בתאריך 1978 / 5. 2 – 28.4

קוד סיור 22

ליפני שנתיים באותו תאריך, יצאתי עם מחיג’ין עיד למסע בתיה מאזור צרביט אל־ח’אדם אל עין־חיג’יה, דרך עין אבו־אינתיקינה וירדנו בנקב אראכינה בחזרה לצרביט. הפעם בחרתי להיצטרף למסע נדידה של קבוצת משפחות משבט המזינה בראשות צבאח ג’ומעה שהיכרתי אותו אשתקד, ונידברתי איתו כי אצטרף אליו בנדידה הקרובה. לבד מזאת ביקשתי לנצל את אזור הנדידה המצוי ממזרח לימקום המסע הקודם על מנת להיתרשם ולהשלים את הכרת איזור התיה המקשר בין צפון סיני לידרומו. וכמו תמיד, היצטיידתי בארגז מזון, ביבגדים, שתי מצלמות – אחת לישקופיות ציבעוניות והשניה ליתמונות בשחור לבן – ניצלתי את הג’יפ של המינהל האזרחי בינווה פאראן שממילא ירד לאזור צרביט אל־ח’דם והיגעתי בעזרת הנהג פריג' טעימה אל מאהלו של מחיג’ין “בואדי כחיל”. אל מחיג’ין שלחתי הודעה ליפני כמה ימים באמצעות השיח' של העליקאת עבדאללה סאלם אבו־נוח’רה, כי אגיע אליו וכי יכין גמל למסע נוסף בתיה. ביום זה היתה רות מזרחית חזקה שגרמה לסופת אבק וחול ולא איפשרה לאנשים לנוע בשטח בחופשיות.

בהגיענו למאהל, יצאה ליקראתנו “סלום” אשת מחיג’ין אשר הודיעה לי כי הוא יצא למסע לרגל עניניו, ומינה את אחיו סלימאן למלא את מקומו. גם סלימאן נעדר אותה שעה מן המאהל ולידבריה הוא יגיע בישעת הלילה. והשעה שעת מנחה של אחר־הצוהורים אשר חייבה אותי לשחרר את הג’יפ. על כן הוריתי ליפריג' טעימה לשוב על עקביו ולהשאיר אותי במקום. הורדתי את חפצי ושילחתי אותו לימקומו. בינתיים הלכה הרוח והיתחזקה ואין גבר במאהל שיארח אותי וידאג לי. זמן מה עמדתי על חפצי וחיכיתי שהנשים תבאנה ותטפלנה בי. משבוששו לבוא משום מה, לא רציתי לסור אל המקעד שהיה צמוד אל דרגש סלעים מאחורי האוהלים ביגלל הסופה שהיתיכה¹ את זעמה בענני חול והוציאה אותו מיכלל מקום מגורים. היה שם “קושק” – שהוא צריף פח אשר בחזיתו מצויה גידרה כעין מרפסת, בגובה המותניים. נשאתי את חפצי והיתמקמתי שם מוסתר מן הרוח והחול שהיה מרשרש ומגרד את פחי הצריף. בעודי יושב ומסתתר במחסה זה, הגיעה אשת סלימאן הצעירה שגילה קרוב לגיל בעלה שלא עלה על שלושים שנה, והיזמינה אותי להיתארח במקעד. דחיתי את הצעתה בנימוק שהצריף מסתיר את הרוח. שמעה ונחה דעתה והלכה. ביזמן רגיל היו אנשי המקום ילדים ובוגרים באים לחזות באורח שבא, ואילו הפעם ביגלל הרוח הסועה הם היסתגרו באוהלים והמקום ניראה כאילו נעזב ללא יושב. כיון שלא היה לי מה לעשות, פרשתי את השמיכה ואת שק השינה והיתכרבלתי בתוכו חסוי מן הסערה כשהרוח חולפת מעל ראשי ובליבי סיפוק מכך שאני חסוי בעוד העולם מישתולל מעלי.

בהיותי עייף, נירדמתי זמן מה עד שהיתעוררתי לקול קריאתה של סלום אשת מחיג’ין אשר הביאה קומקום תה ופתיר וצלחת תבשיל עגבניות. היא שמה והלכה ובאה לאחר זמן מה ליכשגמרתי לאכול משום שהנימוס מחייב שאישה לא תשב לבדה ליד איש זר. באה ולקחה את הכלים והלכה. בינתיים ירדה חשכה על הארץ ולפי שלא היה לי מה לעשות היתכרבלתי בתוך שק השינה ונירדמתי מיד מרוב² העיפות שנימסכה בי מן הנסיעה הארוכה החל מצוקי־דוד ועד למאהלו של מחיג’ין בואדי־כחיל.

 

יום שני למסע    🔗

ליכשהיתעוררתי בבוקר שרר שקט על הסביבה. הרוח הסוערת חדלה ובוקר צח ונאה פתח את היום. החול שכיסה את שק השינה העיד על הסופה שהיתה. ליכשזרחה השמש ואני עדיין יושב ומפנק את עצמי במחסה שלי, בא סלימאן ליבחון את מצבי ואים הישתוללות השדים מחוללי הרוחות לא הזיקה לי. בא וברך וישב לידי. שוחחנו בענין המסע שקיבל על עצמו לעשות איתי בימקום אחיו מחיג’ין ונידברנו לצאת מיד לאחר ארוחת הבוקר. תנאי היתנה איתי שהוא יסיע אותי רק עד “ביר אבו־חמיד” אשר בתיה. שם אוכל לודא היכן מצויה “חניית־הרביע” של צבאח ג’ומעה – שהיא נדידת־האביב אשר הבדוים עורכים לאזורים שיש בהם מרעה ושם יפרד מעלי ואעבור להיות תחת חסותו של צבאח.

לאחר הארוחה שהיגישה לנו אישתו, ארזנו ויצאנו לדרך כשאני רוכב על הגמל וסלימאן מושך באפסר. היינו אמורים לעלות אל רמת־התיה “בנקב אראכינה” והמאהל היה נטוי “בואדי כחיל” כעשרה ק"מ משם לרגלי “ג’בל ראס־וטא”. באזור הזה יורדים נחלים קצרים כישהם מקבילים זה לזה, ומתאחדים בין הגבעות שמצפון “לצרביט אל־ח’אדם” ומהווים את “ואדי סיח” הליכה בקו ישר לרגלי מצוקי התיה חייבה אותנו לעלות ולרדת הרבה גבנונים, דבר שהוא מעייף ביגלל הירידות הרבות שהן לא נוחות בירכיבה על גמל. דרך אחרת נוחה מובילה באזור “שיח' אוחבוס” ומשם לנקב אראכינה שמאריכה את הדרך פי שניים. סמכתי על סלימאן משום שעליו היה לידאוג לנוחיותו של הגמל. אם בחר בדרך זו, הרי שיש לו נימוק להצדיק זאת. בסופו של דבר, טוב שבחר בתואי הליכה זה שכן³ עשינו דרכנו ללא שביל כשאנו עולים ויורדים בלי סוף בקו ישר אל הנקב. ולפי שאין זו דרך שבה נוהגים ללכת זכיתי לחלוף על פני אזור שכוח אל. בכמה מקומות נימצאו זרי אבני שפה שהקיפו אוהלים אשר העידו כל כך שיושבי המדבר נטו את אוהוליהם במקום הזה שאינו נוח לימגורים. האבנים היו שקועות עמוק בקרקע ופניהן חרוצים ביקמטים שהעידו על תהליך בליה ארוך במשך מאות ואלפי שנים. כאן מצאתי עדות ניצחת לכך שרועים אכן משאירים אחריהם את עקבות מאהליהם לאורך אלפי שנים. וזאת הוכחה כנגד דעתם של כמה ארכיאולוגים שמנמקים את העדר השרידים של יוצאי מצרים בכך, שאבני השפה של אוהולי הנודדים לא נישארות בימקומן לאורך זמן. על הנחה זאת הם מיסתמכים ומסבירים את הדממה הארכיאולוגית בסוגית מסעי בני־ישראל בסיני. אני היגעתי מכמה כוונים למסקנה כבר ליפני מספר שנים כי סיפור יציאת־מצרים המיקראי הוא המצאה סיפרותית שאינה מעוגנת במציאותו של המדבר. וכאן מצאתי אישור לכך. אני תוהה על הארכיאולוגים שמכירים את אלפי עיגולי האבנים מן התקופה הכלקוליתית אשר שימשו כדירים לעדרי יושבי המדבר הקדמונים. לפי מצבם כיום ניתן לחשוב כי רק אתמול נהרסו. לא יתכן שדין אחד ליבני־ישראל ודין אחר לאוכלוסיות קדומות יותר.

