לרועי - בני הבכור

פעולות צה"ל בכל החזיתות מעבר לקוי האויב

 

הקדמה    🔗

למעלה משלוש שנים חלפו מאז נסתיימה מלחמת ששת הימים. שלוש שנים שבהן שינה צה“ל את דמותו לבלי הכר ונטל על עצמו משימות צבאיות שלא היו מנת חלקו בעבר, שלוש שנים שבהן התפרסו יחידותיו על פני מרחבים חדשים, הרחק מעבר לגבולותיה הצרים של ישראל בעשרים שנות קיומה, שלוש שנים שבהן התעצם כוחו ביבשה, בים ובאוויר. בפרק זמן זה ביצעו חיילי צה”ל שורה של פשיטות ופעולות בשטחי האוייב במצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שבהן הוכיחו כושר קרבי מעולה ביותר, תושיה מירבית, דבקות למשימה שאין למעלה ממנה וביצוע למופת.

“כל הכבוד לצה”ל" – זו היתה הסיסמה שצמחה בתום מלחמת ששת הימים שליוותה את חיילינו על כל צעד ושעל, בכל גיזרה ובכל חזית, בימים ובלילות, במטוסים, באניות ובטנקים, בעת המסע הרגלי לעבר היעד, ליד התותחים, בבונקרים החפורים, בשעת פירוק מוקשים ובהושטת שירותי־סיוע חיוניים.

פשיטות התגמול שבוצעו ע“י צה”ל מאז הקמת המדינה ועד סוף שנת 1968 (מיבצע להשמדת המטוסים בנמל התעופה של ביירות–) תוארו בהרחבה בשני הכרכים הראשונים של הספר “פשיטות התגמול” פרי עטו של הח“מ. שמות ה”שערים" של שני כרכים אלה מדברים בעד עצמם: “עין תחת עין”, “הלילות הגדולים של הצנחנים”, “הרקע האדום הולם” ו“הקומנדו האלמוני של צה”ל".

בספר זה, המהווה למעשה כרך שלישי בסידרה, מתוארות הפעולות שבוצעו בשנת 1969. לא כולן. חלקן אינן ניתנות עד היום לפירסום. אחרות, מתפרסמות במקוטע מסיבות מובנות.

אבל גם החומר המתפרסם דיו כדי להעיד על אופיה המלחמתי של השנה שחלפה, ימים ולילות של פגזים, עופרות ורסיסים.

רבים נפלו בפעולות הללו. רבים אחרים נפצעו קשה. כולם הוכיחו שהם לוחמים נועזים בלחימה על מוצבים מבוצרים, חדירה לעומק שטח האוייב, תקיפה מהאוויר, פשיטה בדרך הים ולחימה פנים אל פנים.

בזכותו של כל אחד מהם הפכה מדינת ישראל ממדינה מותשת למדינה מתשת וצה"ל ומצבא המגן על הגבולות החדשים לצבא המאלץ את האוייב לאבטח את גבולותיו שלו.

“פשיטות התגמול” הוא סיפורם של הלוחמים הללו כולם ביחד וכל אחד מהם – אף כי שמו לא נודע ברבים – בנפרד. רק שמותיהם של הנופלים נודעו ברבים, באמצעות מסגרות שחורות.

להם מוקדש הספר, בהצדעה.

א.א

 

פרק א: חזית חדשה – הלבנון    🔗

פעולת הגמול האחרונה של שנת 1968 בוצעה ב־28 בדצמבר של אותה שנה בנמל התעופה של ביירות. היה בכך משום הסמליות. ב־1969 הפכה לבנון, הארץ הערבית היחידה בעלת גבול משותף עם ישראל, שהקפידה כל השנים להימנע מעימות צבאי עם ישראל, לבסיס שילוח ומיקלט של מחבלים וחורשי מזימות למיניהם.

אין תימה, שממשלת ארה“ב יצאה בגלוי נגד פעולה זו. שגרירה בישראל, מר וולוורת בארבור, הזדרז להיפגש עם שר־החוץ מר אבא אבן כדי למחות באזניו על פשיטת הקומנדו הישראלי בביירות. בדבריו ניסה לעשות הבחנה בין פעולת המחבלים שתקפו את מטוס אל־על באתונה שבועות מיספר קודם לכן, לבין פעולת גמול של ממשלה ריבונית. תגובת שר־החוץ הישראלי היתה קצרה וחד־משמעית” “אי אפשר שמדינה ערבית – במקרה זה לבנון – תתן למחבלים ערבים מחסה, עידוד חומרי ומקומות אימון להקמת בסיסי אימונים ותתנקה לאחר כל זאת מכל אחריות. הפעם השניה שמבוצעת התנקשות בתעופה האזרחית הישראלית ע"י ארגון טירור שמרכזו בלבנון” . הטעים אבן, “משום כך אין לשחרר את ממשלתה של ארץ זו מאחריות כשם שאין לעשות כך לגבי ממשלה ערבית אחרת”.

ממשלת לבנון דחתה מצידה את הטענות הישראליות כאילו היא מעלימה עין מפעולותיהם של ארגוני המחבלים בלבנון. כעדות מסייעת לכך היא צירפה את הודעתו של דובר “החזית העממית לשחרור פלשתינה” אשר הבהיר כי תוקפי המטוס באו מירדן ורק עברו דרך ביירות, מבלי שממשלת לבנון תדע על כך.

במרוצת שנת 1969 הלך ונתבהר המצב החדש שנוצר בלבנון: ארץ “שקטה” זו הפכה בהדרגה למרכזם של ארגוני החבלה. ממנה שיגרו פגזי קטיושות לעבר קרית־שמונה ומטולה, ממנה יצאו מחבלים ומרצחים. בשלב מסויים נדמה היה שממשלת לבנון, שניהלה מאבק בלתי פוסק עם ארגוני החבלה, תצליח בסופו של דבר לבלמם, בלחץ התושבים הנוצרים. על רקע זה ניתן גם להסביר את המאבקים המזויינים המצומצמים שאירעו בין הצבא הלבנוני הסדיר לבין מחבלים ואת מעצרם של קבוצות מחבלים בדרכם לבצע פעולות־טירור בשטחה של מדינת־ישראל. בסופו של דבר ניתן למחבלים “חופש פעולה מוגבל” בתחומי לבנון על יסוד הסכם קאהיר, ביניהם לבין ממשלת לבנון. רק בסוף שנת 1969 בעקבות שורת מהלומות ופשיטות ישראליות בשטחה של לבנון, יתגלו שלושה מסעיפיו הסודיים של ההסכם הנ"ל, המתייחסים לאיסורים שלקחו על עצמם אירגוני הטירור הפלשתינאים. סעיפים אלה קובעים כי המחבלים נטלו על עצמם התחייבות לא לפתוח באש משטח לבנון לעבר שטח ישראל, להימנע מאימונים צבאיים במחנות הפליטים ולא להקים בסיסים בכפרים הלבנוניים הסמוכים לגבול עם ישראל. במשך כל שנת 1969 לא קוימו סעיפים אלה.

פרסומו הפומבי של סעיפים אלה לא היה לפי רוחם של ארגוני החבלה שהזדרזו להצביע על מגמתם השקופה וטענו כי סעיפים אחרים בהסכם קאהיר מרשים להם פעולות ללא הגבלה מתוך שטח לבנון והקמת משרדי גיוס ותעמולה בשטחה. יאסר ערפאת מנהיג ה“פתח” אמר בהקשר לכך במפורש: “נחלנו כשלון בקרב הירדן. רצינו לחצות את הנהר בקבוצות גדולות ונחלנו כשלון. נאלצנו לשנות את הטקטיקה שלנו. אנו מתרכזים על חצייתו של אדם אחד או שנים, עליהם מוטל לארגן תאים, לקיים פעילות פוליטית. בעת ובעונה אחת אנו מפגיזים את ישובי הספר הישראלים שם עוברים משמרות כל הזמן. לבנון מתאימה מאוד לכך”.

כך או אחרת: אם אמנם החליטה ישראל לצרף באותה שנה את לבנון לא השכילה להתמיד בשמירת “הסטאטוס־קוו” ביחסיה עם¹ ביבשה או באוויר חדשים לבקרים, היה זה בעיקר משום שממשלת לבנון לא השכילה להתמיד בשמירת “הסטאטוס־קוו” ביחסיה עם ישראל.

כאשר נשאל הרמטכ“ל, רב־אלוף חיים בר־לב, בסופה של השנה: “אילו בעיות הציבה ההתחממות בגבול הלבנון בפני צה”ל!?” השיב: “לעת עתה, אנו מקווים עדיין וממליצים מאוד – שלבנון תיקח את העניינים בידיים. להערכתנו, יכולה לבנון לעשות הרבה בתחום זה. ללבנון יש גם סיבה טובה ודוגמה יפה לעשות למניעת פעולות טירור משטחה, הם יודעים ורואים מה קורה בירדן; אם לבנון תעשה את הצעד שהוא טוב בשבילה, אז בגבולה לא נמצא עצמנו בהידרדרות חמורה, אם לא, נצטרך לנקוט פעולות יותר נמרצות”. סיים הרמטכ"ל: “מבחינת האוייב הפוטנציאלי, המצב בלבנון הוא פשוט הרבה יותר מאשר בירדן, כי לצבא הלבנוני אין כוחות רבים. מבחינת השטח, זה שטח קשה יותר, אבל אם נגיע לזה, נמצא את הפתרונות הקונקרטיים”.

על “פתרונות קונקרטיים” אלה הרחיב את הדיבור, באחד מימיה הראשונים של שנת 1969, עורך “אהרם” הקאהירי, מוחמד חסנין הייכל, בטורו השבועי. הייכל, הנחשב כשופרו של שליט מצרים, גאמל עבדול נאצר, טען באותו מאמר כי לפשיטת צה"ל בנמל התעופה הבינלאומי של ביירות היתה תוצאה משולשת:

הפשיטה איפשרה לתעמולה הישראלית לטעון כי צה"ל יכול להכות את צבאות ערב בכל מקום ובכל שעה הנראים לו.

צה"ל אינו חייב בהכרח להתחשב בדעת הקהל העולמית בשעה שהוא מבקש לערער את דעת הציבור הערבית.

הפשיטה עלולה להחריף את המחלוקת הפנימית בלבנון ולעורר את החוגים הטוענים כי יש לעשות הכל כדי להישאר “מחוץ לתמונה”, על מנת שלא ל“הזמין” פעולות גמול ישראליות נוספות".

להלן טען העיתונאי המצרי בעל המוניטין: "במקרה של עימות מוגבל עם מצרים, עלולה ישראל לנסות את שיטת הפשיטה דוגמת פשיטת ביירות בצורה חריפה ביותר: יש במצרים מטרות חיוניות ואסטרטגיות רבות, אך המטרה הסופית היא כמובן פגיעה ביסודות המישטר הפוליטי המצרי. מישטר זה נפגע אמנם, בגלל התוקפנות בגבולות, אך הוא עדיין מייצג, בעוצמה רבה, בעיני העם המצרי את רצון ההתנגדות.

הייכל לא שכח לציין כי הצלחתן של פשיטות הגמול הישראליות נובעת מעלייתו של שירות הביון הישראלי, ניצול העליונות הטכנולוגית, שימוש במסוקים על בסיס מיבצעים שבוצעו בוייטנאם והתמחות באמנות הלוחמה הפסיכולוגית.

תוך־כדי־כך התברר כי בחודש ינואר רבו המריבות הפנימיות והוויכוחים הבלתי פוסקים בקרב ארגוני החבלה סביב שאלת הטרדתה של ישראל. רבים החלו נושאים יותר ויותר את עיניהם לעבר יאסר ערפאת, שהפך לתקווה הגדולה ביותר של הפלשתינאים והלוחמים הערבים. עורכי עתונים מתומכי ארגוני החבלה יעצו לו להימנע מלהפוך לעסקן ציבורי, ובמקום זאת לרדת לחפירות ולקרב את בוא הג’יהד (מלחמת הקודש). אישים ערבים ידועי־שם החלו טוענים כי התקפות טרוריסטיות על מטרות אזרחיות מובהקות בישראל, משיגות את התוצאה ההפוכה, מאחר שהן מאפשרות לישראל לטעון כי המחבלים הערבים אינם מסוגלים לפגוע באובייקטים צבאיים. הם קראו, איפוא לארגוני החבלה להצטמצם מכאן ואילך בהתקפות על מטרות צבאיות בלבד.

בינתיים חלה התפתחות מאלפת בקרב ארגוני החבלה. יאסר עראפת הצליח לפשר בין שני הארגונים: “אל־פתח” ו“החזית העממית לשחרור פלשתין”, שניצבו משני צדי המיתרס בירדן. פשרה זו הושגה אחרי שורת התנגשויות דמים. עראפת הבהיר למנהיגי שני הארגונים הללו כי מטרתם המשותפת היא להילחם בישראל ולא זה בזה.

קיצורו של דבר: ארגוני החבלה הסיקו את הלקחים והחלו בהיערכות מחודשת. הם הצהירו. “נפגע בישראל ובישראלים בכל מקום, בעיקר בכלי־טיס ואניות שהם כלי מלחמה”. ישראל הוכרחה להנהיג סידורי בטחון מיוחדים באניות הצי ובמטוסי “אל־על”, נוסף לאלה שנעשו כבר קודם לכן.

סידורי בטחון אלה כללו בין השאר אמצעים, שתכליתם היתה למנוע חבלות בנוסעים ואנשי הצוות, במטוסים ובאניות עצמן.

סידורי בטיחות אלה עמדו במיבחן מעשי בעת תקיפת מטוס “אל־על” בנמל התעופה של ציריך ב־18 בפברואר 1969.

 

פרק ב: התקפה רצחנית בציריך    🔗

מדוע נבחר דווקא נמל התעופה של ציריך לצורך ביצוע ההתקפה הנפשעת על מטוס “אל־על”? דומה שאת התשובה לכך יש לחפש בתיכנונה המוקדם של הפעולה, שנעשה ע“י אחד הפלגים של “החזית העממית לשחרור פלשתין” שקבעו על סמך בדיקה מקרוב, כי כמעט בכל נמלי התעופה הבינלאומיים במערב אירופה, ננקטו ע”י שלטונות הבטחון המקומיים אמצעי־בטחון מוגברים. בין השאר מקבלים מטוסי אל־על מאז ההתקפה באתונה שבוצעה ב־28 בדצמבר 1968, ליווי של רכב משטרתי למטוס עד לרגע המראתו. המטוסים עצמם חונים בריחוק מאולמי הנוסעים, כדי למנוע אפשרות של התקפה ויידוי רימונים. נמל התעופה של ציריך היה יוצא־דופן מבחינה זאת. בשל מבנהו המיוחד מצויה גדר במרחק קטן ממסלולי ההמראה. ללא קושי מיוחד ניתן להתקרב לגדר שלידה נוהג להצטופף קהל הצופה בהמראתם של המטוסים ונחיתתם. השלטונות השוויצים לא הקדישו תשומת־לב מיוחדת לאפשרות של תקיפת מטוס בדרך זו, אולי משום שהשלו עצמם שהנייטרליות של ארצם תהווה גורע מרתיע.

ההתקפה בוצעה ב־18 בפברואר בשעה 5.29. דקות ספורות קודם לכן קיבל ישראל גנות, קברניט בואינג 720 בטיסה מס' 432 ללוד, “רשות המראה”. המטוס נע באיטיות לעבר נקודת ההמראה. היו בו 17 נוסעים, ביניהם מנכ“ל משרד החוץ, גדעון רפאל, הזמרת נחמה (הלנה) הנדל, הרופא החיפני ד”ר מרווין בקנר ואחרים. בתא הטייס ישבו, נוסף לקברניט, הקצין הראשון משה הייכל, שני חניכי הטיס, יצחק ברזילי ויורם פרס ומהנדס הטיס. במרחק קטן מהתא ישב צעיר שחרחר ונאה בעל קומה תמירה וחזות של גבר נמרץ, שעתיד היה להפוך לגיבור לאומי: מרדכי רחמים.

מנועי הבואינג פעלו במלוא העוצמה. תוך שניות ספורות עמד המטוס להמריא. לפתע, נשמעו צרורות של יריות וקול נפץ רימונים. ארבעה גברים ואשה אחת, שניצבו במרחק של כ־50 מטר מחרטום המטוס, ירו לעבר תא הטייס והשליכו רימונים.

סיפר לי כעבור זמן הקצין הראשון משה הייכל: “הם נראו נשענים על ערימת שלג שנמצאה בין מיגרש החניה למכוניות לבין מסלול ההמראה. שנים מהם ירו בתת־מקלעים והשלישי השליך רימונים שהחטיאו את מטרתם. לא הבנו בדיוק מה קורה. הקברניט פיקד לשכב על הרצפה. עד מהרה נוקב התא ככברה. לפתע הבחנתי באיש הבטחון של המטוס כשהוא מחפש את דלת היציאה ובידו אקדח”…

על מה שאירע לאחר מכן היו חלוקות הדעות. עד אחד, ישראלי, בשם יוסף גולדפרב שבא ללוות את קרובי משפחתו טען כי רחמים הסתער על התוקפים וירה לעברם. מהכדור השני שלו נפצע אחד מהם, (שנתגלה לאחר מכן כמפקד הפעולה) פצעי מוות. עד ראייה אחר, שוודי בשם נורברט וינצה, טען כי הישראלי אגף את התוקפים הערבים מאחור בטרם ירה לעברם.

כיצד פעל רחמים?! נושא זה ישמש כעבור שמונה חודשים מוקד משפטו שבו הוא יזוכה ויחזור ארצה עטור תהילה נוספת.

הירייה הקטלנית של איש הבטחון הישראלי “תרמה” את חלקה למהומה הכללית שפרצה בנמל־התעופה מיד עם הישמע קולות הנפץ הראשונים. המשטרה השוויצית וכבאי נמל התעופה הצליחו ללכוד את הטרוריסטים שנותרו בחיים, והניחו ידם גם על מרדכי רחמים.

מפקד משטרת ציריך אמר לאחר מכן: “אלמלא היינו עוצרים בישראלי, הוא היה הורג גם את השאר”. להלן סיפר קצין המשטרה כי לאחר שהוצא מידיו של מרדכי רחמים אקדחו, מסוג “ברטה 22”, אמר: “פעלתי תוך כדי הגנה עצמית. לולא מנעתי מהם זאת, היתה הטרגדיה יכולה להיות חמורה יותר”.

אותה שעה היה מוטל בתא הטייס יורם פרס, שנפגע בבטנו ממיספר כדורים, בתוך שלולית דם. הרופא־נוסע שהיה במטוס מיהר להגיש לו עזרה. פציעתו של פרס היתה חמורה ביותר. בימים שלאחר ההתקפה הרצחנית ניסה לשווא להיאבק על חייו.

כעבור מיספר חודשים סיפר לי משה הייכל: “גם אני נפצעתי בידי. הייתי באותו בית־חולים שבו אושפז יורם. בימים הראשונים היתה תקווה כלשהי שהוא יצליח להישאר בחיים. אחר־כך הסתבר שהיתה זו פגיעה קטלנית”.

ההתקפה על מטוס “אל־על” עוררה הדים בלתי רגילים בעולם. ההכרה כי המאבק המזויין במזרח התיכון התפשט, בדרך זו או אחרת, לאירופה, הדאיגה ממשלות שונות.

שר־התחבורה דאז, מר משה כרמל, הודיע כי הטירוריסטים שתקפו באופן רצחני את מטוס “אל־על” בציריך סיכנו בכך את התעופה האזרחית של ארצות ערב יותר מאשר את תעופתה האזרחית של ישראל. "אין הטירוריסטים ושולחיהם יכולים לצפות למצב שמטוסים ישראליים יותקפו ונוסעיהם ייפגעו ובאותו הזמן ימשיכו מטוסים ערביים את טיסותיהם כרגיל, כאילו לא “אירע דבר”, אמר כרמל.

חוגי התעופה הבינלאומית טענו כי אם יימשך המצב הנוכחי צפוי הרס של קווי התעופה האזרחית במזרח התיכון. מזכיר האו“מ, או טאנט שהבליג בעיקבות ההתקפה הקודמת על מטוס “אל־על” באתונה, היה הפעם זריז יותר. הוא כינה את ההתקפה החדשה “מעשה נפשע ופחדני” . עם זאת לא שכח מזכיר האו”ם להביע את התקווה שישראל לא תבצע פעולת גמול דוגמת הפשיטה על נמל התעופה של ביירות כתגובה על ההתקפה באתונה, ותיטיב לעשות אם תמתין ל“צעדים קונסטרוקטיביים” של האו"ם.

השאלה כיצד תגיב ישראל העסיקה רבים בארץ ומחוצה לה.

עוד בטרם ניתנה התשובה, פירסמה " החזית העממית לשחרור פלשתין" הודעה רשמית, שלפיה אנשיה הם שתקפו את המטוס בציריך. הודעת “החזית” קבעה כי שמותיהם של שלושת התוקפים הם איברהים תאופיק, מוחמד אבו אל־חיז’ה עבד אל מוחסין חסן. שם הצעירה אמינה דחפור. " “השתתפותה של האשה במיבצע משקפת את השתתפותן הגוברת של נשים ערביות בתנועת ההתנגדות לכיבוש הציוני” – נסתיימה ההודעה.

פרשנים מדיניים ניתחו את המצב וקבעו את שלוש הדרכים שבאחת מהן יכולה לנקוט ישראל, כתגובה למעשה:

1. מתן אזהרה לבירות מערב אירופאיות שבהן פועלים תאים של ארגוני החבלה, תוך הדגשת אחריותן העקיפה במתן חסות לפעולות טירור.

2. חיזוק והגברת אמצעי הבטיחות במטוסים הישראליים ובנמלי־התעופה בעולם, בנוסף לאמצעים שכבר ננקטו ובאו לידי ביטוי בפעולתו של מרדכי רחמים.

3. ממשלת ישראל תשקול אם יש מקום לפשיטת גמול נוסח הפשיטה לנמל התעופה של ביירות, שבוצעה אף היא, כאמור, בעיקבות התקפה נפשעת על מטוס של חברת התעופה הלאומית הישראלית.

כדי להקדים רפואה למכה, הוחשו כוחות צבא לנמלי התעופה של קאהיר, רבת־עמון, ביירות ודמשק. אמצעי שמירה מוגברים הוצבו על המסלולים עצמם ועל מטרות אזרחיות שונות סביב נמלי התעופה. גם מיתקנים אסטרטגיים למיניהם זכו לפיקוח מיוחד של כוחות הבטחון. כתבי העתונות הבריטית מסרו כי ברבת־עמון שוררת חרדה עמוקה, נוכח האפשרות של פעולת־גמול ישראלית בשטח ירדן. השלטונות הירדניים עצמם הביעו את החשש כי ישראל תנסה לבצע פעולה גדולה נגד ריכוזי הלוחמים הפלשתינאים בגדה המזרחית של הירדן.

העתון הלונדוני הנפוץ “דיילי טלגרף” כתב למחרת ההתקפה: “הציבור הישראלי משוכנע שצה”ל לא יעבור לסדר־היום על ההתנקשות במטוס “אל־על” בציריך. חברי הממשלה הישראלית תומכים, כפי שמסתבר, בתגובה חריפה עוד יותר מאשר הפשיטה על נמל התעופה של ביירות".

דעת הקהל הכללית במדינות ערב תמכה בתקיפת המטוס. בימים הראשונים היתה, אמנם, חרדה מפני התוצאות הצפויות, אך לאחר שישראל גילתה, מסיבות שהיו שמורות עמה, התאפקות, התחלפה הנימה. נשמעו טיעונים כאילו מטוסיה האזרחיים של ישראל הינם למעשה “כלי־מלחמה” וכי הטייסים המטיסים אותה² הם טייסים ישראלים לכל דבר. מה שקשה היה לדעת הקהל ל“עכל” היה מעשהו של איש הבטחון הישראלי, שסיכל את ההתקפה על המטוס, בעיצומה. “מילא, בפעם אחרת”, התנחמו הערבים.

הבטיח ג’ורג' חבאש, ממנהיגי “החזית העממית לשחרור פלשתין”, “נמשיך בהתקפותינו על מטוסי “אל־על”; הדבר ממוטט את ישראל. נביא לידיעת העולם את צידקת הענין הערבי. פעולות הגמול הבאות לאחר מכן, מחלישות את המישטרים הנוכחיים במדינות ערב. מכל זה יכולות לצמוח רק תוצאות חיוביות לעניינה של פלשתין ולהפכה למדינה הערבית הגדולה”.

 

פרק ג: התחממות בכל החזיתות    🔗

תגובתה של ממשלת שווייץ על הפגיעה במטוס הישראלי היתה חריפה. בעיקר לאור העובדה שהנייטרליות השווייצית המופגנת נפגעה בצורה חמורה.

אחד משרי הממשלה השווייצית אמר: “המחבלים הערבים הירשו לעצמם את מה שלא עשה היטלר. מעשה מסוג זה עלול להרתיע ראשי מדינות מלבוא לשווייץ מחשש שארץ זו שוב אינה בטוחה כבעבר”.

דובר משרד החוץ האמריקני היה תכליתי יותר, בשעה שהכריז יומיים לאחר ההתקפה הנפשעת: “ארה”ב עסוקה בדאגה לשים קץ לפשיטות הטירוריסטיות ולהתקפות הגמול, יותר מאשר בהערכת האשמה בפעולות אלו". כאשר נתבקש הדובר להגיב על דברי שר־החוץ האמריקני, ויליאם רוג’רס, שנאמרו מיד לאחר ההתקפה בציריך (“לא חשוב מי האשם, הנקודה המרכזית היא שהגמול מחמיר עוד יותר את המצב במזרח התיכון. אנו מזהירים מפני גמול”…) אמר: “הבהרנו כבר שאנו רואים בפשיטות טירור פעולות בלתי־חוקיות של התערבות בתעופה האזרחית, הגורמים דאגה עמוקה לקהיליה הבינלאומית”. הממשלה הבריטית והממשלה הצרפתית קראו אף הן להימנע מפעולות גמול בלבנון או בארץ ערבית אחרת.

