29־31.10.1977

קוד־סיור 16

נותרו לי כמה ימים עד להכנות לסיור של המדור לידיעת־הארץ בתנועה הקיבוצית בו אני אמור לרכז את נושא הבדוים. החלטתי להשלים את הביקור אצל “נציר ג’בלי” הגר בואדי רומחאן אשר נעדר בביתו כשהייתי שם באביב בליל־הסדר. מאחר שאומבארכ מוסה לא היה בחנותו ולא יכולתי לברר אצלו מה המצב בשטח, פניתי אל מוסה החנוני ושם פגשתי את טאהא בנו של איברהים אבו־קירש מתקן מכוניתו. שאלתיו לגבי המקום הניקרא “זויתינה” הנימצא בנקודה הדרומית ליפני ואדי רומחאן אשר אליה יכולה מכונית לסור. מסתבר מדבריו שכל האוכלוסיה נדדה לואדיות הנמוכים. הראחבה וזויתינה ריקות ואפשר להשיג חמור אצלו. צאלח מוסה הטבח טען שיש באזור גמלים וחמורים ואוכל להשיגם. כדרכו, הוא מגלה ידע במקום שאינו יודע כלום כדי להגדיל את הרושם.

בשבת בבוקר 29.10.1977 כשהיתכוננתי לצאת לדרך כאשר מישהו מסיע אותי בג’יפ של צוקי־דוד היתברר – כי אורחי שקד זקוקים להסעה לישדה התעופה. לפיכך יצאתי לשטח באחור של שעה שהיתה כבר 13:30, דבר שהיפריע לי מאוד. למזלנו לקחנו איתנו את עוואיפה הגרוש למאהל ליד הריחבה. מדבריו למדתי שאין להשיג חמורים ולא גמלים באזור. אך היתברר כי הוא גר באותו מאהל של צבאח עלאיאן האיש שמלווה אותנו בהרבה טיולים. היגענו לרסיס וראינו מאהל גדול בואדי “קציב”. ניגשנו אל מחמוד אבו־קירש ששמח לקבל את פנינו. היה שם בדוי קשיש ממורטט בגופו ולבושו שהיה מוכן לקחתנו אך לא באותו היום. הימשכנו למאהל עוואיפה בתקוה לימצוא שם גמל. והיה אם לא מצאנו נחזור אל הבדוי הממורטט. ושם בואדי “סטחיה” כלומר: – השטוח שבו מצוי המאהל, פגשתי את צבאח עלאיאן. ביום זה ירדו כישמונה מילימטר גשם ומג’מע לאורחים אין. השעה היתה כבר 15:00 ואפשר להגיע מיבחינת הזמן לואדי רומחאן. מתברר שכל הגמלים באזור גויסו על ידי “אילן” – בעל סוכנות טיולים פרטית בסנטה – ולא נישאר אפילו חמור או גמל חופשים לעבודה. צבאח קיבל על עצמו לשאת את מיטעני שלא היה כבד על גבו. מיהרנו ויצאנו לבוסתאן זויתינה בג’יפ כשפראג' איברהים הנהג של צוקי־דוד נוהג בו. ניפרדתי מן הג’יפ והעמסנו את הציוד על הגב. אני לא ששתי לזה כי בישביל הברך שלי מיטען על הגב אינו מרנין בידידות. בלית ברירה יצאנו שנינו כשחשרות עננים מאימות להמטיר.

הדרך פתלתלה ותלולה. נציר ג’בלי היכשיר אותה בעצמו ליפני כישנתיים, עד אז לא היתה עבירה כלל. גם היום הגמל בקושי יכול ללכת בה. במרחק של שני קילומטר מזויתינה מצוי בוסתאן שניגרף בשיטפונות ולידו שרידי בריכה ומעין הניקרא “בראיכה” על שם הנחל. בעת שירדנו ניתגלה ג’בל רומחאן בכל הדרו כשנופו הפראי על הואדי לרגליו מגובב בבולדרים ענקיים. תוך הליכה בירידות תלולות היגענו אל נציר שאותו רגע היה מדליק אש במג’מע כדי לקדם את פנינו מאחר שהישקיף וראה אותנו מרחוק יורדים אליו.

הישתוממתי ליכולת של צבאח לשאת את המשא שמישקלו כחמשה־עשר קילוגרם בדרך הקשה עד למטה. לאחר שתית התה יצאתי החוצה ליראות את החילוף שבין היום לבין הלילה. השעה היתה 17:00 כשהר אום־שאומר היה מכוסה בעננים וההרים לידו היתגבבו בצורה פראית וסוערת כישהם ניצבעים בצבעי כיבשן אפורים חומים ולבשו צורת ערימות אדמדמה ולאחר מכן, האפירו והיתלכדו עם אפלת הלילה. המראה יכול לתת השראה למי שרוצה לתאר את מעמד הר סיני בלבת אש עשן וערפל. חסרו לי הברקים והרעמים.