שלוש שעות נימשכה הדרך עד שהיגענו לרגלי נקב־אראכינה כשהגב שלי מפורק מרוב ירידות ועליות על הגבנונים הרבים. כאן ישבנו לנוח קימעא ופה בישלתי תה כדי לאפשר לגמל להחליף כוח ולירעות קצת.

עם צוהורים כבר היינו מצויים על הרמה של מצוקי־התיה באזור שהיכרתי אותו היטיב מכמה טיולים שהישתתפתי בהדרכתם, וכן מן ההרפתקאות שלי עם מחיג’ין באזור זה. מכאן משכנו דרכנו בשביל ראשי שהוא קדום, אשר מקשר את “באדית אתיה” כלומר – מדבר התיה, אל אזור “רמלת חימאייר” וצרביט אל־ח’אדם. סלימאן לא ניראה חברותי כמו אחיו מחיג’ין הצעיר ממנו. יתכן והזמן המועט של הכרותנו לא היספיק כדי ליפתוח את סגור ליבו. מאוד רציתי להפיק ממנו תועלת גם ביתחום הפולקלור כמו את מחיג’ין, שכן היתרון הגדול של מסע בישניים שהוא פותח את הלב והפה ומקרב לבבות. את הבדוים היכרתי בעיקר מתוך חויות משותפות וממיבחנים שמחייבים היתנהגות טיבעית ללא גינונים.

כיון שהיגיעה שעת הצוהורים ישבנו ליזמן קצר ואכלנו מן השימורים שלי בתוספת הפתיר שאפתה לנו אישתו. הפעם לא ניתן שיחרור לגמל ובעודנו אוכלים היה עומד לצידנו מיסתכל ורואה אותנו לועסים ובולעים את ארוחתנו בו בזמן שהוא מנוע מרעיה. קשה לשער מה מיתרחש בליבו של הגמל לפי הבעת עיניו, משום שכל עיני הגמלים מביעות צער ניצחי, ולך תבין מה מיתרחש בנישמתו. מכל מקום, כיון שלכל היצורים אותם רגשות הקשורים ליתחום הרעב יש להניח כי נהגנו שלא בדרך הוגנת כלפיו. אילו עמד בדוי לידינו, באופן טיבעי היינו מזמינים אותו להיצטרף אלינו. כיון שסלימאן הוא המכתיב את ההיתנהגות עם גמלו לא היתערבתי בסוגיה זו.

הימשכנו בדרכנו עוד כמה שעות ומצאנו את עצמנו מצויים לא הרחק ממזרח “לעין אבו־אינתיקינה”. הגמל וסלימאן גילו סימני עייפות ברורים. חיפשנו סימני מאהל קרוב כדי לסור אליו ולחנות שם בלילה ולא מצאנו. הנוף הרחב שהיה מבותר ומגובב בגבנוני גבעות לא איפשר לגלות מישהו גם אם הוא מצוי בקירבת מקום. בלית ברירה הימשכנו בדרכנו מתוך תיקוה שהעתיד ימציא משהו. במשך עשר השנים שעברו עלי במסעות וטיולים בסיני למדתי שאין אפשרות לתכנן משהו לגבי העתיד משום שהמדבר משנה את תנאיו לעתים מזומנות ביגלל אופיו של האקלים, ועל כן אי אפשר לחזות דברים מראש. לא פעם הייתי אמור לימצוא מאהל במקום מסויים ובאתי ומצאתי רק את עקבות האוהלים. מכאן ההיסתמכות של הבדוי על “אללה” באומרו: – “אינשהאלללה”. באמירה זו גלומה הפטאליות של יושבי המדבר שאינם יכולים לתכנן דבר משום ההפתעות הקורות חדשות ליבקרים.

עוד אני רוכב וכבר ציללי ערב החלו מיתארכים והאור החל לשנות בהירותו. אותה שעה שהיינו מצויים בשביל רחב המתפתל בואדי הישמיע הגמל לפתע קול חירחור, נפל על בירכיו הקדמיות ואילמלא אחזתי בזיז האוכף הייתי עף קדימה וחסל סדר מסעות. המיסכן הירכיב אותי על גבו שעות רבות בלי מנוחה מרוב שסלימאן רצה להגיע אל איזה מאהל ליפני החשיכה. העליות והירידות היתישו את כוחו וכשלא יכול יותר נתן לאינסטינקט ליפעול וזה היפעיל את ריפיון הרגלים שהביא לירביצה על הארץ. המיסכן היצמיד את ראשו אל הקרקע והיסתכל אלי במבט נוגה המביע בקשת רחמים כאומר: “חוס עלי אין בי כוח יותר!”

סלימאן שהיה הולך לפנים פנה וכשראה את בהמתו במצב של אפיסת כוחות אמר: “המיסכן עייף כי הארכנו בדרכנו!” דיה היתה אמירה זו כדי שאתמלא רחמים על הגמל. ירדתי מעליו והודעתי כי את דרכי אעשה רגלית למרות שקרסולי כואבות. אני הימשכתי בהליכה והיתקדמתי בשעה שסלימאן עמד ליד גמלו ושידל אותו לקום. הוא לא אילץ אותו לקום כי אם ניסה ליבחון את הרגשתו לפי תגובתו לשידוליו. ובעוד הגמל רובץ וסלימאן עומד לידו ונותן לו שהות להיתאושש, ראיתי על המדרון המתנשא משמאל עדר עזים רועה. ידעתי כי יש שם רועה שתוכל להורות לנו על מקום מאהל כלשהו.

הודעתי ליסלימאן על כוונתי, ועליתי במדרון אל מקום העדר. במרחק גדול נימצאה רועה יושבת על סלע וצופה את הליכות עדרה. חששתי שמא היא תראה אותי תיבהל ותיברח. כי מי לא יתבהל במקום שכוח־אל שאין ליראות בו נפש חיה במשך ימים רבים כשלפתע מופיע מישהו מתחת לאדמה ומיתקרב הישר אליך?

בדיוק באזור זה היתה לי ולמחיג’ין לפני שנתיים הרפתקה עם שדים. על כן עצרתי מרחוק וקראתי אליה בקול: “סלאם עליכי!” והיא היפנתה את מבטה אלי גילתה אותי וסימנה בידה לשלום והימשיכה לשבת. עליתי אליה מתון מתון ולא ראיתי כל סימן של חרדה תוקפת אותה. היותה רגועה הירגיעה גם אותי וכדי לישמור על הפתיחה הטובה עצרתי במרחק של כארבעים צעדים כשהיא יושבת על גוש סלע במעלה המידרון ואני מצוי במורד. הוספתי לברך אותה בכל מיני ברכות שיש בהן כדי ליפרוש מצע ידידות כמו: – כיף חאלכ יא בת! אכן, קלעתי למטרה והבאתי אותה לחייך ולענות לי ביברכה חוזרת: “אלחמד ליללה אנה בזין!” כלומר: – התודה לאל אני בטוב. הישתוממתי על השאננות שלה ולא נתתי דעתי לעסוק בסוגיה זו ופניתי הישר אליה בישאלה על מקום מאהל. היא ענתה ואמרה כי מקום החניה מצוי במרחק מה והיצביעה על הגבעות שממול במזרח. בינתיים היגיע סלימאן ושנינו היתקרבנו אליה ומצאנו אותה נערה כבת ארבע־עשרה עדויה במחרוזות ופניה מכוסים ברעלה כדרך הנערות הבדויות הבוגרות. מן ההיתענינות שלה בנו ניכר עליה שהיכנסנו ענין מה ליבדידותה. סלימאן קיבל ממנה תיאור מדוייק של מקום החניה של משפחתה ואף נודע מפיה כי הם “מרבעים” דהיינו: – הם מצויים בינדידת אביב מלשון “רביע”.