בישראל נערך דיון נוקב בכנסת. המשתתפים בדיון התעלמו מהודעת הטעייה של “החזית העממית לשחרור פלשתין” שלפיה יצאו הטירוריסטים ל“פעולת ציריך” מביירות, וקראו לישראל לפעול נגד לבנון, הארץ שממנה יצאו המחבלים לשלושת מקרי החבלה נגד מטוסי “אל־על”.

שר־התחבורה שסיכם את הוויכוח אמר בין השאר: “מעשי פשע אלה מבליטים את אופיים השפל של ארגוני הטירור הערביים, הנמנעים מכל עימות עם כוחות הבטחון של ישראל ומעדיפים התנכלות באזרחים שלווים, תוך כוונה להפוך את שדות התעופה הבינלאומיים לשדות קטל”.

למרות האווירה הכללית בקרב הציבור הישראלי בזכות פעולת גמול נמרצת נוספת נגד לבנון, החליטה בסופו של דבר הממשלה לגלות התאפקות זמנית. ישראל העדיפה להגיש לנשיא עצרת האו"ם איגרת, שבה מחתה על פעולותיהם הנפשעות של ארגוני החבלה הנהנים מעידודן החומרי והמוסרי של ארצות ערב, והזהירה כי לא תשלים בשום פנים ואופן עם פגיעה בקווי התעופה האזרחית. שר־הבטחון, משה דיין, ניצל ערב שאלות ותשובות שהתקיים באולם “ויקס” ברחובות, ובו הזהיר את מדינות ערב: “אנו נראה את כל המדינות השכנות כאחראיות לכל פעולות הטירור המבוצעות נגדנו, וכשנבוא להשיב מלחמה שערה נכה במקום שיכאב לה ובמקום שלנו יהיה נוח לעשות זאת”. אמר דיין.

מדוע נקטה הפעם ישראל דרך זו?.

תשובה על כך נתן לי כעבור מיספר חודשים שגריר ישראל באו“ם, יוסף תקוע, בעת שיחה עמו במישרדו בניו־יורק על אופי פעילותה של המשלחת שהוא עומד בראשה: “נכון שבעקרון החלטנו לצמצם למינימום את הפניות למוסדות האו”ם, לרבות מועצת הבטחון”, גילה תקוע, “אך בכל זאת הלכנו בפרשת ההתקפה על המטוס בציריך בדרך שונה, היה זה בראש ובראשונה בגלל היוזמה המיידית הנמרצת הן של ארה”ב והן של מזכיר האו“ם, שגינו את המעשה באורח חד־משמעי וקראו לפעול למניעת הישנותם של מקרים כאלה בעתיד”.

עם זאת לא שכחה ישראל להדגיש במפורש כי היא שומרת לעצמה את הזכות לנקוט כל האמצעים שייראו לה.

למרות התאפקותה הזמנית של ישראל החליטה לנסות לקדם את פני הרעה הצפויה.

הצבא הלבנוני הכריז על רצועה הגובלת עם ישראל, החל מעיר הנמל צור ועד לפיסגת החרמון, כעל “שטח סגור”. התנועה בו הותרה רק לתושבי האיזור. במקביל התברר כי רוכזו כוחות צבא ניכרים במערך צפוף לאורך הגבול במטרה למנוע פעולת גמול. משמעותה המעשית המיידית של הכרזת “שטח סגור” – היתה הוצאתם של מאות מחבלים ואנשי קומנדו פלשתינאים, שהתמקמו באיזור. מאוחר יותר יסתבר כי היתה זו “ברכה לבטלה”. לבנון תוסיף ותשמש ארץ קליטה למחבלים לסוגיהם.

גם ללא התגובה הישראלית, חלה בעצם ימים אלה הידרדרות נוספת במצב הביטחוני. – סיורים של צה"ל הותקפו בעמק בית־שאן. פצצות קטיושות נורו לעבר מצפה־רמון. צליפות חוזרות ונשנות מהצד המערבי של תעלת סואץ והטמנת מוקשים בגזרות השונות. השבועות הראשונים של שנת 1969 לא בישרו טובות.

החזית המצרית שהיתה שקטה יחסית בשנת 1968, פרט למיספר תקריות חמורות, התחממה. ניצניה הראשונים של “מלחמת ההתשה” והתוכנית להריסת “קו בר־לב” בצד המזרחי של התעלה נראו באופק החל ממחצית חודש פברואר.

לעומת זאת, בחזית הירדנית, חלה ירידה במיספר התקריות והנפגעים בהשוואה לשנת 1968, אך עדיין מרובות היו התקריות בראשית השנה. ישובי עמק בית־שאן, המשיכו להיות ישובי ספר על כל הכרוך בכך.

החזית הסורית התחממה אף היא לעיתים מזומנות. החזית הלבנונית היתה חדשה אך פעילה למדי.

פרק בפני עצמו היוו פעולות הטירור והחבלה של האויב ה“בלתי סדיר”. למרות הצלחתה הבלתי מבוטלת של ישראל לצמצם במידה ניכרת את החדירות של המחבלים, אי־אפשר היה להימנע מחיסול מוחלט של הפעילות החבלנית.

מיטען חומר־נפץ הונח בתוך “סופרמרקט” בטבורה של ירושלים. המיטען הונח ביום שישי, ה־21 בפברואר, ליד ערימת קופסות של קפה נמס. בשעה 10.35 בבוקר התפוצץ וגרם למותם של שני הסטודנטים ליאון קנר ואדוארד יפה, תלמידי השנה הראשונה בפקולטה לחקלאות ולפציעתם של עשרה אזרחים, לקוחות החנות.

משטרת ירושלים פתחה בחקירה מקיפה. היא הקימה מחסומים בין שני חלקי העיר במגמה למנוע התפרעויות וגבתה עדויות ביחס לתנועותיהם של חשודים ממזרח העיר. 150 איש נעצרו.

הזעם בקרב אזרחי המדינה, שלא שכך עדיין מאז ההתקפה בנמל התעופה בציריך, גאה והגיע לשיאים חדשים.

מצבי כוננות הוכרזו פעם נוספת בצבאות מצרים, ירדן, סוריה ולבנון מחשש לפעולות גמול ישראלית. העצבנות בקרב הממשלות הערביות היתה רבה. ממשלת קאהיר הביעה במפורש את החשש שהפעם תהיה מצרים ה“כתובת” לפעולת גמול ישראלית. המשמרות על גשרי הנילוס בקאהיר הוגברו ומטוסי “מיג” טסו ללא הרף מעל הבירה המצרית. שררה מתיחות בלתי רגילה ביחס ל“יעד” של הפעולה.

ממשטרת ביירות הודיעו: “שני מטוסים ישראלים חגו מעל העיר צידון”.

שני ארגוני הטירור, “החזית” וה“פתח”, ייחסו לעצמם את הפיצוץ ב“סופרמרקט” הירושלמי והתפארו בכך שאנשיהם השכילו להערים על שלטונות הבטחון הישראלים.

גם בישראל נשמעו קולות שונים מן המקובל עד כה: הובעה דרישה מפורשת לטירור ישראלי נגדי. אחד המצדדים בשיטה חדשה זו, הפובליציסט והמרצה למשפטים ד"ר אמנון רובינשטיין, כתב בהקשר לכך:

“טירור נגדי יפגע בחוגים ערביים שהיו עד כה חסינים מתוצאות הטירור והמלחמה בו. יש הבדל יסודי בין לוחמה המתנהלת לאורך קווי הפסקת האש לבין טירור המועתק אל תוך ליבו של הישוב העירוני במדינות השכנות. טירור נגדי, שיבוצע בידי צה”ל, לא ימנע בעת הצורך נקיטת פעולות גמול במשמעותן המסורתית, אם אכן יהיה צורך בפעולות אלו".

ישיבת הממשלה, שהתקיימה ב־23 בפברואר, היתה שונה מן הרגיל. היא נערכה בביתו של ראש־הממשלה המנוח, לוי אשכול, שסבל, לדברי מקורביו, מאפיסת כוחות. יודעי דבר סיפרו מפה לאוזן על התקפת־לב חמורה שבה לקה ראש־הממשלה. על סדר יומה של הממשלה הונחו בנוסף לפרשיות “ציריך” וה“סופרמרקט” – “אירועים מדאיגים נוספים”.

מיטען חומר נפץ הונח בקונסוליה הבריטית במזרח ירושלים.

ממשלת עיראק הוציאה להורג 7 “מרגלים” באשמת “ריגול לטובת ישראל”. שמותיהם של המוצאים להורג לא העידו על כך שהיו יהודים, אך המשך התליות הפומביות עורר מחשבות נוגות.

אוטובוס שהסיע פועלים הותקף ע"י מארב של מחבלים בכביש אל־חמה – צמח, באמצעות פצצות בזוקה.

ההחלטה שנתקבלה באותה ישיבת ממשלה פורסמה בחלקה. מתוכה השתמע כי נמתחה ביקורת על אמצעי השמירה ועל הפיקוח הלקוי על תושבי השטחים המקיימים מגעים עם מחבלים ונותנים להם מחסה.

באותו יום הודיעה “החזית העממית לשחרור פלשתין” כי היא מתכננת מיתקפה גדולה נגד ישראל בשבועות הבאים. “אנו מסוגלים עתה להלום בישראל בזמן ובמקום הנראים לנו, בשטחים הכבושים בידי ישראל וגם בחו”ל" התפארו אנשי “החזית”.

תוך כדי כך נתגלה כי נציגי ארגון החבלה יצאו לפקינג, במטרה לדרוש מסין להגביר את אספקת הנשק והציוד הצבאי לארגוני החבלה ולשפר את רמת האימונים של המחבלים עצמם.

 

פרק ד: המטרה: בסיסי המחבלים    🔗

פעולות ההטרדה של המחבלים הערבים נמשכו ברציפות. הללו חדרו ארצה מהגדה המזרחית של הירדן, מביירות ומהגבול הסורי והפגינו את נוכחותם באזורים שונים של המדינה.

באחד המירדפים של יחידת צה“ל אחר קבוצת מחבלים בערבה, חדרו, לדברי דובר הצבא הירדני, חמישה זחל”מים של צה“ל לשטח הירדני, לאחר שיחידה צבאית ירדנית ניסתה לקטוע את המירדף. הזחל”מים חצו את הגבול והגיעו לכביש המקשר את עקבה ורבת־עמון, לא הרחק ממשטרת ג’ארנדאל.

בדרום רמת־הגולן, באיזור חיספן, השוכן כשני ק“מ מקו הפסקת־האש, נתקל משמר של צה”ל בחוליית מחבלים שהיתה בדרכה לביצוע פעולות חבלה ומיקוש בכביש המרכזי של האיזור (אל־חמרה – צומת רפיח). תוך כדי סריקה נפתחה לעבר החיילים הישראלים אש חזקה. בחילופי האש נהרגו שלושה מחבלים.

למחרת הצליח נהג אוטובוס “אגד”, חיים בורקנשטיין להציל את 50 הפועלים שהסיע בכביש אל־חמה, כאשר האוטובוס הותקף ליד תהום במטרה ברורה לגרום להידרדרותו. הנהג גילה קור־רוח מופתי, במלטו את המכונית מאיזור הסכנה.

לממשלת ישראל הגיעו הדים ברורים של דעת הקהל הישראלית. הנימה הכללית היתה כי ההתאפקות שגילתה ישראל מאז תקיפת מטוס “אל־על” בנמל התעופה של ציריך, פורשה בצורה לא נכונה ע"י מדינות ערב בכלל וארגוני הטירור והחבלה בפרט. התאפקות זו, פרי עצות ולחצים בינלאומיים, הולידה התחממות כללית בגבולות והיוותה אות סכנה לקראת הבאות.

סיכום שנעשה באותם ימים לימד כי מאז ה־20 בינואר אירעו 217 תקריות לפי הפירוט הבא:

104 מקרי ירי, 26 מקרי חבלה, 26 מעשי מיקוש, 61 היתקלויות במחבלים.

ב־24 בפברואר, ששה ימים לאחר תקיפת מטוס “אל־על”, נסתיימה ההתאפקות. מטוסי חיל־האוויר הנחיתו מהלומות על שני בסיסי מחבלים מרכזיים בסוריה:

“אל־חמה” – השוכן במרחק של כ־10 ק“מ צפונית־מערבית לדמשק. בסיס זה היה בעבר מרכז האימונים הראשי של ה”פתח" וממנו יצאו מחבלים בדרכם לישראל דרך השטח הירדני. בעת ההתקפה שימש הבסיס כמיפקדה ראשית של ארגון ה“פתח” בסוריה וממנו נוהלו גם פעולות המחבלים שפעלו מתוך שטחה של לבנון. מחבלים שסיימו את אימוניהם בארצות שונות, בהן אלג’יריה, סין ומצרים נהגו לבוא לבסיס זה לצורך מיונם. כאן גם קיבלו בנוסף לתידרוך הסופי את ציודם וכלי־נשקם.

“מיסלבן” – השוכן במרחק של 17 ק“מ מהבסיס הראשון בעומק של 35 ק”מ בטריטוריה הסורית, שימש בעיקר כבסיס הדרכה. בבסיס זה קיבלו הדרכה מרוכזת טירוני המחבלים ולצורך אימונם הוקמו בו מיתקני עזר שונים. בבסיס זה היו גם בהתאם להערכה מצבורי נשק גדולים.

תקיפת חיל־האויר החלה בשני הבסיסים בעת ובעונה אחת בשעה 7 בבוקר, שעה שבה אמורים היו להיות בשני הבסיסים המחבלים ומדריכיהם. היא נערכה גלים־גלים במטרה לפגוע ב“דיירי” הבסיסים שיצליחו להימלט מהם לאחר המהלומה הראשונה. המהלומה הקטלנית הבלתי צפויה, שנמשכה שעה ומחצה השיגה את מטרתה במלואה. שני הבסיסים נהרסו כמעט כליל, לאחר שהושלכו עליהם טונות של פצצות שגרמו לדליקות ענק. למחבלים נגרמו, בהתאם למשוער, אבידות כבדות שהסתכמו במאות הרוגים. המהלומה היתה עזה יותר לאור העובדה ששני מטוסים סוריים מדגם “מיג 17”, שניסו להפריע למטוסי חיל־האויר הישראלי לבצע את משימתם, הופלו בקרבות אוויר שהתפתחו תוך כדי ההפצצה עצמה. למרבה האפתעה הודו השלטונות הסורים, מאוחר יותר באובדן שני המטוסים. קשה היה להם כנראה להסתיר זאת מתושבי דמשק, שחזו במטוסים הישראליים ושמעו את רעם ההתפוצצויות. עם זאת לא נמנע דובר צבא סוריה לספר כיד דמיונו המזרחי הטובה עליו, כי הופלו 3 מיראז’ים ישראליים שהשתתפו בתקיפה וזאת לאחר שקודם לכן נסגרו כל נמלי־התעופה הסוריים.

למחרת, פורסמה הודעה סורית שמסרה, בין השאר, על 5 ילדים בגיל שנתיים עד חמש שנהרגו בהפצצות אלו וכן על מיספר מכוניות אזרחיות שנפגעו. בסה“כ הודו הסורים ב־20 אזרחים נפגעים. לעומת זאת הכחישה ההודעה כאילו נפגעו אנשי ארגוני החבלה. על מהות הפגיעה במחבלים ניתן היה ללמוד מתוך הודעה אחרת, לפיה ביקרו במקום ראשי ארגוני החבלה “פתח” ו”צעיקה". העתונות הזרה סיפרה כי נהרגו עשרות מחבלים. “דיילי טלגרף” נקב אף במיספרם של הנפגעים – 150 והוסיף כי בין השאר נפגעה מכוניתו של שגריר הונגריה בסוריה שעברה בקרבת מקום ההפצצה.

דובר צה"ל מצידו הסתפק בהודעה קצרה על המקרה, ממנה השתמע כי פגיעות המטוסים הישראליים היו מדוייקות וכי כל מטוסינו חזרו בשלום לבסיסם.

התשובה של ארגוני המחבלים באה מכיוון אחר. העיר בית־שאן וקיבוץ דגניה ב' הופגזו בפגזי קטיושה. תושבי עמק הירדן בילו את הלילה במיקלטים. משקי האיזור הפכו מאז מלחמת ששת הימים למשקי־ספר על כל הכרוך בכך. תנאי החיים שהשתנו מן הקצה לא פגעו במוראל. הם ידעו אל־נכון כי ישראל נוהגת להגיב ובחומרה יתרה על כל התגרות.

ואמנם, התגובה לא איחרה לבוא. דובר הצבא הירדני גילה למחרת כי שני מטוסי “אורגן” ישראליים תקפו את איזור עבסייה, כ־5 ק“מ דרומית־מזרחית לכנרת כשהם משתמשים בעת התקיפה ברקטות ופצצות נפל”ם ויורים במקלעיהם. כעבור זמן קצר הופיעו שני מטוסי “סופר־מיסטר” באיזור אל־מנשיה כ־13 ק"מ דרומית לכנרת ותקפו את האיזור וכן את איזור אל־שונה. הירדנים הודיעו כי בתקיפות הללו נהרגו 7 אזרחים ו־16 אחרים נפצעו קשה.

לעומת זאת ידע לספר העתון המצרי “אל גומהריה” לקוראיו כי קצין צבא השחרור הפלשתינאי בדרגת רב־סרן נהרג בתקיפות אלו והוא יובא לקבורה בטקס ממלכתי בקאהיר. העתון המצרי לא הסתפק באינפורמציה מאלפת זו ופירסם את דברי האזהרה הבאים: “…כל פעולת גמול ישראלית נגד מדינה ערבית כלשהי, בתגובה על הפעולות האחרונות של לוחמי הגרילה הערבים, תגרור אחריה פעולת עונשין נגד ישראל”. “האזהרות הישראליות האחרונות”, המשיך וכתב העתון, “מבשרות התקפה ישראלית קרובה ביותר נגד מטרה ערבית, נוסח נאג' חמאדי וביירות. אולם על ישראל לדעת כי פעולות כאלו לא ייתכנו עוד בעתיד ולא יעברו בקלות כזאת כפי שהיה בעבר”.

מנהיגי ה“אירגונים” ניהלו ביניהם התייעצויות דחופות על מה שהם הגדירו כ“מדיניות העצמאית הפעילה של ישראל”. תוצאות ההתייעצויות הללו ייוודעו ברבים, כעבור זמן, – אז יתברר כי הוחלט להגביר את “פעולות הראווה” באירופה ולשים את הדש בעיקר על מטוסי חברת התעופה הישראלית ומשרדיה, לנסות ולפגוע במשרדים ישראליים אחרים בחו"ל ובאישים ישראלים היוצאים מחוץ לגבולות ישראל. תוך כדי כך יתגלה כי התעורר ויכוח אם לנצל אדמת צרפת כזירה לביצוע הפעולות הללו או להתחשב בתמיכתה של צרפת בעמדה הערבית ולהוציאה מחוץ לסכסוך המזויין.

ב“הייד פארק” הלונדוני התקיימה בסוף החודש הפגנה אנטי־ישראלית גדולה. מאות המפגינים הערבים נשאו בידיהם כרזות שתקפו את ישראל, השוו את הציונות לנאצים והקבילו בין מאבקם של ערביי פלשתינה לבין מאבקם של לוחמי “הוייטקונג”. בתום ההפגנה הוצא מאי־שם דגל ישראל והוצת בפומבי. כל הסימנים העידו על כך שהמאבק בין ישראל ומדינות ערב פושט ולובש צורות חדשות.

 

פרק ה: “סכנה לשלום העולם”    🔗

ההתקפה המוחצת של מטוסי חיל־האוויר על בסיסי המחבלים, בסוריה, לא עוררה בעולם תגובה דומה להתפרצות הזעם והגינוי שהיו מנת חלקה של ישראל בעיקבות הפשיטה על נמל התעופה של ביירות. משקיפים מדיניים ניסו להסביר את השוני בין שתי הפעולות, למרות שדווקא בפעולה השניה היו קרבנות בנפש. הנימה הכללית של דברי הפרשנות היתה שהתקפה ישירה על ארגוני הטירור עצמם זוכה להבנה גדולה יותר מהתקפה על מטרות שאינן קשורות ישירות עם פעולות הטירור. במלים אחרות: ארגוני הטירור הצליחו בחודשים האחרונים לתת פירסום רב בעולם הרחב לעמדתם המתנגדת לכל פתרון מדיני ודוחה אף תוכנית שלום שמטרתה להחזיר את ישראל לגבולות ה־4 ביוני – ערב מלחמת ששת הימים. מכאן שהעולם מבין כי מתנהלת מלחמה של ממש בין ישראל לבין ארגוני הטירור ואיש אינו יכול לצפות שישראל תהיה אדישה נוכח הפעילות העויינת נגדה.

תגובה יוצאת דופן היתה תגובתו של רדיו מוסקבה: “הכת הצבאית הישראלית ביצעה התגרות נפשעת חדשה נגד מדינות ערב. ניתן להסיק כי שליטי ישראל החליטו להמשיך בדרך של החרפת המתיחות ובמדיניות של כוח הזרוע”. להלן נאמר בשידור הסובייטי

“…עתה הגיע הרגע שבו אין מנוס מהבחירה בין שתי האפשרויות: שלום או התפוצצות חדשה, על כל תוצאותיה החמורות. את מדינות ערב לא יפחידו שום פרובוקציות ישראליות, שכן כושר העמידה שלהם מפני התוקפנות משתפר מיום ליום ועל ישראל להבין כי הערבים ימשיכו ליהנות מתמיכה חזקה של הכוחות המתקדמים בעולם”. ברית־המועצות לא הסתפקה בכך. “ועדת השלום” הסובייטית שיגרה מיברק למזכיר האו"ם או טאנט שבו טענה כי הפרובוקציה הישראלית מסכנת את השלום בעולם כולו ותבעה באותה הזדמנות לאלץ את ישראל להחזיר את כוחותיה מהשטחים הכבושים ולשים קץ לדיכוי האוכלוסיה הערבית בהם.

הפעולה המוצלחת נגד המחבלים שימשה גם נושא לדיון בקרב אנשי צבא ישראלים שזה עתה פשטו את המדים. אחד מהם, אלוף (מיל.) אלעד פלד, מי שהיה מפקד אוגדה במלחמת ששת הימים, ציין כי המכה היתה חוליה אחת בלבד בשרשרת של פעולות נגד ארגוני המחבלים ויש להניח כי תוצאותיה יהיו ניכרות, לטווח קצר לפחות, מחמת הפגיעות הישירות בשני הבסיסים. “במלחמת הטירור אין כל כללי מישחק”, הסביר הקצין הבכיר, “כשפותחים נגדנו חזית באירופה, לאורך החופים והגבולות ובמרכזי הישוב – אנו חופשים לבחור את המקום והשעה שבהם נכה, לפי מיטב שיקול דעתנו ולפי הערכתנו את התוצאות האפשריות”.

אנשי צבא אחדים טענו כי הגיעה העת להגברת הפעילות הישראלית נגד המחבלים הערבים ולפתח שיטת לוחמה שכונתה ע“י הרמטכ”ל רב־אלוף בר־לב כ“טירור נגדי”. המשמעות הצבאית: אין להסתפק בתקיפות מהאוויר – ותהיה הצלחתן אשר תהיה – אלא יש להפעיל אנשי צבא מהקרקע בפעילות טירוריסטית נגדית. לא הכל הסכימו עם כך. אחד המתנגדים החריפים היה השר פנחס ספיר, אשר שלל את רעיון הפעלת טירור נגדי, במדינות המסייעות למעשי החבלה, אך הביע תמיכה בהפעלת זכותנו החוקית להתגונן ולבצע פעולות צבאיות בהיקף, בעיתוי ובמקום הנוחים והמתאימים.

בקרב ארגוני המחבלים נדלק “אור אדום”. מנהיג ה“פתח” יאסר עראפת נזעק לדמשק והזדרז להיפגש עם שר־ההגנה הסורי, גנרל חאפז איסאד. לאחר מכן סייר בחברת נשיא סוריה, נור אדין אל אתאסי, בשני הבסיסים שנפגעו ובבתי החולים שבהם אושפזו הפצועים. בנאום שנשא בסוריה קרא עראפת להגביר את פעולות הטירור נגד ישראל ולהרחיבן אל מחוץ לגבולות המזרח התיכון. “מאבקנו יימשך ביתר שאת. אנו ננקוט מדיניות של עין תחת עין” הטעים מנהיג ה“פתח”.

ממשלת סוריה התכנסה לישיבת חירום שבה נמסר דו"ח על ההפצצה הישראלית ועל הקרבות האוויריים שליוו אותה. ההחלטה החשובה ביותר שנתקבלה באותה ישיבה היה להגביר את רמת הכוננות הצבאית של הצבא הסורי בכלל וחיל־האוויר בפרט. הוחלט להטיל על מפקד חיל־האוויר, שהשתתף בישיבה, לבצע פעולות פיטרול של מטוסים מעל דמשק ומעל מיספר בסיסים צבאיים סוריים חיוניים, מחשש להתקפות מטוסים ישראליים נוספות.

מצב כוננות הוכרז גם במדינות ערב אחרות.

