ביום 5.8.1977
קוד־סיור 14
כדי להיכנס למהלך מסודר של הסיורים בשנה זאת, החלטתי לערוך סיורים קצרים של יומים שלושה בסביבה. גם החום הגדול מגביל את האזורים שאפשר להיסתובב בהם. השנה היה הקיץ חם מן הרגיל. לכן בחרתי לסייר בחודש אוגוסט בימרומי סיני ולא לרדת לשיפולי הר. בני זבט אולאד־סעיד המצומם בשיח' מוחסן מצויים השנה בפריע. בימיוחד רציתי ליפגש את נצאר העומדה ולישמוע ממנו אודות הבירכה שנאמר לי כי מיחסים לה ערך של קדושה וכן לילמוד מפיו הילכות שיפוט בעניני אישות שבהם הוא בקי.
ביום 4.8.1977 יצאתי ברכב לאבו סלה להזמין גמל. פגשתי את איברהים סאלם רופא הג’ינים כישהוא יושב תחת התומר עם אורחים כשביניהם היה אחד בעל חזות ניכבדה אשר ניתברר כי הוא יושב בואדי רומאנה ומוצאו חויטי. איש זה סיפר לי על עיטאיקה הזקנה את הצד השיבטי בפרשה זו. לידבריו השבט רצה לידאוג לה באלמנותה. אך היא מאנה לעזוב את ואדי חיבראן ויצאה לחזור לשם תוך שהיא משלמת על כך בניתוק מקום מיבני שיבטה.
עליתי לבקר את חסני רופאת הנשים. זו שאלה אותי אם נתתי לאשתי את התרופה שקיבלתי ממנה נגד עקרות. והתרופה היתה בצורת מטליות שק הטבולות בדם ברית־מילה. אמרתי כי עשיתי זאת והענין לא פעל. בהמשך השיחה מצאה דרך להגיד לי כי אני משקר באומרה כי יש בני אדם שחושבים כי לא יודעים שהם משקרים. כך רמזה לי מה היא חושבת עלי.
עם בוקר היגעתי ברכב כשאני נושא את מעט חפצי לאבו סלה ועם הנער “מנצור” וגמלו יצאנו לפריע. בעלותנו בנקב היתה שעת יציאת העדרים. מניתי ארבעה עדרים בני 100־150 ראש. שתי הרועות שהיו למטה מיהרו להשיג אותנו. אגב, אתמול צילמתי את חסני ואת זאידה אשת האיש מוחמד מוסה החולה שמנדנד בראשו. הן היסכימו כי אצלם אותן ביתנאי כי לא אראה את התמונה לאיש. ומענין השתים – אחת היתה ג’מיעה אחות ח’יד’יר שמתה לשוחח עם ישראלים ובימיוחד עם גברים. היא מצויה בגיל תוסס של בת 16. דמה רותח בקירבה והיא בשיא פריחתה. לא הייתי צריך הרבה לשדלה וצילמתיה בכל צורה שרציתי. כמו כן היקלטתי את נגינתה בחליל, וכל זה ביתנאי שלא אגלה לאיש. איתה היו עוד שתי רועות צעירות ממנה. הייתי חייב לגלות לה את שם אשתי בת־שבע ומי ומה הם בני משפחתי. הבלוי עם ג’מיעה ארך כחצי שעה. וכדי שלא לעשות רושם רע על בני המקום קיצרתי את הפגישה איתה למרות להיטותה לשיחה ולבילוי. הימשכתי בדרכי עם מנצור עד לבוסתאן הבירכה כשאיש לא היה שם. עודנו ממשיכים, פגשנו את נצאר. את הציוד שלחתי לחנות של איברהים אבו־עיאד ואני סרתי עם נצאר ואישתו לבוסתאן. במשך כל היום ביליתי בצילומים ובשיחה איתו בצל העצים בעוד החום בחוץ בשמש הגלויה הגיע ליכדי 350 ו־ 310 בצל ובחול 600.
