20־26.10.1977

קוד־סיור 15

עם הסיור הרפואי יצאתי אל הואדיות ביראק, עאקיר, ג’ידיג’יד, נצרין ופאראן. אמיר החובש החדש שהיה מדריך בצוות סיני, נהג את הרכב ואיתו רופא מילואים חדש שהחליף את קודמו ומוצאו מאיראן.

בשעה שבע־וחצי בבוקר כבר היינו בדרך. מזג האויר היה קר אך ניסבל. היגענו לפתח ואדי “אבו רתאמה” בואדי ביראק כשטיולית “ריו” של נאות הכיכר מבקרת ליד סלע ההד:־ “אלע’וה”. ניגשנו אל קבר היפהפיה האומללה ניצלתי את ההיזדמנות וצילמתי מחדש את המקום. בדקתי את רגלי הסלע ומצאתי הרבה סימני חקיקה של “כפות רגלי אהבה” קטנים במיזקף הסלע שעליו מצוי הכתם השחור שהוא “דם היפהפיה” וכן גם כתבות נבטיות. המקום אינו ניראה כימקום מנוחה בצוהורים. יתכן שהוא מקום מנוחה ולינת לילה המסתיר את הרוח הנושבת מצפון. מי שלן לרגלי הסלע ציין את דברו ביכתב. יתכן שהכתב קשור לקבר. צריך לחקור. חלפנו על פני “ג’בל זוב אל בחר” אשר שמו הנכון הוא “אבו זע’ליל” כלומר: ־ הר הגוזלים. יש מי שמכנה אותו בשם “זוב אל ג’מל” ואכן הוא ניראה כמו אבר המין של הגמל.

הבדוים בואדי עאקיר ליד “אום איקצור” האהילו בצד הדרומי של הואדי והישאירו את מקום המאהל הקודם מלא מדמנה. בדרך “לאליאניס” עברנו ליד עצי שיטה רבים שנטפו עסיס מתוק שנוצר על ידי כנימה קימחית. מצבם המדולדל של העצים שהמוהל שלהם נימצץ על ידי הכנימות היה בולט לעין.

במרפאה בדק הרופא כמה נשים. כל אחת תבעה “כשף” כלומר בדיקת הגוף. היתה אחת שילדה שני ילדים והשלישי נולד בניתוח קיסרי. המראה שלה היה כה עלוב מרוב רזון עד שאין להבין מה טעם לגבר לבוא איתה ביחסי מין. אצלנו היתה אישה כזאת מוותרת על חיים עם גבר כי הדבר מתיש את גופה. בין יתר החולים הגיעו כמה ילדים עם דלקות בעינים. בדרך לואדי ניצרין, קיצרנו דרך ואדי ג’דאג’יד שהוא מרשים ביופיו. הוא רחב ומלא גבעות. נופו פתוח ונמוך ובמרחק מיתנשאים הרים פראיים ביצבעים ובמראה. המקום מלא שיכרון סיני רענן. בואדי ניצרין באו להיבדק ילדים חולי עינים. ניתבקשתי לתווך בין נערה לבין הרופא. מיסתבר שהיא בת השיח'. היא היתלוננה על כאבים ליפני כל קבלת הוסת. כל הפרטים הקשורים לגניקולוגיה מסרה בחופשיות. היא נשואה מלפני שנה ואינה בהריון והוסת מכאיבה לה מאוד. הרופא טען שאין מה לעשות וביכדי ליפטור אותה במשהו נתנו לה כדורים מרגיעים. בעוד הרופא בודק, יצאתי עם הצבא שבא לבקר את הבאר ונסעתי איתם לקבר שביב ופאטמה בני הולי מוחמד שבינווה פאראן. הישתוממתי ליראות את שני האחים בישתי קובות צמודות בעלות צורה מלבנית ולידם קובה שניה בודדת של הקדושה “פרוזה”. מסביב קברות רבים בינות לעצים ובמרחק מה מפוזרים אוהלים. ניגשתי אל אחד האוהלים כדי לקבל פרטים. מיסתבר שאינם יודעים עליהם דבר או שיותר נכון לומר כי אינם רוצים לספר.

