולה?
והדברים הספורים האלה נאמרו בפשטות, בודאות ובאמונה. וגם אנו, כל שלשת החברים, השגנו והבינונו את הדבר בפשטות מוחלטת. כך צריך להיות האדם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.