

א. ש. טשרנוביץ
“שירת חייו באמצע נפסקה…”
כאחד מרבים חי הד"ר ברוק בתל־אביב, זה המרכז של “מי שהיו”, שבו מתהלכים ברחובות המון אנשים, שהיו בשעתם ובמקומותיהם מנהיגים של התנועה הציונית, ופה – אינם גם מונהגים. הם נטמעים בתוך ערב־רב של אנשים, שפרצופיהם כאלו דומים זה לזה ושפעולתם ודאגותיהם אינן נכרות.
ידעו שהד"ר ברוק הוא – באופוזיציה. הוא לא נמנה באמת על האופוזיציה השיטתית מתוך שיטה אחרת מתנגדת לזו הנהוגה. הוא היה רק בין המתמרמרים והזועפים. הוא לא ראה את הדרך הנכונה ולא מצא מקום לפעולה אחרת. איזו יכולת ואיזו אפשרות יש לאנשים להכנס לאופוזיציה מסודרת בארץ, שאין בה כל מקום לאיניציאטיבה צבורית, שהכל מרוכז בה בתוך מסגרת קבועה ומקובלת, משרדית, שהאנשים בה הם כאבק הרחובות הנבלע באויר?
הוא היה בין המתמרמרים, כשם שהיו רבים מחבריו וכשם שהם גם עכשו הרבה והרבה מן הבאים ספוני־תקוות וזהר ומלאים שאיפות ומאויים “לבנות את הארץ” – ואינם יכולים ללבון את הלבנים לבנין. הוא היה אחד מהרבים שראו את אליליהם מנֻפצים באכזריות ידה של המציאות, שאינה סובלת את הרומנטיות ואת החלומות, והיא באה בכשיל של החיים וטוחנת עד דק ומפזרת את מעבה החזון.
ואולם היו ימים שהוא היה לא רק בין המאמינים, כי אם גם בין המרבים יותר מדי ללכת בדרך האמונה, שאינם רוצים לבקר ולחטט, כי אם הולכים בעינים עצומות לקראת העתיד. היו ימים שהשם “ד”ר ברוק" היה שם תאר לצעירות, לרעננות, לתום, לקדושה ולמסירות. היו ימים שחייו היו סוערים ורועשים, שלמד ולימד וחי חיים צבוריים סואנים.
בתקופה ההיא נפגשתי אתו בוילנה (תר"ס) באספה הציונית הגדולה המאוחדת משני הגלילות: סופוצקין והומל. “הגליל” – זו היתה יצירה חדשה. רוסיה נחלקה לי“ב גלילות, שבראש כל אחד מהם עמד מורשה לתעמולה ציונית. שונים היו שני המורשים שנפגשו באספה זו יחד עם “צאן מרעיתם”. האחד, רבי שמואל יעקב רבינוביץ ז”ל, היה רב נאור, חרד, ומשכיל עברי; השני – ד"ר צעיר, בן למשפחת חסידים, בעל השכלה, שיצא מתוך סביבה של מתבוללים למחצה וחזר למורשת אבותיו. אבל היתה תכונה אחת שאחדה את שניהם: שניהם היו רומנטיקים, מאמינים נלהבים, בעלי רגש ומסורים לעבודה הציונית בכל לב ונפש, בתמימות קדושה.
והקברניט של האספה היה נשיאה – הד"ר ברוק. הוא לא נהל את האספה באותה הרשמיות, המונוטוניות, היבשות, בטכניקה המקובלת, לצלצל בפעמון, להפסיק, לתת רשות הדבור וכדומה. אבל הוא התרומם למדרגת מנהיג, מחיה, מעודד, מרכך, מאחד ומחבר את כל הקצוות ומחמם את הלבבות. הוא, הצעיר, היה השליט על כל הנפשות, גם על היהודים הזקנים והרבנים הישישים שהשתתפו בראשונה באספה ציונית.