ליכשחלף המראה הזה, ניכנסתי למג’מע החמים של נציר. והוא הגיש לנו אורז עם “חות” שהוא דג התוכינון שבחלקו היה טעים וחלקו ממש רקוב. כיון שבני מיעי לא היתאוששו מביקור הוירוס מלפני חודש, צימצמתי את אכילתי. כל אותו ערב ניסיתי לדובב את נציר שיספר משהו על ג’בל אום־שאומר. היתברר לי כי הוא איש אדוק ומופנם ואינו עוסק בסיפורי מעשיות ואגדות שהן מיחוץ למיסגרת הדת. מכאן שלא קנה בילדותו את ספורי האבות מן המיקרא ולא שמר על המעשיות שאימו בלי ספק היתה מספרת לו. כמה וכמה דברים נישמרו בזיכרונו בצורה חלקית ושברירית מישמיעת שיחות של הזקנים בעבר. צבאח שניתגלה כדברן בלתי פוסק היפריע לי בשיחה, כי היה להוט לספר את כל עלילותיו עם המטילים ובקושי יכלתי להישתלט עליו ולהכניסו לתלם. לאחר שמיציתי מנציר מה שאפשר, עברתי לנושא שדים ורוחות. ופה כבר היה לי מספיק לישמוע. מיתברר כי נציר ככל שיהיה אדוק באללה האחד שאינו מרשה לאלים אחרים להיתערב באמונתו באללה, אינו יכול להישתחרר מן הפחדים והאמונות הפשוטות המצויות במדבר. בשעה 22:00 שכבנו לישון שנת ישרים במג’מע החמים שהיה חדר סגור על דלת וחלון כישהוא צמוד אל בית המישפחה. הבית בנוי ביבניה מסיבית בטיט ומטוייח משום שהיה מישכנם של הנזירים. בחוץ ירדה הטמפרטורה ל־◦7. לאחר ארוחת הבוקר יצאתי החוצה ליראות את תחילת היום בתוך הנוף הפתוח במזרח אשר בו ג’בל ת’בת ואחריו ג’בל צבאח ואחרים יוצרים שרשרות רוחביות בזו אחר זו וכל אחת חיוורת מחברתה.

רציתי לצלם את ג’בל אום־שאומר בממד הכי מרשים כדי שישמש לי להסברת האגדות עליו. החילותי לטפס על גבל ע’וראבי ממערב לבית נציר. בחרתי נתיב עקלתון שיהא לי קל. ברכי לא עשתה בעיות בעליה אך ידעתי כי יהיו לי איתה ויכוחים בירידה. על כן דחיתי את הצרה ליזמן שארד ולא ויתרתי על הצילום. בעליה היגעתי לינקודה שבה יש שתי אפשרויות: – נפילה וריסוק אברים או הפסקת העליה תוך ויתור על הרעיון כולו כשאני כימעט קרוב לפיסגה. נתתי שהות לעצמי לישקול בצורה תת־מודעת. ליבסוף פרקתי מעלי את התרמיל עם המצלמה והינחתיו מעל סלע, ובאין אומר ניתליתי על התהום ויכולתי לה. את אום־שאומר לא ראיתי בכל גדלותו כפי שהוא ניראה מג’בל “שג’רה”. אך בישביל הרצאה התמונה ודאי תספק. מצאתי נתיב יותר קל לרדת ותוך גרוד ושיפשוף הנעליים ודירדור רדידי אבנים במדרון היגעתי אל נציר.

בנו של נציר הוא ילד כבן עשר השומר את פיו סגור ואינו עונה על כל שאלה למרות שהוא מיסתכל בך כתרנגול ביפני אדם. הבת בעלת העינים הגדולות היפהפיות שבלעה אותנו בהן מיבלי להוציא הגה הוציאה אותי משלוותי ואילצה אותי לעשות משהו כדי להוציא אותה מאילמותה. הוצאתי את השרשרת הגנוזה אצלי לשעות כאלו כדי לתת לה בעוד היא מעפעפת בעיניה למראיה ואף הושיטה את ידה כשפניה היו מאובנים. מסרתי את השרשרת לידה מיבלי שיכולתי לדובב אותה כמו שלא יכולתי לדובב את אחיה. כפי הניראה שהם קיבלו את התכונה הזאת מאביהם שהיה כקיר סתום ואולי זאת הסיבה שהוא מיתבודד עם בני מישפחתו בפינה נידחת זו.