קאהיר המשיכה ליצור אווירה היסטרית, כאילו ישראל עומדת לפשוט עליה. אווירה זו נוצרה ע"י תיאורים דרמאטיים של תקיפת המטוסים הישראלית בסוריה, שכללו תיאורים מאלפים בהם:

“כדי לבלבל את הראדר הסורי עברו המטוסים הישראליים בדרכם אל בסיסי המחבלים דרך שטחה של לבנון”…

“למרות האמברגו שהטילה צרפת על משלוחי מטוסי מיראז' לישראל, השכילה ישראל להפעיל בתקיפות אלו את מטוסי המיראז' ללא כל בעיות”…

כתוצאה מכך הוכרז מצב הכן בכל צבאות ערב. מפקדי הצבאות הללו החלו מבינים כי ישראל ביטלה את ההגבלה שהטילה על עצמה לגבי השימוש במטוסיה הסילוניים לצורך תקיפה בשטח האוויר. מקובל היה לחשוב שהפעלת מטוסים היא שלב גבוה יותר בפעולות צבאיות המבוצעות בעת מלחמה כוללת. החלטה של ישראל להפעיל מטוסים בפעולות תגובה בודדות בעוצמה כה גדולה, היוותה, איפוא, אפתעה רבתי. היו כאלה שראו בכך רמז ראשון להפעלה תכופה של מטוסים בחזית אחרת (קרי: החזית המצרית), נגד צבאות סדירים.

מנהיגי ישראל סיפקו את היסוד לנחש זאת: סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, אמר יומיים לאחר התקיפה, במסגרת ראיון ששודר בתכנית “פנורמה” של הבי.בי.סי.: “נראה אמנם שהטירור הערבי יימשך, אבל אני מסופק אם הוא ירתיע ממשלות ערביות מלנהל מו”מ עם ישראל. מכל מקום, אנו נכה בטירוריסטים בכל מקום ובכל זמן שמבחינה צבאית ייראה לנו כמוצדק". שר־החוץ, אבא אבן, הכריז בכנסת כי ישראל לא תקבל שום הסדר שלא יחייב את מדינות ערב לשים קץ לפעולות הטירור.

למרבה האפתעה היו גם כאלה שהחלו מהרהרים בקול רם: האם יש טעם בפעולות גמול?

אחד מהם, אל“מ (מיל.) ד”ר יהודה ואלך, טרח לעיין במילון “אוקספורד” בערך “גמול” ומצא את שתי ההגדרות הבאות. הראשונה: “מעשה או נוהג, של תפיסה בכוח הזרוע של רכוש (או אנשים) נתיני מדינה אחרת, כמעשה־נקם על פגיעה או אבידה שנגרמו מידה או מידי בני ארצם”.

השניה: “… מעשה נקם, על פגיעה או התקפה, במיוחד בלוחמה וגרימת פגיעה, או עונש דומה או חמור יותר לאוייב”.

מסקנת ההיסטוריון הצבאי: “אין בפעולות הגמול הנמרצות ביותר שלנו לשים קץ לחבלנות העויינת. נגזר עלינו לחיות בארץ זו בצל החבלה ובצל תגובתנו לה, עד אשר יאותו ממשלות ערב לדון עמנו על שלום באיזור. אולם אם אין סיכוי קרוב להפסקת הפגיעות בנו, מוטב שנקבע מחיר לנסיונות הפגיעה כפי שזה נעשה בבתי־הזיקוק של סואץ, בעמק הנילוס, בסאלט ובכראמה, בנמל התעופה של ביירות ובמחנות ה”פתח" בסוריה".

 

פרק ו: מלחמה בשטחו של האוייב    🔗

ביום רביעי, 26 בפברואר, בשעה 8.20 בבוקר, נפטר ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, מהתקף־לב.

ממשלת ישראל התכנסה לישיבת אבל מיוחדת, שבה הוחלט להטיל על סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, לכהן כמ"מ ראש הממשלה עד לקביעת המועמד לרשת את מקומו.

לפטירתו של אשכול, שהיה ידוע בעממיותו ויחסו הלבבי לזולת, לא היתה כל השפעה מיידית על המדיניות הבטחונית של הממשלה. מאז נתמנה משה דיין כשר הבטחון והוקמה ממשלת הליכוד הלאומי, שוב לא היה ראש הממשלה הקובע היחידי לגבי אמצעי הארתעה והתגובה של ישראל. הקמתה של ועדת שרים מיוחדת לענייני בטחון סימלה אף היא את המדיניות הבטחונית הקולקטיבית, שאומצה ע“י הממשלה מאז מלחמת ששת הימים. כאשר תיבחר כעבור מיספר שבועות, נגד רצונה, גולדה מאיר, לראש הממשלה יתברר, כי למרות זאת יכול ראש ממשלת ישראל להטביע את חותמו על עניני הבטחון: צה”ל יעבור בהדרגה לשיטות פעולה חדשות ובלתי שיגרתיות.

ענייני הבטחון השוטף נמשכו, כרגיל, למרות פטירתו הפתאומית של אשכול. מטוסי חיל־האויר הישראלי הטילו באותו יום כרוזים מעל כפרים ערביים בדרום לבנון. כרוזים אלה הזהירו את תושבי הכפרים מפני שיתוף פעולה עם מאות מחבלים שהגיעו לאיזור מסוריה ומירדן, כדי להתחיל בפעילות חבלנית לאורך הגבול הצפוני. להקי מטוסים הופעלו גם לצורך הפצצה באיזור א־סאפי ופיפי שבערבה מדרום לים־המלח ונגד עמדות חבלנים מול משק נוה־אור בעמק־הירדן.

נשיא מצרים, גאמל עבדול נאצר, הזדרז להסביר לנשיא לבנון כי ישראל לוטשת את עיניה לעבר מקורות הנהרות – הווזאני והליטאני, ומכאן שלבנון נמצאת בלב המערכה. משום כך חייבת ארץ זו להירתם למאבק הערבי המזויין הכללי נגד ישראל. “לבנון היא חלק מן האומה הערבית. גורלה כגורל אומה זו ועתידה – כעתידה” – הטעים נאצר.

שופרו של נאצר, חסנין הייכל, עורך העתון הקאהירי “אל אהרם”, עמד באותו שבוע במאמרו על הנקודות הבאות:

∗ יש כיום 100 מיליון ערבים – אבל על הנייר בלבד. למעשה רק ארבעה או חמישה מיליון ערבים מסוגלים להילחם. במקרה שמצרים תותקף בימים הקרובים, היא תמצא עצמה בודדה במערכה, מאחר שלמדינות הערביות האחרות יש כושר צבאי מוגבל בלבד.

∗ ההתקפה על בסיס המחבלים בסוריה היתה צפויה מראש. המנהיגים הערבים שיערו כי ישראל תכה, אך לא ידעו היכן ומתי ובעצם אין זה משנה. ישראל מתכוננת לנצל את גורם האפתעה, אך עצם התקפתה על הבסיסים בסוריה מהווה, למעשה, בבחינת הכרה בתנועת ההתנגדות הפלשתינאית כמעצמה פוליטית.

∗ למצרים יש ידיעות מהימנות, לפיהן מתכננים מפקדי צה"ל לצלוח את תעלת סואץ ולכבוש את קאהיר בפעולת בזק צבאית לא קונבנציונלית. המטרה תהיה להחזיק בבירה המצרית במשך יומיים־שלושה.

חסנין הייכל סיכם את מאמרו: "המנהיגים הישראלים מעיינים בפלישה למצרים ובכיבוש קאהיר כדי לכפות עלינו פתרון מדיני. עליכם לדעת כי הישראלים הם פיקחים ומחשבתם היא מדעית ושקולה. אך למרות זאת יש להתייחס בכל החומרה לארפתקה מטורפת זו מצידם, שכן הם הגיעו לשלב של “יאוש מפני שלא השיגו את מטרותיהם, למרות נצחונם הצבאי. המצב עתה מסוכן כפי שלא היה מעולם ועלינו להתכונן לסידרה של מעשי תוקפנות ישראליים בקנה־מידה גדול”.

השלטונות הישראליים התייחסו בביטול לדבריו של הייכל וטענו כי דבריו על אפשרות כיבושה של קהיר ע“י צה”ל נועדו להצדיק את אזלת־ידה של מצרים לגבי פעולותיה של ישראל נגד בסיסי המחבלים בסוריה ובירדן. לא היה חסר אף “העוקץ” בתגובה הישראלית הבלתי רשמית: אם אמנם יש אמת בטענת המצרים על החזרת כוחם בדומה לכוח שהיה בידם ערב מלחמת ששת הימים, מדוע אין מצרים מסייעת לבעלות בריתה בשעה שצה"ל פוגע בבסיסים המרכזיים בהן.

בינתיים נכנס לתמונה ארגון ה“פתח”. דובריו הזהירו מפני התקפה ישראלית נגד הערבים הצפויה תוך 48 שעות, בהסתמכם על הודעה ישראלית מפוברקת לאגירת מזון וקראו למדינות ערב לעמוד בפרץ בצוותא. בקרב מנהיגי ה“פתח” היו אף כאלה שהיו מוכנים להתנבא כי המטרה הבאה של ישראל עלולה להיות מחנה האימונים אל־זייתאן ליד קאהיר, הדומה באופיו ובפעולות המתבצעות בו למחנה המחבלים אל־חמה המופצץ. (אגב, העתון הצרפתי המהימן בדרך כלל “פיגארו” פירסם בינתיים את האינפורמציה המאלפת הבאה: “…מחוגים ישראליים מסוימיים שהם בעלי אינפורמציה טובה, נמסר, כי מנהיג ה”פתח" יאסר עראפת שהה באל־חמה בעת ההתקפה הישראלית; למזלו הצליח להימלט מבעוד מועד לאחד הבונקרים התת־קרקעיים של המחנה").

הם גם הודיעו על כוונתם לחדש את הפעולות באירופה המערבית ולתקוף מטרות ישראליות. אף כי לא הודו בכך, הסתבר כי הרשת המודיעינית של ה“פתח” החלה מתפתחת אף היא ושלוחותיה החלו מתפשטות על פני ארצות שונות בעולם. בין היתר התברר כי מחלקה מיוחדת במיפקדת ה“פתח” החלה באיסוף אינפורמציה בסיסית על טיסות “אל־על” (שעות הטיסה והחנייה, מסלולי טיסה, הרכב צוותים וכיו"ב) ולעקוב מקרוב אחר סדרי הבטחון של המטוסים במטרה לגלות פרצות שיאפשרו פעולות־חבלה נוספות. לצורך איסוף האינפורמציה גוייסו עובדי ופקידי חברות התעופה הערביות. הללו החלו מדווחים באורח שוטף אודות “אל־על” ומסרו שירטוטים ותבניות על נמלי התעופה שדרכם עוברים מטוסי חברת התעופה הלאומית הישראלית. התברר יותר ויותר כי מטרת ארגוני המחבלים הערבים היא להביא לפעולות גמול ישראליות בתקווה להרחיב את מלחמת הגרילה נגד ישראל.

מצד שני התברר כי ישראל החליטה לנקוט טקטיקה חדשה של הנחתת מהלומות מוחצות בריכוזי מחבלים מעבר לגבול ולא להסתפק בלכידתם תוך כדי ביצוע פעולה עויינת או לאחריה.

בישראל נשמעה דרישה תקיפה לוותר על “פעולות ראווה” מעבר לגבול, שמטרתן היה להפגין אזהרה ולהזהיר. במקומן נדרשו פעולות אפקטיביות שתכליתן העיקרית תהיה להעביר את המלחמה לשטח האויב, בהתאם לדוקטורינת לוחמה ישנה של צה"ל – להכות את הנחש במאורתו.

 

פרק ז: צליפות מעבר לגבול    🔗

בראשית חודש מרץ נמשכה ההידרדות במצב הבטחוני ביתר שאת. מצרים נתנה ביטוי מפורש לכוונותיה לנהל לאורך תעלת־סואץ מדיניות של “על הסף”, במסגרת האיסטרטגיה של נאצר, כלומר: החל “שלב ההתגרות” שהוא שלב מוקדם לקראת “השחרור והטיהור של השטחים שבידי ישראל”.

כל הסימנים העידו על כך שמצרים אינה מתכוונת לכבד את הסכמי הפסקת־האש ובדעתה להתגרות בישראל בדרכים שונות. לרבות צליחת התעלה. לצורך ביצוע חצייה זו הוחל באימונם האינטנסיבי של “אנשי צפרדע” מצרים בארצות שונות, לרבות צרפת, כפי שמסר “פיגארו” הפריסאי. מצרים הזהירה את תושביה מפני “מלכודת” ישראלית, הטמונה בחוסר תגובתה של ישראל למיספר התגרויות. “ישראל אינה מגיבה כדי לחזק את טענתה בדבר עדיפותם של הכוחות המצריים” הסביר פרשן רדיו קאהיר.

החימום המחודש של קו החזית המצרי, הוסבר בגורמים נוספים. בהם:

א. רצונה של מצרים ללחוץ על המעצמות הגדולות למצוא הסדר מדיני דחוף לבעיות המזרח התיכון בטרם תבוא ה“התפוצצות”.

ב. לחצם של קציני הצבא המצרי לפעול נגד ישראל, הן כדי להחזיר למצרים את כבודה המושפל והן נוכח השלמת התארגנותו של הצבא המצרי וחימושו.

ג. התסיסה נגד מישטרו של נאצר שמקורה היה בין השאר המצב הכלכלי ההולך ומחמיר.

הדעה הכללית היתה שבמוקדם או במאוחר יפרצו קרבות עקובים מדם לאורך הסואץ, בהם ישתתפו כוחות צבא גדולים.

האות הראשון לכך היו הצליפות הבלתי פוסקות מהגדה המערבית של תעלת־סואץ, לעבר הגדה המזרחית. צלפים ערבים מאומנים התמקמו להם במקומות סתר על עצים, בכוכים ובמקומות מיסתור שונים והחלו מחפשים מטרות בצד הישראלי. למרבה הצער על־פי־רוב הם לא החטיאו את מטרתם. בזה אחר זה נפלו חיילי צה"ל, שנעו חשופים בשטח או נתגלו לרגע קט מתוך מוצביהם. גם עובדים אזרחיים שעסקו בהקמת קו הביצורים (“קו בר־לב”) לא נוקו.

הצליפות לוּוּ בפעולות נוספת מצד המצרים. חוליות צבאיות הצליחו לצלוח את התעלה ולהטמין מוקשים בצד הישראלי. מדי פעם אירעו חילופי אש בין שני הצדדים. באותם הימים היתה עדיין האש מוגבלת ובלתי אפקטיבית, ברוב המקרים.

צה“ל החליט לשלם למצרים מנה אחת אפיים. לאחר מיספר חודשי התאפקות נוכח ההתגרויות הבלתי פוסקות של המצרים, החל צה”ל מגיב באש ארטילרית בכוונה לשתק את מקורות הירי. מתברר שהתותחנים הישראלים ביצעו עבודה טובה למדי. אבל זו היתה רק ההתחלה.

ב־5 במרץ הופיע הרמטכ“ל במסיבת עתונאים מיוחדת של כתבים זרים. באותה הזדמנות הכריז הרמטכ”ל: הצליפות מהוות תופעה חדשה ומדאיגה. המצרים סבורים, כנראה, שאם אינם מפעילים את תותחיהם ומסתפקים בצליפות, אנו לא נגיב, הם טועים. אם לא ישימו קץ לפעולות צלפיהם, ניאלץ ללמדם לקח ולהשתיקם בעצמנו".

רב־אלוף חיים בר־לב הוסיף ואמר: “אני מקווה שאפשר יהיה למנוע מלחמה חדשה. אני בטוח שאם מדינות ערב יכפו עלינו מלחמה, ננצח, כשם שננצח מלחמה נגד המחבלים. אני משוכנע שניתן יהיה לרסן את פעולות הטירור ולהגבילן לממדים שאין בהם כדי לסכן את בטחון המדינה והאוכלוסיה”.

על מה היתה מבוססת “הערכת המצב” של הרמטכ"ל?

היתה זו למעשה השקפת עולם שחדרה באיטיות. אך בהתמדה, לפיקוד העליון של צה"ל וממנה לחיילים בבסיסים, במחנות, במעוזים, במטוסים ובצוללות. השקפת עולם זו על־פיה כל תבוסה פירושה לגבי העם היהודי קץ קיומו כלאום, לעומת החייל הערבי היודע כי גם אם תפסיד ארצו במערכה הצבאית נגד ישראל, (יהיה עיתויה אשר יהיה), תוסיף ארצו שלו להתקיים.

היה לה גם אספקט צבאי ברור: למרות הסיוע הסובייטי הבלתי פוסק למדינות ערב, גדל והולך הפער בין איכותו ורמתו המקצועית והמבצעית של צה“ל בהשוואה לאלו של צבאות ערב כל אחד בנפרד וכולם ביחד. פער זה, לטובת צה”ל, היה גדול בעת מיבצע “קדש” ב־1956, יותר מאשר במלחמת השחרור ב־1948 וגדול שבעתיים במלחמת ששת־הימים ב־1967 – לעומת מיבצע קדש.

מסתבר שהמצרים הבינו, כנראה, את הרמז שנתן להם הרמטכ"ל הישראלי. כנראה שהצלפים המצרים קיבלו שורה חדשה של הוראות להגביל את היקף פעילותם, אך לא להפסיקה כליל.

במחצית חודש מרץ, נודע על הקמתו של ארגון טירור חדש: “ארגון סיני הערבי”. היה זה ארגון הטירור המצרי ה“רשמי” הראשון, שהיה גלגול חוזר של ארגון “הפדאיון” אשר פעל מרצועת עזה בשנות החמישים. לא היה זה סוד שמאז הופסקה פעילותם של “הפדאיון” – כתוצאה ממיבצע “קדש”, נזהרה מצרים שלא לחדש את פעילותו של ארגון טירוריסטי, אך נראה כי הקמת הארגון החדש היתה כורח המציאות. מצרים מצאה עצמה ב“מצב לא נוח” כלפי מדינות ערב האחרות – ירדן, סוריה ואפילו לבנון, שהחלו כמפורט בפרקים הקודמים, להעניק סיוע ישיר ועקיף לארגוני טירור וחבלה. פעולותיו הראשונות של הארגון הצטמצמו במיקוש, אך נראה שישראל לא ששה להמתין עד שיצמח ויתעצם. שר־הבטחון, משה דיין, הבהיר עד מהרה למצרים שישראל לא תוכל להישאר אדישה לאורך ימים. אמנם, הפסיק ארגון החבלה המצרי לזמן־מה את פעילותו, לפי הוראת השלטונות המצריים. כעבור חודשיים יתברר שחבריו נואשו ממנו, חלקם הצטרפו לארגונים מתחרים וחלקם הפסיקו כלל את הפעילות.

כאן התבלט השוני בין יכולת השליטה של המימשל המצרי בהשוואה למימשל הירדני. מצרים הוכיחה לא אחת את יכולתה במניעת פעילות עויינת צבאית או חבלנית מתוך שטחה – הפשיטה הישראלית על גשרי הנילוס הביאה להפסקה של שלושה חודשים רצופים בפעילות הארטילרית בגיזרת תעלת־סואץ. לעומתה לא השכיל חוסיין להכניע את המחבלים. נסיונות חוזרים ונשנים של המלך הירדני בשטח זה ייכשלו גם בעתיד. לרגעים ידמה כי בסופו של דבר תושג שביתת־נשק בין שני הצדדים, לאחר שתימצא פשרה מתאימה. אך בראשית שנת 1970 יתברר מעל לכל ספק כי הפשרה לא נמצאה וכי מיתרס חוצץ בין שני הצדדים. ישראל לא יצאה נשכרת מכך.

כבר בחודשים הראשונים של שנת 1969, הבין חוסיין כי יהיה עליו לשלם עבור פעולות המחבלים מארצו. הוא הזמין בבריטניה טילים חדשים נגד מטוסים מדגם “טיגרט”, להגנת שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית (בסיסי אוויר ומיתקני רדאר בעיקר) מפני התקפותיהם של מטוסים ישראליים מנמיכי טוס.

 

פרק ח: אש בבתי־הזיקוק    🔗

השקט היחסי ששרר באיזור תעלת־סואץ החל מחודש אוקטובר 1968, עת פתחו המצרים באש־תופת על כוחות צה"ל בגדה המזרחית של התעלה, הופר במוצאי השבת ה־8 במרץ 1969. בשעות הבוקר של אותו יום שרר שקט מיסתורי לאורך שלוש גיזרות התעלה: “הדרומית”, “המרכזית” “והצפונית”. מדי פעם נשמעו, אמנם, יריות בודדות של צלפים מצרים, אך לא היה בהן כדי לבשר את העומד להתרחש.

בשעה 11.15 נתגלו על מסכי המכ"ם הישראלי ארבעה מטוסי “מיג 21” שחצו את הגבול בגובה מועט. מיד הוזנקו לעברם מטוסי חיל־האויר הישראלי. בשעה 11.20 החלו מתפתחים ממש מעל לראשיהם של רבבות החיילים המצרים ואלפי החיילים הישראלים קרבות אויריים. אחד המטוסים המצריים נפגע ונפל בשטח ישראל. טייסו הפצוע נלקח בשבי. יתר המטוסים נסו לעבר עומק השטח המצרי.

חדירת המטוסים המצריים לא בישרה טובות. מתוך הנסיון נלמד כי לפני ההפגזות הארטילריות הכבדות שאירעו בעבר הלא־רחוק נהגו המצרים להקדים ולשגר מטוסים למטרות סיור וצילום. בשבת בצהריים עדיין לא יכול היה איש להמר על כך כי אמנם תופר השלווה פעם נוספת באותו היום. במהדורת הצהריים של “קול ישראל” צוטטו דברים שהשמיע שר־הבטחון, משה דיין, בראיון עם כתב שירות השידור. דברים אלה שודרו באותו בוקר בתכנית “יומן – השבוע”, בין השאר השמיע שר־הבטחון באותה הזדמנות דברי אזהרה באמרו: “פתיחה באש עלינו באיזור התעלה, לא תשתלם למצרים. הם יקבלו את המנה המגיעה להם אחת אפיים”. בשעות אחרי־הצהרים המאוחרות גבר המתח. חיילי צה"ל הקפידו היטב להישאר במוצבים ובעמדות.

בשעה 3 בדיוק נפתחה בעת ובעונה אחת אש ארטילריה עזה ממאות קני תותחים הפזורים לאורך 120 קילומטר בגדה המערבית של התעלה. היתה זו מכת אש חמורה מאוד וניכר היה כי התותחים טווחו היטב לפני שניתנה פקודת האש. הפגזים נחתו בחלקם בפתחי המוצבים וסמוך לסוללות התותחים. כוחות צה“ל לא נשארו אדישים. טנקים ישראליים נערכו למכה נגדית. המרגמות הישראליות החלו מחפשות מטרות. המקלעים – בעמדות “אופסו”. תוך דקות ספורות החלה הפגזה נגדית בעוצמה לא פחותה. לשונות אש החלו עולות ממיתקני מצרים בעיר איסמעליה. עמדות מצריות נפגעו פגיעות ישירות; לפתע, התכסו השמים בלהבות אש גדולות, מיתקני הנפט של העיר סואץ, שבערו כבר פעמיים בעבר, כתוצאה מפגיעות ישירות של פגזי צה”ל, החלו בוערים פעם נוספת ומאירים את כל הסביבה. משקיפי האו“ם ניסו למנוע את התפשטות הדו־קרב והציעו הפסקת־אש לשעה 7.45 בערב. ישראל הודיעה על הסכמתה להפסיק את האש בשעה זו, אולם המצרים לא כיבדו את הצעת המשקיפים. חילופי האש הארטילרית נמשכו עד לשעה 11 בלילה. רק בשעה זו הצליחו סו”ס המשקיפים להביא להפסקת אש. תוך כדי כך התברר כי חייל צה“ל אחד נהרג ושבעה אחרים – נפצעו קשה. בהשוואה לתקרית חודש אוקטובר שבה קיפחו את חייהם 15 מחיילי צה”ל – בהפגזה המצרית, חל, איפוא, שיפור קיצוני הן בביצורים והן בפקודות הקבע שנועדו לשמור על חייהם של חיילי צה"ל. היתה זו הפעם הראשונה שקו הביצורים (קו בר־לב) הוכיח עצמו, הלכה למעשה, בצורה היעילה ביותר. מטרתם העיקרית של המצרים – לגרום לישראל אבידות כבדות ולתרום ע"י כך לערעור המוראל במדינה – נכשלה.

האש מבתי־הזיקוק בקעה עדיין במשך כל שעות הלילה ורק לפנות בוקר שככה. רדיו קאהיר תרם את חלקו ליצירת אווירת מלחמה במשך כל הערב והבוקר שלמחרת שידר הודעות בהולות מ“החזית” שבהן הגדיל מדי פעם את מיספר הנפגעים הישראלים בהפגזה המצרית. הסיכום האחרון של הישגי הצבא המצרי מאזן של 39 הרוגים, 15 טנקים מושמדים, 5 עמדות ארטילריה הרוסות ומיספר בלתי ידוע של זחל"מים פגועים.

מדוע פרץ הדו־קרב הארטילרי? לרדיו קאהיר היה הסבר משלו: “האש הארטילרית שהונחתה אתמול על מוצבי הכוחות הישראליים בגדה המזרחית של תעלת־סואץ”, הסביר למחרת קריין הרדיו המצרי, “היתה במסגרת מדיניות הארתעה המצרית החדשה”.

פרשנים מהימנים יותר הסבירו את הצעד האחרון בכך שממשלת קאהיר מעוניינת ליצור את ההרגשה שהמזרח התיכון עומד על סף התפוצצות מלחמתית, העלולה לגרום לעימות בין המעצמות הגדולות. במקביל מבקש נאצר להוכיח לעולם הערבי, כי הוא עדיין המנהיג מס' אחד במלחמה נגד ישראל וכי לא “מנהיגי ארגוני הטירור, לרבות יאסר ערפאת, הם הנותנים את הטון”.

