בתאריך 1976. 30–27
עם הסיור הרפואי יצאתי לואדי צלאף. שם הראתה לי מרגלית האחות הרפואית ילדה שהיו לה עינים ירקרקות כחולות. כפי הניראה שזו מוטאציה של צבע העינים השחורות של הבדוים ולא שום היתערבות של אלמנט אירופאי כל שהוא. היא רמזה ואמרה כי בילדה זו יש מדמו של איזה נזיר. לידבריה אין הסבר אחר. אולי! משום שהמגע בין נזיר לבין אשה בדוית הוא אפשרי במציאות שבה המנזר בנווה פאראן מצוי בתוך הכפר הבדוי והמגנט היצרי בין שני קטבי זוויגי האדם הוא כה חזק עד שהוא מסוגל להביא נזיר רעב לאישה עם אחת שיצריה לא יכולים לעמוד ביפני הפיתוי של איש קדוש בעל עור פנים לבן. איך הדבר מיסתדר עם הריון שלא מידי הבעל הרשמי? הדבר פשוט! לבעל אין אפשרות לדעת אם ההריון ממנו או ממישהו אמר. ואם נולדה בת בעלת עיניים בהירות הרי שזה עינינו של אללה ולא שלו.
מואדי צלאף נסענו לנווה פאראן. בשעה 14/00 השתתפתי בכנס שיח’ים על דרום סיני. סגן־אלוף זאביק מושל דרום סיני העלה בעיות הקשורות לבדוים. והם העלו לפניו את בעיותיהם כשבינהן תלונות על צדקה באיכות גרועה ועל יחס גרוע מצד הפקידות הערבית מאלעריש שהיא אחראית לחלוקת הצדקה. הוא היציע לשיח’ים כי יעמידו מפקחים מטעמם על חלוקת הצדקה. איש מן הש’יחים לא תמך בו, ועל כן נישאר המצב כמות שהוא. לכששאלתי את השיח’ים לסיבת היתנגדותם לקבל על עצמם את הפיקוח על הצדקה, אמרו לי כי איש לא רוצה להיות הכיבשה השחורה. בלית ברירה הם ימשיכו להיות נתונים ליחס הנוקשה והלא אדיב של העראישים.
השיח’ים היו לבושים בגדים חגיגים. ביניהם ישב שיח' הדיגים “מרזוק” הכושי. אחת הבעיות היתה בעית שיח' עאודה שהודח שהועולתה על ידי שיח' ספיראן משבט המזינה. זאביק טען כי ענינו נתון ליבדיקה נוספת והוא ישתדל להסדיר את הענין. שיח' עאודה נאשם בזה שנתן מחסה לאנשי המודיעין המצרי בזמן מלחמת יום הכיפורים. על כן הודח מתפקידו כשיח'.
ליפני תום הכנס התקיים טקס מיוחד. זאביק מסר “ליבריק עאודה עיד” שיח' השיח’ים ילקוט עור שמשמש את ילדי בית־הספר על מנת למסור אותו כיפרס לילד מסויים. הפרס ניתן לילד שמצא תיק צבאי ובו מיסמכים סודיים של הצבא אשר נפל מרכב צבאי ומסרו לידי הצבא. צילמתי את הכנס הזה תוך שזאביק מסייע בידי ולא רואה בתנועה שלי בין הנוכחים משהו שצריך להפסיק אותו.
בתום הישיבה, ניגשתי אל שיח' אחד שנידמה היה לי כי הוא שיח' עאודה סאלם אשר צילמתי אותו עם ביתו ואשר רציתי לתת לו את התמונות. מיסתבר שטעיתי בזיהוי והיה זה שיח' אירביקי מביר־נצב. ליכשחיפשתי מצאתי את שיח' עאודה ומסרתי לו את תמונתו. הוא היה מגונדר למישעי.