כי הציונות היתה לברוק לא שעשוע, סתם ענין לענות בו, כי אם שאלת־חיים, משאת־נפש פנימית, הנובעת מתוך הכרה פנימית מוצקה. לא היתה שום מלאכותיות סגנונית בכרוזיו הנלהבים וברגשותיו. שנה שלמה עבדתי במחיצתו ובחנתי את נפשו הציונית ואף פעם לא הרגשתי ביחסו אל עבודתו רגילות, מסורת, משרדיות, רשמיות. זה היה יחס של קודש, של קודש־קדשים. הכל היה חשוב בעיניו: עכוב של גלגל שהוא במהלך העבודה של אגודה, יסוד נקודה ציונית שהיא במקום שהוא, ולפרקים אפילו פקפוקי נפשו של צעיר בעירה העירוהו לכתוב, לשם חזוק, חבור שלם על התורה הציונית.
עבודתו הצבורית בתור רב העדה בויטבסק שללה ממנו בהכרח את כל כחותיו. הוא בא לויטבסק בשעה קשה, כשחלק מן העיר עלה על המוקד ומאות משפחות נשארו בלי מחסה. והוא נמצא להם בשעת צרתם והיה להם כאב וכאח. הוא פעל ועשה, קרא אספות, הלך בעצמו לקשקש בקופסה, דרש, בקש, התחנן, מסר את פרוטותיו האחרונות, מבלי השאיר לעצמו כלום. ואיש לא העיז להשיב את פניו. הכל ידעו, כי ברוק לשם שמים מתכון, כי הוא מוציא גם את כספו לטובת העניים.
ואולם הוא לא הזניח אף רגע את עבודתו הציונית. ביום היה עונה למאות הדורשים לפתחו, ובלילה, לפרקים עד אור הבוקר, היה יושב וכותב חוזרים, מכתבים, קורא ועונה.
בלילות השבת היו מתאספים אליו צעירי העיר לשם וכוחים בשאלה הציונית ובנשפים האלו היה כמעין המתגבר. הוא היה מדבר שעות רצופות, ויותר נכון: לא היה מדבר, כי אם חולם, ונעימים היו החלומות ומתוקים, אבל הוא ידע גם לתבל אותם בהוכחות הגיוניות, בהתלהבות, בשירה, והיה לוכד בקסמי הוכחותיו ורגשותיו את השומעים עד כי היה מערער את עמדת מתנגדיו. הם היו אומרים תמיד: ציונים כברוק ראויים לתהלה, אבל הרי הציונים הבורגנים האחרים וכו'. ורבים ממתנגדיו היו אחר כך מתלמידיו הנלהבים ביותר. ואחדים ממנהלי “הבונד” יסדו אחר כך את הסניף של “פועלי ציון” בויטבסק, בהשפעתו של ברוק.
הוא היה חביב גם על הסוציאליסטים היהודים. פעם אחת, זוכר אני, מלא תפקיד קשה ובלתי־נעים. שר הפלך הזמין אליו את ברוק לפני היום הראשון במאי והתרה בו, כי אם יהינו היהודים לערוך הפגנה, מרה תהיה אחריתם. בחצות הלילה הלכנו יחד לאספת “פועלי ציון” והוא השפיע עליהם שלא ישתתפו בהפגנה. משם באנו לאספה חשאית של “הבונד”. הופעתו של ברוק בקרבם הפתיעה אותם, אבל הם קבלוהו בכבוד ונתנו לו מיד את רשות הדבור. ברוק נשא נאום נלהב. אך ראש ה“בונד” הודיע, בשם חבריו, כי הריבולוציה קודמת לכל, כי דרוש ליצור תנאים כאלו במדינה, שלא תהיה כל אפשרות להתפרצות פרעות, ולשם זה כדאי אפילו להקריב קרבנות.
מדוכא יצא ברוק מן האספה, אך הוא לא אמר נואש. לפנות בוקר העירני ומשכני אל הרחוב הסמולנסקי, ששם נועדה להיות ההתפרצות. לא הבינותי את מטרתה של הליכה זו, אך במהרה נדהמתי, ונדהמו גם הצעירים שנאספו באותו הרחוב, לראות את ברוק מתיצב בפנת הרחוב ומדבר לפני הקהל. הוא תבע ודרש והוכיח, שאין להם הרשות להקריב יהודים נקיים לקרבן בשביל הנפת הדגל האדום. שיש לכל ריבולוציונר להקריב את חייו הוא ולא את חיי אחרים, והוכחותיו הועילו: המפגינים התפזרו, ובבוא השוטרים והחוליגנים כעבור חצי שעה, לא מצאו איש בככר.
