מאיה רוניס־אריאל¹

שבע וחצי בערב. אני מביטה החוצה מחלון חדרי, המשקיף לחצר מחלקת הנוער. הדשא בחוץ אינו בר השׂגה, ירקוּתו המפתה כמעט מעליבה. אני מבחינה בקבוצת נערים, עם טייפ גדול, חלקם רוקדים, אחרים משחקים כדורגל, וקצָתם שוכבים על הדשא ובוהים בשמים. מכאן לא רואים את הצלקות. מכאן כמעט ניתן להתקנא בהם על החופש היחסי שהם זוכים לו. מראית העין הזאת נסדקת כששני אחים מגיחים מן המחלקה ומכנסים את הנערים כצאן אל המכלאה.

כעת, כשאחרוני המבקרים עוזבים את המחלקה, ושעת חלוקת הכדורים הסתיימה, אני מתמכרת לתחושת הרגיעה הקהה שמַשרה המערכת המשומנת המאכילה אותך חמש פעמים ביום, ממלאת אותך בתרופות הרגעה ולא דורשת ממך כלום, מלבד שמירה על מספר כללים בלתי־כתובים: לא לבכות בקול רם מדי, לא להפגין את חריגוּתך באופן שיעורר אי שקט בנוכחים, לא לפגוע באיזון העדין המקיים את המחלקה.

אבל הערב מצבי שונה. אף אחד לא בא לבקר אותי. חברותַי חוששות להידבק בסכיזופרניה מהבל־פיו המקרי של אחד המאושפזים. בעלי מגיע כשגעגועיו אלי גוברים על פחדוֹ מהמחלקה הסגורה. היום זה לא קרה. אבי אינו יודע על האשפוז הנוכחי. ואמא שלי, אמא שלי תמיד נכנסת. בכל מקום. אני שומעת אותה מתוך שינה, כמו את התנים ששמעתי בילדותי מהוואדי. הרחם שלה התכווץ מן הרגע שבו התהוויתי בתוך גופהּ. היא ניסתה לפלוט אותי החוצה, הייתי גלעין שנתקע לה בגרון. ירקתי את החלב שלה, הוא היה מורעל. ירשתי ממנה כמה תכונות מחרידות. לפעמים אני חותכת את עצמי כדי לעקור אותן ממחזור הדם שלי.

אבל לא בגלל זה אני פה. זרוֹעי המצולקת היא רק עובדה, כמו צבע עינַי, וכמו העובדה שלעולם לא אסיים את לימודַי באוניברסיטה. עובדה המטיחה את קיומה בחוסר נימוס, גורמת לאנשים להשפיל את מבטם.

אני כאן בגלל העטלפים, ובגלל תפקוד־יתר.

הכל התחיל בלילה הביל בחודש מאי. באותו לילה נעלמו העטלפים מהעץ שמול חלון ביתי. כל־כך אהבתי את העץ הזה, הוא היה העץ הפרטי שלי, כמו הבת שלי, כמו נעלי הבית שלי, תחושת שייכוּת כמעט מוּלדת. כל בוקר הייתי מביטה בחלון, בודקת את העלים, האם צמחו במשך הלילה, האם שינו את צבעם. וכל לילה הייתי מביטה בצלליתו השחורה, הרוחשת עטלפים. בהתחלה פחדתי מהם, חששתי שבמעופם המטורף ינפצו את החלון ויחדרו לבית. עם הזמן הפכו בעינַי למעֵין חיות מחמד, זַן משונה של סנאים מכונפים. באותו לילה הייתי לבדי בבית. הטלפון היה מנותק, כי שכחתי לשלם את החשבון. אותו ערב נתקפתי בהחלטה נחושה ופתטית להפוך לאשה ואמא מושלמת. רציתי לגרום לבעלִי אושר, רציתי שקֶלע תאהב אותי, שתהיה גאָה בי. הרגשתי אשְמה נוראה על רשלנותי, על ערימת הכלים בכיור, על כך שבמקום להיות עם קלע אני כותבת עבודות שכנראה לעולם לא אצליח לסיים. השלב הראשון בתהליך מירוק החטאים היה הכנת עלי סלק ובצלים ממולאים.

בשתיים בלילה נכנסתי למטבח והתחלתי להכין את המְלית ולקצוץ סלק. הייתי במצב רוח מוזר, סהרורי ותכליתי כאחד, ועזיבת העטלפים לא חדלה להעסיק את מחשבותי. השמים נצבעו בוורוד מלוכלך של זיהום אוויר ועננים ואורות מסוננים, והעץ שלי השחיר באופן מבהיל על הקרע הוורוד המעושן של השמים. הייתי מוטרדת מהחור באוזון, מרמזי המלחמה הקרֵבה ומן המשימה הקשה שלקחתי על עצמי. לא קל לפרק בצלים לפצלים מתאימים למילוי בלי לקרוע את הבשר העדין. במטבח היה נורא חם, הסכין החדה החליקה ללא הרף מידַי הלחוֹת מזֵיעה, עסיס הסלק נטף לרצפה והותיר כתמים ארגמניים שנראו כמו דם יבש. ערבבתי אורז ובשר לעיסה, האורז התנהג מוזר, נראה כמו תולעים מבחילות בתוך הבשר המדמם. מערכת הדימויים שלי קרסה. הִרגשתי נטושה לחלוטין, כאילו נעזבתי לנפשי ונותרתי לבדי בעולם. מנסיוני במצב־הרוח הזה, שאינו סבל או כאב, אלא תחושת חוסר ממשוּת משונה, מין דמדומים של הנפש, המלוּוים בדידות עצומה, ידעתי שעלי להתרחק ככל האפשר מחפצים חדים וחלונות פתוחים. אז הכנסתי את האוכל למקרר ויצאתי החוצה, והסתובבתי ברחובות שהיו ריקים מאדם, והתבוננתי בחלונות המעטים המוארים, ותהיתי מה הם עושים שם, האם גם הם מודאגים מהיעדרות העטלפים, האם הם מכַפּרים על משהו, האם הם סובלים מחרדות חסרות פשר, ובקרוב גם הם יִטשו את בתיהם ויצטרפו אלי לנדידה המונית חסרת תכלית ברחובות הריקים ויתהו כמוני לאן נעלם ביתם והאם יוכלו לחזור אליו אי פעם, ואז נעצרתי מתחת לעץ עמוס פריחה סגולה, ועצמתי את עינַי בעונג כשמשב רוח פתאומי הִמטיר על כולי מקלחת של פרחים, ובכיתי, וביקשתי סליחה משַיירת המתים הארוכה שאני מגלגלת את שמותיהם על לשוני בלחישה בלילות, על מה שמעולם לא עשיתי.

ובבוקר, מותשת מהליכה, לקחתי מונית לכאן. עדיין לא ניערתי מבגדַי ומשׂערי את הפרחים הסגולים, וניגשתי לַמיון, ביקשתי לראות את הרופא התורן, והוא בהה בי בעייפות שלאחר משמרת לילה, וללא שאלות מיותרות שלח אותי למחלקה א', וידעתי שהגעתי הביתה ונכנסתי למיטה שהִקצו לי ונרדמתי מיד.

צילום: אמון יריב