הודינו לה וירדנו אל הגמל שעמד והיה קשור אל סלע. סטינו מן הדרך ועלינו לבין הגבעות הנמוכות שיצרו גלים גלים על פני אזור שטוח. ביקצה האזור הזה היתנשאה במזרח שרשרת גבעות גבוהות כשאזור נמוך מיתמשך לידה לכל אורכה. ושם היסתמן מרחוק כתם שיחים שלא היתה לו כל משמעות מיוחדת. סלימאן שהוא בן המדבר ומכיר כל דבר חריג בנופו, היכריז כי זהו המישכן שאותו ציינה הרועה. בהגיענו לשם ניתגלתה לנו גידרה בגובה המותניים עשויה מגיבוב שיחים אשר משמשת מחסה מרוח כשפיתחה לצד דרום. בתוך הגידרה ישבה אשה קשישה שבקושי הלכה וחפצים וכלי בית העידו על מקום מגורים ארעי.

אנו לא גרמנו לה להגיב למראה הפתאומי שלנו בגילויי פחד. מהיתנהגותה והיתנהגות הרועה שהיתה נכדתה, היפציעה לפתע הבנת עיקרון חיי האנשים האלה במדבר שלפיו דוקא כאן בריקנות המוחלטת השוררת בו יש שקט ויש ביטחון. קטסטרופה חברתית של שוד ואגרסיביות, הינם דברים נדירים הגם שאין מעשה תוקפנות מיתפתח ללא הדרגתיות ויש זמן לאנשים לעבור ממצב רגיעה למצב של מתיחות.

מדבריה נימצא כי אין כאן “מקעד” שהוא מלון אורחים. וכי איך יכול להיות דבר כזה בשעה שהמשפחה עוקרת ממקום למקום ביגלל הרעיה? על כן היתרחקנו לצד צפון למרחק של כמה עשרות מטרים וחיכינו להיתפתחות הדברים. לא עבר זמן רב, ובחור צעיר אחי הרועה הגיע. סלימאן לא הכיר אותו מאחר שהצעיר הוא בן שבט “הבדארה” וסלימאן בן שבט “העליקאת” וקשר ומגע אין ביניהם. כמנהג הבדוים האיש לא שאל ליפרטים. בא וברך והיזמין אותנו ללכת אחריו למרחק מה משם לתוך שקע שיגן עלינו בלילה. הלך והביא תה חם והישקה אותנו ותוך כדי כך ניכנס סלימאן לשיחה איתו ושאל על הדרך לביר אבו־חמיד ואף היכניס אותו בסוד המסע שלי. מדבריו של הבחור נימצא שבאזור שלהם – אי שם – לא ירד גשם ועל כן הם נאלצו לינדוד למקום זה. אביו עובד בישראל והוא אחראי על המשפחה. אני תמהתי על מעשיו באזור הזה שהוא ריק מאנשים. היכן הוא מבלה את ימיו אם הוא חוזר ערב ערב לימקום הלינה? במחשבה שניה ידעתי כי התלות שלהם במים שבעין אבו־אינתיקינה מאפשרת לו ליפגוש אנשים ולהעזר בהם ואולי לעשות איתם עסקים.

כמי שבאו אליו אנשים לימצוא מחסה נהג בנו כאורחיו לפי כל הכללים. הוא כיבד אותנו בארוחה שאימו אשר חזרה בינתים כישהיא נוהגת בחמור עמוס במים היספיקה להכין. בא וישב איתנו ופרש לאחר מכן אל הגידרה.

מדרך זו של קבלת אורחים ומן ההיתארחויות הרבות האחרות שלי ברחבי סיני במשך השנים, מצאתי כי יסוד הארוח הוא במתן מחסה ושרות ויש להבדיל בין ביקור ידידות לבין היתארחות לפי מנהגי בני המדבר.

הפעם לא זכינו לשבת בחברתו של המארח כפי שזה נהוג במדבר. כפי הניראה שהבחור היה עיף והיסתפק במילוי חובתו בילבד. באין מדורה וישיבה בחברותא, היקדמנו לישון ולא נידרשתי להיתאמץ ולהרדם מרוב שהעיפות עשתה זאת בימקומי. הגם שהלילה היה קסום בימיוחד שלא כמו באזור הגרניטי. תבליט המקום היה רך ללא היזדקרות של הרים נישאים שאיפשר לאור הכוכבים להכסיף את פני הגבעות ולשוות להן עדנה ונעימות.

 

יום 3 למסע    🔗

ליכשהאיר הבוקר כיבד אותנו הצעיר במשקה תה “ובליבה” שהוא בצק הנאפה תחת גחלים. כרגיל הבדוי אופה “פתיר” דק המצריך מיתקן מפח. כאן בימגורי הנדידה אין תנאים לאפיה זו. סיימנו והודינו, חבשנו את הגמל ויצאנו מזרחה בואכה לביר אבו־חמיד. לאחר שעה היגענו לסוף הרמה הגיבעית וירדנו אל ואדי־מוח’ארעה שמישתפך אל ואדי אל־עריש במרחק של כארבעה ק"מ. לפי המפה נימצא שואדי אל־עריש מנקז את כל התיה והעיג’מה החל ממצוקי התיה וצפונה לים התיכון. בהיותו מצוי במקום הנמוך כתוצאה מתבליט המקום בשל סיבות טקטוניות, כל היובלים זורמים אל שלוחותיו המפוסקות כאצבעות על פני כל דרומה של הרמה הזאת. ככל שעולים צפונה שלוחותיו הולכות ומתרחבות ויוצרות פשט נחלים רחב עד לכמה מאות מטרים. ואכן עיקבות של כלי רכב ניראו בימקומות שונים המובילים בכוון לביר אבו־חמיד. סוחרי אל־עריש מנצלים את הדרכים שיצרו הצבאות: – המצרי והישראלי, ומגיעים עם מרכולתם עד לפיתחי המאהלים.

ליקראת הצוהורים היגענו לאחת משלוחותיו של ואדי אל־עריש. מרחוק היבחנתי בחצובה הניצבת על באר וביתנועה של גמלים ואנשים לידה. זה היה ביר אבו־חמיד. בהגיענו אל המקום, ניתגלה צניר גדול שאליו צמוד צריף אשר שימש כחנות. את פנינו קידם איש בגיל ארבעים בשם “חמיד” שהוא האיש המקומי בעל החנות. הוא סייע לנו לפרק את הגמל והושיב אותנו בצל הצניר בחברת שני אנשים בגיל העמידה שכבר היתמקמו והיתארגנו לימנוחה והיו שקועים בעישון סיגריות. בחנותו ריכז חמיד מצרכי יסוד לבדויי הסביבה, בעיקר קמח סוכר ומיצרכי יסוד. את הבאר חפר אביו המכונה אבו־חמיד. בפשט שלוחת ואדי אל־עריש שבמקום הזה הגיע רוחבה ליכדי מאתיים מטר הוא חפר את הבאר ובכך הפך המקום למרכז יישובי. כל מי שבא לישאוב מים ולהשקות את בהמותיו, מצא שירות נוסף של אספקה ובזה חסך לעצמו מסע לשוקים בארצות השכנות. אל המקום הזה מביאים הבדוים את תוצרתם בפחם ובתוצרת חלב, ומוכרים אותה לסוחרי אל־עריש. לא הרחק מן הצניר היתה ערימת שקי פחם מחכה לימכירה.

בעודנו יושבים, ביקש סלימאן לשוב על עקביו בטענה כי הדרך רחוקה ועליו להספיק להגיע אל הרמלות שלרגלי נקב־אראכינה. כוונתי היתה שהוא יוביל אותי למאהלו של שיח' שבט “הפרעיה” הלא הוא שיח' פראג' שהיתידדתי איתו באותו טיול גמלים ראשון בתיה שהישתתפתי בו כימקשר בין הסגל של הטיול לבין הבדוים. נימשכתי אל השיח' הזה בשל אופיו הנעים וחין הליכותיו. כיון שליסלימאן אץ הדרך, שאלתי את חמיד אם אוכל לישהות אצלו עד שאשיג גמל שיוביל אותי אל שיח' פראג'. הוא קיבל את בקשתי ברצון ואמר לי שאין מה לידאוג. לאיש מן הצד ניראית שיטת המסעות שלי כדבר שיש בו הרבה סיכון, שכן להישאר במקום נידח בלי כל סידור של תחבורה ואוכל ונוסף על הכל להימצא בין אנשים שאינך מכיר, יש בזה משום הרפתקנות שמי יודע מה יהא בסופה. לאמתו של דבר, השיקולים כאן במדבר הם אחרים מאלו שבארץ המיזרע. כאן עליך להימצא במקום שמיזדמן מישהו, ואז הדברים מסתדרים מעצמם. אם לא היום כי אז כעבור כמה ימים. בעיקר חשוב לבוא אל מרכז יישובי, כמו באר או חנות שבהם תימצא מי שירכיב ואף יארח אותך אצלו, או אצל בני שיבטו.