למדתי מנאצר את חוקי המשפט העורפי הנוגע לנשים. בצוהורים אכלנו אורז מתבשילי אישתו. קטפתי מפירות עץ התות שנתן פרי עסיסי ספוג נוזל אדום שליכלך את בגדי. אחרי מנוחת הצוהורים שבה החזרתי חוב של שינה מן הלילות החמים בצוקי דוד יצאנו למישכנו של נצאר. הייתי סבור שאנו נלך לקירבת מקום אך היסתבר כי המקום רחוק. ליפני חנותו של איברהים, ישבתי לשוחח עם כמה מניכבדי המקום. משם הימשכנו בדרך לעמק סגור ממזרח לואדי נוקרה הניקרא בשם באטיה. בפרשת המים של הנקב עומדת מלכודת נמרים לפי כל הכללים ובתוכה עצמות גדי ועוד משהו שניזרקו וניטמנו כנגד ביקור צבועים. כחצי שעה הלכנו עד למקום נמוך בינות להרים שהוא הבאטיה ושם היו נטוים כעשרה אוהלים. הובלתי למג’מע ולהפתעתי ניצטרפו עוד שני אורחים. אחד מן הטרפה והשני לא היה מוכר לי. לא עבר זמן רב וכעשרה גברים ונוער מאנשי המקום ניתאספו במג’מע בעוד החשיכה יורדת.
בין אנשי המקום היה ויכוח מי ישחט ליכבוד האורחים. ביקשתי כי לא ישחטו וכן ביקשו האורחים האחרים. המארחים סרבו לישמוע את טענותינו אך ליבסוף הוגש לפנינו אוכל רגיל עם חצילים שהיה חריף וטוב. מסתבר שענין השחיטה היה רק לשם נימוס – “כאילו”.
בלילה ירד קור עז עלינו ובעוד הגברים משוחחים בעניני פרנסה ובוסתאנים, נאלצתי להיתכסות בישמיכה. טוב שלקחתי שק שינה כי נידמה היה לי שגם הלילה יהיה חם. להפתעתי דמה הקור לאותו קור שהיה בלילות הסתיו. המקום מצוי בגובה של 1661 מטרים מיפני הים. מנושא שיחתם העיקרי למדתי כי הם משקיעים עשרות אלפי ל"י בהקמת בוסתאן, בו בזמן שההכנסה ממנו זעומה. מתוך התחקיר שערכתי למוחורת היתברר לי כי עיקרו של הבוסתאן כדבר שגורם הנאה לאדם ומהווה נכס דלא נידי שאינו מאבד את ערכו בעוד שהכסף מאבד את ערכו. יש ליזכור שאין לבדוים בנקים על מנת להפקיד בהם את כספם. נוסף על כך שהם מדגישים את התועלת ביתחום ההזנה באומרם: “הבוסתאן נותן קצת ירק ופרי ובני משפחתי ימצאו בו ירק בהעדרי ולא יזדקקו לחסדי זרים!” הדעה כי היתערערות המצב הפוליטי היא שהביאה לינטיעת בוסתאנים, אינה עומדת ביפני הביקורת. כי הבדוים עצמם טוענים שעם חילופי השילטון אפשר בקלות להחליף ולוטה ועל כן הכסף שומר על ערכו. הנימוק כי הבוסתאן מהווה תחליף לשוק העבודה ביזמן מלחמה גם הוא אינו נכון כי שום בוסתאן לא יכול לכלכל משפחה.
בתום השיחות הישמעתי קצידות בטיפ ואחרי זה היתארגנו לשינה. שק השינה החדש שלי מאכזב. היה לי קר בלי שום חוכמות, בניגוד לשקי שינה אחרים ובימיוחד לשק המומיה שאותו גנבו ממני בטיול בני חטיבת הקיבוץ. בבוקר בשעה מוקדמת, ארזנו שלושתנו – אני והאורחים – וכן הוגש לנו אוכל על ידי ראשי המשפחות כשכל אחד בא עם קערת תבשיל, מים ואכל איתנו. ביום זה הייתי אמור להיתקדם בכוון לאבו סלה וללון שם כי מיציתי את מחקרי במקום הזה.
