בתאריך 15.3.1978
קוד סיור 21
בישעות הצוהורים יצאתי מיצוקי־דוד לינווה פאראן על מנת להשלים איסוף מידע אודות קיברי השיח', וכן ליצפות בנווה לאחר הגשם. בתאריך 11.3.78 ירד גשם רב בימרומי סיני. בסנטה ירדו 36 מ“מ ואילו בינווה פאראן היה טיפטוף של 1 מ”מ. הנווה ריק מיושביו בעיקר בחלקו המזרחי שהוא מעורב בין הצואלחה לג’יבאליה. החלק המערבי החל מתל־מחרד ומערבה לו השייך לקרארשה, יש פעילות מול התושבים משום שהם לא היכריזו על “ענוה”, כלומר: – איסור רעיה בנווה וגם אינם נוהגים לינדוד.
בעברנו בטרפת אל־קדרין ניראתה תכונה רבה של אנשים ומשאיות. ביום זה הוא יום רביעי בשבוע ניתנה הצדקה בטרפה, הבדוים באו מן הסביבה לקבל את מנת המזון. כאן פגשתי את כל מיודעי שבאו מאיזור “הקונה” הע’רבה והטרפה. צאלח אומבארכ רופא האליל הזקן, הופיע לבוש הדר במיקטורן וביבגדים שנתתי לו לאחרונה. בינווה־פאראן הירגשתי עייפות ופינקתי את עצמי בשינה של צוהורים בחדר של המינהל. בישעת אחר הצוהורים המאוחרות הלכתי ליבדוק את קיברי השיך של הצואלחה. צעדתי בדרך המכוניות הישנה לרגלי המדרון היורד מצפון מג’בל ריעאן. זו הפעם הראשונה שהלכתי בדרך זו. ומה הופתעתי ליראות ערוצים וגיאיות חבויים בתוך המישקע האגמי שמכסה שטח גדול עד לדיר אל־בנאת. לאורך הדרך ובכל ערוץ נימצאים המון כוכי קבורה. אחדים מהם חצי פרוצים ובחלקם פתוחים ללא סתימה. הצצתי לתוך כוך הסמוך לדרך ומצאתי שני שלדים מונחים שלמים שוכבים על גבם זה ליד זה. דומה שכאן שוכבים גבר ואשתו שמתו באחד הזמנים הנעלמים. בד דק כיסה את השלדים באופן חלקי ואבק דורות עוטף אותם בשיכבה דקה. מי יודע כמה זמן השנים שוכבים שם וכמה זמן עוד ימשיכו לישכב כך ללא הפרעה. השקט והרוגע מעידים כי מנת חלקם של המתים האלה זיכתה אותם בשלווה ניצחית. זו מנוחת המת שחדל להישתרבב בתוך מערבולת החיים, וכל תכלית קיומו להישאר בדממה ובחוסר תנועה. היסתכלתי כמה דקות בשנים, ובמחשבתי ניסיתי לתאר את חייהם עד מותם. כך הם שוכבים שכוחים ועזובים ומי יודע היכן צאצאיהם. מראות חייהם בעולם הזה גנוזים איתם והריהם מצויים בעולם שאין בו שינוי ולא תמורות. למראיהם של השנים מתגלה האלמוות האמיתי, זה מצב שימשך כך עד לנצח נצחים. וכמו שאמר החכם מכל הבדוים – “צאלח אומבארכ”: “ממני באת ואלי תשוב!” כך אומרת האדמה לאדם. פירוש אחר: – מעולם הדומם באתם ואל הדממה תשובון. ממסע החיים שבו זכיתם ליפעילות טרמודינאמית אל האנטרופיה הסובבת תשובון. יתכן כי רסיסי חומר מגופכם ישתרבב בתוך גוף חי אחר בצורת אטומים המרכיבים את מולקולות הגוף החי. השניים מהווים עדות למצבת חיים שנארגו וניתפרקו וחזרו אל התוהו ואל הנצח.