בואדי ניצרין ובואדי עאקיר מצויים הרבה מיבנים דמויי “קיראת אצפחה” אך קטנים יותר. אחדים מהם בשימוש כיום. הואדי יפה ורחב. קרוב לפיתחו היתה מלכודת נמרים. במרפאת ואדי טר פגשתי את איברהים ג’ומעה הדואג לנפרה. הוא היזמינני לבוא ולבקר אותו באוהולו.

בינווה פאראן היתמקמתי במינהל שם ניפגשתי עם מוסה טעימה שסיפר לי כי בואדי “סייאח” עומדת להיתקיים חתונה. שאלתי אותו פרטים עליה ופניתי אל גיתה ומודי והיבעתי את רצוני ליצפות בחתונה הזאת. כיתגובה אמרו לי: " בוא ורק בלי שאלות!" השניים לא ראו בעין יפה את היתענינותי בכל מה שנעשה אצל הבדוים בינווה־פאראן. גיתה שהיתה מדריכה בצוקי־דוד עד שירדה אל מודי והיתה לנערתו, היכירה היטיב את המידע שהייתי מעביר למדריכים ולאחרים בכל הקשור לתרבות הבדוים בסיני, שהוא פרי מחקר שאני עושה כבר כמה שנים ולא היה מי שעינו היתה צרה ביפעולתי זו. אדרבא זכיתי להערכה מצד הישראלים וניתקבלתי בכבוד ובימאור פנים אצל הבדוים בכל מקום ברחבי סיני. אין זאת כי אם יחס ילדותי של השניים שלא מצא חן בעיניהם שיש מישהו שמיתהלך בתוך אחוזתם. שתקתי ולא רציתי להיסתכסך איתם כי האכסניה במינהל חשובה לי כבסיס למגע ולישהייה בנווה. זה לי כמה שנים שאני הולך ובא למינהל זה והיתקבלתי בידים פתוחות על ידי כל הצוותים שהיו ליפני בוא מודי לכאן. צרפתי את הסתימות של מודי ואת צרות העין של גיתה אל כל המיכשולים שיש בחיים שאותם חייב אדם לעבור. מפי מוסה טעימה נודע לי כי החתונה היא של משפחת דרויש איחסין אבי עיד דרויש הצעיר העובד בצפון בנהגות. ולפי שעיד הינו ידידי ראיתי עצמי חופשי ללכת לשם בלי כל מעצור.

בואדי “סיאח” הוקם אוהל ענק לגברים ואוהל שני לנשים. ליפני האוהל פרשו ג’ולאק בריבוע גדול. ישבנו בין האורחים המועטים וקיבלנו תה. נאמר לי כי החתונה היא כפולה לישני האחים חסין ועיד בעצמו וביכבודו. אך היסתבר כי היא רק של חסין. עיד המופקר, הביא איתו ארבע בנות ישראליות מפוקפקות משרם. והיבטיח להן שמחות בדויות כיד המלך והיקדים לבוא איתן כשבוע ליפני החתונה. בלילות היה משכיב אותן בצריף ליד מישכן מישפחתו ומקיים איתן אורגיות ולא פעם מצאו את כולם שוכבים ערומים ומיזדוגים איתו לחילופין. שתים חזרו משום מה לשרם ואחת הגיעה בימקומן כך שהיו שלוש מופקרות שיצגו את עם ישראל בסיני.