מטרה שלישית – הריסת הביצורים הישראליים לאורך התעלה, לאחר שנוכחו לדעת כי ישראל מבצעת את עבודות הקמת קו ההגנה על שפת התעלה בקצב מהיר ביותר.

כדי שהאווירה “המלחמתית” תורגש ביתר־שאת, פירסמו השלטונות המצריים קריאה לתושבי ארצם לאחוז באמצעי חירום מכסימליים נגד הפצצות ישראליות אפשריות מהאוויר. השלטונות הבהירו כי תיעשה פעולה מאומצת על מנת להגביר את כל אמצעי הבטחון והזהירות במצרים, כולל הרחבת רשתות ההסוואה על עמדות אש אנטי־אווירית, מפעלי תעשיה ומרכזים חיוניים אחרים. בהתאם לצו מיוחד הוטל על כל משרדי הממשלה, משרדי הציבור ומקומות עסק מרכזיים להאפיל את האורות בשעות הערב והלילה. קריאה דומה יצא אל בעלי הרכב במדינה. “התנצלה” הממשלה המצרית: “… הוחלט להעמיק את מצב החירום הקיים במדינה מאז ההתקפה הזדונית הישראלית האחרונה על מטרות אזרחיות בסוריה. פעולות אלו החלו בעיקבות ההתקפות הישראליות על תחנת הטרנספורמטורים בנאג' חמאדי ועל גשרי הנילוס”.

ישראל עדיין האמינה באותם ימים שפנייה למועצת הבטחון היא צעד מדיני מחוייב המציאות. איגרת דחופה הוגשה לנשיא התורן של המועצה ובה הוגדרה ההפגזה המצרית כ“הפרה חמורה ביותר של הפסקת האש”. האיגרת הישראלית קבעה כי המצרים פתחו בהפגזה לאורך הקו ולא הפסיקו אותה עד סמוך לחצות, למרות פניותיהם של משקיפי האו"ם. כמו־כן, נאמר באיגרת, כי כוחות ישראל הפסיקו מדי פעם את האש, אך ללא הועיל.

העתונות הזרה תרמה את חלקה להבהרת היקף הדו־קרב הארטילרי והיקף ההפגזות. “טיימס” הלונדוני גילה כי המצרים הציבו 6,000 קני תותח לאורך תעלת סואץ, אך לאחר שישראל השכילה לנצל את פרק הזמן שחלף מאז ההפגזה הקודמת (כחצי שנה) לצורך העמקת ביצוריה והרחבתם, התברר כי יעילותם של מרבית התותחים המצריים מוטלת בספק.

עתון אחר, “דיילי אקספרס”, סיפר לקוראיו כי תושבי קאהיר מודאגים מהידרדרות המצב וכי סביב לבתי משרדים רבים בבירה המצרית הוצבו שקי־חול ואמצעי־הגנה אחרים. העתון ידע לספר גם כי הפגיעות המדוייקות של התותחים הישראליים במיתקני בתי־הזיקוק, עלולים לגרום לקיצוב נפט במצרים.

שלושה ימים לאחר מכן ליוו רבבות תושבי קאהיר את הרמטכ"ל המצרי, גנרל עבדול מונעים ריאד בדרכו האחרונה. הקצין המצרי הבכיר ביותר, נהרג בעת דו־קרב ארטילרי בשעה שנכח אישית בקו החזית.

 

פרק ט: מותו של הרמטכ"ל המצרי    🔗

ביום ראשון, ה־9 בפברואר, ספגה מצרים את המהלומה הכבדה ביותר מאז תום מלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל המצרי, ג’נרל עבדול מונעים ריאד, נהרג מפגיעה ישירה של פגז ישראלי בשעה ששהה בבונקר מצרי, לא הרחק משפת התעלה. הפגז הישראלי פגע גם בפמליית הקצינים הבכירים שלו ועשה בהם קטל.

גנרל ריאד היה מעורב בעקיפין בשחרור הגדה המערבית במלחמת ששת־הימים. זמן קצר לפני המלחמה מינה אותו קולונל נאצר כמפקד הכוחות המצריים המזויינים בירדן. ריאד נתגלה עד מהרה כעושה־דבריו הנאמן של נשיא־מצרים. הוא היה האיש אשר נטע בלב המלך חוסיין את התקווה שבמלחמה זו יקיץ הקץ על ישראל והוא אשר דיווח למלך הקטן אודות הנצחונות המצריים המדומים ביומה הראשון של המערכה. בתום המלחמה חזר למצרים. נאצר, שעסק באותם הימים “בעריפת ראשיהם” של קציני צבא בכירים שהיו אשמים במפלה, הטיל על ריאד אשר לא היה מעורב, כביכול, במפלה זו, לארגן את הצבא המצרי. וכך, באחד מסיוריו בקו החזית, יומיים לאחר חימום הגיזרה מחדש, נקלע לדו־קרב ארטילרי ובמהלכו נפגע פצעי מוות.

למותו הבלתי צפוי של הרמטכ“ל המצרי היתה השפעה מכרעת בהמשך שיקום הצבא המצרי ובפגיעה במוראל. הוא היה למעשה, המפקד המצרי הבכיר ביותר שנפגע ע”י ישראל, מאז פרץ הסכסוך המזויין בין ישראל ומצרים. לא בכדי ספד לו רדיו קאהיר במלים הבאות: “… עם מותו של ריאד אבד לנו קדוש ששירת את המולדת בנאמנות רבה, זה כבוד רב לריאד להקריב את נפשו דווקא ביום שבו הצליחו הכוחות המצריים להנחיל לישראל את המפלה הכבדה ביותר שידעה מאז המלחמה האחרונה”.

הנזקים שנגרמו למצרים בהפגזה הישראלית החוזרת היו כבדים. בין השאר נפגעו פעם נוספת מיתקני הזיקוק בסואץ, שלוש אניות מצריות ומיבנים רבים. התותחנים והטנקיסטים הישראלים נתנו לעמיתיהם בצידה השני של התעלה “שיעור לדוגמה” בדבקות המשימה ודיוק בפגיעות.

ממדי המפלה הישראלית המדומה השתקפו במאזן הבא שפורסם ע“י השלטונות המצריים: “ההפגזה המצרית המדוייקת גרמה לאובדנם של 13 טנקים ישראליים, 23 בונקרים, 16 משאיות (חלקן עמדות תחמושת) 10 עמדות פיקוד, 5 סוללות תותחים וכמובן מיספר רב של הרוגים”. הדובר הצבאי המצרי טען להלן כי מיספר החללים המצרים כתוצאה מההפגזה הישראלית, לא עלה על 3. הדיווח הכוזב של הצבאות הערביים ואנשי ארגוני החבלה, על תוצאות הקרבות וההיתקלויות עם צה”ל, יוסיף להיות “לחם חוקם” של הלוחמים הערבים במדים ובלעדיהם ויזיק למידת האמינות של ההודעות הערביות ה“רשמיות”, במקביל יתרום להרגשת עליונות מזוייפת, בעבורה ישלמו הארצות הערביות וארגוני החבלה מחיר יקר.

הדו־קרב הארטילרי השני תוך יומיים לוּוה בנימת צער שהעיבה במידה בלתי מבוטלת על הריגתו של הרמטכ"ל המצרי. מטוס “פייפר” ישראלי שהיה בטיסת סיור סמוך לתעלה, נפגע באש נ.מ. טייסו, סגן משנה אהוד (אודי) בן־ארי, ממשק יקום קיפח את חייו. נוסע שני במטוס, סרן יהודה, צנח את צניחתו הראשונה בחייו מהמטוס הפגוע וניצל בנס. כעבור מיספר שבועות בשעה שהוא עדיין מחלים מפצעיו בבית־חולים בדרום הארץ, הוצע להעניק לו כנפי צניחה בעלוֹת רקע אדום – אות לצניחתו הקרבית הנדירה בסוגה, בהיסטוריה של הצניחות.

הקרבות הארטילריים נמשכו ללא הרף. למרות הפגיעות במיתקני הסואץ ובספינות, לא הפסיקו המצרים את האש לאורך הגיזרה ופגעו תוך כדי כך בעמדה מסומנת של האו“ם, כ־100 ק”מ צפונית לפורט תאופיק. גם הפעם כמו בדו־קרב הארטילרי הראשון, הוכיחו את עצמם הביצורים הישראליים כבלתי פגיעים ובלתי חדירים, אבל בניגוד לקרב הקודם היה מאזן הנפגעים של צה"ל גדול יותר, דבר שנתן חומר למחשבה נוספת.

הממונה מטעם האו“ם על הפסקת האש, גנרל אוד בול, מסר במרכז האו”ם כי 16 נקודות התצפית של משקיפי האו"ם לאורך התעלה דיווחו כי המצרים היו אלה שפתחו באש לעבר השטח הישראלי וכי חלפו 32 דקות עד שישראל החלה מגיבה.

למחרת מותו של ריאד מינה נשיא מצרים את שר־ההגנה שלו גנרל מוחמד פאוזי כרמטכ"ל זמני וגילה תוך כדי כך כי ריאד, היה אחד המועמדים לרשת את מקומו שלו. בהודעה מיוחדת שהתפרסמה מטעמו נאמר, בין השאר: “ריאד נפל בשדה המערכה וקרבנו מוגש לאומה המצרית על מזבח התהילה. הוא היה איש צבא ממדרגה ראשונה וגילה נאמנות לתפקידו בכלל ולאומה המצרית בפרט”.

באותו יום, בשעות הצהרים יצא מסע ההלוויה של הרמטכ"ל המצרי, שגרם לאנדרלמוסיה חסרת־תקדים בבירה המצרית. ההמונים הנאמדים בלמעלה ממיליון איש, הפכו את מסע ההלוויה להפגנת זעם נגד ישראל. בראש מסע ההלוויה שהחל ב־12 בצהרים צעדו נשיא מצרים וחברי ממשלתו ומיד לאחריהם מפקדי הצבא הבכירים ביותר, נציגי הצבאות הערביים האחרים ומשלחות של יחידות הצבא המצרי. מאחורי הפמליה המכובדת צעדו מאות אלפי אזרחים מצרים, שהשמיעו קריאות רמות וצעקו ללא הרף: “…נקמה! נקמה! נקמה! יא גאמל, אנו רוצים נקמה! תן לנו נשק ונצא לתעלה”. הרדיו המצרי, שתיאר את מסע ההלוויה אמר: “אנשי הבטחון מתקשים לשמור על הסדר, נוכח התלהטות רגשות־ההמונים. מעולם לא היתה בקאהיר הלוויה כזו”.

ברחובות הסמוכים המסתעפים מהדרך הראשית שבה עבר מסע הלוויה פרצו התנגשויות בין מפגינים לבין כוחות צבא ומשטרה. גם כאן תבעו ההמונים נקם וקראו ליציאה המונית של אזרחים נושאי נשק לגיזרת התעלה, במטרה לנקום את נקמת מותו של ריאד. נקמה! נקמה! נקמה! חזרו ונישנו הקריאות.

מסקנה בלתי נמנעת נתגבשה בישראל – על אף המחיר היקר שמשלמים המצרים עבור התגרויותיהם בישראל, קמה תסיסה רבה בקרב העם המצרי נגד המישטר ובעיקר נגד ישראל הפוגעת ללא הרף ביוקרתו של הצבא המצרי ובכבודו של העם. ניתן היה גם להבין כי שליטי מצרים אינם יכולים להשתלט על ההמונים המשולהבים. פרשנים לעניינים ערביים שמו לב לעובדה שהידיעה על מותו של הרמטכ"ל המצרי נמסרה לעם המצרי רק למחרת היום. ההלוויה הממלכתית שנועדה, כביכול, לשכך את זעם ההמונים, השיגה את המטרה ההפוכה. התברר כי העם המצרי ראה בנפילת מצביאו מהלומה כבדה הדורשת נקם מידי.

למחרת התפתח קרב תותחים נוסף שנמשך כארבע שעות. התגובה הארטילרית של צה"ל גרמה לפגיעות נוספות בצד המצרי. בין השאר נפגעו שלוש אניות שעגנו בנמל פורט־איברהים. שריפות גדולות פרצו בערים סואץ ואיסמעיליה. עתון ערב מצרי נפוץ כתב “המצב לאורך תעלת סואץ יכול להוליך למלחמה רביעית בין ישראל והערבים”.

סגן ראש הממשלה, יגאל אלון, ניצל סיור בתעלה כדי להכריז כי המערך ההגנתי של צה"ל על גדות התעלה אינו ניתן להבקעה וכל נסיון מצרי להתגרות בנו במלחמה גלויה לאורך התעלה או בחצי־האי־סיני, נדון מראש לכשלון . “צה"ל מסוגל להכות באובייקטים רגישים וחיוניים למצרים”, אמר אלון, “עדיין לא מיצינו את מלוא כוחותינו. לפנינו נמצאות מטרות נרחבות ומגוונות”.

על מידת הגיוון, ניתן יהיה ללמוד בהתפתחויות שבאו בשבועות הבאים.

 

פרק י: טוהר נשקו של צה"ל    🔗

באחד המירדפים הקשים בבקעה בבוקרו של יום שלישי ה־11 במרס קיפחו את חייהם שני קציני צה“ל בעלי מוניטין. הראשון, רס”ן חנן סמסון, איש יחידת “101” לשעבר, שירת בבקעה כאיש־מילואים, אך מיד עם הגיעו ליחידת בעלי הכומתות האדומות, הוכיח כי חייו כאזרח חבר משק מזרע, לא השכיחו ממנו את הידע הצבאי. השני, רס“ן יוסי קפלן, היה אחד הקצינים הצעירים הבולטים ביחידת הצנחנים. שני הקצינים וסמל הצנחנים בועז ששון נהרגו באיזור הג’יפטליק, כ־15 ק”מ דרומית־מזרחית ליריחו, בקרב עם חוליית מחבלים. במהלך המירדף אחר חוליית מחבלים הגיעו הצנחנים לאיזור מג’ד, שתושביו הבדוים שייכים לשבט פאזל, וחלק מבניו מתגוררים במערות וכוכים סביב הכפר. במרחק 2 ק“מ מהכפר, שוכנת גבעה לבנה ובה כוכים רבים המיושבים ע”י בדוים. כוחותינו עלו על הגבעה והחלו סורקים את הכוכים. אותה שעה לא ידעו עדיין כי תושבי הכפר משתפים פעולה עם ארגוני החבלה ומעניקים מחסה למחבלים.

באחד הכוכים מצאו הצנחנים הסורקים אישה שהיניקה את תינוקה. ילד נוסף שכב בכוך כשסביבו חפצים אישיים. רס"ן סמסון שאל את האשה אם ראתה מחבלים בסביבה.

“לא”! – השיבה בהחלטיות.

“האם את בטוחה בכך”? – נשאלה פעם נוספת.

“בחיי אללה” – השיבה.

הצנחנים האמינו לה והחלו סורקים את הכוכים הסמוכים, שאף בהם נמצאו אותה שעה נשים וילדים. בגלל מציאותם של אלה, ונוכח הודעתה החד־משמעית של האשה המינקת, הוחלט שלא לפעול כמקובל, ולא לטהר את הכוכים ע"י זריקת רימונים ויריית צרורות מתת־מקלעים.

כאשר הסורקים הגיעו כבר למורד הגבעה, יצאו לפתע מחבלים אחדים מתוך שנים מהכוכים – הכוך הקיצוני הסמוך לסורקים והכוך שבו היניקה הבדווית את ילדה – והחלו מטירים אש מנשק אוטומטי לעבר הצנחנים. שני הקצינים והסמל נפגעו מהאש ומתו תוך דקות מפצעיהם החמורים. חבריהם החלו מחזירים אש ורודפים אחר המחבלים. כתוצאה מכך נהרגו שבעה מחבלים, ברשותם נמצאו שתי בזוקות, פצצות בזוקה, חומרי נפץ, רימונים, כלי־נשק אוטומטיים ומזון.

המחיר ששילם צה“ל במירדף זה היה יקר. פעם נוספת עמדה על הפרק שאלת התנהגותה של האוכלוסיה המקומית בשטחים. כעבור זמן־מה נשאל מתאם־הפעולה בשטחים תת־אלוף שלמה גזית, ע”י מערכת עתון “במחנה” שאלה רבת־משמעות, שתנוסח כך: “יש הטוענים שמדיניות היד הרכה מגבירה את שיתוף הפעולה של הערבי בשטחים עם המחבלים. ערבי זה נתון בהתלבטות קשה. אם ישתף פעולה עמנו – הוא צפוי לזעמם של ארגוני המחבלים. אם יסייע להם – אולי יפוצץ ביתו וספק אם ייכלא. האם היד הרכה אינה מאלצת אותו להיכנע למחבלים, שסכנתם מרובה ושבסופו של דבר הם קרובים אליו ולעיתים נערצים על־ידיו”?

גזית השיב על כך כדלקמן: “ארגוני החבלה אינם יכולים לעשות הוצאות־להורג המוניות. אם יעשו זאת יאבדו את אהדת הציבור שבתוכו הם רוצים לפעול ולמצוא מחסה. מה שאנו דורשים מהם, אינו מאיים עליהם בפסק־דין מוות מצד המחבלים. אנו לא דורשים מהם להרוג, או לתפוס או להסגיר או להלשין על מחבלים. אנו מבקשים מהאוכלוסיה המקומית רק דבר אחד, לשכנע את המחבלים כי פעולה נגד ישראל ונגד נשים יהודיות שבאות לקנות בעזה, פוגעת גם בהם בעצמם, בחייהם ובפרנסתם. הרימונים הרגו כבר ערבים רבים, על אף שכוּונו נגד יהודים. אנו מעוניינים רק שהאוכלוסיה תאמר למחבל: צא אל הכבישים, אל ההרים, אל כל מקום אחר. אל תפעל מתוך השכונה שלי, הרחוב שלי והפרדס שלי. זהו שיתוף הפעולה שאנו תובעים מהם ושהם חייבים לתת”…

סיכם גזית: “איזור הר־חברון היה תמיד מוקד של פעולות טירור, שגברו בגלל סיבות שונות. המחבלים שהגיעו לאיזור, השתייכו בצורה כלשהי לאחת המשפחות, לאחד השבטים או הכפרים וזכו לסיוע ולאו דווקא בגלל משמעת השבטים. איש לא פצה פה ולא הסגיר. עלינו להפעיל את אמצעי הבטחון הדחופים ולו גם את החריפים שבחריפים, כדי לאפשר תנועה צבאית בשטחים”.

דבריו של תת־אלוף גזית נאמרו זמן קצר לאחר שצה“ל העניש תושבי הכפר חלחול, שתושביו שיתפו פעולה עם כנופיית מחבלים שהסתתרה בכפר ולא דיווחו על הימצאה לשלטונות הבטחון. המחיר שקבע צה”ל לאי־שיתוף הפעולה – פיצוץ 18 בתים בכפר.

אמצעי גמול חדשים נולדו; ענישה סביבתית, ביצוע הבכורה שלה נתקל בתגובות חריפות של אישים בישראל ומחוצה לה. איש מהמסתייגים לא הציג פתרון משלו לבעייה החמורה.

שבועות מיספר לאחר נפילתם של קציני הצנחנים סמסון וקפלן, נזדמן לי להרצות בפני פלוגת טירונים של הצנחנים על הנושא: “המלחמה אחר המלחמה”. הם ישבו מולי בבסיסם אי־שם בבקעה, זקופים, דרוכים, עייפים קמעה. אך נכונים בהחלט לשמוע, להעיר, לשאול ולהתווכח.

ההרצאה כללה באורח טבעי, דיון על הפשיטות של צה"ל ועל אמצעי התגובה של שלטונות הבטחון נגד המחבלים ובה הובלטו הערכים המקודשים של הלוחמים הישראלים:

המפקד צועד בראש אנשיו.

אין משאירים חברים נפגעים בשטח.

אין פוגעים באזרחים חפים מפשע.

דווקא הנקודה האחרונה המריצה את הנוכחים לקחת חלק פעיל בוויכוח הנוקב שהתעורר לאחר ההרצאה.

“אם זה צודק שחיילים ישראלים יסכנו את חייהם בפעולות כדי לשמור על חייהם של האזרחים, בהם נתקלו במהלכן”? שאל אחד.

“היו כבר מקרים שבהם נפגעו לוחמים שהאמינו לאזרחים. רס”ן סמסון ורס“ן קפלן נפלו בבקעה לאחר שמחבל יצא מפתח מערה שבפתחה ישבה ערביה עם תינוקה. לוחם אחר נפל בפעולת גמול בלבנון כאשר אזרח החביא מחבל. האם זה צודק”? הוסיף חברו.

“למרות שאני חבר משק ספר, אני חושב שעקרון שמירת חיי אזרחים הוא מקודש ושייך לטוהר הנשק של צה”ל" ענה טירון שלישי.

אחר כך התפתחה שיחה עירנית חריפה. אחד החיילים ביקש לשמוע פרטים על הכפר דיר־יאסין, שני העיר כי פעולת הגמול בקיביה הטילה כתם על מבצעיה (יחידת “101” השתתפה באורח פעיל בפעולה זו) ושלישי הביע דעתו לפיה פרשת כפר־קאסם עוררה הדים שליליים בעולם הגדול.

“במלחמה ובמצב בטחוני מסויים עלולים לקרות מקרים שאין המוסר מחייבם, נוסח הכפר הוויטנאמי “מאי לאין”, הסברתי “אך בצה”ל אסור שדברים כאלה יקרו. צה”ל גאה ברמתו המוסרית הגבוהה ובטוהר נשקו".

הויכוח התחדש לאחר־מכן ביתר שאת. נושאו המרכזי: “האם לוחם ישראלי צריך לסכן את חייו כדי לשמור את חייו של ערבי החשוד בשיתוף פעולה?”

רובם השיבו על כך בחיוב. אחדים ערערו על קביעה זו וטענו כי יש להבדיל בין אזרחים ערבים לבין אזרחים המשתפים פעולה עם ארגוני הטירור.

כיצד תבוצע הפרדה זו? על כך לא היתה בפיהם תשובה חותכת.

קצין החינוך של צה"ל, אלוף־משנה יצחק (טולקה) ארד הסביר לי, בתשובה לשאלתי: “הביטוי המעשי ללחימה מתוך הכרה ולא מתוך שנאה – כפי שאנו מחנכים את חיילינו הוא בכך, שאנו נלחמים רק במי שמנסה לפגוע בנו. מטרת לחימתנו, היא להביא להפסקה, או להפחתה בלחימתו של האוייב נגדנו. מאחר שאין לנו כל כוונה להשמיד סתם ערבים, אין לנו עניין שלא לדבר על הבחינה המוסרית”.

ומה דעתו של קצין־החינוך הראשי של צה"ל על מקרים של פגיעה בחיילינו, כתוצאה משיתוף פעולה של אזרחים “חפים מפשע” כביכול?

הוא השיב: “כאשר קורים מקרים מעין אלה, יש ואנו מגיבים במחשבה כי היינו יכולים למנוע קרבנות מצידנו, לו היינו מחליטים שלא להתחשב במיגבלות שאותן ציינו קודם. אולם במחשבה שניה, אנו מבינים כי לו היינו מאמצים לנו שיטה של מלחמה בלתי מבוקרת, ללא הבחנה, אולי לא היו נפגעים חיילינו במקרה זה או אחר, אבל לטווח ארוך היה הדבר עולה לנו בקרבנות רבים יותר”.

 

פרק יא: ביטול הסכם הפסקת האש    🔗

בחודש אפריל 1969 הודיעה מצרים כי היא רואה את הסכם הפסקת שביתת־הנשק שנכנס לתוקפו בתום מלחמת ששת הימים, כבטל ומבוטל. במקביל הכריז נשיא מצרים עבדול נאצר, כי ארצו שומרת לעצמה את הזכות לפגוע במטרות אזרחיות בישראל.

במועד זה החלה בגיזרה המצרית מלחמה לכל דבר, שזכתה לכינוי “מלחמת ההתשה”. תכליתה של מלחמה זו, כדברי המצרים, היתה להתיש את כוחה של ישראל, לפגוע בכושר עמידתה, לערער את המוראל של האזרחים ולגרום לה אבידות בנפש.

ראשיתה של “מלחמת ההתשה” לא היתה נעדרת תכססנות פוליטית שקופה. עד מהרה התברר שהמצרים החלו פותחים באש רצופה בגיזרת התעלה דווקא בשעה שנציגי ארבע המעצמות הגדולות התכנסו בניו־יורק כדי לדון בענייני המזרח התיכון. מטרתה של מצרים היתה להפגין אחדות ערבית הקיימת כביכול בכל הנוגע לדרישת מדינות ערב לנסיגת ישראל ל…גבולות 1947 (גבולות החלוקה של האו"ם). היה נוח, איפוא, ליצור אווירת מלחמה כדי ללחוץ על המעצמות. לאווירה זו תרם, ללא ספק, חיזוקו של הצי הסובייטי במזרח־התיכון ע“י שתי סיירות טילים וארבע צוללות. מטה נאט”ו בנאפולי טען אמנם, כי הצי האמריקני ה־6 לא שינה את עמדותיו כתוצאה מכניסת יחידות הצי הסובייטיות החדשות למזרח התיכון, מאחר שהוא חש עצמו חזק יותר, אך משקיפים בינלאומיים לא נמנעו מלהיכנס להערכה צבאית פוליטית שלפיה כוחות הצי הסוביטי יכולים בהחלט לתמוך בדרך זו או אחרת ב“תנועות שחרור לאומיות”. לשם כך אף הוקם בסיס עורפי נוסף בלטקיה שבטורקיה.

הפסקת שליחותו של יארינג לזמן בלתי מוגבל, לאחר שזו הגיעה למבוי סתום וקבלת־הפנים החגיגית שערך נשיא ארה"ב – ריצ’רד ניכסון לחוסיין מלך ירדן, היו רק שלוחות נוספות של המאבק המדיני הבינלאומי. רק מעטים האמינו בפתרון מדיני לסיכסוך במזרח התיכון. בחלל האוויר ניסרה אווירת מלחמה, שהדיה הגיעו לרחוב הישראלי.