בדומה הראשונה, שהיה שם אחד מצירי ישראל, בנגוד לחבריו: וינביר, ד"ר שמריהו לוין, יעקובסון, שהיו עולים על הבמה מעת לעת להשיב למחרפי היהודים ולמעלילים, היה הוא “השתקן הגדול” של הדומה. לפרקים, כשהיינו מתהלכים בקולוארים של הדומה בהיכל הטברי וכשהייתי מביע את תמהוני על שתיקתו, היה פולט מפיו: איני יכול לדבר אל העצים והאבנים. אני מרגיש, שאין עם מי ולפני מי לדבר. זרים הם לנו כל האנשים וזרים אנו פה, ורק במקרה אנו נמצאים באולם הזה. אין לנו ידידים ויש אך שונאים גלויים ונסתרים.
אחרי המשבר האוגנדי פקע מיתר בלבו. התנועה הלכה ממנו והלאה. הכנפים של התנועה ההרצלית נקצצו. לאט לאט התחילו לרדת מעל הבמה ולהתיצב מן הצד ה“זקנים”: נורדוי, מרמורק, ברנשטין־כהן, יסינובסקי, ובין הנופלים היה גם ברוק.
הוא היה זועף. הוא היה מלא מרירות על המעשיות הכובשת את הציונות, על המעוף ההרצלי שחלף. ופעם אחת, בשבתנו על שפת הים באבציה, אחרי הקונגרס הי"א בוינה, הביע לי את צערו הגדול על אשר פנה זיוה של התנועה והדרה.
– אני קובל – אמר לי – על החנונות, חשבון הדונמים והפרוטות, ששבו אל תנועתנו על־ידי יורשיו של הרצל. אין נשמה בתנועתנו, אנו מתנונים והולכים. התנועה העממית נהפכת לפקידות. הציונות נהפכת ליק"א רק בלי הכסיות של זו; איה נשמתה?
* * *
אחרתי לבוא אל הקונגרס השנים־עשר בקרלסבד. ועוד בדרך, בפרג, קראתי בעתון גרמני ידיעה על דבר נאום אופוזיציוני חריף שנשא הד“ר ברוק נגד ההנהלה ציונית, ע”ד מהומה שפרצה באולם בשעת הנאום. הייתי מוכה תמהון. ידעתי, כי ברוק חולה במחלה הציונית הידועה, מחלת הרצל וולפסון – מחלת־הלב; שמעתי, כי בקרים כבר התהלך על משענתו ובארץ ישראל הבריא רק במקצת, ופתאם הוא ראש האופוזיציה בקונגרס!
אכן תקוה אחת היתה לו: אחרי המנדט הכל ישתנה. כשישוב מחוץ לארץ, יראה עוד בעיניו את התגשמות החלום. הכל ילך בדרך אחרת, בדרך תקותו הוא. אבל הגורל לעג לו את הלעג האחרון: הוא מת לא בארץ, שאליה שאף, כי אם בארץ נכריה, והאדמה הזרה הרחוקה היתה קבורתו.
כאלו היה צורך להשלים את הטרגדיה של חיי ברוק גם במות טרגי.
ב: י. קרני
פניו העידו בו, מי הוא. עינים חמות ותמות, פנים גלויים עם לסתות בולטות ושפתים מתוקות. בשעת פרידה מעל חבר, או בשעת פגישה עם מכר, היה צבי ברוק מנשקו ומנשקו והיה נותן גם לחיו לקבל נשיקות־גומלין. הוא היה גלוי הלב, טהר הנפש, אנין הדעת, ואהב את האדם מתוך אהבה ראשונה.
מטבעו היה חסיד. הוא היה מצטרך לרבי. והיה לו רבי. הוא אהב את הזמרה, אף כי לא היה זמרן. לפעמים היה מסנן נגון סתום דרך חטמו, אבל נגונו נשאר בלב פנימה. הוא היה חסיד והתפאר בזאת, וכשהיה צריך לנזוף במי שהוא מתוך כעס או מתוך בדיחה – לא ידע נזיפה אחרת מלבד “אתה מתנגד”.
הדבקות וההתלהבות וההתמסרות – אלה היו מתכונות נפשו, וכל מה שעשה או אמר נבע מתוך המדות הללו.