אבי הכלה המיועדת לעיד סרב לתת את ביתו לו לאישה. ליכשישבה

כל המישפחה שלו ודנה בעיניניה, ביקש אביו מאחיו שהוא אבי הנערה להסדיר את

הדברים האחרונים ליפני החתונה וניתקל בסירוב. שאל אותו אחד מיבני המישפחה

" למה אתה מסרב לתת לבן משפחתנו את ביתך לאישה? " אמר לו: "האם אתם הייתם נותנים את ביתכם לעיד לאישה? " אם היו עונים בחיוב היה אומר להם: "תנו וקיימו את דיבריכם! " לפיכך נאלצו לענות: "לא היינו נותנים! " על כן אמר להם: "במה אני טוב מכם? " בזה סתם את טענותיהם. כששמע עיד כי אין מי שיתן לו את ביתו לאישה היכריז שהוא לא רוצה להיתחתן ביכלל. זאת אפשר להסביר מתוך טעמי כבוד עצמי שלו.

היפהפיות הישראליות שיבשו לא בימעט את האוירה הטובה מתוך היתנהגותן החופשית וחסרת הצניעות שלא עלתה בקנה אחד עם הנורמות של הבדוים. הן ישבו בין הנשים אשר שרו “סאמירה” ליד הכלה שישבה באוהל הנשים והינעימו את יומה החגיגי בשירה נוגה כמינהג הכלות. אחת מהמטופשות של עם ישראל שנהגה כיגבירה בביתה מתוך היתנשאות על הנשים הבדויות הפרימיטיביות לדעתה ולדעת חברותיה, שמעה אחת הבדויות שהיכריזה קבל עדת בנות המידבר כי זו גם חתונתו של עיד מתוך רמז כי עיד יורחק מהן. רצתה לומר לישראליות שרק הכבוד הבדוי לא נתן לבדויות החוגגות ליזרוק אותם לאשפתות. וזו פרצה בקול זועק, עשתה את עצמה נירגשת והיכריזה כי היא המועמדת להיות אישתו. מה מצאה בו לבד מאבר זיכרות פעיל בימיוחד איש לא יכול לומר דבר.

טיפשותן של הישראליות גרמה להעכרת אוירת החתונה בהמשכה. בעת הריקודים בלילה כשליפני טור “הדחיה” של הגברים רקדה בדוית כמינהג. אז קמה אחת הישראליות ורצתה להיצטרף לרקדנית הבדוית. זה גדש את סאת הסלידה מהן עד שקמו כמה צעירות בדויות בעטו בה וסילקו אותה בבושת פנים מליפני הרוקדים. מכאן הלכו היפהפיות ומשכו אחריהן כמה צעירים בדוים שהיו מעונינים בחסדיהן וישבו בימעורב איתן הרחק מן השימחה והיתלוצצו תוך גינוני חן וביניהם מנצח עיד. למוחורת בישעת ארוחת הצוהורים כשאכלו בשר באו הנערות האלו וישבו באוהל בין הנשים כאילו היו בעלות השימחה. והן היו לבושות חצאיות שקופות שדרכן ניסתמן אבר הצניעות שלהן. עדינותן של הבדויות לא הביאה אותן ליתגובה מתאימה, אך אחת אמרה: "יא נשים ראינה את אלו שמגלות את אבר מינן כמו כלבות! " ואלו לא זעו ולא נעו בתוך השינאה שנישלחה לעברן.

לעת ערב כאשר כולם היתפזרו, הודיע האח הבכור בשם “חמודה” לעיד כי עליו לסלקן ממאהל החתונה בו במקום. ביקש עיד מקום לשכנן הרחק מאזור המגורים של בני שיבטו ומצא את המורה המיצרי מאל עריש בשם מוחמד ששמח לקבל את הלהקה המושחתת הזאת כדי להיתענג עליה. משראה חמודה כי השלישיה הזנותית הזאת עדיין מצויה במקום וחשש שמא חוצפתן תוסיך להעכיר את אוירת החתונה, פקד על עיד לסלק אותן לאלתר מינווה פאראן. גם מודי איש המינהל הודיע למוחמד כי הוא עצמו עומד להיסתבך. כל צעירי הנווה שחלמו על שעות יפות בחיקן של המפזרות אהבתן לכל דורש ניתאכזבו כאשר ראו שמעמיסים אותן על רכב של המינהל שירד לעירה אטור. כך ניפטרו מעונשן של כמה מבלות עולם מופקרות.