בשעה 10:30 יצאנו לדרך. צבאח עם המיטען על גבו ואני עם התרמיל. צעד אחר צעד ברוח קרה כבשנו קטע עליה ועוד קטע תוך כמה מנוחות. הרגשתי הכללית לא טובה. הוירוס שהרס אותי משך חודש ימים ואילץ אותי לישכב בחדר־החולים בבית השיטה לא שיחרר אותי ממנו לחלוטין. הלב שממנו חשש הרופא פועל כראוי למרות שאני נושא עלי קרוב לשיבעה ק“ג. המיעים שלי בכל זאת משפיעים לרעה על יתר מערכות הגוף ובנוסף לברך הימנית אינני יכול להיתענג מן העליה והקושי בה גדול. בסופו של דבר היגענו חזרה למוית בראיכה. לאחר מנוחה הימשכנו עד לזויתינה. השעה 13:00 היתה כשאכלנו ארוחה של ממש שאותה בישלנו בין גידרות הבוסתאן העזוב ואשר כללה מרק אפונה בבצל ותה. צבאח היה הטבח ואני עוזר לידו. מאחר שאין שום איש בשטח ואין סיכוי לתחבורה, לא גמל ולא חמור הישלמתי עם זה שאלך עוד עשרה ק”מ במישור שהוא חמור מיבחינתה של רגלי. קטע זה עשיתי כאמור בג’יפ בכוון אל נציר. אך כמו שאומר הבדוי: “וחדה וחדה!” צעד ועוד צעד נגסתי עוד ק“מ ועוד ק”מ. מסביב אין נפש חיה. שנינו בתוך עולם גדול לבדנו. עמק הריחבה פרוש עד למרחק שהעין לא יכולה להבחין בגמל כשההרים עוטרים אותו מסביב. השמש ירדה כשהיינו בסופו של העמק לרגלי מאהל “הע’ת’רה” שבו גר צבאח אשתקד. בתוך ואדי הריחבה היתה כבר אפלה. עם חשכה ירדנו למאהל צבאח. חששתי כי ילינו אותי תחת כיפת השמים אך היכניסוני לאוהל שבו ישב אבי צבאח ועוואיפה ועוד ילדים. אישה וילד יצאו ליקראתנו ליפני שירדנו למאהל ושאלו אם לא ראינו את הרועה עם העדר. צבאח אמר כי שמע אותה חוזרת ואני לא שמעתי ולא ראיתי. כשישבנו באוהל סביב המדורה ואפלה בחוץ, היגיעה הרועה תוך שאימה הנירגשת נירגעת לאט לאט.

עוואיפה הוסיף לי השלמות לאום־שאומר וכל מיני דברים שענינו אותי. ניכנסתי איתו לשיחה שבה ביקש ממני נערה ישראלית לאישה. לאחר שגילגלנו שיחה בענין זה, היגענו למסקנה שבדוית עדיפה מיבחינתו על ישראלית. האיש גרוש פעמיים ועכשיו הוא מחפש מישהי. אין לו ילדים וכניראה שהוא עקר.

המאהל מורכב מששה אוהלים שכולם קשורים קישרי משפחה. צבאח, אחותו, אביו ואימו. עוואיפה שהוא בן־דוד צבאח ועוד מישהי.

בהיותי עייף נירדמתי מוקדם בשעה 20:00 על מזרון גומי דק שהיקצה לי עוייאפה. לבוקר היתה הטמפרטורה ◦7+. טל כבד מסביב אך באוהל יבש. עם היתחממות, יצאנו צבאח ואני לדרך. כשהיגענו למיסעף הדרכים – נעמאנה רסיס נצב וג’בל קתרינה – שם רבצנו וחיכנו לרכב שיבוא אם יבוא. הכינותי את עצמי לישהייה ארוכה. עוד אנו יושבים והשעה 10:00 הופיעו ארבעה רוכבי גמלים שבאו מסנטה. היו אלה צעירים שיצאו להוביל טיול ולא נישכרו על ידי המטיילים. ביניהם היה אחיו של צבאח. ביודעם כי אני מצלם והיה מי שהצילום אשר צילמתי את סלים על גמלו היה בידו ביקשו כי אצלם אותם. נאלצתי לצלמם בכל ציבעוניותם כישהם רוכבים על הגמלים בזוגות. שניים שניים לחוד. לא היסכמתי לצלם כל אחד לחוד כי כל תמונה עולה לי ־.15 ל"י ומאין אקח כסף? אלה היתארגנו לארוחה כי לא אכלו. ביחד איתנו הכינו ליבה ובישלו תפוחי אדמה בקישואים. צבאח הכין מרק מאבקה שהיתה בידי. עוד הצלחת בידי וקומנדקר שירד מג’בל־סנטה הופיע. שבור ורצוץ עליתי עליו עם צבאח וכך ניסתיים הסיור המייגע ביום 31.10.1977 בשעה 13:00 בצוקי־דוד.

בהגיעי שאלה אותי גיתה: “מה, כבר היגעת הלא רק שילשום יצאת?”

שאלה זו הירגיזתני ביכנאות שבה, אך היבלגתי. מיסתבר שלב אישה ושיכלה בין בדוית או ישראלית דומים. וכמו שאמר צאלח מוסה הטבח: "הנשים הן ידידות של השדים! "

בסך הכול הסיור הזה לא היה פורה בימיוחד אך הוא מיתוסף למיכלול הסיורים והוא מוסיף פרט זה ואחר שישלימו לי את התמונה הכללית. כאן בסיני דרוש לך זמן ומזל כדי שתבוא על סיפוקך.