שכרתי חמור מאחד האנשים המקומיים ומחנותו של איברהים יצאתי כשהחמור עמוס בחפצי נהוג בידי מוחמד הנער אשר אביו יושב במצרים מאז המלחמה. ליד הבריכה ניפגשתי שוב עם נצאר ועוד צעירים השותפים איתו בבוסתאן. הימשכתי לקבל ממנו אינפורמציה נוספת בעניני שיפוט. הבוסתאן היה נחלת המינזר וניתן לשבט הצואלחה כתשלום עבור הגנה על שבט הג’יבאליה ועל המנזר. במשך הזמן ניתגלגל הבוסתאן לידי אולאד סעיד והג’יבאליה. השנה לא נתנו השקדים והמישמשים פרי ביגלל הקור שפקד באביב בעת הפריחה. מעל הבירכה יש בית־קברות על שם “אולאד מחמוד” הנחשב כוילי קדוש שממנו חלה האצלת קדושה לבריכה. על הקדושה והמאגיה של הבריכה שמעתי סיפור שאותו אני מביא במקום אחר.
לאחר מנוחה כשהחום הנורא נחלש, יצאתי עם החמור ובן לויתי לאבו־סלה. שם לפני הנקב פגשתי את הרועות הצעירות וביניהן את זאידה אשת הגבר החולה ואת ג’מיעה חולת האהבה. זאידה הכינה עצי הסקה בנפח אדיר שהיה מונח בצד. כשראו אותי תבעו ממני לשבת איתן בצל סלע ולהקליט. צילמתי את זאידה עמוסה יחד עם ג’מיעה וביחידות. זאידה היתגלתה כימנגנת טובה מג’מיעה. בדרך היפצירו בי להישאר איתן. את החמור שלחתי לפני למרות רצונו של הנער להישאר איתי. לא רציתי להיתחייב על שכירת חמור ליום שלם. בדרך שאלו אותי אודות משפחתי. וזו ג’מיעה זכרה את שם אשתי בת־שבע והיתה מבטאה בהיתלהבות את יחס ההערצה אלי.
ג’מיעה המיסכנה מצויה במצב של היתלהטות יצרים, ולפי שהיא בטוחה בעצמה, היא מרשה לריגשותיה להיתפרץ בלי מחסום. רק החשש מפני קרוביה מדאיג אותה. ליפני זרים היא נוהגת בחופשיות. לפי רמזים הבינותי שפגשה מטילים שונים ואף היתנשקה עם אחד מהם שכפי הניראה עורר את יצריה עד כדי איבוד עשתונות. כשאמרתי לה כיתשובה למחמאותיה לי כי אני זקן כבר בישבילה אמרה: “אתה צעיר ויפה והייתי רוצה להיתחתן איתך!” עד כדי כך היא היתה מגורה שלא עצרה את עצמה והיתה מחליקה ביגניבה על זרועי וידי. לא הייתי אומר כי היא מיוחמת. יותר נכון לומר כי נתנה אפשרות ליצריה הלוהטים להיתפרץ ואינה מרסנת את עצמה. את העזים שטיפסו לגובה רב נאלצה ג’מיעה להוריד אם כי הישתוקקה להישאר אתי כי הבנות הצעירות לא רצו לוותר על גבר שיושב באופן חופשי ביניהן, דבר שאין הן רשאיות לעשות זאת עם בני שיבטן. כך ישבתי עם זאידה ושוחחתי על מר גורלה. וכך אמרה: “שנתיים אני לא ישנה עם גבר ואין מה לעשות!”, ניחמתי אותה ואמרתי לה: “אללה כרים!” אם זו תבוא ביחסים עם גבר זר ותהרה תביא על עצמה כליה. לכן היא נימנעת מלבוא ביחסים מיניים עם זרים. הביטוי ללחצים הנפשיים הפוקדים את ג’מיעה המאוהבת עד להיתלקחות חסרת מעצורים והתאווה של זאידה הביאו אותן ליחסים לסביים. ניצלתי את ההיזדמנות שהן חופשיות כדי לצלם את תיסרוקתן מקרוב ועוד מצבים אחרים שלא היית זוכה לקבל רשות צילום ביתנאים רגילים. כשחזרה ג’מיעה בריצה מן ההר בעלותה להעיז את העדר למטה ראיתי אותה חשופת פנים. בכוונה הישהתה את הכיסוי לישניות מעטות כאומרת: – ראה כמה יפה אני! ואכן ניתגלו לי פנים יפהפיות שמרוב הסקרנות שהיתה מנת חלקי לדעת מה מסתתר מאחרי הלתמה שלה והחשיבה הבלתי צפויה עם המראה הסימפאטי, החל ליבי דופק מרוב היתרגשות. עליה הייתי אומר כי היא יפה כלבנה. עיניה יפת וגדולות ופניה רחבות ושפתיה חושניות. פיה רחב ושיניה לבנות ומלאות.