עזבתי את המקום תוך שאני צועד ופילוסופיה של מחשבות רוחשת ובוחשת בתוך ניבכי ראשי. עיקרון אחד מצוי בידי והוא: – שאין האדם מסוגל לפענח את תכלית החיים והבריאה. לפיכך כל הירהור של – למה נוצרו אל השנים ומה תכלית היצירה והכליון בתוך כלל הקוסמוס – אין בו כל תועלת שכן אין האדם בהיותו חלק מן המערכת הכללית מסוגל להיתמודד עם הבעיה הזאת. כל הפילוסופים החכמים ניראים בעיני שבויים ביומרה שסיגלו לעצמם בהניחם כי הם מסוגלים להגיע לסוד הבריאה, והריהם מעוררים רחמנות עליהם בשל האשליה שיצרו לעצמם. כל הנחות היסוד שלהם מזויפות ודמיוניות שעליהן בנו תיאוריות1 מטופשות על מהות הטבע. בדרך אוילית זו הם משמרים את האמונות הקדמוניות ברוחות ובאלילים שהיו פרי רוחם התמים של הקדמונים והריהם ניצמדים אל האלילים מתוך עצלנות מחשבתית. ביו האלילים הפאגאנים לבין האל היחיד אין כל הבדל לבד מזה שהוא ריכז בידו את כל הפונקציות שהיו מחולקות בין כל האלים. כיון שאצה לי הדרך, היסתפקתי במחשבות פילוסופיות אלו והיפניתי את עצמי להמשך הדרך.
משני השלדים היתרחקתי בעודי חש את השלווה הנצחית שירדה עליהם שאחזה בי ליזמן מה. מי יתן ולא יפרקו את עצמות שילדם וימשיכו לישכב כך. שהרי אינם אלא מצבה שמיצגת זרימת נצח למרחקי אין סוף. נוחו על משכבכם אתם האלמונים בשלום!
היגעתי אל הבתים שבין ההר לדקליה ושם מצויה קובה של הוילי “סאלם” שהגג שלה הוא דו־שיפועי והיא מסוידת לבן. בקובה שני קברים של הוילי ושל בנו. מסביב מצוי בית קברות עזוב. הצואלחה שהם בתהליך היתמעטות משום שרוב השבט עבר למצרים, הישאירו קברים ללא טיפול. הגשמים והרוחות הורסים את הקברים הבנויים. מתים כאלה שרק שתי אבנים מציינות אותם יזכו שמצבתם תישאר ליזמן ארוך, כי הבליה תיפעל עליהם בצורה פחותה מאלה הבנויים.
פגשתי את סלימאן סאלם משבט אולאד־ג’ונדי שבא להשקות את גנו. האיש לא ידע דבר אודות הוילי הזה. הלכתי משם אל הוילי השני כמאתיים מטר מזרחית לדיר אל־בנאת. הוא הוילי “עלאיאן אבו־רד’ואן” עליו בנוי בית חד־שיפועי שגגו החל להיתמוטט ופער מצוי בגג. הקבר עשוי מטיט ואבנים. הרוחות במשך הרבה שנים2 סחפו קצת מן הטיט, והמצבה ניראית נבורה ואבניה בולטות כשיני זקנה. ליד הראש היו גחלים טריות שהעידו על זוארה שפקדה את המקום על ידי אלמונית. הופתעתי ליראות גביע מינחושת להקטרה ועליו צלב ובתוכו היתה גחלת טריה כבויה. תחילה חשקתי בגביע אך היתאפקתי ולאחר צילום החזרתי אותו למקומו שכן זו מינחה של אלמונים למקום הקדוש הזה. ומה יש יותר מכיבוד רגשות של הזולת? עצם השמירה על ערכי רוח של מי שהוא נעלם, גורמת לי להרגיש את טעמם הטוב של החיים. בלילה ניסיתי ליקרוא את סיפרו של בן־אהרון “בעין הסערה” שבו אני מוצא תיאור ניפלא של השוד והשבר ליתנועת הפועלים בארץ. מרוב עיפות נירדמתי מוקדם אך כרגיל אני מקדים לקום ואז אני נוח יותר לתכנן ולהרהר בצורה צלולה את הפעילות שלי לזמן3 הקרוב.