אחרי הקונגרס הראשון התחילו מספרים אצלנו ספורי־מעשיות על שני האחים ברוק מהומל. והספורים היה בהם הרבה מהאגדה. אחד מהם, אברהם, היה, כמדומני, בונדאי, והשני, צבי, נספח אל הציונות. אבל על שניהם ספרו ספורי־מעשיות ונפלאות. הראשון לא ענין אותנו, הלא הוא בונדאי. אבל צבי ענין אותנו לכל פרטיו. אמרו לנו: הוא מוסר את חייו לעבודת הכלל, הוא נותן פרוטתו האחרונה לעני, הוא לומד עברית בשקידה של נער שקדן. גם בתור רופאים היו שני האחים מפורסמים בכל הסביבה. ובאותו הזמן נדפסה ב“רוסקיה וידומוסטי” המוסקבאי קוריספונדנציה מהומל, שבה סופר איך מסכנים שני האחים ברוק את חייהם בשעת רפוי חולים ברובע העניים, ושם נתן להם: Золтые братья
(אֲחֵי הַזָּהָב).
ואני את צבי ברוק הכרתי בימים שבין הקונגרס החמשי והששי, שאז הזמינני לבוא לויטבסק לעבוד במחיצתו עבודת הציונות בפלכי מינסק, ויטבסק והומל. ברוק היה אז בעצם פריחתו וזהרו. הרצל לא ידע אז תואר אחר בשבילו מלבד: “מיין טייערער ברוק” (יקירי ברוק).
עבודתו של ברוק בימים ההם היתה בעיקר עבודת התעמולה בדפוס ובעל פה. אבל דברו על גבי־הניר לא עשה רושם מיוחד. דברו של ברוק פעל את פעולתו דוקא בשעה שהיה יוצא משפתיו. זה היה דבר חי וצודה נפשות. חשבונות יבשים לא ידע. את אותיותיו לא ספר ולא מנה, היה בו גם מן המיותר והכפול, אבל דברו פעל באמתו ובאשו ובכח הקסם שבו. שבע, שמונה שעות בזו אחר זו היה יכול אדם זה לעמוד על הבמה ולא יעף ולא יגע את קהל שומעיו. דוינסק, מינסק, פולוצק והומל עצמה יכולות לספר הרבה בנדון זה. האהבה אל העם ואל קדשיו היתה מרכז כל נאומיו. האהבה אל העם וקדשיו היא שמלאה את כל תוכו של המנוח.
בויטבסק היה צבי ברוק משמש רב העדה שנים אחדות, שלא על מנת לקבל פרס. מאמרו של הרצל “כבוש הקהלות” הוא שהכריח אותו להתמסר בכל נפשו לעבודת העיר. אני יודע, כי בימים ההם היה ברוק מקבל כסף מאמו מהומל ובכסף זה היה מתפרנס ומכספו זה היה מהנה גם את הרבים. סוף סוף נמלכו יהודי ויטבסק ומצאו כי פחיתות הכבוד היא להם שלא לשלם משכרת לרבם, והחליטו כי הרב ברוק חיב לקבל משכורת מקופת הקהל. קרוב לשער כי החלטה זו נשארה על גבי־הניר, משום שבימים ההם התחיל ברוק לבקש עבודה במקצועו. אבל גם דבר זה לא הספיק לו כדי מחיתו. רבים ידעו “חולשתו” של ברוק ואי־מעשיותו, ומבקריו החולים, שהיו בעיקר מדלת העם, לא שלמו לו שכר רפוי.
ולא זו בלבד. מן הבקר עד הערב היו עניי העיר נוהרים לביתו של “רבם” – כי כך היו קוראים לו: “רבנו”, – וצרים עליו. ויש שהיו סוגרים את דלת ביתו ולא נתנוהו לצאת בטרם ימלא בקשת כל אחד־ואחד. הכל תבעו תמיכה. ואם לא הספיק לו הכסף מקופת הקהל, היה מוציא את פרוטתו האחרונה גם משלו. הייתי עד ראיה לתמונה כזאת: אשה אחת לא הסתפקה בנדבת הכסף שנתן לה ולא זזה מרַבה עד שזה פשט את מעילו ונתנו לאשה. “עכשיו נתתי לך את הכל מה שהיה בידי. יותר אין לי. את יכולה ללכת”. האשה הלכה, אבל את המעיל לא לקחה.