ליכשישבה ג’מיעה ליד זאידה ביקשתי לצלמן יושבות ליד חבילת עצי ההסקה. ואז הופתעתי לדרישה שלהן כי אצלמן מיתנשקות. שתיהן בנות אותו הגיל. אני רציתי לצלמן זו ליד זו ואילו הן היתחבקו והיתנשקו. היפצרתי בהן להיפרד כי התמונה לא תבחין בין אחת לשניה. ואז הן היציעו לי לצלמן לחוד ואחר כך כישהן מיתנשקות. ומה נידהמתי כששתיהן הורידו את הלתמה ופניהן היפות של השתיים ניתגלו. ונשיקות חושניות הוחלפו בין שיפתיהן. אני מקווה שהיצלחתי לצלמן, וכך יהיו בידי תמונות המראות את הנערות הבדויות האוהבות ללא מעצורים. לדעתי החיבוקים והנשיקות ההדדיות מגלות שיש ביניהן יחסים לסביים הנוצרים כתוצאה מאי יכולת לחיות חיים חופשיים ולנהל רומאנים עם הנערים. ג’מיעה כידוע בעלת יצרים סוערים וזאידה האומללה שבעלה חולה אנוש והיא רעבה לגבר.
ג’מיעה פתחה לפני את מערכות ליבה וסיפרה לי כי אביה הועיד לה חתן את בן דודה שאינה אוהבת אותו. לישאלתי מה יש לעשות כנגד הגזרה הזאת? אמרה כי אסור לבת להביע את דעתה אך היא שונאת את בן־הדוד. שאלתי אותה אם יש לה אהוב. ענתה כי היא אוהבת בן־דוד אחר והוא אינו יודע על כך. אני לא מאמין לה. השיחה היתה חטופה כי כל הזמן היתערבו הבנות הקטנות שליוו אותנו. שעמדתי עם ג’מיעה לבד ושוחחתי איתה באופן אינטימי, ציותה זאידה עלינו מתוך קינאה להיתרחק זה מזה ולהפסיק לשוחח. אני היתעקשתי לשוחח איתה ביחידות והיצעתי לה ליפנות אל אימה ולספר לה כי יש לה אהוב אחר כי יתכן והוריה יבינו. עצב רב הישתקף מעיניה כשדיברנו על חייה בתור אשה לגבר שאינה אוהבת. אמרתי לה שיש ליפעמים גברים שניראים רעים, אך במשך זמן הם מיתגלים כיבעלים טובים ומסורים. היא עמדה על דעתה ואמרה שהיא מכירה את הנער וכי הוא רע ואינו מוצא חן בעיניה.
ירדנו בנקיב בדרך צדדית בצל ההר כשזאידה נושאת את המשא על גבה ומדלגת על הסלעים כיעלה. מנין לה הכוח הזה? אלוהים יודע! בשלב מסויים נעצרו השתים ואמרו לי כי מכאן ולמטה עלינו להיפרד כדי שלא יראו אותנו מן הכפר יורדים בחברותא. סטיתי בדרך אחרת כדי שלא לבוא באותו מסלול שלהן עד שירדתי לאבו־סלה. היסתובבתי בין הבוסתאנים בעוד ג’מיעה חוזרת עם עיזותיה ועוברת לידי מכוסה וצנועה כנערה שאין בה רבב. לא פנתה אלי ואל אחרים ורק מזוית עיניה הבחנתי בישליחת מבטים חטופים וגנובים אלי. ושנינו ידענו כי במיסתרים יש היתעלמות מן האיסורים שכל תכליתם לישמור על שילטון הגבר באישה שאינה יותר מאשר נקבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.