למוחורת בבוקר בשעות לפני הצוהורים, היתה חלוקת מזון וסעד המכונה בשם “צדקה”, שהיתקיימה ליפני המיבנים של המרכז הקהילתי. כמה משאיות עם האספקה היצטופפו ליד המשרד. בעלי התפקידים היתארגנו לפי סדר קבוע. מחלק השמן מילא את חביתו, איש הסויה גם הוא עשה כך, ואיש האורז שפך ערימת אורז על שק שניפרש על הקרקע ולפניו היו מאזני “הקבאן” ואיש הקמח ריכז שקים בחזית הבנין. כולם היסתדרו בשורה והפקידים שמתפקידם לאשר מתן צדקה, ישבו ליד שולחנות קטנים ובדקו את פנקסי הסעד. כמאה בדוים היסתודדו ועסקו באישורים ובלקיחת הסעד. זקנים תשושים וביניהם עוורים וזקנות4 כפופות גב באו לקבל הענקת כסף. ביניהם היה זקן עוור הוא ואחותו. שמו: – חמדאן אל־עקיד. חיפשתי5 מישהו מן הצואלחה שסיפר לי על הוילים שביקרתי. נודע לי כי חמדן זה הוא נכד של העקיד חמיד הקבור בינווה אל־ואדי ליד הכביש. חג' זאיר ויחד עם חמדאן מסרו לי פרטים על שיך עלאיאן שהיה יוצא בראש מסעות שוד. חמדאן זה הוא כה צמוק עד שפלא כי נישאר בו כוח לחיות. אחותו פיכחת ומוליכה אותו כישהוא ניתמך בה. הם גרים בואדי אח’אבר. את הסעד שלו ושל אחותו העמיסו על טנדר והוא ועוד בדוים ישבו על השקים. חמדאן זה נאחז בשקים תוך כדי נסיעה וריתק את עצמו בצורה מפליאה אל המיטען מיבלי שיראה מה סביבו. אחותו שגם היא זקנה מופלגת מדגימה עד כמה הנשים מחזיקות מעמד יותר מן הגברים. כל קבוצת מאהל ריכזה את הסעד שלה בשקים ובקנקנים. ליד כל אב משפחה נוצרה ערימת שקים. לפי הכמות ניראה שהאספקה אינה כה קלת ערך והיא מוסיפה הרבה לסל המזונות של בני המידבר הזה שהוא מוכה בבצורת ממושכת.
אחרי הצוהורים יצאתי עם הצבא לואדי צלאף. שם חנתה כל הכבודה ליד באר המים. נאמר לי כי “עיטאיקה” הזקנה הגיעה לקבל צדקה. ראיתיה מרחוק מרכזת את עדרה. אותה היזעיקו מואדי אל־ואטיה ממרחק של עשרה ק"מ לקבל את הסעד. מאחורי בית הספר היתרכזו כעשר זקנות ואלמנות דבר שלא היה כמוהו בשום מקום, לא בטרפה ולא בינווה־פאראן. מיסתבר שכאן הגברים היקדימו למות ליפני נשותיהם. הפקיד לאחר שהיתארגן, קרא לזקנות לקבל קיצבת כסף. בינתיים הגיעה עיטאיקה. הנשים הזקנות חיבקו אותה וברכו אותה תוך בכי כישהן אומרות: “ויניכ יא אוח’תי, ויניכ יא עיטאיקה!” שכן היו כאלו ששנים רבות לא ראו אותה. הן ברכו אותה בזו אחר זו תוך הישתפכות ריגשית כישהן אוספות ביד ימין ראש של השניה ומגישות ראש אל ראש ומברכות ונושקות באויר תוך ברכה ודברי היתרגשות. הפגישה בין הזקנות הידגימה את הידידות והערגה שקיימת בין בנות המדבר שתנאי החיים מחייבים אותן להיות רחוקות זו מזו. הזקנות המצומקות שראו בימי חלדן מעט נחת ובריאות, משמשות דוגמא ליסחיטה שסוחט המידבר את לשד האדם.