השפעתו על ויטבסק היתה עצומה. האורטודוכסיה היתה שוכחת את חטאו הציוני והיתה מחבבת אותו ומשתפת אותו בכל מעשיה, או יותר קרוב אל האמת: הוא היה משתף אותה בכל מעשיו. הבורג’ואזיה היהודית, זו שהיתה מוצאת רק חטא אחד בברוק, מה שהוא ציוני, פחדה מפניו, משום שברוק לא ידע חונף. הוא פקד עליהם, הוא צוה אותם והוא גער בהם בשעה שלא מלאו אחרי פקודתו. הרשות המקומית הרגישה, כי יושב בויטבסק אדם אחד ששמו ברוק ושאי־אפשר לא למלאות מה שהוא מבקש. ולא זו בלבד. הימים היו ימי־פליבה, ימי האיסור הקשה על הציונות. הרשות המקומית קבלה הוראות חמורות לרדוף את הציוניות. היא ידעה כי ברוק הוא הרוח החיה בעבודה הציונית, הוא המסדר והוא המעורר והוא הזורע גרעיני לאומיות עברית בכל הפלך. יחסו לו גם הרבה מעשים של הבונדאים. ידעו כי הוא גם העומד בראש ההגנה העצמית. אבל הרשות פחדה לנגוע בו. היא ידעה כי מאסרו של ברוק יכול ליצור מצב לא נעים בעיר. ואין אני מסופק, כי לו נמלכה הרשות לאסור בימים ההם את ברוק – היתה כל העיר בודאי יוצאת בהמוניה למחות.
אין צריך לאמר מה גדולה היתה השפעתו של ברוק על הציונים. אבל גם המפלגות הקיצוניות, שהוא היה נלחם בהן תמיד, היו מחלקות לו את כל החבה והכבוד. צריך לאמר, כי היו מקרים שהמפלגות הקיצוניות נמנעו מלעשות מעשים נגד הממשלה, רק משום שידעו, כי יש ברוק שהוא נושא עליו את כל האחריות של היהדות הויטבסקאית, ולפיכך אי־אפשר לעשות שום דבר שהוא נגד רצונו.
שעות עבודתו של ברוק היו משש בבקר עד שתים־עשרה בלילה. ויש שהיה שב בחצות הלילה הביתה עיף ומרוגז ונופל על מטתו וישן כך, מבלי להתפשט את בגדיו, עד הבוקר. וכך יום יום. תלבשתו לא היתה מן המהודרות ביותר. לא ראיתיו אף פעם נועל נעלים שלמות. אבל היה לו סורדוק מעוך, שהוא כסה על כל פשעיו. לבש ברוק את הסורדוק המעוך שלו – מיד היה לובש צורה חגיגית ומתחיל עבודת יומו.
משעה שנספח ברוק אל הציונות, הרי כל חייו וכל מעשיו היו מוארים אורה של זו. אף עבודתו הפילנטרופית נבעה מתוך השקפת עולמו הציונית. עניני ההסתדרות עמדו תמיד לפניו ככח מכריע ומכריח. קודם שעשה קטנה או גדולה היה צריך תחלה לקבל על זאת הסכמת מצפונו הציוני. אבל בפועל נהג תמיד אחרת: הוא צרף כל עבודה קטנה או גדולה אל ההשקפה הציונית. וכך היתה באדם זה הרמוניה שלמה של חייו הפרטיים וחייו הצבוריים והציוניים גם יחד.
חייו הפרטיים. אבל לברוק לא היו חיים פרטיים. הוא כלו היה נתון לעבודת הכלל, כלו – שלא להשאיר אף רגע אחד ביום לצרכי עצמו.
הוא היה צריך לרבי. והרצל היה הרבי שלו. כשדבר על הרצל מיד היו פניו משתנים. הוא ראה בו את סמל העם במלוא מובן המלה, סמל כל הטוב והאצילות וכל מסירות הנפש. אין אני מסופק, כי כל קרבן לא היה כבד מברוק לו הרצל דרשו. ולא פעם אחת אמר לי, כי אחרי הרצל הוא הולך בעינים עצומות, שלא לחקור ולא לדרוש. הרצל היה אמונתו.