בערב ישבתי במינהל של נווה פאראן עם רביע אבו חרבי וניסיתי לפענח מלים קשות בקסידות. הישתכנתי בחדר של המינהל עם רן ושאולי אנשי המקום וכן עם נורית קצינת החינוך למוחורת נסעתי לצד המערבי של הנווה הנימשך כתישעה ק"מ אל שכונת החיסוה. פגשתי שם צעירים שמכרו את כל רכושם החי כי שהם עושים מאמץ לעבור לצד המצרי. לדבריהם יש במצרים פרוספריטי ומכוניותיהם תעבודנה שם. כאן הן בטלות מעבודה. להם היו טענות על השיח' שאינו מעונין להעבירם כדי שלא לרוקן את השבט. והראיה היא, שהמושל הודיע על חופש ההגירה וכמוהו גם המצרים. למעשה יש מישהו שנועל את הגשרים. הכמיהה לחופש תנועה שיש במצרים מושכת אותם לשם. בדקתי אם הם מדוכאים תחת השילטון הישראלי. הם הביעו את הערכתם החיובית לשילטון הישראלי ולא שמעתי מהם דיברי ביקורת וטינה. השיחה היתנהלה בדרך חברותית כאילו אני משוחח עם בני עמי. לדבריהם נכדו של הקדוש שביב גר בקירבת מקום. מישהו הוביל אותי אליו.
היה זה “מוחמד אל־איחריר” – העצבני שהיה כבן ששים. ניכנסתי והיתקבלתי אצלו בתוך בית בנוי אבן על הדרך הראשית. מיד החל לתנות את צרותיו מכך שאינו מקבל קיצבת זקנים. היבטחתי לטפל בבעיתו. ממנו שמעתי את הסיפורים על אחמד אבו שביב הקדוש הקבור על אם הדרך במיזרחו של הנווה בתוך קובה מלבינה. מיסתבר כי סב סבו הניקרא שביב קבור בכרבלא אשר בעירק. מישפחתו העמידה הרבה קדושים. (את הגניאלוגיה של משפחתו הבאתי בספר “אמונה ופולחן של הבדוים בידרום סיני” בהוצאת החברה להגנת הטבע ובספרי “הבדוים במדבר סיני”).
הוא היפציר בי ללון אצלו והשעה 15/30. אישתו בשם ג’יבאליה בת שבט הקרראשה וביתם אימטירה – ילדה חיננית כבת אחת עשרה – שהיא רועת הגדיים בין עצי השיטה שבנווה. ליד האח ישבנו תוך בישול תה. במשך ארוחת הערב שמעתי ממנו סיפורים ופרטים שונים. גם מג’יבאליה שמעתי דברים חשובים. בנו וילדיו ואשתו גרים בחדר סמוך כשפתח צר מחבר אותו עם דירת מוחמד אביו. הילדים הקטנים זוחלים בחופשיות מחדר לחדר.
אכלנו ארוחת ערב בחדר הקידמי. מוחמד סיפר לי על הנס שנעשה לו בזכות סבו שביב. ומעשה שמוחמד ביקש להרויח מימכירת משקאות לתירים הישראלים הרבים שהיו חולפים ליד קבר מוחמד אבו שביב. שבוע ושבועיים לא הגיע אף תייר. הוא שכב מיואש ונירדם תחת עץ תמר. בישנתו העיר אותו שביב ואמר לו קום! ואילו הוא לא הגיב. כך חזר החלום שלוש פעמים ובשלישית היתעורר מוחמד לשמע אוטובוסים שבאו והתירים ביקשו לישתות. באותה שעה מכר את כל המשקאות והרויח ממעשה ידיו. בלילה ישנו אנשי הבית בחדר המגורים שלהם ואילו אני ישנתי בחדר הקדמי שבו אכלנו את ארוחת הערב. מחמד כיסה אותי בישמיכות עבות. כל הציוד שלי היה במינהל וביגלל הפצרותיו של מוחמד לא עברתי ללון שם.