נחזור לעיניני החתונה. בבוא הכלה מן המרעה, כיסה אותה קרובה בישמיכה ולקח אותה בידה והושיבה במכונית. השעה היתה שש בערב. חושך של בין ערביים כשהמכונית מקיפה את המקום בישלושה סיבובים, לפי מנהג הניקרא “זפאת” כלומר צעדת חתונה. הנשים זיע’רטו והגברים ישבו לאכול אורז. אחרי התפילה בציבור, יצאו בריקודי דחיה ורפיחי. הרוח הפריעה להקליט. האוירה היתה עליזה ורוננת. דחיה מפה ורפיחי משם והבנות הקטנות ניסו גם הן לירקוד בין המבוגרות. כמאה איש ואישה לקחו חלק בריקודים.

למוחורת בשעה עשר בבוקר הגיע זמן השחיטה. היציבו ענף של דקל ואבן לידו. כל הגברים והנערים היצטופפו בשעה שהובלה נאקה צעירה ויפהפיה שהיתה מיועדת לשחיטה. בראש זקוף עמדה בתוך הקהל. הגישו אותה אל הקטורת וקידשו אותה בה. כל העם כרע כל בירכיו, פשט ידיו ביתפילה ורביע אבו־חרבי קרא בשם איזה קדוש וכולם מילמלו את הפאתחה לזיכרו ואחר כך הוסיף לקרוא בשם המלאכים של המקום ובשלישית בשם רוח האבות המתים, והפאתחה אחרי כל פעם. בזה תמה התפילה. היבריכו את הנאקה, עקדו אותה ועשרה גברים נישענו על גבה. ארבעה משכו את צוארה אל גבה. רביע שלף סיף ארוך ומעוקל, כרע כל בירכיו ומישש את גרונה וקבע את מקום החתך. ברך על השחיטה: – אללה הוא אכבר. בהנף חרב אחת לפנים וחזרה חתך את צוארה סמוך לחזה שלה וזרם דם רב פרץ בקול גועש כאילו היה זה מפל מים. אחרי זה פשטו את צוארה לארץ וחתכו את עורפה מעל מקום החתך. תוך שתי דקות נפחה רוחה והיתה מונחת כישהיא מוברכת. הקימו סככה עליה ועסקו ביפשיטת עורה. כמה אורחים הביאו עזים שמספרן הגיע לעשרים ורביע שחטן אחת אחת על האבן המקוטרת. המישפחות עסקו בהכשרת הבשר לאכילה. מיתחת לעץ היה מקום האפיה והבישול. על שלוש אבנים העמידו סירים גדולים שבהם בישלו את הבשר. קבוצה אחרת אפתה “פראשיח” כלומר: – פתיר.

בשעה שתים וחצי אחר הצוהורים היה הבשר מוכן. כל הגברים – כישמונים איש – ישבו באוהל והיו מוכנים להתחיל באכילה. האחד היה ממונה על הכנת המנה ושואל בקול: “ומן!” כלומר: – ומי הגיע תורו לקבל מנה? ורביע היה ממונה על מסירת המנה כשיהוא עובר ליפני האנשים שישבו בעיגול באוהל, היה מזהה את האיש שתורו הגיע לקבל את המנה וקורא בקול אל המחלק ואומר: “הי וללה! " כלומר: " בשם אללה”. וההוא מכין את המנה שהיא בשר עטוף בפראשיח ומוסרו לידי צעיר העומד על ידו וזה מעבירו הלאה לידי שרשרת מעבירי המנה כישהם עומדים ליפני היושבים עד שהיגיעה לידי רביע שמסר את המנה לפי סדר. ליפני הגשת הבשר הגישו את המרק בכוסות.

תפילה היתקיימה ליפני הארוחה. כארבעים גברים היסתדרו בישתי שורות זו אחר זו, והיתפללו. בתום הארוחה היתפזרו. יש מי שלקח איתו את המנה כדי להאכיל בה את בני ביתו שכן זו אכילת מצווה. שחיטת הגמל היתה ביבחינת “פדו” שהוא נדר שנדרה המישפחה כשאביו של דרויש חלה בסוכרת קשה והיבריא. ביתחילה היה משותק ובהבריאו צרף את הנדר לחתונת בניו. מכאן קדושת הבשר.