ריכזתי את החפצים בקירבתי בצניר, ניפרדתי מסלימאן ונישארתי לגורלי. בינתיים הגיע בדוי מן הטיפוס האוריגינאלי שנעל סנדלים עשויים מרצועות עור ומכתפיו יורדת רצועת עור אל חגורתו ותיק עם הכסף בצד מותניו. האיש היבריך את גמלו ופנה אל חמיד שניהם ניכנסו אל החנות. הבדוי ביקש כמות מסויימת של קמח. כששאל למחיר ביקש בענותנות מחמיד כי יוזיל מעט בדברים הבאים: “המחיר גבוה, לו הואלת והיפחתת מעט!” ענה לו חמיד בקול צנוע: “אי אפשר לי!”

דיה היתה ליתשובה לקונית זו כדי שהאיש לא יעמוד על המקח. הישתוממתי על האמון שנותן הבדוי לחנוני שלו. דבר זה מישתלב באופי מערכת היחסים הפנימית של האוכלוסיה החיה באזורים נידחים, שהיא מאופיינת על ידי הסולידריות והאמון החברתי. במערכת חברתית שיבטית קיימת מידה מסויימת של אינטימיות משפחתית שמעדנת את היחסים גם ביתחום הכלכלה. ברקע היבחנתי הערכה לחמיד שעושה שירות חשוב בהביאו אספקה אל תוך האזור הנידח הזה ובכך הוא חוסך לאנשים את טירחת הבאת האספקה ממרחקים. לדיברי חמיד, הוא משרת בחנותו כישלושים בתים דהיינו: – משפחות. כשסיים חמיד את מתן השירות לבדוי שארז ופנה לדרכו, ישבתי והישוויתי את המחירים אצלו ונימצאו כה נמוכים עד שאין לדעת מה הריווח שנישאר בידי חמיד.

באותו זמן הגיעו כמה נערות דופקות בחמורים. הן שאבו מים מילאו נאדות על גבם ופנו לחזור לימקומן. בינתים רבו הגמלים שבאו לישתות וכמה גברים עסקו בהשקאתם. ניצלתי את ההיזדמנות⁴ וצילמתי.

לא עברה שעה קלה וחמיד בישר לי ואמר: “הינה בנו הצעיר של שיח' פראג' הולך ומיתקרב עם גמלו להשקותו מים!”

בשורה זו היתאימה למה שמתואר אצל יעקב אבינו שבא אל הבאר בחרן ושאל את השואבים על לבן ונאמר שם: “ויאמר להם השלום לו? ויאמרו, שלום והינה רחל ביתו באה עם הצאן!” (בראשית כ"ט 6⁵).

הקבלה כזאת של ארועים תיתכן אך ורק אצל תרבות רועים במדבר. אחמד בן השיח' בא וברך את היושבים וניתכבד בתה. אז פנה אליו חמיד ואמר לו: “האיש הזה בא לבקר את אביך!” הצעיר היסתכל בי ואמר: “אבי מצוי כעת באל־עריש ואשמח לארח אותו אצלנו!”

הודיתי לאחמד והוספתי ואמרתי כי יש לי ציוד והוריתי על הקיטבק ושאר הציוד. הוא חייך ואמר: “תנוח דעתך, אתה אורחי עלי ועל צוארי!”

וכך במהלך דברים טיבעי נימצאתי מסודר מיבחינת המשך המסע. הבחור קם והישקה את גמלו ושב אל הצניר לשבת לידינו.

עוד אני מחכה לסימן מאחמד לקום ולחבוש את הגמל ושני רוכבים היגיעו מאי־שם מצד מערב וירדו אל הואדי והימשיכו בשביל שהיה במרחק שמיעת דיבור מן הצניר. היבחנתי במתח שהישתרר על פניהם של היושבים. השניים ראו אותנו וסטו אלינו כאילו לנוח וניתכבדו בתה והיו שולחים את מבטיהם אלי ובוחנים אותי. תחילה לא ייחסתי למבטיהם דבר לבד מן הסקרנות הטיבעית של אדם הרואה איש זר במקום הזה. בלי כל הקדמות שאלו אותי למעשי באזור הזה. כיון שפתחו בשיחה ביקשתי לנצל את בואם לשם הרחבת המידע, שכן כל אדם הוא מקור מידע ביפני עצמו. סיפרתי להם כי אני בדרכי אל שיח' הפרעיה. האחד מהם בשם “אינאדי חסין” פנה אלי בצורה בוטה ואמר: “אתה לא הולך אליו איתנו אתה תלך!” והשני בשם “עיד איחדין” הוסיף והידגיש כי בביר אבו־רג’ים יש דברים יותר חשובים לביקור ועלי להיצטרף אליהם. הטון התוקפני שלהם לא מצא חן בעיני. הבינותי שהשניים עומדים לאלץ אותי להישמע להם וללכת איתם אם לשם ריווח כספי ואולי לשם שדידה רבתי בהיותי איתם לבדי במרחב הריק. שהרי אנשי התיאהא ידועים ברישעותם ובוגדנותם. כדי להוציא את האויר מגלגליהם, החלטתי להעמיד אותם על טעותם. אותו רגע היצטערתי על כך שהאקדח שלי היה טמון בקיטבק ולא בילקוט הגב שבו מצויות המצלמות. כיון שהיתחילו בידברים שאינם הולמים קבלת אורח כמוני, בחרתי לינהוג בסיגנון שלהם חייכתי אל מול פניהם ושתקתי לרגע. משלא הגיבו ביקשתי להכריז ברמז דק כי העולם אינו הפקר על כן אמרתי להם: “האם אתם מכירים את קפטין ליזר?” וליזר זה הינו רב־סרן היושב “בקצימה” ואחראי על אזור העיג’מה והתיה. השניים שמעו את שאלתי היסתכלו זה בזה⁶ ואמרו: “בודאי שאנחנו מכירים אותו. לעתים קרובות הוא בא אלינו לביר אבו־רג’ים!”

חמיד החנוני ועוד שניים אחרים שישבו איתנו ניראו מודאגים. ממראה פניהם ידעתי כי הם חוששים מהיתנהגות השניים וכי שמם כבעלי זרוע הולך ליפניהם. אחמד בן השיח' פראג' ניראה מבוהל, קם וירד אל גמלו והחל לחבוש אותו. ידעתי כי הוא כבן שבט הפרעיה שהוא נחות במעמדו לעומת שיבטי התיאהא ונימצא נתון לחסדם לא יוכל לעמוד על זכויותיו. כדי שלא להיכנס איתם לעימות נהג בצורה הנבונה של היסתלקות מן המקום. כשראיתי כי הסיכוי שלי להגיע אל שיח' פראגי עומד להיכשל קמתי ולקחתי את תרמילי, ירדתי מתוך החלטיות מופגנת אל אחמד שהיה מחזק את האוכף על גב הגמל. באתי אליו ואמרתי לו: “קשור את חפצי. כי אנחנו יוצאים מיד לדרך!” ציפיתי ליתגובה תוקפנית מצד השנים אך הם שאלו: “מה זה, האם לא תצא לדרך איתנו?”

אמרתי להם: “לכו ותימסרו דרישת שלום לקפטין ליזר בישמי ותגידו לו כי “שבו” מסנטה מבקש ליראות אותך אצלו כמה שיותר מהר!”

אחמד שהיסס לעשות מה שביקשתי ממנו קשר את חפצי מתוך פחד שמא יתפתח משהו לא נעים שיגרוף אותו לתוך סיכסוך עם שני הגברתנים הללו. הוא היסתכל אל השניים שלא הגיבו כצפוי ולא ירדו לעצור אותנו מן ההכנות ליציאה לדרך⁷. כשראה שהשניים לא מעיזים, הקים את הגמל מריבצו ואני ברכתי את הנימצאים בבירכת “מעה סלאמה” ויצאנו לדרך. ליכשהיתרחקנו אמר לי: “השניים האלה הם אנשים רעים, טוב שלא הלכת איתם!”

אמרתי לו: “ממבט ראשון היבחנתי שהם רעים ואם היו פוגעים בי הם וילדיהם וכל מה שיש להם היו מועפים מסיני ואוכלים עשב כיבהמת השדה!”