מיום שהלך הרצל הלך זהרו של ברוק. ביום שנתקבלה בויטבסק הידיעה ע"ד מותו של הרצל, בו ביום חריץ עמוק נעשה בלבו ובפניו של ברוק. בו ביום אבדה אמונתו בהסתדרות הציונית. הוא היה עובד ומתחזק ומחזק גם את האחרים, אבל מי שידע את ברוק וראהו בימים ההם, ראה וידע כי העבודה מכאן ואילך היתה מתוך התאמצות יתרה. לא היתה זאת אותה העבודה מתוך אהבה ומתוך שמחה והתרוממות הרוח שהגיעו עד לידי שכרון ממש והשתכחות מוחלטת, שהם היו סמניו של ברוק בחייו של הרצל. אבד לו לברוק הכח המניע, נשבר סמלו, ומכאן התחילו תעיותיו.
לא תעיות בציונות עצמה, לא ספקות בארץ ישראל עצמה, אלא באותם שבאו במקומו של הרצל, ובאותם האמצעים החדשים להגשמת הציונות, שהתחילו להטיף להם. ברוק היה ממצדדי ולפסון, משום שמצא כי ולפסון ינק אף הוא מאותו לשד העץ, שהוא ינק ממנו.
ברוק לא היה איש מעשי. אלמלא כך, היה בודאי מסתגל אל התנאים החדשים, מקבל עליו את התורות החדשות ואת עלם של המנהיגים החדשים והיה בודאי תופש בהסתדרות את המקום הראוי לו על פי כשרונותיו ומרצו ומסירותו לעניני ארץ ישראל. אבל הוא היה אידיאליסטן מן המדרגה היותר מעולה. הוא היה קיצוני בציונותו ולא יכול לשכוח את טעמה של הציונות ההרצלאית, הרעננה, הצעירה, עם כל הודה וברקה ורוממותה. ברוק נשאר בא כחו של הקונגרס הראשון.
לפיכך עמד בשנים האחרונות לצדו של נורדוי בדרישת עליה חפשית בלתי מוגבלת לארץ ישראל. לפיכך התיחס מתוך שויון נפש אל ההצהרה הבלפורית. ברוק לא שכח את “מדינת היהודים”.
פעמים אחדות נסה ברוק לשוב לעבודה ציונית בפועל, רצה לנצח את עצמו. וצעדו האחרון היה בואו לארץ על מנת להשתקע בה ולמצוא בה מה שלא מצא בהסתדרות. הוא אהב את הארץ ולא רצה בשום אופן לעזבה. ימים אחדים לפני צאתו מכאן אמר לי: “שמא אתה יודע בשבילי משרה של שומר בעיר או בכפר, כי אין אני רוצה לעזוב את הארץ היפה”. אבל הוא עזבה לנצח.
ג: א. אוסקוטסקי1
הוא עבד בויטבסק בשנות 1905 – 1901 בימי־החושך ברוסיה הצריסטית. האספות היו אסורות, על כל צעד הונחו מכשולים. ובכל זאת, הודות להשפעתו גם בחוגים הממשלתיים היתה האפשרות לעבוד ולפעול.
לנו, לדור הצעיר, היה המנוח למופת ולמנהיג. וכמה מאושרים היינו שיכולנו לעבוד בהשגחתו ובהנהלתו.
מענין היה חדושו זה. הוא סדר שבכל יום ששי תהיינה אספות לוכוחים בשאלות הזמן. מובן, שבין ראש הדברנים היה הוא בעצמו. אספות אלה משכו אליהן קהל מכל הסוגים והשפיעו הרבה על הקהל, ושמשו מוסד לתעמולה. במשך הזמן רבו כל כך המבקרים שלא הועילה גם השפעת הד"ר ברוק בחוגי הממשלה והאספות נאסרו.
על כל צרה שלא תבוא היו פונים אל “הרבי שלנו”, והוא היה עוזר לכל. הוא קבל מן העם את התואר “שונא בצע”.
בימי מלחמת רוסיה ויפן נקרא הד"ר ברוק להיות רופא צבאי ונשלח לוילנא.
שם עסק גם בעבודה עתונאית ועמד זמן מה בראש העתון סבֶרו זפדני גולוס. בזמנים שונים השתתף הד"ר ברוק בעתונים גם בשבתו בויטבסק.