בערב השני נוהגים הבדוים להשאיר את הכלה ואת החתן לבדם בתוך הבירזה לשם היתיחדות בה הם מיזדווגים לראשונה. ביום השלישי, המשפחה נישארת לבדה ומחסלת את המאהל תוך אכילת שאריות המזון שנותר.

בלילה הייתי פנוי. מודי הישאיר אותי לבדי במינהל. גרתי בחדר התחתון לקחתי מישטח עץ ומחברת והיתכרבלתי בשמיכות וישבתי ליכתוב את המאמר על סיני והתנך. ההתחלות הן תמיד קשות. אך היצלחתי להיתגבר על הפתיחה והמלים החלו ליזרום. השעה היתה אחרי תשע בלילה ושקד עם אורחיו באו לבקרני ביהיותם בסיור. זה היפסיק את כתיבתי. בבוקר למוחורת, החלטתי לצאת לחיסוה זו השכונה המערבית של הנווה. בדקתי את הטמפרטורות תחת בגדים שחורים וקיבלתי הפרש עד ◦27. ביטרמפ קצר ובימעט הליכה היגעתי לחיסוה. שם לא מכירים אותי ועל כן קיבלו אותי בחשדנות. אך היצלחתי לבקר את קיברו של שיח' “עיד אבו־אימבאריכ” שהוא קרובו של שיח' אחמד אבו־שביב. צילמתי והחילותי לחזור. רגלי כאבה עלי מאוד עלכן עשיתי את דרכי מצל אל צל תוך מנוחה. איך שהוא היגעתי “לדיר זע’יר” ומשם הלכתי לבקר את זידאן אבו־אלהים. למזלי הרע הוא לא היה בביתו. שתיתי תה אצל אישתו פרחאנה. ושמתי פני ללכת ברגל. מודי שהחזיר את הפועלים לנווה, היסיעני חזרה. אותו ערב בדרך חזרה, נאלצנו לסור אל שיח' טעימה ואל רביע אבו חרבי על מנת לישתות תה ולקבל תמרים. בשעה מאוחרת היגענו למינהל. היתארגנתי ללינה ולאחר יום מעיף פינקתי את עצמי בשינה מוקדמת. הלילה היה חם.

23.10.1977    🔗

מודי היה אמור להסיעני לואדי טר בישעות הצוהורים. בישעת הבוקר הלכתי לבוסתאן של רביע מתוך כוונה לימסור לאישתו פריחה את החרוזים שהיזמינה אצלי. אמש לא רציתי לבוא איתה בידברים לעיני רביע. החרוזים נועדו כנגד עין הרע או משהו דומה לזה. היא עמדה מלדת ויש לה בן בגיל שש־עשרה סאלם שמו. האשה שניה פתיחה, מעמידה הרבה ולדות בעוד שלב פריחה יוצא ללדת. בהיותה לבדה היא חופשית מטיפול בילדים ועל כן מטיל עליה רביע כל מיני משימות. מצאתיה שוכבת ומחכה לבוא מודי לקחת משא תמרים לסנטה. כשאמרתי לה שלום, תחבתי לידה את החרוזים כדי שלא ירגישו אלה שעמדו לידינו אותה שעה.

בין התמרים ישב גיסו של רביע ואחותו ובישלו עסל מיתמרים. לידם ישב הזקן הגלמוד והעני “עוויד' היוימיל” שמו, התימהוני של הנווה. הוא נושא על שיכמו שק עם חפציו שזהו כל רכושו והריהו נודד מבית לבית כדי לאכול. אתמול פגשתיו יושב. ישבתי לידו ומצאתיו כבד שמיעה. היתה לו מיקטרת ארוכה שהיתקשה להדליקה ביגלל קוצר הראות שלו. הגבר הזה רחב גרם עם כרס של אורנג אוטאנג. שאל אותי מנין אני. אמרתי לו כי אני יהודי מישראל. מיד היתקומם ואמר שלא יתכן כי בן ערב יהיה יהודי כופר ואסור ליכפור. אצלו המושגים נימצאים במצב בראשיתי כפי שזה מצוי אצל כל המוסלמים.