מדבריו נימצא כי שבט הפרעיה סובל מתיגרת ידם של התיאהא וכי הנחיתות שלו מציינת היררכיה בין שיבטי צפון סיני, דבר שאיננו מצוי בדרום.

מדבריו למדתי כי משפחתו מצויה בחנית־נדידה בואדי “מזיריע” המצוי בכוון דרום. הבחור לא הוביל בשביל משום שהחניה היתה זמנית אי שם בואדי במקום רתוק מנתיב כל שהוא. לאחר כשעתיים של הליכה תוך כדי שיחת הכרות הדדית היגענו לואדי מזיריע והלכנו בערוץ שאפיקו היה מכוסה בקורנית סיני צפופה. על מדרונות הגבעות שלטה לענת־המדבר. ציפיתי ליראות אוהל כלשהו אך בימקום זה ניתגלתה מרחוק אימו של אחמד שהיתה עוסקת במשהו ליד שיח רותם גדול. המקום ניבחר לחניית אביב הניקראת “רביע”. ברכתי את האשה כשכמה זאטוטים אחיו של אחמד היתאספו ליראות את היצור החדש שאחמד משך אחריו. היתקדמנו קצת לאורך הערוץ, ושם הוא היבריך את הגמל במרחק של כישלושים צעד מן הרותם שבו ניקבע המקעד עבורי. פרקנו את הציוד והוזמנתי אל הרותם לכיבוד בישתית תה. שם על שטח חשוף קרוב לרותם היו מפוזרים כלי בישול: – סירים וצלחות. זה היה “המטבח” ומרכז האוכל. האם בישלה תה והיגישה לנו בעוד חמשת האחים מכל – הגילים החל מתינוק יונק ועד גיל של שתים עשרה ישבו וצפו בנו. כדי להציג את עצמי סיפרתי לאם על הכרותי עם השיח' בעלה שניהל את שיירת הגמלים בעת הטיול הראשון שלי בתיה וכי באתי לכבד אותו בביקורי.

ליכשסיימנו את השתייה חזרנו אל המקעד ושם בין שיחי הקורנית הריחנית פרשתי את המצעים שלי וישבתי תוך שאני מחכה לזמן שימשיך להפעיל את שטף הארועים. כדי להנעים את הזמן, היפעלתי את הטיפ והישמעתי מנגינות בדויות מאלו שהיקלטתי. בלי משים, גרמתי לארוע בלתי רגיל שמיזדמן לעיתים רחוקות אשר העמיק את הבנת חיי יושבי מדבר־סיני. עלי להדגיש שמן הימים הראשונים שבהם היפניתי את מחקרי מן הביולוגיה אל “האדם במדבר” ידעתי שאיסוף החומר האוטנטי מתבצע בדרך ספונטאנית ביבחינת מה שיעלה המזלג. ערכו עולה על איסוף חומר בדרך יזומה. ליכשראה אחמד את הטיפ־רקורדר, נימלא מתח. הוא הוציא קסטה ואמר לי: “יש לי קסטה ובה הפגישה שלי עם אהובתי. השמיע נא לי אותה!”

הישמעתי אותה ונידהמתי למישמע אוזני. אחמד היקליט בחשאי את פגישתו עם אהובתו בלי שהיא תבחין, ובה נישמעה שיחת שני אוהבים בגיל הנעורים, כשהיא מתנה את סיבלה מרוב געגועים אליו. וכך היתנהלה השיחה ביניהם: “למה את בוכה יא מחבובתי, חידלי מן הבכי שלך, ראי כמה הדמעות מרטיבות את לחייך ומכערות את יופיך, יפתי, אל תרבי בבכי כי ליבי לא יכול להכיל את הצער שאת גורמת לי. והיא: – למה לא אבכה ושלושה ימים אני מצפה לך לשוא. חבק אותי חזק, נשק אותי! והוא: – יפתי אהובת ליבי, הפסיקי ליבכות ראי את הדמעות שמעכירות את עיניך היפות. צחקי והראיני את מראיך חייכי וגלי את שינייך הצחורות. מה נאוו אצבעותיך על צוארי!”

כך נימשכה שיחת האוהבים לסירוגין תוך הפסקות של נישוקים ומיצמוצי שפתיים ממש כמו בשיר השירים. קול ההקלטה הגיע עד לאוזני אימו ומיד ניזדעקה ואמרה לו: “יא אחמד, יא בר ביטני. מה השיחה הזאת בינך לבין אהובתך? אבוי לך אם הוריה ישמעו את הקסטה הזאת, הלא הם יהרגו אותך. מהר ותן לי אותה!”

אחמד היתחמק מבקשתה ועשה את עצמו שאינו שומע אותה. אך היא דרשה ממנו במפגיע את הקסטה. ביקש ונתתי לו אותה והיכניסה לכיסו. בזה חשבתי שניסתיימה הפרשה וכי למוחורת אוכל לירשום אותה ליפרטיה בהיותנו לבדנו. ולא כך היתפתחו הדברים. היא לקחה אותה ממנו מבלי שיסרב וזרקה אותה לאש כדי שלא יכשל ויביא לידי שמיעתה על ידי קרוביה. הישתוממתי לסמכות שיש לאם על בנה הצעיר!

נושא זה של אהבת הנעורים שעקבתי אחריו במשך כל השנים, העסיק אותי בשל האיסור שנוהג אצל הבדוים לגבי ניהול רומנים חופשיים. שאלתי את אחמד אם חבריו יודעים מי היא אהובתו ואם גם לאחרים יש אהובות. אמר לי: “האהבה ביני לבין הנערה שלי היא סודית. אם כי החברים שלי יודעים זאת. לכל חברי יש אהובות כפי שיש לי!”

עם חשכה חזרה אחותו “סאלמה” עם העדר וישבה ליד מקום הבישול ליד אימה. ביגלל החשכה לא יכולתי ליסקור את חזותה וליקבוע אם היא נאה כמו אחיה. לאחר הארוחה, היזמין אחמד את סאלמה לישמוע מן הקצידות ומן הזימרה הבדוית שיש לי.

ליכשהופיעה ניגלתה לי לאור המדורה הקטנה נערה גבוהה ותמירה שהיתה גדולה ממנו בישנתיים. פניה היו מכוסים במסווה בד מקושט ובמחרוזות עשויות מחרוזי תורכיז רבים על צוארה. על מידת⁸ יופיה אינני יכול להעיד משום שרק העיניים שלה היו גלויות כדרך כל הבדויות. אם לדון⁹ לפי ארשת פניו של אחמד אחיה, עליה להיות נאה. מכל מקום אני יכול לומר כי צוארה ניראה בעיני כמיגדל השן של שיר השירים. השניים נהגו בחיבה זה¹⁰ בזה. לאחר שהם שבעו מן ההקלטות שלי והעיפות הישתלטה על כל אברי, פרשו השניים והלכו לישון ליד הרותם בין שיחי הקורנית תחת כיפת השמים הנוצצת באלפי זהרורי כוכבים. כרגיל כל לינה במדבר לא תסולא בפז.

 

יום 4    🔗

בבוקר היתעוררתי עם זריחת השמש והוזמנתי לשבת ליד מקום הבישול לארוחת הבוקר. המשפחה כולה ישבה ואכלה על הארץ ללא כל מתקן של מטבח לבד מן המוקד. משסיימנו, עסקה האם בהחבצת חלב. מתחת לחצובה היה תלוי נאד שחציו נימלא בחלב וחציו נפוח באויר. האם ישבה והניעה אותו הלוך ושוב כדי שהחמאה תיתלכד לגוש אחד. חביצה פירושה – חלב שהוא פועל יוצא של האביב. צילמתי אותה בעבודתה. כשראה אחמד שיש לי מצלמה, ביקש ממני כי אצלם אותו. ראתה סאלמה שהוא מיצטלם וניתעורר בה יצר ההיתיפיפות ועמדה ולא אמרה דבר אך מעיניה ניכר רצונה ליזכות בצילום. אחמד שלפי כל הסימנים אהב מאוד את אחותו היתעלם מן האיסורים שמטילים הגברים על הנשים בכל הנוגע לפיזור יופין על פני תבל, דהיינו – לעיני כל הגברים שכידוע מיתרפקים על מיניותן בניגוד לטעמם של בעליהן שמקנאים לינשותיהם ולא לינשות אחרים, ומתוך שביקש לפנק אותה היציע לה להיצטלם, וזו בחפץ לב ישבה על הסלע והיתענגה על מה שהמצלמה עושה בה.