-
כותב השורות האלה, מהעוזרים על יד ברוק בגולה, טבע בימה של יפו. יהי גם זכרו ברוך. ↩
ד: ח. ל. חריפאי
אם נאמין לכלל: “את אשר יאהב העם – יקשור לראשו כתרי אגדות”, הרי ברוק במובן זה אהוב העם היה בלי ספק. בעיר פעולתו ויטבסק מתהלכות בקרב ההמונים אגדות מרובות, המוכיחות את היחס של ברוק לכל החלכאים והנדכאים. ואם אפילו האגדות האלה, ככל יצירות העם, יוצאות מגבולות המציאות ומרחפות בעולם הדמיון, הרי, בכל זאת, משמשות להן יסוד העובדות של יום יום. זה מראה בעליל, כי חייו הצבוריים של ברוק, ואפילו חייו הפרטיים, היו שונים תכלית שנוי מחיי רוב העסקנים בימים ההם. והעם הפשוט בויטבסק, ביחוד מתושבי השכונות העניות, כמו “פִּיסְקֶבִיץ”, “פַדְלוּ” ו“פְּרוֹסְמוּשְׁקוֹת”, יודע לספר מעשיות רבות על ברוק, ומאמין הוא באמונה שלמה באמתותן. וכשתחדור למבואות האפלים, בין הבתים הנמוכים והרעועים, במרתפים ובעליות הגג, ותכנס בשיחה עם עניי העם על ימים עברו ועל עסקניהם, יסובו הדברים, כאילו מאליהם, על ברוק ופעולותיו. באנחה יזכירוהו:
– היה היה איש…
ואתה הט אזניך והקשב לדברים: מעשה באשה, שהלכה על גשר הדבינה, ואחריה הלך ברוק. והימים ימי הסתיו הגשומים. פתאום תקף שעול את האשה, וברוק התבונן באשה, בבגדיה ונעליה, והסיר את ערדליו מעל רגליו ומסר אותם לה.
ומעשה בעגלון על דוכנו, שעכב את ברוק בטסס… טסס… מרוב שמחה, שאשתו, אשר ברוק רפא אותה, כמובן בלי שכר, ילדה לו בן, ועכשיו בהתנשקו אתו ברחוב, הוא מבקש ממנו שֵם לרך הנולד.
מעשה בפרוותו, שנגנבה באחד הבתים בשעת בקור. החולה התחיל מצטער, וברוק השקיטהו: “אם מי שהוא לקח את הפרווה, בודאי זקוק היה לה”.
יודע אני את העם ואת חייו ואת היחס של עסקנים מרובים להמונים וכאבם, ולפיכך – אמרתי בלבי – אם נמצא איש, אשר יחסו טוב אל ההמונים יותר מהמקובל, יצרו אלה להם דמיונות ואגדות עליו.
כך דמיתי, עד שבא מקרה והעמידני על טעותי.
ואני החלותי להאמין בכל האגדות האלה לא פחות מבני ההמון, בחינת “אם לא למעלה מזה”.
חצות ליל. בחוץ מסתערת סופה. הרוח צבר את השלג ערמות־ערמות. מקומות טאטא אותו וגלה את פני המרצפת. לאור מנורה דלה יושבים אנו, שלושה חברי “קדימה”, בחדר מוסק בספק, ומטכסים עצה. החום של החולה, המוטל פה במטה, עלה עד 40 מעלות. אנחנו, חבריו לאגודה, אובדי עצות. בן־יחיד להוריו בעיירה הקטנה, בא אל הכרך ללמוד, נספח לעבודה, ובשובו בליל סערה מאחת החתונות, אשר שם אסף כסף לטובת הקה"ק, הצטנן ונפל למשכב. לכלנו אין פרוטה לפורטה, נחוץ להזמין רופא. החלטנו שאחד מאתנו ילך לברוק. דירתו במרחק 2 – 3 קילומטרים. הגורל נפל עלי. עשיתי צעדים אחדים והחלותי מהסס. ולא משום שההליכה היתה קשה עלי, אלא משום שפקפקתי, אם בליל זה, אשר עליו אומר הרוסי, “שאדון טוב אף את כלבו לא ישלח החוצה”, יסכים ברוק ללכת. אחזתי את דרכי הלאה. הרחובות ריקים מאדם. הרוח נושב בפנים ופתאום יסתער מאחור. עוקץ, דוקר. אני מטפס על ערמות שלג בגובה בתים, אני מתגלגל מעליהן, ובלבי נהפך לאט־לאט הספק לברי. “הוא ודאי לא ילך”. ואולם, אני ממשיך את הדרך הלאה. אין מוצא אחר. הנה אני עומד סוף־סוף על יד פתח דירתו. אני אוחז בידית הפעמון, ובקרבי קול: “לחנם, לחנם!”.