העיתון האמריקני “ואשינגטון פוסט” צירף נתונים משלו לנתונים שהוכנו ע“י המכון הבריטי לעניינים אסטרטגיים ופירסם דו”ח על מאזן הכוחות במזרח־התיכון.

הדו"ח קבע, בין השאר:

לישראל צבא סדיר הכולל 22 אלף חיילים וחיילות. צבא המילואים המשולב, יכול להגיע לכמות של 300 אלף חייל תוך 48 עד 72 שעות, ע"י גיוס היחידות השונות באמצעות סימני־צופן.

כמות הטנקים שבידי ישראל נאמדה ב־1,200–1,000 לפי החלוקה הבאה:

300 “פאטון”, 400 “סנטוריון”, 120 “ט־54” ו“ט־55” (טנקים סוביטיים שנלקחו כשלל) ו־200 טנקים “שרמן” ו“סופרשרמן”. מיספר התותחים הניידים מגיע ל־300. לצה"ל מאות תותחים אנטי־טנקים המורכבים על גבי ג’יפים וכן טילים אנטי־טנקים וכמות בלתי מבוטלת של תותחי נ.מ. במקביל קיבלה ישראל למעלה מ־100 משגרים של טילי “הוק”.

חיל־הים הישראלי כולל 3,000 חיילים סדירים ו־4,000 חיילי מילואים. כלי השיט של ישראל: ארבע צוללות, משחתת אחת, פריגטה נגד־מטוסים, אניית לווי, ארבע נחתות, תשע ספינות טורפדו, ארבע ספינות נגד התקפה ימית ותריסר ספינות תותחים מהירות. חיל האוויר הישראלי כולל – 8,000 חיילים בשירות חובה ו־7,000 בשירות מילואים. בידי ישראל 300 מטוסי קרב, 25 מטוסי “פנטום” (מתוך ה־50 שהוזמנו), 48 מטוסי קרב־הפצצה “סקייהוק”, 65 מטוסי “מיראז' 3” (אחדים מהם נושאים טילי ר־530), 12 מטוסי קרב־יירוט “סופר מיסטר”, 35 מטוסי קרב־הפצצה “מיסטר 4”, 35 “אורגן” ו־65 מטוסי אימון “פוגה מגיסטר”. כמו כן, שתי טייסות “נורד” ו“סטארטוקרוזר”, מטוסי תובלה בינוניים ו־50 הליקופטרים. טייסי חיל־האוויר הישראלי הם בעלי כושר מיבצעי בלתי רגיל, הן בקרבות אוויריים, הן בהפצצה והן בסיוע טקטי לכוחות הקרקע בעת הקרב".

למצרים הצבא הסדיר הגדול ביותר במזרח התיכון הכולל למעלה מ־220 אלף חיילים. לחיל האוויר המצרי למעלה מ־400 מטוסי קרב (100 מטוסי סילון על־קוליים “מיג 21”, 120 מטוסי קרב “מיג 15” ו־“מיג 17”, 90 מטוסי קרב ותקיפה – “סוחוי 7”, 30 מפציצים קלים, טייסות “אליושן 28”, 12 מפציצים כבדים “טופולוב 16” וכן הליקופטרים, מטוסי אימון ותובלה במיספר בלתי ידוע. למצרים 250 טייסים, אך רק 50 מהם הינם טייסים מעולים ומאומנים היטב.

גייסות השריון של מצרים מונים 800 טנקים בינוניים מתוצרת ברית־המועצות ו־50 טנקים אמפיביים. כן מחזיקה מצרים ב־900 נושאי גייסות. במצרים מפוזרים למעלה מ־300 טילי קרקע־אוויר סוביטיים מדגם “ס.א.2” המיועדים להפלת מטוסים מגביהי טוס ו־50 טילי קרקע־קרקע לטווח של עד 80 ק"מ.

הצי המצרי כולל 12 צוללות, 20 ספינות סיור מצויידות בטילי “סטיקס” נגד אוניות, 6 משחתות ואניות ליווי וסיור.

הצבא הסורי כולל 70 אלף חיילים. לרשותו חיל אוויר הכולל 145 מטוסי קרב (55 “מיג 21”, 70 “מיג 15” ו“מיג 17”, 20 “סוחוי 7”, ומטוסים אחרים לסוגיהם. גייסות השריון כוללים 450 טנקים ו־5,000 נושאי גייסות. חיל הים הסורי מתבסס על 6 ספינות סיור ולווי.

לעיראק כ־80 אלף חייל (15 אלף מהם מוצבים דרך קבע בירדן). למרות העדר גבול משותף עם ישראל רואה עיראק את עצמה במצב מלחמה עם ישראל. חיל האוויר העיראקי מונה 6,000 חיילים. צי המטוסים כולל 213 מטוסי קרב (60 “מיג 21”, 45 “מיג 17”, ו“מיג 19”, 10 מפציצים קלים “אליושן” 28 ו־8 מפציצים בינוניים מדגם “טופולוב 16”. כן כולל חיל־האוויר העיראקי 50 מטוסי תקיפה בריטיים מדגם “האנטר” ו־20 מטוסי אימון סילוניים. לרשות גייסות השריון 480 טנקים סובייטיים, 95 טנקים בריטיים ו־44 טנקים אמריקניים.

לירדן צבא הכולל 55 אלף חיילים; עיקר כוחה בחיל־היבשה. חיל האוויר כולל 11 מטוסי סילון “האנטר”, ולהק של מטוסים אמריקניים “פ 104”. לגייסות השריון של ירדן 320 טנקים ו־350 נושאי גייסות משוריינים.

האם היה בו במאזן הכוחות כדי לעורר חששות?

לקראת יום העצמאות של שנת 1969, השיב שר הבטחון, משה דיין, על שורה של שאלות שהוצגו לו ע“י צוות מיוחד של “במחנה” וגלי צה”ל. אחדות מהתשובות דיברו בעד עצמן.

בתשובה לשאלה: “האם צפויה, לדעתך, עוד מלחמה כוללת עם הערבים בעתיד הנראה לעין”? השיב:

“בעתיד הנראה לעין לא ואני רוצה להסתכל כאן בעיני רק על החודשים הקרובים. אינני חושב שהערבים מסוגלים – והרי עלינו בכלל לא מדובר – לצאת בקיץ זה למלחמה כוללת. הם יכולים, וייתכן שיעשו זאת, לחמם את החזית. אולי לנסות גם פשיטות קומנדו, אבל, אשר למלחמה כוללת, אינני חושב שהם במצב שיוכלו לעשות זאת שוב בקיץ זה”.

שר הבטחון נשאל גם: “הערבים טוענים שהזמן פועל לטובתם. זהו בעצם, הבסיס להכרזות נאצר שעדיין לא הגיע הזמן למלחמה. מהי תגובתך?”

וכך השיב: "לגבי הטווח הקרוב, נכונה מסקנתו של נאצר, שעדיין איננו מוכן למלחמה. כאשר הוא בודק את מצב צבאותיו ואת התוצאות של ההתנגשויות המקומיות, נאמר של חילופי האש האחרונים ליד תעלת סואץ, הוא מגיע למסקנה שעדיין לא הגיע הזמן לחידוש המלחמה.

אני מניח שכוונתו בראש ובראשונה לעדיפות אווירית כמותית ואולי גם איכותית, שאין לו יכולת לצלוח את התעלה. אשר לטווח ארוך – אינני יודע איך בנויה המחשבה של נאצר, שהזמן פועל לטובתו".

סיכם שר הבטחון: “עלינו לקיים עירנות מתמדת ונכונות נפשית לאומית, המתבטאת גם בתכונות של האומה לתת כסף ואמצעים, לשעבד את המשק, לתת לבטחון את העדיפות הראשונה, כמו מדינה במלחמה. רק מדינות שנוהגת כאילו היא נמצאת במלחמה, יכולה באמת לרכז את כל המאמצים והמשאבים שלה, גם מבחינה נפשית – ואז תוכל לעמוד במקרה שתותקף. היו מדינות שהיו להן אמצעים אבל היו בהן אדישות וחוסר נכונות מספקת להילחם בחירוף נפש והן לא עמדו”.

 

פרק יב: קו בר־לב עומד במיבחן    🔗

במחצית חודש אפריל, כאשר “מלחמת ההתשה” היתה עדיין בחיתוליה, הגבירו האמריקנים והסוביטים את קצב המגעים החד־צדדיים ביניהם, בנסיון נוסף להתגבר על הקיפאון שהשתרר בפגישותיהם של נציגי ארבע המעצמות.

דיפלומטים מערביים שונים טענו כי הסוביטים רמזו כי מוסקבה אינה עומדת עוד על כך שנסיגתו של צה"ל מהשטחים תקדים את הסכם השלום. הם טענו גם כי ברית־המועצות לא תתנגד לתיקוני גבול קלים במסגרת הסדר שלום בין ישראל וירדן וברי לה כי רמת־הגולן נכללת אף היא בהסדר השלום.

כעבור זמן מה יתברר כי היו אלה “תמרונים” סוביטיים מקובלים.

שר־החוץ האמריקני, ויליאם רוג’רס, שיתגלה במרוצת החודשים הבאים כבעל תוכניות מקוריות העשויות לזרז את בוא השלום, הכריז באותה עת, בנסותו להצדיק את המגעים הדו־צדדיים: “ארצות־הברית אינה מעורבת במזרח התיכון מבחינה צבאית, אולם קיימת סכנה מתמדת שהיא תסתבך בסיכסוך חדש בין הישראלים והערבים”.

עמדתו הברורה והחד־משמעית של ה“סטייט דיפרטמנט”, השתקפה בדברים אחרים שהשמיע רוג’רס. “אומות קטנות יכולות לפעול לפעמים במידה של פזיזות בזירה הבינלאומית”, אמר שר החוץ האמריקני, “אולם מדינות רבות־עוצמה חייבות לגלות מידה רבה של התאפקות”.

המלך הירדני, חוסיין, ניצל את ה“הרפייה” הקלה במדיניות החוץ האמריקנית כדי להכריז בעת ביקור רשמי בניו־יורק כי “נותר זמן מועט מאוד. בעתיד הקרוב ביותר מוכרחה להיות התקדמות לקראת שלום, כי אחרת תהיה תנועה לקראת מלחמה”.

במסיבת עתונאים מאולתרת נשאל חוסיין: “באילו גבולות תכיר?” חוסיין: “גבולות צודקים הם גבולות החלוקה של 1947. אולם אני מוכן לנהוג ברוחב־לב ובמקרה של פשרה להכיר בגבולות ה־4 ביוני, אך לא יותר מזה”. תשובות נוספות שלו זכו אף הן לפרשנות.

שאלה: “האם אתה בעד פתרון כפוי”?

חוסיין: “לא הישראלים ובודאי שגם אנו, לא נוכל לקבל פתרון כפוי. מה שאנו רוצים הוא פתרון אידיאלי כזה, שיכפה את עצמו בזכות עצמו”.

שאלה: “מה יהיה גורלה של ירושלים?”

חוסיין: “ירושלים היא עיר ערבית. היא היתה כזאת והיא כזאת גם עתה. ירדן לא תוותר לעולם ובשום פנים ואופן על ריבונותיה בירושלים. מוטב שכולם ידעו דבר זה, למען לא יהיו אשליות. עם זאת יכול אני להבטיחכם, כי כאשר תחזור העיר לריבונותנו, תהיה עיר של שלום וחופש”.

שאלה: “ארגוני הטירור הפלשתינאים מתנגדים לתוכנית השלום שלך. האין, איפוא, כל ערך להכרזתך בנסיבות הקיימות?”

חוסיין: “הארגונים הטרוריסטיים אינם צד למגעים המדיניים, הנערכים בין מדינות ריבוניות. זוהי בעיה ערבית פנימית, שתוסדר בבוא העת, בינינו הערבים לבין עצמנו”.

בגיזרת תעלת־סואץ חודשו בימים הבאים קרבות ארטילריים. המצרים התרברבו כי האסטרטגיה הישראלית מקילה למעשה על התוכנית לחציית התעלה ע"י כוחות מצריים, עליהם יוטל לכבוש בבוא העת בחזרה את “השטחים האבודים”. “כוחה של ישראל הולך ומשתחק ועמדותיה נחלשות בקרבות הארטילריים הבלתי פוסקים”, התרברבו הדוברים המצרים.

אותה שעה לא עמד עדיין הפיקוד המצרי בגיזרת התעלה על מלוא ההיקף של עבודת הביצורים הישראלית. במטרה לצמצם את מספר הנפגעים, בעיקבות החרפת ההסלמה, הורה מפקד הכוחות המשוריינים בסיני, אל"מ שלמה (צי’ץ) להט, למפקדי כוחות־המשנה לזרז את עבודות ביצור המעוזים וסלילת הדרכים הפנימיות. לשם כך הובאו לקירבת התעלה דחפורים גדולים. עובדים אזרחיים התנדבו להגביה את הסוללות, להקים בסיסים עורפיים, לסלול כביש גישה למעוזים ולהעמיק את החפירות.

כל ההכנות היו מיועדות להגביר את בטיחותם של חיילי צה"ל באיזור. “קו בר־לב” – עמד לפני השלמתו וביצורו.

בינתיים החישה מצרים את קצב פינוי האוכלוסיה האזרחית מפורט־סעיד. עד לתחילת הפינוי היו בעיר למעלה מרבע מיליון נפש. בעידודם של המצרים הלך והצטמצם מיספר התושבים במידה רבה. לא קשה היה לנחש את הסיבה שלאחר פינויים הכמעט מוחלט של האזרחים (פרט לעובדי השירותים החיוניים), היה בכוונת המצרים לחמם את גיזרת האש לאורך קו התעלה כולו, מפורט־תאופיק בדרום ועד לנקודה השוכנת במרחק של כ־14 ק"מ צפונית לפורט־סעיד. ואמנם כך היה.

לאחר השלמת הפינוי הוחשו תותחים סוביטיים ארוכי־טווח לאיזור התעלה. במשך עשרה ימים רצופים התנהלו קרבות ארטילריים כשמטרתם העיקרית של המצרים להרוס את “קו בר־לב” ולמנוע משיירות אספקה ישראליות להגיע אל יעדן.

ב־23 באפריל נשבה חייל צה“ל, אדמונד אהרון, ע”י אנשי קומנדו מצרים שצלחו את התעלה והגיעו לשטח המוחזק ע"י ישראל. בכך התקיימה תחזיתו המוקדמת של שר־הבטחון, אשר צפה ימים מיספר קודם לכן פשיטות מצריות מעבר לתעלה. נתברר כי הכוח המצרי חצה את התעלה בסיוע סירות קטנות, המצויידות במנועים שקטים. סירות אלו גררו אחריהן מיספר סירות גומי, עליהן הוטען הציוד.

היתה זו הצליחה השלישית תוך יומיים. בשתי הפשיטות הקודמות ניסו חוליות מצריות לחדור למוצבים באיסמעיליה וראס־אל־עיש. בצליחה השלישית, לא הרחק מקנטרה, נפגעו מספר חיילים ישראלים ונלקח, כאמור, שבוי.

כדי להבליט את נצחון הפשיטה המצרי ביקר למחרת נשיא מצרים בבית חולים צבאי מצרי בו אושפזו שני חיילים מצרים שנפצעו בפשיטה.

חדירותיהן של היחידות המצריות גרמו – במידה מסויימת – לעירעור המוראל בעורף. אזרחי המדינה ש“פונקו” על הצלחות בלתי פוסקות של צה“ל, לא יכלו לשאת את העלבון הצורב של חדירה למוצבים ותקיפתם ע”י חיילים מצרים. ההנחה שבמלחמה הכל יכול לקרות ובגיזרת התעלה לא היתה יותר הפסקת אש – לא “עוכלה” ע"י דעת הקהל. אפילו האבידות שנגרמו לפושטים המצרים לא סייעו להרגעת הרוחות. הסיבה העיקרית נתגלתה עד מהרה: גל שמועות עכורות ובלתי מדוייקות פשט בארץ. כך או אחרת דבר אחד ברור היה: פשיטותיהם של אנשי הקומנדו המצרים הכניסו מימד חדש למצב ההולך ומידרדר באיזור התעלה. לא בכדי הגדיר את המצב כך אחד הפרשנים המדיניים הידועים: “פרשת יחידות הקומנדו הצולחות את התעלה, הוא עניין חמור לא רק בתוצאה, אלא ואולי בעיקר – במהותה. שכן, בכך יש ביטוי יותר מאשר בהרעשה הארטילרית, לחלומם של שליטי קהיר לכבוש בחזרה את הגדה המזרחית של התעלה. הרעשת השבועות הקודמים לא באה אלא על מנת להתיש כביכול את כוח ההתנגדות הישראלי, לקראת השלב הבא, בו אנו נמצאים כעת – הנסיון לצלוח ולחדור אל תוך השטח המוחזק בידינו וגם זה, כפי הנראה, בחינת חזרה כללית לקראת נסיון מקיף ותקיף יותר לצלוח את התעלה בנקודה זו או אחרת, ולהקים ראש גשר מצרי על הגדה המזרחית”.

ישראל לא נשארה אדישה לפשיטות. כדרכה היתה תגובתה מהירה, קשה ובמקום שלא ציפו לה. מטוסי חיל האוויר הישראלי תקפו שתי תחנות מכ“ם מצריות בשטח ירדן, הרסו אותן כליל וגרמו אבידות לחיילים שהפעילו אותן. באותה הזדמנות נהרסו גם שני בסיסים של הפת”ח ששכנו בסמוך. למרבה הצער נפגע בעת התקיפה מסיבות שלא היו ברורות אותה שעה, אחד ממטוסינו. טייסו, רב־סרן נפתלי פורת, נהרג במקום. היה זה מחיר יקר עבור התקיפה.

בסוף חודש אפריל גילה העתון הלונדוני “דיילי מייל” כי מצרים וישראל האיצו את קצב המחקר שלהן, בשטח הלוחמה הביוכימית ואת קצב אגירת הגזים, מתוך חשש שהצד שכנגד יהיה הראשון אשר ישתמש בפצצות גז. סיפר העתון: “שתי המדינות שומרות בסודיות גמורה על מצב מלאי הגזים שלהן. חלק גדול של חיל המדע בצה”ל עוסק בענייני לוחמה כימית – ולא כל עבודתם מיועדת לצרכים הגנתיים… ישראל ומצרים מייצרות טילים בליסטיים, המסוגלים לשאת מיטען חומרי־נפץ או גז. פצצות הגז יכולות להתפוצץ בגובה של אלפיים מטר באוויר ולשחרר גז המסוגל להמית אוכלוסיה של עיר שלמה.

גזים חדשים אלה הם בעלי עוצמה פי אלפיים מ“גז החרדל” שהצבא המצרי השתמש בו בתימן לפני שלוש שנים". “בכל מלחמת גזים, יזכו הישראלים ליתרון, בשל הרוח המזרחית הנושבת בדרך כלל באיזור הסואץ. נוסף על כך ירי הטילים הישראליים הוא מדוייק הרבה יותר מזה של המצרים…” סיכם העתון.

 

פרק יג: שלבי המלחמה בישראל    🔗

יום העצמאות ה־21 להקמת המדינה, נתן הזדמנות לערוך חשבון־נפש יסודי ומקיף. רבים נזכרו כי ביום־העצמאות ה־19 של המדינה ב־1967 היתה השאלה המרכזית: האם תוכל ישראל לעמוד נגד התקפה ערבית מוחצת?

הפעם נשאלה שאלה מסוג אחר לגמרי: האם הגיע המועד שבו תוכל התקפה ישראלית נוספת על הארצות הערביות – נוסח מלחמת ששת־הימים – לגרום להפלת ממשלותיהן?.

השוני בין שתי השאלות הללו לא היה כמובן רק בניסוח, אלא גם ואולי בעיקר – שיקף מצב שונה מן הקצה.

מלחמת־ששת־הימים שינתה את יחסי הכוחות בין ישראל ושכנותיה, בעיקר כתוצאה מהשינויים הגיאוסטרטגיים. לפני מלחמה זו האמינו השליטים הערבים ביכולתם להכריע את ישראל במהלומת מחץ על מרכזיה האזרחיים והצבאיים. דבר זה הפך לבלתי אפשרי לאחר תוספת השטחים. המטרות הישראליות התרחקו ואילו מטרותיהן של ארצות ערב בכלל, ומצרים בפרט – התקרבו.

הפרשן האווירי סא“ל (מיל.) אלי פינגרש הסביר זאת כך, בתשובה לשאלתי: “עד למלחמת־ששת־הימים נזקקו מטוסים מצריים ל־12 דקה כדי להגיע משדה התעופה של אל־עריש – לתל־אביב. מאז השינויים בגבולות זקוקים אותם המטוסים ל־30 דקה טיסה בקירוב, כדי להגיע לאותן המטרות בישראל. מטוסים מסוגים אחרים לא יכולים בכלל להגיע למטרות אלו. מצד שני נתיב הטיסה של המטוסים הישראליים התקצר בהרבה. לפני מלחמת־ששת־הימים היה צורך לעשות מרחק של 400 ק”מ עד למטרות המצריות – עתה יש צורך במיספר דקות בלבד”.

לאמיתו של דבר, לא שקטו ארצות ערב על השמרים. עובדה יסודית, שעוררה מסקנות ברורות לגבי כוונותיהן האמיתיות, היתה קשורה בהקמת שתי חזיתות:

החזית המזרחית, שכללה את ירדן, סוריה ועיראק. במסגרת היערכות זו הסכימה סוריה לכניסת כוחות עיראקיים לשטחה וירדן – לכניסת כוחות סוריים, בנוסף לכוחות העיראקיים שכבר חנו בה.

החזית הדרומית – בגיזרת התעלה, שחוזקה ע“י כוחות אלג’יריה. הטקטיקה של ארצות ערב היתה ברורה: מאחר שאי־אפשר, להכריע, כאמור את ישראל, במהלומת מחץ, מוטב, איפוא, להתיש את כוחה ע”י גרימת מיספר מכסימלי של אבידות לצה"ל.

דברים ברורים בנושא זה נכתבו ע"י איש אמונו של נאצר, חסנין הייכל, באחד ממאמריו השבועיים בעתון בחודש אפריל 1969: “אם לומר את הדברים כללית ובפשטות, הרי המערכה, אשר אנו נוקטים ושאותה אני מתאר לעצמי על גורמיה וצרכיה, צריכה להסב לצבא הישראלי תבוסה צבאית בלתי מעורערת. זוהי מערכה שתאפשר לכוחות הערבים המשתתפים בה, להרוס, למשל שתים או שלוש דיוויזיות מהצבא הישראלי, להשמיד 10,000 עד 20,000 חיילים שלו ולאלץ אותו לסגת מהעמדות שהוא יושב בהן לעמדות אחרות שמאחוריהן ולו גם בריחוק קילומטרים ספורים. אני דן אם כן במערכה ולא במלחמה כולה. אני מדבר על מערכה מוגבלת והמערכה אומנם מוגבלת באופיה, אני מדבר על המערכה האמיתית שתסב לצבא הישראלי תבוסה בלתי מעורערת. אם תתרחש מערכה אמיתית כזאת, אזי עשויה השפעתה הפסיכולוגית, נוסף על תוצאותיה החומריות, לתקן את “מאזן האימה והבטחון” במאבק הערבי־ישראלי לטובת הערבים ולרעת ישראל בצורה וודאית ואולי מכרעת”.

נאצר עצמו הכריז: “עתה נשתנתה התמונה. אנו תובעים דין וחשבון מהחייל שלנו בחזית, אשר רואה את דמותו של האוייב ואינו יורה בו”.

באותה הזדמנות, הוא גילה גם כי ברית־המועצות מספקת למצרים נשק לפי צרכיה, מבלי שתלחץ על מקורותיה הכספיים הקיימים המוכנים לנשיאה בעול המלחמה (“די אם אציין כי השגנו מברית־המועצות את כל הנשק שברשותנו עתה ועדיין לא שילמנו פרוטה אחת. קיבלנו את המשלוח הראשון של הנשק מברית־המועצות ללא תמורה” גילה נשיא מצרים).

מזכירו הצבאי של שר־הבטחון, תת־אלוף יהושע רביב, טרח להסביר במאמר מקיף שפירסם ב“מערכות” תחת הכותרת: “בטחון ישראל בשנה השלישית למלחמת ששת־הימים”. את שלבי הפעולה האסטרטגית המצרית כלפי ישראל, המבוססת על שלושה שלבים עיקריים, שמגמתם פתרון הבעייה באמצעות מלחמה.

החזקת המעמד שלב המיועד לשיקום הצבא המצרי ופעולה מקיפה למניעת יצירת עובדות נוספות ע"י ישראל.

הארתעה השלב שלאחר בניית העוצמה ההגנתית, שמטרתו לבצע את מדיניות ההגנה המונעת.

השחרור סיום בנייתה של העוצמה ההתקפתית ותחילתה של המלחמה להחזרת השטחים.

במרוצת הזמן נוספו 2 שלבי־משנה, לאחר שהתברר לשלטונות המצריים כי לא הכל פועל על־פי התוכנית.

השלב הראשון נמשך בפועל מאז תום מלחמת ששת־הימים ועד חודש אוגוסט 1968. בפרק זמן זה נערכו קרבות על רקע הנסיון למנוע התבססות צה“ל בפורט־פואד וחופש השיט בתעלה. מספר נפגעי צה”ל בחודשים אלה (כולל נפגעי המשחתת “אילת” שטובעה באוקטובר 1967) הגיע ל־81 חללים.