לבוקר לאחר אכילת ביצה בסמנה וזכירת מאכלים מהילדות, יצאתי בלוית מוחמד מארחי לקבר סיריה אבדירי ממשפחתו של שביב שגם היא נחשבת ליקדושה. ניכנסנו לקובה ונימצאתי בחדר מסוייד ומטופח ועל הקירות תמשיחי עיטורים מסביב. מוחמד התאמץ להראות לי את המקום מתוך ענין שטרם ירדתי לסופו. ניסיתי להבין את מניעיו ולא מצאתי כל רמז. אני לא רואה את עצמי באישיות בעלת שם השפעה במימשל שירצה מישהו לכבד אותי עד כדי כך. קיבלתי את כעובדה לא מוסברת וניצלתי זאת כדי להעשיר את ידיעותי בהויתם של אנשי סיני לסוגיהם. ליכשהיבחין מוחמד כי אני מיתעניין ביקדושי המקום הוביל אותי אל קבר “המע’רבי” שניתקדש לאחר מותו. המע’רבים היו אנשים שבאו מהמע’ריב והיו נודדים בין מאהלי הבדוים ועוסקים בריפוי מאגי ובימלאכת הפחחות. המע’רבים נחשבו ליקדושים בחייהם ובמותם.
בצלע ההר הדרומית שבישכונת החיסוה בגובה של כעשרים מטר מן הואדי ניראה נמוס בסלע האפור ושביל מוביל אליו. הוא מצוי בצד המערבי של בוסתאן ענק עזוב המתחיל מואדי “עגילה”. הוא לא יותר מנמוס שהוקם ליפני כששת אלפי שנים על ידי תושבי סיני הקדומים ונוצל בידי הבדוים בדורות האחרונים ליצרכיהם הדתיים. קיברו של המע’רבי שקוע בסלע ומכוסה בגיבוב אבנים. ביגלל סגולותיו של המע’רבי כימרפא חולים שכוחו גדל והולך לאחר מותו הוא מושך אליו כל מי שניזקק לריפוי. המע’רבי הזה כוחו גדול בריפוי עקרות ומי שמיתקשה בהריון ובלידה. הנשים עולות בלילה ורוחצות את עצמן על קיברו והולכות אל יצוען שם יחכה להן הבעל שימלא את תפקידו בפיריה וריביה. האשה לפי האמונה חוזרת כשהיא מבורכת על ידי רוחו של המע’רבי וכל מה שהיא צריכה לעשות הוא להיתמסר ליפעולת ההפריה. היתר על אללה! מן השביל הדרוך ומהרבה הקופסאות הישנות והחדשות ניכר כי המקום מבוקר עד היום. היתה שם קופסה טריה, שבה עדיין היו מים שהעידו על ביקור שהיה בלילה הקודם.
ניפרדתי ממוחמד אלֿ־איחריר והלכתי לבדי מיזרחה. בדקתי את המבנים המרובעים בפתח ואדי עג’לה ומצאתי שכולם הם קברים הפונים בצידיהם כלפי דרום. הראש במערב והרגלים במיזרח. אלה הם קיברי הנבטים שכמוהם נוהגים הערבים כיום ליקבור את מתיהם באותה תנוחה. באחד מן הקברים היו עצמות אדם מלבינות שהעידו על כך שזו היתה קבורה מישנית..
משם צעדתי הלאה לכוון “תל־מחרד” במגמה לתת לזידאן אבו אל־הים את חוטי התפירה שביקש ממני להביא לו. אותם גייסתי בבית־השיטה מן המתפרות. כיון שהוא לא היה בבית ועבר בחפירת הבאר של “דיר זע’יר” – המנזר הקטן, הלכתי לביתו ומסרתי לאישתו את צרור חוטי התפירה. האיש בן שבט הג’יבאליה שהיתמקם בנווה פאראן, קנה בוסתאן ועיקר פרנסתו מיתפירה. פרחאנה אישתו היתלוננה על בריאותה הלקויה.
עוד לפני שירדתי לנווה פאראן ביקשו ממני השיח' מוחמד אבו אל־הים לפענח את הכתובת הנבטית בבוסתאן שלו בנווה פאראן. ניגשתי אל הבוסתאן המצוי מעבר לואדי אל מול “דיר אל־בנאת” וניסיתי לפענח את הכתובות הנבאטיות שנחרטו על הסלע בבגובה של שלושה מטרים. לא יצא לי משהו משמעותי מן ההברות שפיענחתי. מעט משכתי את עצמי למינהל תוך שכל עצמותי כואבות נוסף על הברך שעושה לי צרות שלא לפי בקשתי ותענוגי.