כיום יש בידי שקופיות מן המשפחה הזאת ויש לי צער גדול על שלא הירביתי לצלם את סאלמה ואת אימה וכל מה שהיתרחש שם, כי באותם ימים נאלצתי לחסוך בצילומים משום שלא היה לי “גרוש על הנשמה”. הוצאות הצילום היו מחיסכון שהייתי חוסך באמצעותו של הרעב שניצלתי אותו בניגוד לאינטרס של יתר המנגנונים המהווים את אישיותי. בימקום להכניע את הרעב באמצעות מילוי האיצטומאכה קניתי מצלמה ופילם. בסך הכל הייתי ממין החוקרים הקבצנים ויכולתי לישרוד הודות למידבר שמחייב היסתפקות במועט. המזל שיחק לי והחברה להגנת־הטבע היא שהאכילה והיסיעה אותי. זה גורלו של קיבוצניק שהולך שולל אחר הסקרנות שלו.

לאחר שסאלמה יצאה עם עדרה והשמש החלה להלהיט בחומה את המדבר, כינסה האם את ילדיה, כיסתה כמה מענפי הרותם בישמיכה ויצרה צל שבו הישכיבה את תינוקה. שם ישבנו ביזמן שאחמד יצא להביא את הגמל שהיה משוטט אותה שעה על המדרון ממול ורועה להנאתו. ליכשחזר, ארזנו ויצאנו לדרכנו. שעה קלה הלכנו באפיק הואדי לכוון מזרחית דרומית בימגמה לעלות על הנתיב שבו יש סיכוי ליפגוש את מחנה הנדידה של צבאח ג’ומעה. והליכה זו משמעותה במיקרה זה, שאני על הגמל והוא הולך בעבורי ולפניו צועד אחמד. לאחר שעה שבה עלינו במעלה האפיק היגענו לרמה גיבעית שהיוותה את אגן הניקוז של “ואדי מקינץ” כלומר: – נחל הצייד. המקום עשיר בגשם לעומת אזורים יותר צפוניים לפי שהגובה כאן מגיע ליכדי תשע־מאות מטר. בימקומות שהערוצים הקטנים המישתפכים לואדי מקינץ, נימצאו כמה בוסתאנים מוריקים מעצי פרי. כיכלל, האזור כולו סלעי ואין בו משטחי שדות.

באחד המקומות, חלפנו על פני “חניית־רביע” כלומר:¹¹ – חנית מרעה אביבי של כמה משפחות שעלו הנה מן הרמלות הצחיחות. אישה זקנה ישבה באוהל קטן עשוי שקים, ומלבדה איש לא היה שם. בשקע בקיר סלע בצלעו של האפיק נימצאו חפצים שהעידו על מקום משפחה אחרת ובמרחק מה על הקרקע החשוף היו מפוזרים חפצי משפחה נוספת. וליד קיר הסלע שיצר את המדרון ישבה אישה בצל עם כמה תינוקות. העדרים יצאו לירעות על הגבעות עם הרועות והגברים כרגיל עובדים אי שם. חוסר הסדר של מקום המגורים גילה את השפעת הארעיות על היתנהגות הבדוי בכל הקשור לתרבות הדיור שלו. בכל מקום שבאתי ולא חשוב אם הוא מקום מגורים קבוע בצריף אוהל ובית, היה אי סדר כעיקרון של התרבות הזאת. תכונת אי הסדר נובעת מן הכורח להעתיק את המגורים ממקום למקום ומהעדר אמצעים ליבנות ריהוט שיעמוד דרך קבע שהוא תנאי לסדר.

ליקראת ערב היגענו אל חנית־רביע נוספת שהיתה מצויה בערוצו של “ואדי ורסה”. האנשים היו משבט הבדארה הכלול במטה “החויטאת”. בחניה זו היו כמה משפחות.זאת נודע לי ממספרן של הנשים שהגיע ליכדי שש אשר באו לכבד אותנו בנוכחותן. כאן היו נוכחים רק שני גברים ועוד צעיר בשם “צאבור”. כרגיל גם נשים אלו היו סקרניות ליראות אותי ולישמוע את הקצידות והזימרה מן ההקלטות אשר אצלי ואשר שימען היגיע לאוזניהן מאחמד. מיסתבר שההקלטות של בני השבטים המקומיים מדברות אל לב האנשים יותר מאלו הנישמעות ברדיו מסעודיה וממצרים. גם כאן ניתכבדנו בארוחה וישנתי באחד השקעים שבין הסלעים שנת ישרים.

 

יום 5    🔗

עם בוקר הוגשה ארוחה רגילה: – כוס חלב, “פתות” שהוא לחם מדברי מרובך בסמנה. אלינו היצטרף צאבור הצעיר שהיה חברו של אחמד. השניים ניראו שמחים מן החברותא שניזדמנה להם באקראי.

בהיות השמש מעל האופק במיזרח, יצאנו לדרכנו בכוון מזרחה בואכה לנקב־ורסה (Wursa). לדברי הנשים, באותו יום עברה לידם נדידת האביב של כמה משפחות אימזיניות בראשותו של צבאח ג’ומעה, בדרכן לאזור הע’רבה שביסביבות עין אל־אח’אד’ר. לשמע הדבר הזה עלז ליבי כי לא רציתי לימשוך את אחמד עד לטרפת אל־קדרין או לינווה־פאראן. מיבחינתו של אחמד המסע איתי היה מסע־תענוגות ולא איכפת היה לו היכן ולאן הוא הולך.

כעבור שעה בהיותנו מצויים בשביל המוביל לנקב־ורסה, עברנו על פני מקום שבו היתה חניה שבה לן המחנה הנודד בדרכו לרמלות. שרידי סמרטוטים ומדורות העידו על מחנה גדול שהיה במקום הזה. לפתע שמענו קול קירקור תרנגולת שברחה מידי הנודדים ונישארה במקום מפוחדת מחוסר ביטחון וכפי הניראה שעברה איזו הרפתקאה עם טורף שעירער את ביטחונה. בהגיענו לישפת המצוק בראש נקב־ורסה, ניתגלה לרגלינו הנוף המרהיב של סיני הדרומי אשר למרגלות מצוקי התיה. הר־סירבאל ניצב בהוד כחומה וסגר את האופק, לרגליו לימלוא רוחב הארץ היתנשאו הרי הגרניט כישהם נערמים זה על יד זה וגבעות אבני החול המשחירות שלחו ליפניהן חול אדמדם שניפרש במישור ענק שירד מהן עד לרגלי מצוקי התיה. ואלו יצרו מדרגה גבוהה מתחתנו. ציבעו הכחול של הסירבאל הוקף בצבע הסגול של ההרים אשר¹² סביבו בעוד ציבעם הכהה של הר־צרביט וג’בל חימאייר ואחרים ניפסק בצורה חדה על ידי ציבעו האדמדם של החול שלרגליהם. בתוך האודם החולי, בלטו ההרים המשחירים¹³ של קבוצת הרי הפוקה. שלל הצבעים שאין כמותו בימקומות אחרים שבה את תשומת הלב למשך זמן רב והישכיח ממני את הצורך למהר ולידלוק אחר המחנה שניראה יורד בנקיב שלרגלינו. השמש שלא עלתה גבוה בישמי המזרח האירה מן הצד את הנוף וכל אשר בו תוך שהיא מבליטה את¹⁴ הגבנונים באור בהיר ומשאירה צללים בשקעים ובצלעות ההרים. כך נוצר אפקט נוסף על הציבעוניות והפלסטיות של הנוף. בתוך כל התיפארת הזאת ניראה במערב לרגלי ההרים שממערב לג’בל־צרביט משהו שמעיד על היתרחשות אקלימית לא רגילה. היתה זו סופת חול שכיסתה את כל האזור באובך כאילו ערפל ירד על המקום ההוא.

הניסיון שהיה לי ליכשניקלעתי פעם לתוך סופת חול בפתת ואדי־פאראן לא הישאיר לי רגש געגועים לאותה חויה. ואף על פי כן, הסקרנות שלי עוררה בי צער על שאינני יכול להימצא שם וליבדוק שנית את תנאי הסופה. הוצאתי את מצלמת “הקוניקה” שלי וצילמתי שקופיות צבעוניות. ליכשראה אחמד שאני מצלם, אמר לי: “מה טעם יש בצילום של חול צהוב. הלא אין רואים שם דבר?”