השלב השני החל בסוף חודש אוגוסט 1968 ונמשך עד סוף חודש אוקטובר של אותה שנה. בשלב זה החלה “ההגנה המונעת” האקטיבית של המצרים אשר כללה בעיקרה הפגזות ארטילריות וחדירות לצורכי מיקוש. מספר החללים הישראלים הגיע ל־29. עשרות אחרים נפצעו.

ארבעת החודשים הבאים (נובמבר 1968 – מרס 1969) כללו צליפות בלתי פוסקות מהצד המצרי. ישראל מצידה לא נשארה בחיבוק ידים והגיבה בשורה של פשיטות מעבר לגבול שהציגו את הצבא המצרי בכל חולשתו. כתגובה לכך חיזקו המצרים את יחידות הקומנדו שלהם. אבידות צה"ל הסתכמו ב־5 חללים ועשרות פצועים.

השלב הרביעי החל מראשית חודש מרס 1969 ונמשך עד 20 ביולי של אותה שנה. בשלב זה, שעוד ידובר בו בפרקים הבאים נפלו 61 מחיילינו ומאות נפצעו.

שלב זה סימל, למעשה, את ביטולה של הפסקת האש מצד המצרים וביטא את העובדה הפשוטה: בחזית התעלה פרצה מלחמה לכל דבר על כל הכרוך בה.

מלחמה זו לא היתה מסוג המלחמות שצה“ל הורגל להן: קצרות, מהירות ומוחצות. היתה זו מלחמה ממושכת של יום־יום ושעה־שעה, כאשר על חיילי צה”ל הוטל להתחפר ולבצע פעולות הגנה היקפית.

אף־על־פי־כן היה ברור כי בהערכת מצב רציונלית ורצינית של יחסי הכוחות במזרח התיכון, הופיעה ישראל לא רק כמדינה החזקה ביותר באיזור, אלא גם כמדינה המסוגלת לנהל בעת ובעונה אחת מלחמה כוללת עם כל שכנותיה ואף לעמוד בה בהצלחה.

היטיב להגדיר זאת הפרשן לענייני הגנה של העתון הלונדוני “טיימס”, צ’ארלס דאגלס־יום, בעיצומה של מלחמת ההתשה: “המחזור היומי של חילופי אש ארטילרית לאורך גבולותיה החדשים של ישראל והמחזור היומי של פעולות טירור וגמול אינם משנים באורח יסודי את מאזן הכוחות בין שני הצדדים. מבחינה גיאוגרפית – בטוחים עתה גבולותיה של ישראל יותר מאשר בכל תקופה אחרת בתולדותיה. מבחינה טכנית יש לכוחותיה המזויינים של ישראל עליונות באיכות ובמניעי המלחמה, על אלה של אויביה האפשריים. מבחינה מיספרית ובאמצעות דרכי התקשורת הפנימיות שלה, מסוגלת ישראל כפי שהיה תמיד בעבר, לרכז כוח גדול יותר בכל נקודה שהיא נגד אויביה שמסוגלים הם לגייס נגדה”. סיכם הפרשן הצבאי הנודע: “יתכן שהמצרים יחדשו מלחמה רבת־היקף עם ישראל לא בגלל התקוות לכבוש בחזרה שטחים, אלא בשל המצב העיקרי שבו הם נתונים עתה וההכרה כי לא נותר דבר אחר לעשותו”.

בחודשים הבאים, כאשר תגיע מלחמת ההתשה לשיאה, תנקוט ישראל שיטות גמול ופעולה צבאיות, שיביאו להתשה הפוכה: גיזרת התעלה תהפוך שקטה יחסית, מרכזיה הצבאיים של מצרים יוטרדו ללא הרף.

 

פרק יד: קומנדו ישראלי ליד קהיר    🔗

חודש יוני בישר על הידרדרות נוספת בחזית התעלה. הפיקוד המצרי לא יכול היה לסלוח לעצמו על כשלונו המחפיר, בנסיונו למנוע את חסימת הקצה החשוף של הגיזרה הצפונית בביצורים ומחסומים פיסיים אחרים. קרוב לחודש ימים התנהלו קרבות ארטילריים באיזור זה, 40 ק"מ צפונית לקנטרה. טנקים מצריים כבדים התמקמו בגדה שממול והמטירו ביום ובליל אלפי פגזי נ.ט. במטרה להבקיע את מערך השריון הישראלי ולמנוע בעת ובעונה אחת, מהטרקטורים הישראלים לבצע את משימתם. בסוף חודש מאי, היה ברור סופית כי הפירצה נחסמה. מעתה ואילך היו ערוכים הכוחות הישראלים לאורך התעלה, נכונים לקדם כל רע ולהשיב לאויב כגמולו.

למצרים לא נותר אלא לנסות שיטת לוחמה חדשה בתעלה. שיטה זו, אשר זכתה במרוצת הזמן לשם “מלחמת החישול”, התבססה בעיקרה על פשיטות ליליות תכופות על המעוזים הישראליים במטרה לפגוע במוראל של חיילינו, לגרום מיספר מכסימלי של אבידות וליטול שבויים. הפשיטות הללו נערכו בזו אחר זו בלילות בסיוע פעיל של החיילים המצרים. הללו נהגו להנחית כמות ראויה להתכבד של פגזים במקום המיועד לפשיטה. בשעה שהחיילים הישראלים מצאו להם מיסתור, צלחו את התעלה יחידות קומנדו מצריות. בעת ההפוגה הקלה נעשו נסיונות הפשיטה. ברוב המקרים היו אלה נסיונות נפל. המצרים לא העריכו אל נכון, את יעילותם של המעוזים הישראליים ואת עירנותם הבלתי פוסקת של החיילים הישראלים.

אחת הפשיטות הללו נסתיימה במותם של שני חיילים מצרים. גופותיהם נוקבו ככברה ע“י חיילי המעוז ונשארו על גבי הגדרות ע”י חבריהם הבורחים. חיילי המעוז ניסו להוריד בימים הבאים את הגוויות ע"מ להחזירם למצרים או לקברם בארץ – היו אלה נסיונות־סרק. כל אימת שהחיילים קרבו לגדר החיצונית, פתחו הצלפים המצרים מהגדה השניה בירי מכוון.

כאשר ביקרתי במעוז, כעבור מיספר שבועות בחברת צלם" “במחנה” יעקב חנני, סיפר לי מפקדו רפי, צעיר חיפני מוצק גוף, שנענה לקריאת שר־הבטחון והיה אחד מאותם נמרים שחזרו לשירות הצבאי: “ניסינו לכבד את כבוד המתים, אך נראה שהמצרים לא היו מעוניינים בגופות או בעצמות. עכשיו מהווים השלדים אות אזהרה לחיילים מצרים לבל ינסו לפשוט פעם נוספת”.

כאשר הצצתי מבעד ל“פריסקופ” המיוחד שהותקן במוצב, ראיתי שני שלדים שהיו בשלבי ההתפוררות הסופיים. “זהו ההבדל בינינו לביניהם”, העיר החייל הצופה שניצב לידי כלאחר־יד. “אנחנו לא משאירים חבר בשטח. בכך טמון אופיינו המיוחד”.

במחצית השניה של חודש יוני, קיבלו המצרים “תזכורת” נוספת מחיל־האוויר הישראלי. בקרבות אוויריים שנערכו בין מטוסי חיל־האוויר לבין מטוסים מצריים, הופלו שלושה מטוסי “מיג”. למצרים היתה זו מהלומה מוחצת, שכן קרבות אלה נערכו זמן קצר בלבד לאחר שחלו חילופי גברי בפיקוד של חיל־האוויר המצרי. המצרים טענו באותה הזדמנות, כי מעתה נפתח דף חדש בתולדות הלוחמה האווירית. בעמוד הראשון נרשמו 3 מיגים.

כתבים זרים דיווחו גם על כך שמטוסי חיל־האוויר הישראלי עושים בשמי קאהיר כבתוך שלהם. “ארבעה מטוסי מיראז' ישראליים טסו בשבוע שעבר – ב־17 ביוני בשמי קאהיר”, דיווחה סוכנות ידיעות זרה. “בשנה האחרונה ערכו המטוסים הישראליים טיסות סיור רבות בשטח המצרי, מבלי שההגנה האנטי־אווירית תגלה אותם ומבלי שייפגעו ע”י מטוסים מצריים" – גילו כתבים זרים אחרים במצרים. (בעקבות טיסה זו הודחו לדברי הכתבים הזרים, מפקד חיל האוויר המצרי ומפקד יחידת תותחי נ.מ.). היתה זו כפי שהסתבר מאוחר יותר, הכנת הקרקע – ליתר דיוק – השמים – לקראת הבאות.

אבל, בינתיים היה צורך ללמד את המצרים לקח על גבי הקרקע, על מנת לצנן קצת את התלהבותם שגאתה בעיקבות הצלחה באחת הפשיטות שבה נלקח כאמור, שבוי ישראלי.

ישראל הגיעה למסקנה, כי יש להפגין הלכה למעשה כי חציית התעלה – כמו השיט בה – הינה דו־סיטרית. הוחלט, איפוא, להטיל על יחידת קומנדו ימי, אשר החלה משתלבת מאז מלחמת ששת־הימים באורח פעיל ביותר במערך פעולות הגמול, לפשוט בחוף מפרץ סואץ.

קומץ הלוחמים שצללו במי־המיפרץ ידעו היטב את גודל האחריות המוטלת עליהם והבינו כי עליהם לשמור על כבודו של צה"ל בכלל ועל כבודה של יחידתם המובחרת – בפרט.

הצליחה עברה ללא תקלות. הפושטים, רובם המכריע, עוּלי־ימים, עלו לחוף המצרי בעלטה ומצאו עצמם סמוך לגדרותיו החיצוניות של המחנה הצבאי. הלוחמים זחלו באדמה הבוצית והגיעו עד למרחק קצר ביותר. כאן ניצבו לפניהם שני זקיפים שטיילו הלוך וחזור לאורך הגדרות. מפקד הפעולה נתן פקודת הסתערות ומטר יריות חיסל את הזקיפים. עתה באה ההסתערות על המחנה עצמו. חייליו נזעקו למישמע היריות ורצו החוצה, חלקם לבושים פיז’מות ותחתונים. אחדים מהם הספיקו ליטול עמם את כלי נשקם, אחרים רצו כמטורפים לכל עבר. אנשי הקומנדו הימי הוכיחו כי הם מאומנים היטב – הם קטלו את החיילים המצרים.

חיילים מצרים אחדים שהצליחו לחמוק מהמחנה נתקלו בחוליה ישראלית שניה שאיבטחה את היחידה הפורצת ושימשה גם כיחידת חסימה למניעת בואה של תגבורת. אנשי החוליה סיימו את המלאכה. בסה"כ נהרגו בפשיטה זו 25 חיילים מצרים. לפני שחזרו הלוחמים הישראלים לשטח ישראל פוצצו את המחנה הצבאי.

היתה זו פשיטה ימית קלאסית. מלאכת מחשבת של יחידת הקומנדו הימי. שניים מהפושטים נפצעו קל וחזרו כעבור זמן קצר לשירות פעיל.

חשיבותה של פעולת גמול זו נבעה מכך שהפיקוד המצרי בתעלה נוכח לדעת, הלכה למעשה, כי חיילי צה"ל יכולים לפשוט אף הם למוצבים המצרים שעל גדות התעלה ולהגיע לתוצאות טובות הרבה יותר.

נראה כי השיכנוע לא היה יסודי במידה מספקת. המצרים הגיבו בשתי פשיטות־נפל נוספות. היה צורך לבצע פשיטה עמוקה נוספת כדי שהרמז יובן היטב.

אור ל־30 ביוני חדרה יחידת פשיטה של צה“ל למצרים־עילית ופגעה בקו המתח הגבוה של החשמל. ליד העירה סוהג', המוליך מסכר אסואן לעבר קאהיר ואיזור הדלתה שבצפון מצרים, מערבית לנילוס. היתה זו החדירה העמוקה השלישית של צה”ל לשטח מצרים.

שתי הפשיטות הקודמות נערכו בנאג' חאמדי. לאחר הפשיטה הראשונה, שבה חובלו טרנספורמטורים, הודיעו השלטונות המצרים כי הוצבה שמירה חזקה ליד כל נקודות המפתח במצרים, ופשיטה נוספת נוסח נאג' חמאדי, לא תיתכן.

דובר השגרירות הסובייטית בלונדון הכריז אז: “אם יתאמתו הידיעות כי ישראל מתכוננת להפציץ את סכר אסואן, כי אז על תל־אביב לדעת, כי היא משחקת בדינאמיט”. כעבור זמן קצר בלבד נערכה ממש באותו איזור פשיטה שניה, שהציגה את שלטונות הבטחון של מצרים ככלי ריק.

לאחר פשיטה זו הודיעו העתונים המצריים: “מצרים תגן על סכר אסואן באמצעות כדורים פורחים, בנוסף לטילים, מטוסים ורשתות פלדה, שלא לדבר כמובן על יחידות מיוחדות על של המשמר הלאומי שגוייסו למטרה זו”.

הפעם נערכה הפשיטה באיזור מאוכלס למדי, השוכן במרחק של כ־400 ק“מ מקאהיר. כמו בפעמים הקודמות נועדה גם פעולה זו להוכיח למצרים ולארצות ערב האחרות, כי ידו של צה”ל יכולה להשיג את האוייב בכל זמן ובכל מקום. קו המתח שנפגע, הוא קו מתח עליון, בן 700 קילוואט, המספק חשמל לכל האיזור.

דובר צה"ל הסתפק בהודעה קצרה ביותר שכללה את עובדת ביצוע הפשיטה, יעדה ואת העובדה שלאחר ביצוע המשימה המוצלחת, חזרו הפושטים לבסיסם ללא נפגעים.

רדיו קאהיר שמר על שתיקה מוזרה והעדיף לספר למאזיניו על חילופי־אש שאירעו יום קודם לכן בתעלה. מדינות ערב האחרות, כיבדו את החלטת ועידת שרי ההסברה הערבים, אשר קבעה כי מדינה ערבית אינה מודיעה על פעולה צבאית ישראלית, אלא לאחר שהמדינה הנפגעת מודיעה עליה, ועברו אף הן בשתיקה על הפעולה.

למחרת הפעולה הכחישה ממשלת קאהיר את עצם קיומה של הפעולה. דוברה הרשמי של הממשלה המצרית, חסן אל־זאית, הודיע כי “הפשיטה הישראלית לא היתה ולא נבראה”.

היה זה בהתאם לקו המצרי החדש, לבלום במידת האפשר את התסיסה הפנימית, שמקורה היה בחוסר יכולתם של המצרים למנוע מצה"ל לעשות בשטחם ככל העולה על רוחו. המדיניות היתה איפוא, להכחיש מכול וכול את עצם ביצועה של הפשיטה. הדובר המצרי סיים את הודעתו בהערה מגוחכת: “יתכן שישראל נפלה קורבן לדיווח לא נכון של טייסיה, ייתכן שאמנם פגעו בקוי מתח גבוה, אך לא במצרים. איש מהלוחמים הישראלים לא נפגע כי הם היו בשטח ישראל”.

הגיבה על כך ראש־הממשלה הגב' גולדה מאיר: “אל יהיה מודאג דובר ממשלת מצרים מהעובדה שטייסינו אינם מדווחים אמת. אנו לא עומדים להחליף את מפקד חיל האוויר שלנו ושנית, אנשינו אמנם לא נפגעו, הם היו רחוקים מטווח הארטילריה המצרית, הם היו בעומק השטח המצרי”.

עם זאת לא יכול היה הדובר המצרי להסביר את פשר סירובו להיענות לבקשתם של מיספר כתבים זרים במצרים, לנסוע אל המקום שישראל ציינה אותו כמקום ביצוע הפיצוץ, כדי להיווכח כי אמנם לא היתה פעולה.

הכתב הצרפתי הנודע, אינו קאו, כתב בעתון הצרפתי בעל המוניטין “פיגרו”, לאחר פעולה זו: “פעם נוספת הלמו יחידות הקומנדו הישראליות בליבה של מצרים. אנשים אחדים שצצו לפתע באישון הלילה ופעלו במרחק של עשרות קילומטרים מבסיסיהם, השמידו את מטרותיהם ונעלמו מבלי להשאיר עקבות כלשהם. הודעת הדובר הצבאי היתה יבשה באופן בלתי רגיל. לא נמסר בישראל כל פרט על פעילות זו. ידוע רק כי נהוג השימוש במסוקים המעבירים ג’יפים או מכוניות אבל שום איש מיחידות הקומנדו אינו פוצה פיו. אנשים אלה אינם מדברים, אינם מגלים אפילו את הפרט הקטן ביותר למשפחותיהם, אפילו לא לידידיהם הטובים ביותר. בשום מקום בעולם אין התודעה של סוד צבאי חזקה כבישראל. לפעמים היא מגיעה עד לאבסורד, אך צריך להודות שהיא אחת הערובות הטובות ביותר לקיומה של המדינה העברית”.

 

פרק טו: “פגיעה בנחש במאורתו”    🔗

פיצוץ שאירע במרכזה הסואן של תל־אביב, אור ליום ה־30 ביוני, הלילה שבו ביצעה יחידת צה"ל פשיטה עמוקה לעומק השטח המצרי, איפשר לשלטונות המצריים, להיתלות בו ולטעון כי “ישראל מפיצה בדיות על פשיטות מדומות כדי להרים את המוראל הירוד של אוכלוסייתה”.

הפיצוץ אירע בשעה 00.18 אחר חצות סמוך לבית מספר 30 בשדרות קק“ל בתל־אביב, לאחר שאלמונים הצליחו להחנות במקום מכונית־תופת. כתוצאה מהפיצוץ נפצעו קל עשרה מדיירי הסביבה ונגרמו נזקים לדירות וכלי־רכב שחנה בסמוך. אבל, השפעתו היתה דווקא פסיכולוגית: זו הפעם הראשונה שהצליחו גורמים עויינים להחדיר מכונית טעונה 100 ק”ג חומרי נפץ לתוך ליבה של תל־אביב.

למחרת הפיצוץ ייחס לעצמו ארגון ה’פתח' את ביצוע הפעולה. בהודעה שפורסמה מטעם ארגון זה ברבת־עמון, נאמר בין השאר, כי אנשי הארגון “החרימו” מכונית ישראלית, הטעינו אותה בעשרות ק"ג חומר נפץ והחנו אותה מול ביתו של בן־גוריון. פרט מאלף: ה’פתח' נקט אסטרטגיה חדשה. “יום לפני הפיצוץ קיבלו העתונים מעטפות סגורות ובהן פרטים אודות המיבצע”.

חקירת משטרת ישראל ושלטונות הבטחון הופנתה דווקא לעבר ערבים ישראלים. שעה קלה לאחר הפיצוץ נעצרו עשרות אחדות מהם. החוקרים ביקשו לדעת אם יש קשר בין פיצוץ שאירע ימים מיספר קודם לכן בחיפה לבין הפיצוץ בתל־אביב.

כעבור ימים מיספר נתגלתה, תודות להסתעפות החקירה, רשת חבלנית של צעירים ערבים־ישראלים, שתיכננה לבצע פעולות חבלה בישראל בכפר קאסם. היתה זו הרשת העשירית במיספר שנתגלתה תוך שנתיים בקרב ערביי ישראל. סיכום עתונאי הראה כי מאז מלחמת ששת־הימים, נעצרו לא פחות מ־80 ערבים ישראלים כחשודים בסיוע לארגוני המחבלים.

ראש־הממשלה גב' גולדה מאיר, ניצלה נאום שיגרתי על פעולות משרדה כדי להכריז: “אויבינו תולים תקוותם בכך, שישראל לא תוכל להמשיך ולקיים המצב הנוכחי זמן רב. גירסה זו שמענו ברציפות זה עשרים שנה וביתר שאת מאז נצחוננו במלחמת ששת־הימים. על אף נבואות מכזיבות, עומדת ישראל איתנה לכל אורכם של קווי הפסקת האש ואין להזיזנו מעמדותינו. הפעילות החבלנית הכזיבה את כל מי שקיווה לערער בדרך הטירור את אורח חיינו”… “הנחת מוקשים ומכוניות תופת”, המשיכה ואמרה, “ברחובות של עיר הומיה, היא סימן־היכר טיפוסי לטבעם ולשיטותיהם של ארגוני המחבלים. המטרה היא להטיל בקרבנו בהלה וחלחלה, אך על דעת כל העם כולו אני יכולה לומר: פעולות נפשעות אלו משיגות מטרה הפוכה”.

בהמשך נאומה עמדה ראש הממשלה על נקודות נוספות:

התנהגות מצרים וירדן לאורך קווי הפסקת האש, כמוה כביטול למעשה של הסדרי הפסקת־האש.

ישראל עוקבת בעירנות ובהתמדה אחר המתרחש בלבנון ומקווה שממשלת לבנון הבינה את הסכנה הנשקפת לה מפעילותם של היסודות החותרניים ותצליח להתגבר על ארגוני הטירור והחבלה.

ישראל לא תפריע לתיקון תעלת העור' של ירדן, בתנאי שממשלת ירדן וצבאה יימנעו מלתקוף באיזור זה.

(ואמנם כעבור ימים מיספר, נודע, כי שלטונות ירדן מיקשו קטעים נוספים מסביב לתעלת עו’ר במטרה למנוע פעילות חבלנית בגיזרה זו. בסופו של דבר שוקמה התעלה ושרר שקט יחסי בגיזרה. כאשר חודשה הפעילות החבלנית – הופצצה התעלה ע"י המטוסים הישראליים פעם נוספת. מכאן ואילך נגרם סבל לחקלאים הירדנים בגלל אי־יכולתה של ממשלתם לגבור על המחבלים).

מאזן האש של חודש יוני 1969 היה מאלף למדי: בחזית אזור תעלת סואץ נרשמו 333 פתיחות אש ארטילריות ובירדן 111 פתיחות אש. הגידול בהיקף הפעילות החבלנית בשטח ישראל, עורר כמצופה פעם נוספת את השאלה: מה מוטל עלינו לעשות כדי לגמול למחבלים?

הממונה על שירותי הבטחון לשעבר, איסר הראל, (כיום חבר הכנסת השביעית) הכין חמש שנים לאחר שפרש מתפקידו תוכנית, שתכליתה היתה להעביר את ארגוני המחבלים מאופנסיבה לדפנסיבה. בתשובה לשאלתי הסביר הראל:

“תוכנית הפעולה מושתת על ההנחה היסודית שמדינות ערב אחראיות למעשיהם של ארגוני המחבלים. למדינו אלו נוח לעיתים לטעון כי אינן משתפות פעולה עמהם ואפילו מגבילות את פעולתם, אך המציאות הפוכה. עלינו להגיב, איפוא, בעת הצורך נגד המדינות הערביות, על מנת שיווצר עימות אמיתי ממשי ביניהם לבין ארגוני המחבלים”…

― כיצד אתה מציע לפעול נגד ארגוני המחבלים עצמם? שאלתי.

“צריך לפגוע בנחש במאורתו. כלומר במיפקדות ובמטות של ארגוני המחבלים. ידו של צה”ל וידם של שירותי הבטחון ארוכה. אם נפגע במפקדי הארגונים, לא יהיה מי שישלח מחבלים לשטח הישראלי כדי לפגוע בנפשם של אזרחים חפים מפשע ולזרוע הרס ואבדון".

― “האם אתה סבור שראשי ארגוני המחבלים אינם חוששים מישראל?”

― “מתוך למידת הנושא אני אומר על אחריותי, כי ראשי הארגונים היו מהססים ולא היו מזדרזים להתרברב ולהתפאר בביצוע פשע מחריד זה או אחר, אילו פחדו באמת ובתמים מתגובת ישראל. איני יכול לדבר בפומבי על תוכניות אופרטיביות, אבל אוכל בהחלט לקבוע שיש מיבצעים שהם טובים להיום ואינם יעילים מחר. צריך רק לקבוע את העיתוי, היעד ושיטת הפעולה”.

― “האם אתה סבור שממשלת ישראל מגלה יד רכה מדי כלפי ארגוני המחבלים?”

― “לא הייתי קובע שהממשלה אינה מחפשת אחר כל האמצעים הנראים לה כבלתי נמנעים להפסקת הטירור הערבי; יש רק לקבוע כי דחיות חוזרות ונשנות של התגובות הנדרשות עלולות לדחוף את ישראל לנקוט בשעה הלא נכונה אמצעי תגובה שהיתה מעדיפה להימנע ממנו”.

קולו של הראל לא היה קול קורא במדבר, אלא ששוב לא היה לו אותו משקל סגולי, כמו בשעה שהיה עדיין בתפקידו הממלכתי הרשמי. נשמעו גם קולות מסוג אחר.

קבע הפרשן הצבאי אלוף־משנה (מיל.) יהודה וואלך: “יש להשתומם על שזעיר־פה זעיר־שם, נשמעות בקרבנו טרוניות וטענות על מחדלים, כביכול, במערכת האבטחה שלנו המכוונת נגד האוכלוסיה הערבית בפנים הארץ. טיעון זה מצביע על העובדה, שבקווי הפסקת האש, הצליח צה”ל להקים סכרים יעילים כנגד חדירה עויינת סדירה וסדירה למחצה. מדוע זה ייבצר ממנו לעשות כן כנגד הפעילות החותרנית־חבלנית בפנים הארץ? אין כל ספק בדבר, שלו רצו שלטונות הבטחון להקשות בצורה דראסטית על ביצוע החותרנות, יכלו לנקוט שורת צעדים כאלה שהיתה מכבידה ביותר על תנועת מחבלים פוטנציאליים, על התכנסותם ועל העברת חומרי החבלה שלהם. אבל, מן הדין לומר גם שלו נהגו מנגנוני הבטחון כך, היו למעשה משרתים כוונות ארגוני המחתרת העויינים".