עיטאיקה שנירותיה לא היו איתה, לא קיבלה את הכסף, אך הובטח לה כי בבוא הנירות שנישארו באטור תקבל את המגיע לה. אותי לא זיהתה וחשבה כמו תמיד כי אני הוא “מוסה ונוס”. היא סיפרה לי כי לא נישאר לה קמח ואורז ושום דבר ביצריפה. לפנים משורת הדין עשו הפקידים אשר נתנו לה פרודוקטים. כשהלכה לקחת את השמן לא מצאה את הקנקן. עיד הבדוי שהובילני לפני שלוש שנים אליה בג’יפ שלו, פנה אלי וביקש שאחפש לה ואטפל בה. מכאן הבינותי שרואים אותי כאיש שאימץ לו אותה כבת משפחה. אני אמרתי לו כי זה ענין של אנשי המקום מתוך רצון להגביל את התלות שלה בי וכדי לחייב את אנשי המקום להיות אחראים לה. בשעה שלוש אחר הצוהורים גמרה עיתאיקה את עיסוקיה ועניניה ויצאה חזרה אל ביתה מהלך עשרה ק“מ. יוצא איפא – שזקנה זו כפופת גו הלכה עשרים ק”מ היא ועיזותיה כדי לקבל סעד. תמונת היתרחקותה עם עדרה ניראתה לי סימלית. אשה קטנה וזקנה כבת שבעים הלכה ביזריזות של בת מדבר והעיזה את עדרה ואף רצה אחר עיזה עקשנית. הינצחתי את המראה בצילום. כשעברה ליד שיח, נימצאה שם זקנה אחרת צמוקה אף היא, שישבה בצל וחיכתה שקרוביה יסיימו את מלקוח הצדקה. כיראות עיתאיקה את הזקנה סטתה מדרכה והלכה אליה וברכה אותה ראש אל ראש. ניראה כי עיתאיקה כה נערצת ואהובה על כל נשות הבדוים בסביבה והיא ארוגה במסכת חייהן של בנות גילה ומסמלת את הוויתן הבדוית.
היתרחקה עיטאיקה עם עדרה ונעלמה בתוך הואדי המוביל לביתה. יתר הבדוים העמיסו על גמלים ומכוניות את האספקה ונעלמו עד לפעם הבאה בעוד חודשיים. תוך כדי כך ראיתי קבר מלבין שהיה מצוי בתוך טומולי מתקופת הברונזה הקדומה שנימצא אחרי המיבנה של בית־הספר. הסככה שהוקמה על ידו משכה את תשומת לבי. כששאלתי מה שם הקבור שם, נאמר לי כי זהו שיח' “קבאלה”. דבר זה היה חדש בישבילי. ואכן היתברר כי על השיח' הזה “חלמה” אשה אחת ליפני שנתיים ומאז יש וילי במקום שלא היה בו קודם לכן. זה מאשר את התיאוריה שלי בידבר תפקידו של הוילי. לדעתי הוא מוסד רוחני דתי וריגשי המשרת את התושבים. מאחר שיש מקור מים קבוע וצמידות יישובית הקיימת בעת ההיתכנסות הקיצית, מיתבקש וילי שישרת את אנשי המקום. אין הוא מפגין אחיזה טריטוריאלית לפי סברה של אחרים כי אם הוא תוצאה של אחיזה במקום ולא מסמן אתראה לאחרים כאומר: “ראו אנחנו פה!”. לאמיתו של דבר, אין כבוש טריטוריות בסיני. שבט שגדל מרחיב את הטריטוריה שלו לתוך מקומות פנויים או מצטופף וחודר לתוך טריטוריה שכנה מיבלי שהשבט השכן יטען או יתנגד. ניראה כי הדבר מתקבל בהבנה ומתוך הסכמה שמעוגנת בחוקי המדבר. מאהלים של שבט המזינה מתקרבים דרך ואדיות צדדיים היורדים דרומה מואדי אלשיח' אל הואדיות שבהם מצוי שבט אולאד סעיד. אלה מקימים מאהלים בואדיות החודרים צפונה כאצבעות בין מאהלי המזינה.
היתפתחות מרכז של היתכנסות קיצית קבועה, נעשה בשלב ראשון תוך תהליך טיבעי והדרגתי ללא קפריזות ופעולות דרסטיות. בעיקבות זה, בא קבר שיח' להשלים את הצד התרבותי רוחני. הקביעות היא הגורם לימציאות הוילי ולא הטריטוריה שהיא פועל יוצא של ההאחזות בשטח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.