אמרתי לו: “אם יראו האנשים בישראל את סופת החול כישהיא מכסה בענני חול את האזור ההוא יתפלאו!”

וכאן זכיתי בסיפור קטן ומופלא שגילה לי מעט מרזי הקשר הנפשי של הבדוי למדבר. וכך אמר לי: "שמע יא שבו – זה שמי בפי הבדוים –. אילו באת ליפני עידן ועידנים, היית מוצא את סיני כולו מכוסה יערות ובהם עצים מכל מין ומין. בימים ההם נטו האנשים את האוהל תחת עץ נותן פרי, בבוקר שולחים את העדר לבדו לירעות והעצים היו מטים את ענפיהם ומגישים את פירותיהם הישר אל פתח האוהל. רצה מישהו לאכול תפוח או ענבים, די היה לו להושיט את ידו ולאכול. בוקר אחד קמו האנשים וראו שכל סיני הפך להיות מדבר. הלכו אל אללה ואמרו לו: “יא אללה, מה זה ועל מה זה? אמר להם: – ביגלל שמצאתי אתכם רעים וחטאים הבאתי עליכם את המדבר! אמרו לו: – מה ראית להעניש אותנו ביגלל כמה בדוים סוררים? לך לסוריה ותימצא שם אלפי אנשים חטאים! אמר להם: – יש שם הרבה אנשים ואין באפשרותי לברר מי טוב ומי רע. מיד אלך לשם, והיה אם אמצא אותם רעים גם עליהם אביא את המדבר!” שמעו וקיבלו עליהם את הדין.

כך ניגמר הסיפור. לאחר שהישקעתי את כוח מחשבתי בניתוח המשמעות המיסתתרת בסיפור הזה, מצאתי בו מוסר השכל שלפיו יש ביטוי להיתערות הבדוי במערכת החיים המדברית בתת־הכרתו הוא רואה את עצמו כחלק אינטגראלי של המדבר. אין הוא אורח נוטה ללון במדבר כפי שיש מישהו בארצות המיזרע שסבור כך.

השעה היתה כבר שעת בוקר שבה חום השמש החל להעיק ולפי שהזמן דחק וליכלל ספיגת כל ההנאה ממראה הנוף דרוש זמן רב, היסתפקנו באותה שעה קצרה של הישתאות מהדר הטבע ופנינו לרדת בנקב. למזלנו לא הירחיק המחנה ללכת ומצאנו אותו יורד במדרון. שיירת הגמלים ניראתה ביקצה הנקב כישהיא יורדת בשורה ארוכה ועוד מעט תגיע אל עץ השיטה המצוי לרגלי ההר. עדר העזים היה בחצי המדרון, ולפי שהיתה שם באר הניקראת “ביר ורסה”, לא הימשיך בדרכו. בהגיעו אל הבאר, רבצו העזים בחשיף משחיר על פני המדרון בסביבת הבאר. שיירת חמורים נושאי מיכלים משני צדדי גופם היתנהלה באיטיות כשאחריהן הלכו דמויות משחירות אלו הנשים הבדויות לבושות שחורים.

את הנקב ירדתי רגלית משום שהרכיבה אינה נוחה וגם מכבידה על הגמל שמיתקשה לישמור על שיווי משקלו. בחצי המדרון הישתנה צבע הסלעים. סלעי הגיר האפורים שבראש המצוק היתחלפו בישכבות החרסית הירוקה ובישכבות החול הצהובות והאדומות. העדר שנעלם¹⁵ מעינינו תוך כדי ירידה, נימצא רובץ על המדרון המאדים מסביב לביר־ורסה המצויה בחצי גובה הנקב. צבאח ועלי עמלו אותה שעה בישאיבת מים ובהשקאת הצאן. דליים של ממש לא היו להם. בימקום זה הם הישתמשו בתרמילים צבאיים ובהם שאבו מים מן הבאר. אל תוך קערה היו שופכים מים ועזים היו באות לישתות ביקבוצות קטנות בעוד חברותיהן רובצות סביב ומחכות בתור לישתיה. צבאח ועלי היו צועקים אל הרועות שהיסתובבו בין העזים ומצוים עליהן להביא קבוצת עזים זו ואחרת או לידחוק בעזים שלא מיהרו לבוא ולישתות. הרועות היו משמיעות קולות קריאה מיוחדות שמשמעותן ידועה רק להן ולעיזים ובזה הביאו להיתעוררות עזים רבוצות כדי שתיגשנה לישתות.

כבשה שהחלה להמליט הישמיעה קולות אנחה ובזה היזעיקה רועה לבוא ולטפל בה. הולד של הכיבשה שזה עכשיו נולד רבץ על גבי החול החרסיתי האדמדם ובריר שעל צמרו ניתלכלך בצבע זה. אימו עמדה עליו והיתה מלקקת אותו.

החום החל להיתגבר ורמז על יום שרב שהולך ומתקרב. הגברים עמלו בקצב מהיר ושאבו מים כדי להספיק ולהשקות את מאות ראשי הצאן שחיכו בשלווה סביב כמי שהורגלו מששת ימי בראשית לחכות בסבלנות עד שיגיע תורן לישתות. למרבה הפלא לא היתה היתקהלות של העזים סביב המים. מי ששתתה הלכה ורבצה באשר רבצה וחיכתה לחברותיה. אלו שטרם שתו, חכו על מירבצן באדישות, העלו גרה עד שינתן להן האות לקום ולישתות. ליכשרציתי לישתות מן הבאר היזהיר אותי צבאח ואמר: “מים אלה מביאים על האדם מיחושי מיעים וסבל רב כי יש בהם רעל לאדם, בו בזמן שהצאן יכול לישתות¹⁶ מהם ולא יאונה לו כל רע!” מסתבר כי המים מצויים על אקויקלוד חרסיתי שיש בו הרבה גבס, ולפיכך הם גורמים לשלשול וליכאב בטן לאדם.

עוד אנחנו עומדים וצופים במעשה השקאת הצאן, הופיעו הנשים עם עדר גדיים גדול שמנה למעלה ממאה ראש כשהוא הולך ליפניהן כגן ילדים ליפני הגננת. עדר הגדיים נישאר עומד מצד ולא ניגש לישתות מים כיון שהישקו אותם בחלב בישעות הבוקר ולא ניזקקו לישתיה נוספת. הנשים הישמיעו קריאות מיוחדות בזו אחר זו על מנת לימנוע מהם להיתפזר. בכל זאת היו כאלה שעדיין לא היו רגילים להישמע להוראות והיו מיסתלקים מתוך עדר הגדיים וגורמים טירחה לנשים שנהגו בהם ברוך למרות ההיתנהגות הפזיזה. את הגדיים הירחיקו מאימותיהם וריכזו אותם אחרי עיקול של סלעים במקום שלא היה קשר עין עם האימהות. קולות פעיה של אימהות וגדיים לא היו משום שכל צד היגיע לסיפוקו. האמהות הניקו את הנקת הבוקר והריקו את עטיניהן והגדיים היו רווים.

בהיות העדר רובץ, היגעה שיירת החמורים שבאה מאחורי כתף הר צבעונית שהיתה בנויה מחרסית ירוקה ואבן חול צהובה. צבאח שעמד על פי הבאר והיה שואב מים ומשקה את הצאן, נשא קולו ביצעקות ופקד על נשים להמשיך בדרכן. השיירה כללה למעלה מעשרה חמורים שהלכו ליפני הנשים שחלק מהן היו קשישות וחלק אימהות צעירות. היו ביניהן ארבע נשים שנשאו תינוק על גבן בערסל הניקרא “מזפר” שניתלה בחגורה על מיצחן הצעיף השחור כיסה את הערסל ורק הבליטה שעל הגב העידה על מציאות תינוק. הנשים שהובילו את שיירת החמורים ניצלו את ההיתקהלות סביב הבאר ישבו על הקרקע והניקו את התינוקות. ביגמר ההנקה, דפקו בחמורים¹⁷ והימשיכו לרדת בנקב כשהחמורים הולכים ליפניהן בטור. הלבוש השחור היבליט אותן על רקע הנוף האדמדם וכך צעדו ביקבוצה משחירה בקצב איטי אחר החמורים. בשעה תשע וחצי נימצאו עוד כמה עזים שלא שתו ולא באו לישתות, אם משום שלא הבינו את קולות הקריאה למרות שהיו הרועות והגברים משמיעים להן ואם משום שהיה להן נוח יותר בירביצה והעלאת גרה. היתה עז אחת ששכבה מקופלת כשראשה נישען על רגליה הקדמיות וישנה שנה אמתית. רועה אחת ניגשה אליה והעירה אותה משנתה כאילו היתה זו בן־אדם.