בישעות הצוהורים היגעתי לואדי טר עם רכב בדוי שירד לחתונה בעירה אטור. ישבנו ליפני בית הספר כשטנדר עם המורה עטיה מואדי צלאף ואימחנה שיח' אולאד סעיד ואחרים. עצר וירד להסב עמנו ליפני שימשיך לחתונה באטור. היתפתחה שיחה בה המורים הבדוים היכריזו שיפסיקו ללמד אם אנשי אלעריש ינהלו את מערכת החינוך. הם טענו: "למה אין חינוך חובה עד כיתות ההמשך? " מיסתבר שאין עפרונות לילדים ולא מחברות. הענין בטיפול ירוד. ניכנסנו לבעיות פוליטיקה ובאותו רגע שהיתחלנו לעסוק בבעיה הפלשטינאית כאילו ניזכרו שהם ממהרים. קמו בחתף והיסתלקו.

אותו איברהים ג’ומעה אשר היזמינני לבוא אליו הודיעני כי הוא יוצא היום אל ואדי עלאיאית אל אישתו השניה. הישארתי את החפצים באוהולו ויצאתי לסייר את ואדי טר. על הדרגשים של הסחף מצאתי שרידי מכלאות ומשכן קדומים מהתקופה הכלקוליתית שהם דומים במיבנם אך גדולים יותר מן הניאולית הקדם קיראמי שנימצא על הבננה בסנטה. הואדי העמיק בשפך ויצר קירות בגובה של עשרים ושלושים מטר. תוך עקיפה משכתי דרכי לתוך הואדי ולהפתעתי מצאתי אבן גיר בגודל של 40X40 ס"מ ועל צידה השטוח חרוט ביכתב נבטי יפה: — סלם ענדא למי טפאראן. האם התירגום הוא: – שלןם, אנחנו אצל מי טפאראן? ביגלל ברכי לא יכולתי להמשיך למרחק וגם רציתי ליבדוק שרידים על הדרגש המערבי. השפך העצום שבו חרט הואדי את דרכו, חשף את תשתיתו הבנויה מסלע חום אדום שאינו ממשפחת הגרניטים. זהו דיק רחב ידים שעליו יושב הסחף. בדרום סוגר מדרון של סלעי גיר נטויים את האופק והם יוצרים ריצפה היורדת אל הואדי. מסלע גיר זה ניגרפו סלעים המורכבים מנומוליטים רבים וגדולים. לאחר שהיגעתי למיפגש הגיר עם סלע היסוד, חזרתי. בדרך היו כמה מיבנים קדומים ובואדיות היורדים מן הצד היו הרבה שיחי בואשן עגול עלים.

בואדי היו נטויים שלושה אוהלים. משכתי אל האוהל הקיצוני הקרוב לפתח הואדי ושם היתקבלתי על ידי “חמוד” הזקן בעל העינים החולות. הוא היספיק לעבור ניתוח אך התרופות ניגמרו לו ואינו מצליח להשיג אחרות. שלח מישהו להביא מעזה ועד עתה לא הגיעו. הוא ארח אותי ליד המדורה שיועדה לאורחים הרחק מן המאהל. הכין קפה ובנו הביא אוכל: – אורז עם דג מיובש שרוכך באורז המשומן. בינתיים בא השיח' וישבנו ושוחחנו על כמה מענינא שיומא. שאלתי שאלות בענין שמירת הטבע ובמה שנוגע לתולדות שבט החויטאת שלו. מיתברר שהשבט אומנם חדש ולידבריו הוא מצוי בסיני כישלוש מאות שנה, שלדעתי המיספר מוגזם מאוד. שכן אין להם טריטוריה משלהם והם יושבים באזור העני של סיני. המימשל עומד לחפור להם באר ליד ואדי טר. הוא תיאר לי איך קבע את מקום הבאר האמורה להחפר. דיק שעובר בואדי צריך ליכלוא מים. הישמעתי להם קצידות בעוד הירח מאיר. הנשים מן האוהלים השכנים ישבו באוהל הסמוך והאזינו לינגינת הטיפ. בלילה רבצתי ליד המדורה וישנתי שנת ישרים כשהרוח ליפעמים חודרת אל תוך שק השינה ומעירה אותי.