בדרך סרתי אל ביתו של צבאח עלי צבאח אשר לפני שבע שנים טיפלתי בהשגת חלקים למוטור המשאבה שלו. בנו הקטן שהיה במקום טען כי אביו נעדר. בינתים בא דודו עביד עלי בעל האצבע העקומה. הוא הזמין אותי לשבת ליד מוקד מתחת לעץ תומר ולישתות קפה. שאלתי אותו אודות המוטור אם היצליחו להניעו אף על פי שלא מצאתי לו חלקי חילוף. מסתבר שהביאו מוטור אחר מתוצרת הונגרית. מפה לשם החלו הילדים לאפות פתיר ולבשל תה. מיסתבר כי הילדים מצוים פה בלי הוריהם הגרים בואדי אח’אד’ר, וכי הם לומדים בבית הספר שבמקום. הם מבשלים לעצמם ודודם מצוי לעתים בבוסתאן הגדול שלו שבו הם גם לנים.
עביד עלי הביא רבאבה שהוא כינור בדוי בעל מיתר אחד, וניגן לפני ממנגינותיו תוך שירה. בינתיים היצטרפו עוד כמה בדוים.רשמתי מפיהם קצידות יפות. עביד שהוא אימזיני ביקש ממני לטפל בהשגת מוטור דיזל חדש מתוצרת אמריקאית. רשמתי את בקשתו ולאחר שהילדים הכינו “פתה” מן הליבה אכלנו אותה יחד עם רוקה והוא ירק הדומה ל–“גרגיר”. נהניתי מן הארוחה. לאחר מכן חזרתי למינהל.
למוחורת הגעתי למנזר ופגשתי את הנזירים פורפיריוס ואת ניקולאוס.זה האחרון כיבד אותי בערק והראה לי את תמונות משפחתו. יש לו אשה, בת גדולה ובן. גיס אישתו כומר אף הוא המצולם יחד עם ילדיו ואישתו. פניתי אל סלים עיד בן השיח' ומצאתיו קוצץ ענפי שיזף כירק לגדיים. קרובו הצעיר פנה אלי בבקשה להמציא לו רפואה נגד תשישות. יש לו טנדר. מנין הם לוקחים כסף להסיע את ריכבם, זאת תעלומה רבתי!
סלים אסף לי סיפורי טבע שהעביר לי אותם. “סלימאן אל והיבי” היזמינני לבקר אצלו. ביתו מצוי אחרי הבוסתאן שליד בריכת המים של המנזר. מצאתי את אשתו צנומה יותר משהיתה ליפני שנתיים. סלימן זה הוא מורה הדרך שהוביל אותנו לג’בל סירבאל והוא בן שבט הג’יבאליה. חסן בן שבט הצואלחה היצטרף עלינו. בעת ישיבתנו נסבה השיחה על המלחמה. הוא ייחס את כל כשלון מלחמת ששת הימים כתוצאה של בגידת מפקד חיל האויר המצרי. אחרת לא היה חיל האויר המצרי נישמד. לבד מהנושא על המלחמה שוחחנו בעניני דיומא ובין לבין נישתרבבו כמה סיפורים שאותם אני מתייק לחוד.
בבואי למינהל חיכתה לי הוראה מצוקי דוד לשוב לסנטה מיד. היום יום השבת. אספתי את חפצי ובאמצעות ג’יפ המינהל שהיסיע את הנגר הזקן “מעיני” חזרתי לצוקי דוד. למעשה יכולתי להישתהות עוד יום אחר. פריג' בנו על שיח' טעימה מוסה טעה בהבנת השדר. נאמר לו כי עלי להגיע במוצאי שבת, ואילו הוא הבין כי עלי להגיע בשבת. ליכשהיגעי החילותי בתיכנון טיול הגמלים לנצב העליון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.