מסקנת הפרשן הצבאי: “יש לתת לחיים בארץ לזרום כרגיל. ממילא לא משפיעות פעולות המחבלים על אזרחי המדינה. הם ממשיכים למלא את אולמי בתי־הקולנוע, לקנות בסופרמרקטים, לטייל בחוצות תל־אביב, לטוס במטוסי “אל־על” ולנסוע לחברון”.

פרשן מדיני, ד"ר שלמה גרוס (“פולס”) קבע: “ניהלנו פעולות בטחוניות נגד הטירור, לרוב לפי מתכונת שעוצבה בתקופה שמלפני מלחמת ששת־הימים, כל הפעולות, אף אלו שבמידותיהן חרגו מהמסגרת של פעולות הגמול של שנות החמישים והשישים (עד לפעולת סמוע ועד בכלל) תוכננו בתגובה להתגרויות הטירוריסטים. לא רק אצלנו, גם מחוץ לישראל הכה המושג “גמול” שורשים ומושג זה עשה הרבה כדי להעמיד אותנו בעיני דעת הקהל במישור שווה עם המתקיפים”. סיכם הפרשן המדיני: "עד לזמן האחרון ביותר דיברו מדינאים אמריקנים על מעגל הקסמים של טירור וגמול.

תמיד היה עלינו להיאבק קשה כדי להשיג לפחות הודאה במועצת הבטחון ובעתונות הבינלאומית הגדולה כי לגמול אמנם קדמה פרובוקציה. הגיע העת לשנות את שיטת הלחימה בטירור גם כדי לסלק את המכשלה שבמינוח. יש לעבור מלחימה תגובתית ללחימה יזומה. מפעולות חד־פעמיות לתיכנון של לחימה בלתי פוסקת. אם יעלה בידינו, להכות בארגוני הטירור לבדם, בלי לפגוע באוכלוסיה האזרחית ובלי לבוא במגע קרבי עם הצבאות הערביים הסדירים, נוכל לקוות ליתר הבנה בעולם".

כך או אחרת תוך פרק זמן קצר התגבשה מדיניות ישנה־חדשה:

תקיפות בלתי פוסקות מהאוויר של בסיסי החבלה. תחילה בירדן, בשלב שני – בסוריה ולבסוף – בלבנון.

ישראל הוכיחה בדרך זו, כי אזהרותיה לא היו לשוא.

 

פרק טז: פשיטות על מוצבי החוף    🔗

בחשבון הסופי נתברר כי הפשיטה הישראלית בראס אל עדבייה, החטיאה את מטרתה. התעמולה המצרית הדגישה כי היתה זו התקפה על תחנת משמר אזרחית מבודדת שהוקמה במטרה לחסום את דרכם של המבריחים. תעמולה זו הסבירה, כי ישראל חוששת מעימות צבאי ישיר עם הצבא המצרי ועוקפת בכוונה תחילה את המוצבים המצריים המבוצרים בגדה המערבית של התעלה. “לא ניפול למלכודת שישראל מנסה לטמון לנו ולא נגיב על התקפה שבוצעה על יעד אזרחי” – אמרו המצרים.

אף כי שלטונות ישראל לא כיוונו מעולם את פעולתם על סמך טיעוניה של התעמולה המצרית, היה לפחות במקרה זה ברור שיש להנחית על הצבא המצרי מהלומה מוחצת, שתוציא את הרוח מהמיפרשים שהיו עדיין פרושים.

אור ליום רביעי, ה־2 ביולי, פשטה יחידה של צה“ל על שלושה מוצבי חוף של הצבא המצרי באיזור מיפרץ סואץ, דרומים לעיר שני, בגיזרה שבין ראס זעפרה לבין ראס עריב. המוצבים מרוחקים מספר ק”מ זה מזה ומתוך כך – בהעדר הודעה מפורשת של דובר צה"ל, ניתן היה להניח כי בשטח המצרי פעלו מיספר יחידות. הלוחמים הישראלים לא נתקלו בהתנגדות רצינית. 13 חיילים מצרים נהרגו ואחד מהם נלקח בשבי (נראה היה כי יש כוונה להציגו לאור זרקורי המצלמות, אם אמנם ינסו השלטונות המצריים פעם נוספת להכחיש את עצם ביצועה של הפשיטה). תוך כדי מהלך הפשיטה אירעו חילופי אש ארטילרית במספר מקומות לאורך התעלה.

שעות ספורות לאחר ביצוע הפעולה מסר דובר הצבא המצרי את ההודעה הבאה: “כוח אוייב, שמנה 30 חיילים, בסיוע מספר הליקופטרים, פשט על נקודה מבודדת של הג’אנת (חיילים רוכבי־גמלים), המשתייכים לחיל־הגבולות ואשר תפקידם למנוע הברחות. אנשי הנקודה התגוננו באומץ רב. שלושה מהם נהרגו, ארבעה נפצעו ואחד נעדר. במקום נתגלו סימני דם המעידים על נפגעים בקרב האויב”.

תכיפותן של פעולות הגמול הישראליות העידה על כוונה ישראלית ברורה ליטול לחלוטין את היוזמה באיזור התעלה. פרשנים צבאיים נזכרו כי שעות ספורות לפני שאירעה הפשיטה על מוצבי החוף, הופיע שר הבטחון לפני מושב הועד הפועל הציוני שהתכנס בבנייני האומה בירושלים. “ישראל לא תוכל להמשיך ולהגיב בפעולות גמול קצרות הנובעות ממצב של הגנה!”, הכריז שר הבטחון, “יש להניח שבעתיד ישאו פעולות צה”ל אופי שונה מאשר עד כה".

יומיים לאחר מכן אישר דובר צה"ל כי מטוסים ישראליים חגו בשמי קאהיר, ב־17 ביוני 1969. הדובר אמר כי אינו יכול להצביע בוודאות על כך שהמטוסים הישראליים טסו דווקא מעל ביתו של שליט מצרים נאצר. הודעה זו ניתנה בעקיפין “גושפנקה” רטרואטקיבית להדחתם של מפקד חיל האוויר המצרי ומפקד יחידת תותחני הנ.מ.

הייתה זו למעשה הפעם הראשונה שדובר צה"ל אישר רשמית ידיעה על חדירה ישראלית אווירית.

העתונאים הישראלים והזרים המופתעים, גילו עד מהרה את הסיבה לכך: הוצגו בפניהם תצלומים שבוצעו יום קודם לכן באיזור סוהג' – כ־200 ק“מ דרומית לקאהיר, שבו בוצעה, כמפורט בפרק הקודם, פשיטה של צה”ל וחובלו קווי מתח גבוה. התצלומים הברורים שצולמו ע"י טייסי חיל־האוויר אחרי הפשיטה, הפריכו, כמובן את טענותיו של הדובר המצרי כאילו לא היתה ולא נבראה. (כעבור חודשים מיספר, כאשר שוחחתי בנושא זה, בעת ביקורי בשגרירות ישראל בוואשינגטון, עם קצין העתונות, שאול בן־חיים, הבהיר לי הלה כי תצלומים מעין אלה סייעו לאנשי ההסברה הישראלית בחו"ל להציג את התעמולה הערבית והודעות הדוברים הצבאיים המצרים הרשמיים כפי שהם, ללא כחל ושרק).

פרט מאלף: כעבור יומיים־שלושה הודיע דובר הצבא הירדני כי מטוסי חיל־האויר הישראלי חגים בקביעות מעל רבת־עמון. “המטוסים הישראלים טסו אתמול גם מעל אזורים אחרים הסמוכים לבירה הירדנית – זרקה, מפרק (שבו שוהה ריכוז של חיל המשלוח העיראקי) ומאדבה”, הודיע הדובר. ממש באותו יום הפילו מטוסי חיל האוויר 4 מטוסי מיג מצריים.

לפעילות הצבאית הישראלית היו מיספר השלכות מידיות. ההנחה שרווחה בישראל – התבססה על כך שישראל הפגינה עליונות מוחלטת באוויר ובקרקע. בנסיבות כאלו היה קשה להניח ששליט מצרים יסתכן במלחמה נוספת, שתהיה עבורו ארפתקה מסוכנת ביותר. התחזית היתה שהפיקוד המצרי ישים את הדגש בחודשים הבאים על חימום בלתי פוסק של גיזרת התעלה.

העתון המצרי “אל אהרם” הסביר את השינוי במדיניותה הצבאית של ישראל כדלקמן:

“הפשיטות הישראליות על מוצבים מבודדים של משמר החופים מכוונות לאלץ את מצרים לפנות חיילים מחזית תעלת סואץ ולפזרם לאורך קו החוף הארוך. הן נועדו גם להרים את המוראל הציבורי בישראל, לאחר שורת מיבצעים מוצלחים של אנשי קומנדו פלשתינאים שפוצצו מיתקנים בתוך שטח ישראל”. להלן כתב העתון “מפקד חיל האוויר המצרי לא הוחלף בגלל טיסתם, כביכול, של מטוסים ישראליים בשמי קאהיר. גם אם נערכה טיסה כזאת, לא היתה מביאה לתוצאות כאלו. אין זה סוד שמטוסים מצריים שמיספרם הגיע לעיתים ל־30 חגו לעיתים קרבות מעל למוצבים ישראליים וחדרו עמוק לשטח האוייב”.

לשר ההגנה המצרי, גנרל מוחמד פאוזי, היה הסבר משלו להתפתחויות האחרונות בגיזרת התעלה. לדידו לא מפעילה ישראל את חיל האוויר שלה, מחשש טילי הנ.מ. ס.א.2, המסוככים ביעילות רבה על הכוחות המצריים הפזורים בגדה המערבית של התעלה. פאוזי הסביר גם כי “החדירות המוצלחות של יחידות הקומנדו המצריות לשטח הישראלי, ניפצו אחת ולתמיד את האגדה שהפיצה ישראל, לפיה – צה”ל – הוא צבא בלתי מנוצח".

בימים הבאים, במחצית הראשונה של חודש יולי, התחממה כמצופה, החזית המצרית. התברר שהפיקוד המצרי החליט לשים את הדגש על תותחי הנ.מ. ומערכות טילי קרקע־אוויר מתוצרת ברית־המועצות ולהימנע ככל האפשר מקרבות מגע בין המטוסים המצריים והמטוסים הישראליים. הכשלונות האחרים באוויר הוכיחו כי קיים פער גדול ביותר בכושרם המיבצעי של הטייסים המצרים לזה של עמיתיהם הישראלים. בגיזרה הצפונית של התעלה התחדשה “המלחמה על הקרקע”. בגלל המבנה הטופוגרפי המיוחד של האיזור היתה זו מאז ומתמיד, גיזרה פרובלמטית ולכוחותינו לא היתה פה שליטה מוחלטת. הגיזרה הצפונית נועדה – כפי שהודו המצרים לא פעם, – לצורך יצירת “ראש הגשר” לכיבוש סיני.

הפעם הסתפקו המצרים בפשיטה על מעוז בקצה הצפוני של אגם תמסח. מעוז זה זכה למנה גדושה של הפגזות ארטילריות. פשיטה מצרית נועזת נדונה לכשלון. משום מה, הסבירו המצרים, כי כדאי לבקר במעוז זה בפעם השנייה. בחסות הפגזה כבדה שהונחתה על האיזור, לדבריהם, חצתה את התעלה יחידת קומנדו בת 300 חיילים. הסירות חתרו לכיוון המעוז, במרחק־מה דרומית־מזרחית ממנו. חיילי הקומנדו טיפסו על דרך שהוליכה אליו והתקרבו בסיוע העלטה.

לרוע מזלם גילה אותם אחד מחיילי המעוז. הוא הפנה את תשומת לבו של המפקד. הלה, סגן משנה צעיר, הורה לחייליו לטווח את נשקם ולהמתין. ואמנם כאשר היו חיילי הקומנדו המצרים במרחק קטן מהגדרות, השליכו החיילים רימונים והמטירו אש כבדה לעבר החיילים המצרים. התקפת־הנפל המצרית הסתיימה ב־9 הרוגים. היתר נמלטו.

קאהיר החליטה להגיב בדרך משלה על הפשיטה הכושלת. היא לא הודיעה כלל על תוצאותיה האמיתיות של הפשיטה. לעומת זאת מספר רדיו קאהיר כי שתי מחלקות חי"ר בסיוע אנשי חיל ההנדסה השתלטו למשך שלוש שעות על אחד המוצבים הישראליים ליד איסמעיליה, פוצצו את כל הבונקרים וחזרו בשלום לבסיסם. המצרים סיפרו כי הפשיטה הכתה בהלם את החיילים הישראלים. “מעניין לציין כי גם היחידות הסמוכות לו הושיטו עזרה לחיילי המוצב המותקף” – טענו המצרים.

“לוח־האירועים” עד ה־20 ביולי, היום המסמל מיפנה במלחמה באיזור התעלה, מלמד כי ב־12 ביולי נחל צה“ל כשלון. יחידה מצרית חדרה לאיזור פורט־תאופיק, כשהפעם היה יעדה – מיספר טנקים ישראליים שחנו בשטח. החיילים המצרים, שזכו להצלחה יחסית בשעה שחצו את התעלה בשעת ערב מוקדמת ולא נתגלו ע”י חיילי צה"ל, הפעילו בזוקות לעבר הטנקים. חמישה חיילים ישראלים נהרגו. שלושה נפצעו קשה (שנים מהם מתו מפצעיהם) וחייל נוסף פצוע נלקח בשבי. טנק אחד נפגע.

מפקדי צה"ל לא ניסו להסוות את ממדי ההצלחה המצרית. הם רק הסבירו לציבור הישראלי כי אין מלחמה ללא קרבנות ועם כל הצער על אובדן חיי אדם – אי־אפשר להימנע מלשלם את המחיר הכבד.

ככל שהתקרב ה־20 ביולי הלכה וגברה התחושה שמשהו גדול עומד לקרות. שופרות התעמולה הערבים מסרו כי “ישראל עומדת לבצע התקפה גדולה על מצרים”. כלי תעמולה כוזבים אלה ידעו לספר כי ישראל גייסה 200 טייסים זרים כדי להעלות את כושרו של חיל־האוויר הישראלי".

העתון הלונדוני “סנדי טיימס” פירסם ב־18 ביולי את ההודעה הבאה, מאת כתבו בקאהיר: “עכשיו, בעיקבות ההתקפות המצריות, נחשבת התקפת קומנדו ישראלית על המוצבים המצריים שבמערב לתעלת־סואץ לאפשרות סבירה. ע”י הגדלת כוחן של יחידות הקומנדו המצריות, התוקפים בונקרים ועמדות ישראליות, ממזרח לסואץ, עד מאה איש וע“י האסקאלציה (ההסלמה) של פשיטות הקומנדו, שם נאצר קץ למישחק ההמתנה בינו לבין משה דיין”.

סיכם העתון הלונדוני: “מומחים צבאיים בקאהיר מתארים את הצעד המצרי כהתפתחות קיצונית ביותר, הנובעת מהגברת הלוחמה ביבשה, בים ובאוויר בשבועות האחרונים. ע”י הגדלת היחידות המצריות והפעלתן, תחילה בצפון האגם המר ואחר־כך מעבר לכניסה הדרומית של התעלה – הגביר נאצר את האפשרות של מעשה גמול ישראלי חריף.

אין ספק כי צעדיו האחרונים של השליט המצרי נובעים מתוך הלך־רוח פאטאליסטי, בדומה לזה שהוליך אותו להידרדרות במאי 1967".

 

פרק יז: כניסת חיל־האויר לזירה    🔗

ה־20 ביולי 1969 היה היום הארוך ביותר של צה"ל, מאז מלחמת ששת־הימים. היום בו נחת האדם לראשונה בתולדות האנושות, על הירח, הפך ליום החם ביותר בגיזרת הסואץ, מאז מלחמת ששת־הימים.

יום קודם לכן הודיע שופרו של נאצר, חסנין הייכל, כי הסדר מדיני במזרח התיכון ירד מעל הפרק. הוא הזהיר אמנם, בפני פעולות צבאיות פזיזות, אך קרא לצבאות הערבים לפעול ביעילות מכסימלית ותוך תיאום מלא ביניהם כדי לאפשר לאומה הערבית להחזיר לעצמה את כבודה המחולל. הפעולות הנוכחיות בתעלה נועדו, לדבריו, להכשיר את הקרקע לפעולות גדולות החורגות מהממדים הנוכחיים.

חבר הועד הפועל של מיפלגת השלטון המצרית, דאוד גו’מעה, אף הוא ממקורביו של נאצר, הכריז: “מצרים תמשיך בריכוז כוחותיה לאורך התעלה ולא תפריש חלק מהם לשמירה על מיתקנים חיוניים הצפויים להתקפתם של אנשי קומנדו ישראלים. מצרים כבר עברה את השלב של ההגנה האקטיבית ונכנסת עתה לשלב העימות הישיר עם ישראל, לאחר שהצלחנו להרוס את רוב הביצורים הישראליים לאורך התעלה”. היה ברור כי דברים אלה מהווים את ה“סנונית” הראשונה לקראת חגיגות יום ההפיכה ה־17 למישטרו של נאצר שנועדו להיערך ב־23 ביולי.

באותו יום נערך בישראל מאזן של ארבעת החודשים האחרונים, מאז החריפו מעשי התוקפנות המצריים ב־8 במארס. המאזן היה עגום למדי והצביע על פעילות מלחמתית ויומיומית. בפרק הזמן הנ"ל ביצעו המצרים יותר מ־1800 (!) מעשי תוקפנות, לפי החלוקה הבאה:

כ־850 הרעשות ארטילריות.

כ־900 מקרי ירי מנשק קל וצליפות.

כ־10 פשיטות מעבר לתעלת־סואץ.

כ־48 מעשי מיקוש וחבלה.

גורמי הבטחון העליונים הגיעו למסקנה שיש לשנות את האסטרטגיה הצבאית הישראלית מיסודה. הסיבה לכך השתקפה בדבריו של שר־הבטחון שהופיע ב־19 ביולי במשק בו נולד – נהלל, והכריז: " מצרים עברה מהקו הדפנסיבי לקו האופנסיבי, אחרי ששילמה כבר את מחיר המלחמה, באובדן ארבע ערים ראשיות לאורך התעלה, בסגירת התעלה, ובהוצאת מיתקני הנפט מכלל שימוש. היום היא יכולה לנהל שם מלחמה, בלא שתחשוש יתר על המידה מפני המחיר הנוסף שתשלם בהמשך הלוחמה. 100 אלף חיילים מצרים עומדים בין התעלה לקאהיר ואין זה משנה למצרים אם ייהרגו אלפים חיילים בלוחמה זו, העיקר להם הוא שיהרגו גם יהודים".

זאת בדיוק החליט המטכ"ל למנוע, שעה שהחליט להפעיל ב־20 ביולי את חיל האוויר הישראלי, כשלב מוקדם לקראת התקיפה המוחצת הראשונה של חיל האוויר בשטח המצרי, נערכה הפשיטה על האי גרין.

אי זה שוכן בצפון מיפרץ־סואץ, ובמרחק של 4 ק“מ מהגדה המזרחית של התעלה ו־3 ק”מ מפורט־תאופיק. זהו אי קטן, מלאכותי, שאורכו 145 ק“מ ורוחבו 40–70 מטר. למשקיף מן הים נראה האי כמצודה מבוצרת שגלי הים מתנפצים ללא הרף על חומותיה שגובהן מגיע ל־2.5 מטרים. בחלקו הצפוני של האי מצויה שלוחת ביטון צרה המתרחבת בקצה ודומה לאצבע. סמוך למקום זה מוצב גשר שאורכו 50 מטר. על גבי גשר זה היתה ממוקמת תחנת מכ”ם (ראדאר) משוכללת, דמויית מיגדל עגול שכיסתה איזור רחב. סביב התחנה הציבו המצרים בצפיפות רבה עמדות תותחי 85 ממ' ו־37 ממ‘. בתוך האי עצמו היו עמדות נוספות של מקלעים בינונים ותותחי 20 ממ’. הפיקוד על הכוח המצרי שהה באי שכן במיפקדה בבניין המרכזי שסביבו היו גם מגורי החיילים. חנו באי דרך קבע כ־100 חיילים, חלקם תותחנים ומפעילי המכ"ם וחלקם אנשי קומנדו. שבועיים קודם לכן הפגיזו תותחי האי ספינה של חיל־הים ששטה ליד החוף המזרחי.

בגלל בדידותה של המצודה, ששמרה היטב על מבואותיה הדרומיים של תעלת־סואץ, היה הקשר בינה לבין היחידות האחרות בצפון (בהן היחידה שהותקפה ע“י כוח של צה”ל בראס אל עדביה) באמצעות כלי־שיט שהגיעו למעגן קטן בצידו המערבי של האי. צד זה היה היחידי שהיה “חשוף” למבקרים בלתי רצויים. משום כך היתה שמירה קפדנית ביותר – 24 שעות ביממה – על המעגן. המצרים היו משוכנעים שאם אמנם יחליט, אי פעם, צה"ל, לבצע “משימת התאבדות” היא תבוצע מצידו המערבי של האי.

לאחר דיונים ושיקולים מדוקדקים, הוחלט להטיל על כוח מובחר של יחידת קומנדו ימי, לפרוץ לאי מצידו הצפוני. הנימוק העיקרי לכך היה שבמקום זה יכול הגשר לשמש מיסתור לפושטים הימיים (הפשיטה מצידו המערבי נפלה בשל הסיכוי האפסי כמעט שלא להתגלות מיד). גם לגבי הצד הצפוני היו בעיות לא מעטות: קודם כל התברר שבנוסף לחומה הגדולה עצמה, הוסיפו המצרים קיר נוסף כדי להקשות את החדירה. בעייה שניה נבעה מהעדר אינפורמציה על אודות הדלתות הפנימיות, שמהן ניתן להגיע לתוך המצודה ולעמדת המכ“ם המרכזית. זאת ועוד: מתחת לגשר היתה מתוחה גדר שנועדה להקשות את הגישה לגשר. היתה זו גדר כפולה וסבוכה שרוחבה הוא למעלה מ־1.5 מטר. ואם לא די בכך לא הקלה הקומה והמדרגות המשופעות שבשיפוליה את המלאכה. החלונות שהיו פזורים לאורכה היו נקודות תצפית טובות. לא בכדי נחשבה פעולה זו לאחת הפעולות הנועזות ביותר שביצע צה”ל מעודו. בטרם יצאו הפושטים לפעולה, הסבירו להם מפקדים בכירים ביותר את גודל האחריות הנופלת עליהם ואת הסיכון הבלתי מוגבל. התגלותו של אחד מהם בטרם זמן עלולה היתה להכשיל את הפעולה כולה ולהביא להריגתם או שבייתם של כל חבריו. מצד שני הגנה חזקה של המצרים וחוסר יכולת לפשוט על האי היתה מפקירה את הלוחמים הישראלים לקרב חיים ומוות, ללא אפשרות של נסיגה. מוצא של נסיגה נשלל כמובן, גם מהכוח המצרי שהיה באי ומראש הובאה בחשבון איפוא, האפשרות, שהוא ילחם, שלא כדרכו של צבא מצרי.

לאנשי הקומנדו הימי היה ברור גם – ואיש לא היה צריך להגיד להם זאת בפירוש – כי אסור להיכשל במיבצע.

כתבו הצבאי של “הארץ”, זאב שיף, טרח לשחזר את מה שעבר על הלוחמים באי גרין, תשעה חודשים לאחר הפשיטה בסיועם של אחדים מהם.

אחד הדוברים היה דב, מפקד אחת מחוליות המישנה, שהיה אחד מגיבוריה. סיפר הוא לשיף בגילוי לב. "…מרגע שהתחלנו מתקדמים לאי, כבר היינו לחוצים בזמן. הים היה שקט אך הזרמים היו חזקים, דחפו אותנו צפונה והרחיקו אותנו מהיעד. יצאתי לתצפית ונוכחתי לדעת שאיננו מתקרבים. אספתי את כל הכוח ונתתי לחברה קצת ציונות וצעקות. כאשר התקרבנו לבסוף, ראיתי את היבהוב הסיגריות של השומרים. הגעתי למיגדל יחד עם אנשי החוליה הראשונה. האנשים התחילו זוחלים מתחת לגשר. היה שם הרבה זפת וסלעים. המרחק מהשומרים היה עכשיו 50 מטר. החלטתי לשלוח חוליה ראשונה ישר לגדרות וכשחתכו את הגדר נפתחה פתאום אש. אנחנו פתחנו, המצרים העיפו רקטה ומאז הכל היה מואר כשגם המצרים בחוף יורים רקטות.

בינתיים התפזרו לוחמים אחרים בשטח. אחד מהם שלף רימונים והתכונן להשליכם לעבר מגדל המכ“ם”.

הפריצה באה למצרים באפתעה והם החליטו לקדם את פני הרעה. גידרות התיל החתוכות כוסו באש חזקה. אילו היו הפושטים הישראלים ממשיכים להתקדם בדרך זו היו נופלים זה אחר זה כזבובים. בינתיים “עמדה על רגליה” המצודה כולה. חיילי כל העמדות התכוננו לקדם את פני הלוחמים הישראלים במטחי אש כבדים. מפקד חולית הפורצים הורה להם לזנוח את המקום שבו נחתכו הגדרות ולחפש מקום פריצה אחר. מעתה התגלגלו האירועים כבסרט נע. הוסיף וסיפר אחד הלוחמים: "… שמתי שני אנשים מן הצדדים והתחלתי חותך את הגדר. הייתי מוכן אפילו לחתוך בשיניים, אבל ראיתי שזה מיבצע מסובך. היו שם שלוש־ארבע קונצרטינות בין הגדרות. בפינה הצפון־מערבית עמד שומר. ראיתי את הסיגריה שלו. במרחק 3 מטרים עמד עוד שומר. במרחק שמונה מטרים, בפינה הצפון־מערבית גיליתי פירצה. החלטתי לא לחתוך ולהיכנס באותה פירצה. אך קודם אפתיע אותם באש. נתתי פקודת אש וזרקנו רימונים. השומר ובגדיו החלו בוערים, ברגע זה התגלגל אלינו רימון והתפוצץ, אני נפצעתי ברגלים והיה לי קשה. האנשים החלו פורצים ורצים. ידעתי שנצליח, ואומנם מיד לאחר שנפרצה הגדר, שהיוותה את המיכשול העיקרי, נשמעו מכל עבר קריאות: פירצה! פירצה! הלוחמים נאספו מכיוונים שונים והחלו מתקדמים לעבר החומה הצפונית עצמה, שרוחבה הוא 40 מטר.