ביגמר השקאת הצאן חילק צבאח הוראות לרועות. אחת מהן יצאה בראש העדר ולשמע קריאותיה, קמו העזים מריבצן והחלו ליצעוד אחריה במדרון אל השביל היורד. כמה עזים שלא קמו גילו מהיתנהגותן כי טרם שתו. דבר זה גרם לכך שצבאח ועלי נשאו את קולם ביקריאות על מנת לעצור את הרועות מלהיתקדם. אבק שהיתרומם על פני המדרון מרוב עזים היתערב ביצעקות הגברים. אחת הבנות עטפה ביצעיפה את הטלה שנולד זה עתה, היכניסה אותו לתרמילה ונשאה אותו על חזה בעוד אימו הולכת ועוקבת אחריה תוך כדי פעיה.

לאחר שהישקו את העזים האחרונות וניגמרה ההיתרגשות שבאה בעיקבות העיכוב שלא היה צפוי, החלו מאות העזים והכבשים לנוע בשביל הנקב בטור ארוך משחיר על פני המדרון האדמדם. כמה רועות הלכו בראש כדי לכוון את העדר בדרכו למטה. אחרות הלכו מאחור ושני הגברים והנערים שהיו איתם היתנהלו לידן. כיון שהמדרון היה תלול והשביל צר, היתה התנועה צפופה עד שחדלו המצוקים וניתמשך מדרון מתון שירד אל המישור.

אני שנימצאתי במאסף ביקשתי לצלם את הרועות שנשאו כמה גדיים חלושים. חשבתי שלא תהיה כל בעיה כיון שהשימחה הכללית גרפה את כולם והן עצמן ראו אותי מצלם בישעת ההשקאה. עשיתי טעות וביקשתי מהן לעמוד בזוית נוחה לצילום. דבר זה עורר את היתנגדותן הנחרצת שהביאה אותן להיתלונן ליפני הגברים על המעשה המחפיר שאני ביקשתי לעשות בהן. ביקשתי סליחה והיסתלקתי.

לרגלי הנקב היתפזרו העיזים והלכו בשבילים צדדיים ויצרו כתם שחור שנע לפנים. בקירבת המישור משכו הרועות את העדר ולפי ההוראות שקיבלו מיבעוד יום היתנהלו לאט בדרך אל מקום לינת הלילה תוך שהעיזים הולכות ורועות בדרכן. במקום זה נטשו הגברים – צבאח ועלי את העדר וירדו אל עץ השיטה שלרגלי הנקב. לא רחוק משם נימצא עומד בית קובה שבו קבור וילי בשם “צאלח ולד־ג’ומעה” שמוצאו משבט הדבור השוכן בתיה. סביבו מצוי בית קברות הניקרא בשם “אל־קואסבה”. בבואנו למקום מצאנו את המחנה רובץ בישני מקומות. הגברים שהלכו עם הגמלים נושאי המיטען פרקו אותו ליד שיחי הרותם שהיו גבוהים שלא כרגיל, ושילחו אותם לירעות במישור שבין נקב ורסה לג’בל רקבה. גם החמורים ניפרקו ממטען המים ונישלחו אף הם לירעות כשרגליהם כפותות.

הנשים פרשו שמיכות על הרתמים כדי להגביר את הצל ולהניח בחסותו את התינוקות והפעוטים. למרות שהטמפרטורה הגיעה לישלושים מעלות בצל, ניראו הפעוטים משחקים ומשוטטים בין ערימות החפצים מבלי שהחום ימנע מעדם מלעסוק בשעשועיהם. הנשים ענדו את הבורקוע המקושט ולבשו את בגדיהן החגיגיים כאילו יום חג להן. לפי דרכן, נוהגות הבדויות לילבוש בגדים חגיגיים בצאתן לדרך מיחוץ למאהל אפילו שלא ביום חג. לפי הכלל מי שיוצאת לירחוב אלנבי מיתהדרת בילבושה אפילו כדי ליקנות לחם בחנות. החום הגדול לא הביאן לידי כך שתסרנה מעליהן את הצעיף השחור שמטיבעו מוסיף חום עד כדי תוספת של שלושים וחמש מעלות על החום הטיבעי בחוץ. הן היו מבשלות ומטפלות בפעוטים ועושות כל מלאכה בשמש בין הרתמים מבלי שלבושן יפריע להן.לעתים כשהיתה אחת מהן מתכופפת, היה הבורקוע משתלשל לפניה ומושך את ראשה בכובדו ומבהיק בשמש. ואף על פי כן – היתה ממשיכה בעיסוקה באילו אין במסווה כזה כדי להכביד עליה כאילו היה חלק מגופה. בנות ישראל שניסו כזאת¹⁸ בורקוע על פניהן לצורך שעשוע בילבד, נאלצו להורידו כעבור דקות ספורות ביגלל כובדו, ואילו אלו בנות־המדבר, מקפידות לשאת אותו על פניהן ואפילו ניראות נהנות בו.

בשעה שצבאח וכמה גברים היו עסוקים בעניניהם תחת העץ, ניגשתי ליבדוק מה יש בתוך הקובה. אחמד וחברו ניכנסו לתוכה וקיימו את מצוות העליה לרגל ליד הקבר תוך שהם כורעים וקוראים את הפאתחה. בחוץ היה מקום תפילה כעין מסגד עשוי מזר אבנים שתחם חלקה קטנה ליתפילה. השנים שראו עד כמה אני מתענין בידברים הקשורים לחיי הבדוים, הציעו את עצמם להדגים מצב של תפילה כדי שאצלם זאת. הם כרעו על בירכיהם הושיטו את ידיהם ביתפילה כאילו היו צדיקים לעילא דילעילא. צילמתי.

השעה היתה אחת־עשרה ליפני הצוהורים הגברים – שמונה במספר – היתכנסו וישבו בצל עץ השיטה ושתו תה. לבד מן הגמלים שניראו רועים במרחק בין שיחי הרותם כל תנועה לא היתה. בין הגברים היה איש זקן, חמיד אבוצאלח שמו שמכנים אותו בשם אבו־טבטב, והוא אלמן ולו שני בנים. האחד נער בשם עיד, והשני ילד בשם צאבור. חמיד הזקן הספיק בחייו לשאת ארבע נשים. הראשונה העמידה כמה בנים ובנות שכולם מתו. השניה העמידה את שני בניו החיים כיום ומתה. את השלישית גרש מעל פניו והרביעית היתה אלמנה קשישה שלא מצאה ענין בחמיד וניתגרשה ממנו ביוזמתה.

תוך כדי ישיבה החלה שיחה בעניני נשים ובין היתר ניתבדחו על חשבונו של חמיד האלמן.

בהיותי מעונין ללוות את הריחלה עד לסופה למשך שלושת הימים הבאים, פניתי אל צבאח וביקשתיו כי יאפשר לי להיצמד אליהם וכי יסדיר את ענין המטען שלי. בלי הרבה גינונים, סודר כי חמיד הזקן יעמיד לירשותי את אחד משני גמליו. דבר זה היה לישביעות רצוני, כיון שחמיד ניתגלה כאדם חברותי שאינו חושך את לשונו והוא אוהב לשוחח עם זולתו. מי שחוקר בדוים משתדל להיתחבר אל אנשים שאינם סגורים שיודעים לספר ולהעביר דברים המתבקשים מתוך ענינו של החוקר. בכך איתרע מזלי וניתחברתי אל איש בגילי שהיה כילבבי. את אחמד בן השיח' פראג' שיח' שבט הפרעיה שהביאני למקום הזה שילחתי לאחר ששילמתי לו את שכרו. לו ולחברו צאבור נתתי שימורים וביסקויטים שיהיה להם בדרכם חזרה אל מקום מגוריהם. וכך נימצאתי צמוד לטובה ולתיקוה אל אנשי צבאח ועברתי מידי בני שבט הפרעיה לידי בני שבט המזינה.