קול צלצול הפעמון העירני ממחשבותי. כפי הנראה, משכתי בכל זאת בידית בשעה שמוחי היה מלא הסוסים. כעבור זמן־מה, נפתחה הדלת, ולנגדי עמד ברוק עטוף מעיל לילה.
– מה קרה? למה באת באשון לילה? הכנס, הרי תקפא.
כאילו אבן נגולה מעל לבי. מתוך רוך הקול וצליל הדאגה שבו הבינותי, כי לא לחנם טרחתי. הלוך ילך.
מסרתי לו בקצור את מצב חברנו.
– למה לא הודעתם אותי לפנות ערב? תמיד אתם כך. עד שהחרב אינה מונחת על הצואר, לא תקראו לעזרה. אתה תשאר פה אצלי. תישן על הספה. אני אלך או אסע לבדי. חושש אני, שתקפא בדרך בבגדיך אלה.
מובן, שלא שמתי לב לדבריו ואלך אתו יחד.
בשניכם לא אטפל. די לי אחד. תקפא – לא עסקי.
בקשי גדול עלה לנו למצוא עגלת חורף. אבל העגלון ששמע את שם מקום חפצנו הרחוק, סרב לנסוע. סוסתו דלה, לעולם לא תגיע שמה. ובכלל בלילה זה אין אנשים ישרים נוסעים. ברוק השקט תמיד, החל לאיים במשפט, התחנן, וכשהבטיח לו שכר הגון, נאות.
כשנכנסנו הביתה, מצאנו את החולה ער. ברוק החל מיד לטפל בו. בדק אותו – ובלי דברים החל מתהלך בחדר לאלכסונו. פתאום עמד מלכת ופנה אלינו, אבל ניכר היה, שהוא ממשיך בקול את מחשבותיו:
– מה לעשות? החדר איננו מוסק, כסף אין לכם בודאי. כלכם תחלו. החולה זקוק למנוחה; סכנה עדיין איננה, אבל היא יכולה להיות.
הוא רשם תרופה, ואחד החברים הלך לבית־המרקחת להזמינה. מובן שאת מחיר התרופה נתן הוא, ברוק. ולא די בזה: הוא צוה על החבר במפגיע, שיסע בעגלת־החורף, אשר חכתה על יד הבית.
עד שהחבר שב מבית־המרקחת, נרדם החולה. ברוק כסה אותו בפרוותו, ישב על יד המטה שעה ארוכה שקוע במחשבותיו.
ובחוץ גברה הסערה. הרוח שרק וילל. העגלון נכנס החדרה ושאל מתוך תרעומת גלויה, אם האדון חושב לשוב או להשאר פה. ברוק קם ממקומו, נתן לנו חמשה רובלים ופקד עלינו, איך להתנהג עם החולה.
פתאום הוא פונה אלי:
– תן לי את מעילך; אין להעיר את החולה, והוא מכוסה בפרוותי.
וזה מעשה המעיל: קצר כמקטורן, בן ארבעה כפתורים צהובים, ולצוארון שני סמלים של בית־הספר למסחר על גבי שני סרטים ירוקים. כל זה לא התאים לגופו של ברוק. גם משום מחסה מקור במזג אויר זה לא היה בו. ובכלל, רופא מפורסם ועסקן צבורי, ואפילו בעל בעמיו סתם, היה מתביש להתעטף ב“מעיל־שרד” זה. הבעתי לו את דעתי.
– ומה, להעיר את החולה?
והדברים הספורים האלה נאמרו בפשטות, בודאות ובאמונה. וגם אנו, כל שלשת החברים, השגנו והבינונו את הדבר בפשטות מוחלטת. כך צריך להיות האדם!
- נורית רכס
- דרורה לביא
- צחה וקנין-כרמל
- אסתר ברזילי
לפריט זה טרם הוצעו תגיות