בבוקר הוגש לי על ידי חמוד פתיר ותה ויצאנו בשעה שבע וחצי לבית הספר. רבצנו מול השמש עד שהשיח' בא אל חנותו. הילדים באו ליפני המורה שרכב על גמל והגיע ממאהלו המרוחק בכמה ק"מ. הילדים ישבו בכיתה ודיפדפו, ולאחר זמן מה יצאו עד שהמורה בא. צילמתי אותם. היו שם שתי בנות. בחוץ ישבתי עם החובש המקומי ולימדתי אותו עברית לבקשתו. בינתיים הגיע “הריו” של נאות הכיכר, ואיתו היגעתי לינווה פאראן. המטילים היו מבית ספר ירושלמי שהיה מוקדש ללימודי הביבליה. והם אוסף של כמרים מארצות שונות. בדרך קרה פנצר שאילץ אותנו לרדת. אינני יודע איך, והם החלו להציג בפני שאלות עד שהפכתי למרצה.

בינווה פאראן מצאנו את הרחבה שליפני ביתו של שיח' טעימה רוחשת שימחת חתונה. מיסתבר כי אחרתי את שחיטת הגמל. בת מוסלים הצעיר השניה מבין עשרת בניו ובנותיו היתחתנה עם בן דודה. היצטרפתי לחתונה ואכלתי שם בשר. בערב בהיותי פנוי בישלתי אוכל לעצמי, מרק וסלט.לפתע ניתמלאתי רגש רחמים על בח’ית העוורת וילדיה. על כן בישלתי להם מרק וסלט לקחתי את הטיפ והלכתי לעשות שמח אצלה כיון שבעלה מנצור אבו־ע’נאיים לא מוציא אותה מתוך שממונה. הילדים זללו כמות אדירה מן האוכל שהבאתי להם ללא כל יחס לנפח גופם. האם אכלה לחוד. הישמעתי להם דחיות, ומנצור החל בסיפוריו ובדחיותיו. היקלטתי אותו לשימחת הילדים שאחרו לשבת למרות שנהגו לישון באותה השעה. השכנה באה גם היא לישמוע. בח’ית האם, היתה מלטפת את בנה הקטן “יחיה” שישב על ידה והיתרפק על בירכיה. באותה שעה מצאתי כי אהבת אם עוורת עולה בהרבה על אהבת אם פיקחת. בידיה מיששה את לחייו וראשו לחצה אותו ביכתפיו אל ליבה תוך גישוש והכרת אבריו ביקצות אצבעותיה. הבן ענה בהנאה לליטופי אימו. המחזה הזה יכול לשמש חומר שירי מופלא. חבל שאני לא משורר. כעבור שעתיים עזבתי את המישפחה לאחר ערב שמח ועליז. ברגל כואבת חזרתי אל תוך בדידותי ונירדמתי תוך שמיעת “גולדן גיטאר” שהיקלטתי בסרט מיוחד.

ביום 25.10.1977 הוא יום שלישי בשבוע, עסקתי ביכתיבת המאמר על “סיני והתנ”ך" תוך הפרעות של אורחים. בישעות אחר הצוהורים חזרתי עם האמבולנס לסנטה ולא ליפני שתירגמתי עם מנצור אבו־ע’נאיים את הקצידות שלו מאתמול וקצידות של אחרים בעזרת מוסה טעימה.