הפושטים הימיים החלו מטפסים על החומה הרטובה והלחה. הטיפוס היה קשה. הם נאלצו להשתמש בצפורניהם וברכיהם. שניים מהם, גדי ודני (שנהרג לאחר מכן) הגיעו ראשונים למעלה, הצליחו לחסל זקיף נוסף ופתחו במרוצה לעבר מיגדל המכ"ם. חבריהם איבטחו אותם מאחור והתכוננו לקדם את פני התגבורת שתבוא מהחצר הפנימית.

בתחנת המכ“ם היה כוח נוסף. היה חשש של פתיחה באש לעבר האנשים שניצבו כבר ליד הגשר, אבל שני הלוחמים הישראלים הקדימו אותם. גדי ודני השליכו רימונים וחיסלו את יחידת האבטחה של המכ”ם. עתה היתה פנויה הדרך לפיצוץ תחנת המכ“ם”.

“מיבצע תותחי נברון”, כפי שכונה בפי כול לאחר הפעולה, נמשך בינתיים. יחידת רתק התמקמה בצידו המערבי של האי ופתחה באש. המטרה היתה למשוך את מגיני האי לצידו החשוף ולאפשר לחבלנים להכין את הפיצוצים. לוחמים אחרים פתחו במיבצע טיהור עמדות התותחנים והמקלעים. בשלב זה, כאשר שלט כבר הכוח הישראלי, על החומה הצפונית, היה לו רק פצוע קל וזאת למרות שמרבית הנפגעים בפעולות הגמול נופלים דווקא בשלב הפריצה.

על המשך מהלך הקרב סיפר אחד מלוחמיו המצטיינים, גיל: “תפקידי היה לפרוץ דרך הדלתות לחדרים. עמדתי ליד הדלת המערבית עם לוחם שני ויריתי פנימה צרור. הכדורים האירו את הכל וראיתי שזה אולם גדול עם פתח לחצר. האולם היה ריק. לפתע נכנס חייל מצרי מהחצר. השכבתי אותו ליד הפתח. בחוץ המתינו שאר אנשי החוליה. נכנסנו דרך הדלת השניה, גם כאן היה אולם גדול, אך בלא יציאה לחצר. האולם היה ריק. הוריתי לחוליה להצטרף לכוח המטפס לגג”.

טיהור הגג התנהל אף הוא תחילה ללא תקלות. הלוחמים הישראלים טיהרו עמדה אחר עמדה. הלוחמים המצרים גילו, כמצופה התנגדות, אך היתה זו, לרוב, התנגדות בלתי אפקטיבית. גופתו של אחד החיילים המצרים בערה במשך זמן רב וסימנה ללוחמים הישראלים את המטרה. מכל עבר נשמעו יריות של קלשניקובים של שני הצדדים וקולות נפץ של רימונים. מיספר הנפגעים המצרים עלה. לנו היה עדיין פצוע קל בלבד. מיספר חיילים מצרים קפצו למים בנסותם למלט עצמם בדרך זו. ואז אירע מיפנה קל במהלך הקרב. עוד בטרם טוהרה העמדה האחרונה על הגג, החלה התאוששות קלה אצל המגינים המצרים. הם ניצלו את העובדה שהלוחמים הישראלים לא היו מצויידים בסולמות וטיפסו איש על גבי כתפי רעהו לעבר הגג. הם פתחו באש חזקה מתוך החצר הפנימית לעבר הגגות וריכזו אותה בעיקר לעבר המטפסים. תוך כדי כך התברר שאחת מעמדות המקלע לא טוהרה משום־מה. שנים מהלוחמים הישראלים חיים שטורמן ויואב שחר, שהצטיינו במהלך הקרב עד כה, נפגעו מרימון שהושלך לעברם מעמדה זו. הם היו שני הנופלים הראשונים. צרור יריות פגע בסרן אהוד רם, שפיקד על הכוח השני שהסתער על הגגות. שני לוחמים אחרים נפצעו. לאחד מהם, נמרוד, נקטעה הרגל ולשני זלמן, נקטעו אצבעות היד. לוחם שלישי, עמיחי, קיבל כדור בגרונו שחדר לבטנו. בינתיים החלו מתפוצצים חומרי הנפץ"…

נזכר כיום, בעת השיחזור העתונאי, מפקד הפעולה: “קרב ההכרעה נמשך עד שתים וחמש. בצד המזרחי היה קשה יותר. כל חוליה שהגיעה לקטע זה נפגעה. מהחוליה הראשונה רק גדי לא נפגע. בחוליה השניה נפגעו שנים, אחר נהרג אהוד. אחר־כך באו בריצה שני הדנים דני לוי ודני ואזה, הם נפגעו בחזה ונפלו מן הגג. לא ידעתי על כך. קודם ראינו שדני לוי נעלם. חיפשנו אותו בסירה שעמדה להתפנות ולא מצאנו. לוחם גילה את דני ואזה במים. לצידו ליד הגדר שכב דני לוי. אי אפשר היה לפנות אותם. שלחנו סירה מהים, האנשים חתכו את הגדר ופינו את שני הדנים”.

הקרב על העמדה האחרונה (עמדה מס' 6) נמשך. מהחצר הפנימית הומטרה אש חזקה לעבר הלוחמים. הוחלט לפוצץ את כל האגף הצפוני. בשלב זה נהרג לוחם שישי, יובל מירון. העמדה חוסלה, והחל הפינוי. בתום 50 דקה של קצר בחצר הפנימית נטשו את המיבצר הלוחמים הישראלים. תחנת המכ"ם היתה הרוסה. התותחים והמקלעים הושמדו, המיבנים פוצצו. בשעה 2.55 לפנות בוקר היתה דממה.

שעה קלה לאחר שנטשו הפושטים הימיים את האי גרין, פתחו תותחי החוף המצרי בהפגזה כבדה לעבר האי במטרה לפגוע בלוחמים הישראלים. תותחים אלה שהפגיזו את האי ללא הפוגה במשך שעתיים השלימו את המלאכה ופגעו במיבנים ובעמדות פעם נוספת. המצודה בערה.

בעת ההפגזה היו הלוחמים הישראלים בדרכם ארצה. 9 מהם היו פצועים. על גבי הסירות היו מונחות 6 גוויותיהם של הלוחמים, גיבורים ואמיצים, שתרמו רבות להצלחת המיבצע, אך נפלו ולא זכו לראות את ההישג שבביצוע המשימה הבלתי־אפשרית.

(הפרשן הצבאי אלוף (מיל.) מאיר עמית אמר לאחר מכן כי למרות האבידות היתה הפעולה מוצלחת ביותר וחיונית לקראת המיבצע האווירי). כוח זה איפשר למטוסי חיל־האוויר, לצאת כעבור עשר שעות למשימה אחרת, לאחר שתחנת המכ“ם חדלה לפעול. לפושטים המתינו שר־הבטחון והרמטכ”ל.

הפשיטה הישראלית הדהימה את מצרים. שעות ספורות לאחר שהסתיימה הפעולה של הקומנדו הימי ועוד בטרם ספגו המצרים את המהלומה מידי חיל־האוויר, הודיע רדיו קאהיר את ההודעה הבאה מאת דובר הצבא המצרי: “פלוגת קומנדו ישראלית פשטה סמוך לשעה 3 לפנות בוקר על מוצב האי גרין שבמיפרץ סואץ. התפתחו קרבות, שכללו חילופי אש תותחים. ששה חיילים מצרים נהרגו ונפצעו. הדובר הצבאי ציין להלן כי הכוח הישראלי הגיע למוצב ב־10 סירות ונאלץ לחזור על עקבותיו לאחר שהשאיר באי חלק מציודו וכן סירה אחת. שתי סירות אחרות טובעו. בסה”כ נגרמו לאויב 30 אבידות" אומר הרדיו המצרי.

למחרת, בטקס הלוויתו של סרן אהוד רם במשק חניתה, ספד לו בהתרגשות ניכרת, שר הבטחון, משה דיין. וכה אמר: "אתמול עם שחר עמדנו על שפת הים, במיפרץ סואץ, לקבל את החוזרים מהפעולה באי גרין. לקראתנו באו חיילים־נערים, אשר מילאו את משימתם, ניצחו בקרב ועל כתפיהם נשאו את מחיר הנצחון – אלונקות של ששה חללים ותשעה פצועים. בנים אלה, אשר ככה הם חיים, ככה הם לוחמים וככה מתים. הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו – בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה. יש מאורעות פשוטים שהופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. אהוד רם וחבריו הם אגדה שהפכה מציאות. חלומו של עם, עם גולה בהווה ומושפל, חלום שהיה למציאות – מציאות של עצמאות, של מולדת עם מציאות של דם, של קרבות, של לוויות, של גופות נקובי כדורים השבים אלינו עם שחר נישאים באלונקות וכל מה שנותר לנו לאמץ אותם אל ליבנו, לחבק אותם בכאב עמוק מנשוא, באהבה שאין לה מלים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יפה מהם, יקר מהם ועתה הם מוטלים קרושי דם וצופים אלינו בעיניים דוממות. הורי הבנים הנופלים במלחמה להיות אתכם באבל אנחנו כאן. להיות באבל זה יחד! יחד, בכל לב ונפש. ולא יסף.

 

פרק יח: הפלת מטוסים ב“סיטונות”    🔗

ב־20 ביולי, בשעה 2 בצהרים, עברה “מלחמת ההתשה” אל שטחה של מצרים. בחום היום, חצו עשרות מטוסי חיל־האוויר הישראלי את תעלת סואץ בגיזרה המשתרעת מקנטרה ועד פורט־תאופיק ובמשך שעתיים וארבעים וחמש דקות הלמו בשורת מטרות מעבר לגבול.

המטוסים צללו לגובה נמוך ביותר ופגעו, בין השאר, במוצבים, סוללות נ.מ., מיפקדות, כבישים וגשרים. הטייסים הישראלים שאצל כל אחד מהם הצטבר מיטען של מתיחות ודריכות, נתנו פורקן לכך והוכיחו את כושרם הקרבי המעולה בפגיעות ישירות של פצצות, ביירוט מטרות נעות וברדיפה אחר כלי־רכב.

היו אלה שלוש שעות קשות ביותר לצבא המצרי בגדה המערבית של התעלה. כמו במלחמת ששת־הימים, פעל גם הפעם גורם האפתעה עד תומו. משום־מה, פירשו המצרים את אי־הפעלתו של חיל־האוויר עד למועד זה, כחששה של ישראל מפני הסלמה נוספת של המערכה הצבאית בגיזרה המצרית. דבר זה נתן, כנראה, עידוד למיפקדה הצבאית המצרית להמטיר אלפי פגזים לעבר המוצבים הישראלים ולהחדיר חוליות קומנדו לצרכי מיקוש, חדירה למוצבים וחטיפה.

פעמים רבות הזהירה ישראל את מצרים, כי בכוחה ללמדה לקח. אזהרות אלו לא נפלו על אזניים קשובות. המצרים חזרו והכחישו במיספר מקרים את דבר ביצוען של פשיטות־אזהרה מעבר לגבול, בהם הקפידה ישראל רק ל“סמן את המטרות” – במקרים אחרים הודו בחצי־פה בחציית הגבול, אך מסרו אינפורמציה כוזבת על ההיקף האמיתי של הפעולות הישראליות. הם המשיכו לדבר על “תחילתה של שנת השחרור” ועשו הכל מצידם כדי לרתום את מדינות ערב האחרות בניהול “מלחמת ההתשה” נגד ישראל.

הפעלתו של חיל־האוויר לא נעשתה לאחר החלטת בזק. קדמו להכרעה זו דיונים ממושכים. הדעות היו חלוקות לכאן ולכאן.

הרמטכ"ל, רב־אלוף חיים בר־לב, הסביר זמן קצר לאחר הפעלת הבכורה של חיל האוויר, בהפצצה ויירוט בחזית התעלה, את הנימוקים לצעד זה כדלקמן: “אנחנו מעוניינים בהפסקת אש ולא באסקלציה. הכנסנו את חיל האוויר – ויש בזה משום אסקלצליה – ברגע שהערכנו שפעולות חיל־האוויר תבאנה בעצם לארגעה ולמיתון בקו החזית. כל זמן שחשבנו שזה לא יהיה, לא הכנסנו את חיל־האוויר”.

סמוך לשעה 5 אחה“צ, הזניקו המצרים מיספר מטוסים לעבר יעדים ישראליים. המטוסים ניסו לפגוע במוצבים הישראליים אך ללא הצלחה יתרה. חיל־האוויר הישראלי נתפנה מעיסוקי ההפצצה והחל דולק אחר מטוסי האוייב. תוך כדי כך התפתחו קרבות־אוויריים ומטוס מדגם “סוחוי 7”, הופל ע”י תותחי אש נ.מ. המטוסים האחרים ביצעו תרגילי התחמקות. בתום הקרבות התברר כי נפלו ארבעה מטוסים מצריים נוספים: שני מיגים 17, 1 מיג 21, ו־1 סוחוי 7. מטוסים אלה צורפו למאזן הקודם שכלל 25 מטוסים מצריים שהופלו מאז מלחמת ששת הימים. 19 מהם בקרבות־אוויר ו־6 מהם באש נ.מ.

בעת הקרבות האוויריים של ה־20 ביולי נפגעו גם שני מטוסים ישראליים: אחד מהם באש מהקרקע והשני בקרב אוויר־אוויר. היה זה המטוס הישראלי הראשון שהופל בדרך זו מאז המלחמה. הטייס שנפגע מהקרקע הצליח בדרך פלא להפנות את מטוסו לעבר שטח ישראל ולצנוח ממנו ברגע האחרון, בטרם נפל המטוס בשטחנו והתרסק. (ימים מיספר לאחר מכן הוזמנתי ע"י הטייס לטקס נישואיו עם דיילת “אל־על”. בשעה שעמד תחת החופה, ניכר היה שהספיק לשכוח מה שעבר עליו. רק התחבושות שעל ידו והפצע מעל לעינו הסגירו אותו. “לאבי נודע על צניחתי הקרבית רק באחרונה”. אמר לי בחיוך, והוסיף “אל חשש! אני מתחיל להפציץ מחדש, מיד לאחר ירח הדבש הקצר שלי”).

ההפצצה הישראלית על כל הכרוך בה, נתקבלה ברגשות מעורבים בישראל. מרבית האזרחים הפגינו שמחה גלויה בידעם כי מעתה ואילך יקח חיל־האוויר לידיו את העניינים, “ועל חיל זה בהחלט אפשר לסמוך”. לדידם של אלה היה ה“מאזן” של הפעולה האווירית הראשונה חד וחלק. במשך 165 דקות של מחץ אוויר הושמדו בסיסי טילי קרבות אוויר ס.א. 2 באיזור ג’מיל, קילומטרים אחדים ליד פורט־סעיד. השמדת סוללה זו נעשתה ביעילות מירבית מבלי שתותחי הנ.מ. שהיו פזורים סביבה, הצליחו למנוע מטייסי חיל־האוויר להשמיד את הסוללה. מכאן ואילך עשו מטוסי חיל־האוויר בגיזרה הצפונית כבתוך שלהם. הם השמידו שלוש סוללות תותחים, שני תחנות מכ"ם נוספות, סוללות נ.מ. 85 ממ'. בשלב הבא פגעו המטוסים בריכוזי טנקים, במכוניות משוריינות, בארטילריה ועוד. לפי דיווח הטייסים היו כל הפגיעות טובות ולאוייב נגרמו עשרות רבות של נפגעים.

היו גם ספקנים לא מעטים שלא ביטלו אמנם את הצלחתו של חיל־האוויר, אך טענו כי הרחבת המלחמה היא דו־סיטרית וכי מטוסים מצריים ינסו לתקוף מטרות ישראליות בתקיפות פתע של פגע וברח.

לאמיתו של דבר, בתום ההפצצה הישראלית הראשונה בגדה המערבית של התעלה, עדיין לא ידע המטכ"ל, מה צופן בחובו העתיד. היתה זו, כאמור, הפעם הראשונה בה הופעלו מטוסים בגיזרה המצרית. עד אז הופעלו, כידוע, מטוסים לצרכי פגיעות־גמול רק בגיזרה הירדנית. אחד הפרשנים הצבאיים, כתב למחרת ההפצצה: "מעתה נפתח שלב חדש בתעלה. ימים יגידו באיזו מידה הצליחה או לא הצליחה מבחינה אסטרטגית ומדינית הפעלת המטוסים הישראליים באיזור התעלה – “למרות זאת אנו סומכים על חיל־האוויר הישראלי ועל מערכות תותחי הנ.מ. שלנו שידעו כיצד לבלום נסיונות תקיפה של המצרים. אין להוציא מכלל אפשרות שישראל תצטרך לבדוק מחדש את שיטות ההגנה וההתקפה שלה באיזור התעלה”.

הוא צדק. 75 יום לאחר מכן, בערה“ש, ה־8 בספטמבר, כאשר נערך מאזן הפעילות של חיל־האוויר הישראלי, לא פחות מ־1000 גיחות לתוך שטח מצרים למטרות הפצצה, יירוט ומשימות אחרות. בכל הגיחות איבד צה”ל 3 מטוסים. המצרים, לעומת זאת, ביצעו ב־75 ימים אלה 100 גיחות לשטח הישראלי, חלקן הגדול למטרות תקיפה והיתר לצרכי יירוט – ובהן איבדו 21 מטוסים.

כיצד הגיבו המצרים על התקיפה הישראלית הראשונה מאז מלחמת ששת־הימים?

בגיזרת התעלה עסקו חיילים בפינוי הנפגעים הרבים. דחפורים החלו בשיקום ההריסות הרבות, בהם מסלולי הנחיתה של שדה התעופה של פורט סעיד, שנחרשו ע"י הפצצות חיל האוויר. מומחים הובאו בחיפזון כדי לסייע בהצבת סוללות נ.מ. חדשות.

בעורף תוארו קרבות ה־20 ביולי – הפשיטה על האי גרין, הדו־קרב הארטילרי ובעיקר ההפצצות של חיל־האוויר כ“נצחון אדיר של מצרים על ישראל”. עתוני קאהיר כתבו בנימה זהה: “זו היתה נקודת המיפנה במאבק הערבי־ישראלי, בפני שהנצחון המצרי עירער את בטחונה הפנימי של ישראל. שליטי ישראל יהרהרו עתה פעמים רבות בטרם יסתכנו בארפתקה נוספת”.

נאצר עצמו הורה לכל שופרות התעמולה המצריים לתאר את המהלומות שספגה ארצו כ“נצחונות מפוארים” וזאת לאור העובדה שכעבור יומיים, ב־24 ביולי, היה עליו לשאת את הנאום המרכזי בועידת “מפלגת האיחוד הסוציאליסטי”, לרגל יום השנה ה־17 להפיכה שהעלתה אותו לשלטון. כדי להמחיש את הנצחון שיגר נאצר למועצות האומה ברכות לרגל הנצחונות הגדולים. במקביל הודה נשיא מצרים, לאור הזרקורים, לראשי הכוחות המזויינים על התושיה והגבורה שגילו פקודיהם בחזית. הכתבים הזרים זומנו למסיבת עתונאים מיוחדת, שבה נמסר להם על הפלתם של… 19 מטוסים ישראליים. כאשר ביקשו הללו לראות את כל השרידים, נאמר להם כי בגלל הפגזות ארטילריות בתעלה, אין אפשרות לבצע את הסיור.

ידיעות מוסמכות יותר ממצרים גילו כי בקאהיר התנהלו דיונים קדחתניים על המצב החדש שנוצר בחזית, בעיקבות הפעלתו של חיל־האוויר הישראלי. בהתייעצויות אלו הבהיר נאצר למקורביו, כי יש להגביר את אימוני הטייסים המצרים ולשים את הדגש בעיקר על טיסות נמוכות, במטרה לחמוק מהמכ"ם הישראלי, כפי שעשו הטייסים הישראלים ב־20 ביולי.

ב־24 ביולי, יום ההפיכה, הכין חיל־האוויר למצרים אפתעה נוספת.

 

פרק יט: תקיפת מטוסים מצריים    🔗

ועידת מיפלגת השלטון המצרית, “מיפלגת האיחוד הסוציאליסטי”, התכנסה ביום ה־23 ביולי, ערב ההפיכה, באחד האולמות המפוארים של הבירה המצרית. מאות מנהיגי המיפלגה וציריה מחאו כפיים ועמדו על רגליהם במשך דקות ארוכות, כאשר ניצב נשיא מצרים נאצר על הבימה המקושטת, לאור זרקורי מצלמות הטלוויזיה והעתונות ונשא את נאומו ההיסטורי. בשל ההשלכות המדיניות והצבאיות של נאום זה, כדאי לצטט בהרחבה מיספר פרקים מהנאום.

וכך אמר נאצר בין השאר: “אנו נמצאים עתה בראשיתו של שלב חדש, שלב בו אנו מסוגלים להילחם למען השיחרור. המשך הפסקת־האש עתה, פירושה הגשמת מדיניותה של ישראל, אשר הכריזה כי לא תיסוג מהאדמות הכבושות. החלטת הפסקת־האש חייבת להיות קשורה בנסיגת הכוחות הכובשים. עלינו להילחם, איפוא, למען החזרת אדמותינו הכבושות. חובתנו להילחם לגירושם של כוחות הכיבוש. עברנו משלב ההגנה הסבילה לשלב הארתעה ומשלב הארתעה לשלב ההתקפה, לאפשרות של מעבר מהגדה המערבית של התעלה לגדתה המזרחית ועתה אנו מתחילים את שלב השיחרור”.

בדברו על השלב החדש אמר נשיא מצרים: “זה איננו דבר שמחירו זול, אבל נילחם להחזרת אדמותינו. איני מתכוון לאדמות מצרים בלבד, אלא לכל האדמות הערביות הכבושות. בראש ובראשונה לירושלים וכן לגדה המערבית, לעזה, לרמת־הגולן. מלחמה זו היא זכותנו ואף חובתנו. הזמן פועל לטובתנו. חיילינו נוכחים, למעשה, מה האמת בקשר לצבא הישראלי, מה באמת החייל הישראלי. הם רואים זאת במו־עיניהם בקרב פנים אל פנים עם האוייב בגדה המזרחית של התעלה. הדבר שונה לחלוטין מדברי תעמולת הכזב של הישראלים. הם טענו כי החייל המצרי אינו מסוגל לקרב לילה. עתה נוכחו לדעת כיצד חוצים החיילים המצרים את התעלה בלילה, תוקפים בלילה, כשהם נושאים עמם את הפצועים וההרוגים. אין קרבות ללא נפגעים”…

בדברו על הפעולות האחרונות של צה“ל אמר: “הם טוענים כי הם שולטים באוויר והנה מטוסינו חודרים ברציפות לסיני בלהקים המוניים, לעיתים עד שלושים מטוסים. האוייב הציג נצחון זול, בהתקיפו שתי עמדות של משמר הגבול, שבאחת היו שבעה חיילים ובשניה שמונה חיילים בלבד. אולם בהתקפתו על ה”אי גרין” לא הצליח לכבוש את האי, למרות שהיו בו רק אנשי הגנה נגד מטוסים. הוא סבל אבידות ונסוג".

ביום ראשון, 20 ביולי, תקפו מטוסים מצרים את כוחותינו מהאוויר. ההוראה לכוחות האוויר שלנו היתה לא להיכנס למערכה שכן הדבר היה עלול להפריע לטילים שלנו ולתותחי הנ.מ. לפעול נגד מטוסי האוייב. כעבור שלוש שעות נכנסו כוחות האוויר שלנו לפעולה, חדרו לשטח האויב, הלמו בטילי ה“הוק” שלו, במחסני תחמושת ובריכוזי כוחותיו. ישראל עצמה אישרה כי בפעולה זו הופלו שנים ממטוסיה. פירושו של דבר כי כאשר אנו מתכננים, אנו מסוגלים לעמוד בפני כל מצב ביבשה ובאוויר. אתמול קרה דבר מוזר, האויב הודיע כי מטוסיו הרעישו את עמדות הארטילריה המצריות. האמת היא כי הופיעו שני מטוסים ואחריהם עוד שנים ועוד שנים והטילו רקטות למקום שומם, שלא קיימת בו הגנת נ.מ. ואשר אין בו שום חייל שלנו. כמובן שלא נפגע איש אפילו לא ציפור. זו היתה פעולה שמגמתה פסיכולוגית והמכוונת לא אלינו בלבד, אלא גם לעם הישראלי". סיים נאצר את החלק האסטרטגי של נאומו: “אנו נתונים עתה למלחמה פסיכולוגית, אך אנו חדורי בטחון שלמלחמה זו לא תהיה השפעה כלשהי עלינו. כוחות האוויר שלנו בטוחים בעצמם. אסור שתהיה התלהבות יתר על המידה, משום שלפנינו ניצב אוייב ערום ואכזרי… 1948 חגג האויב את נצחונו. בתל־אביב רקדו ברחובות. עתה השתנו פני הדברים והשנה האויב לא חגג כלל. עלינו לפעול כדי לערער את בטחונו. מלחמת ששת־הימים לא נסתיימה. היא נמשכת כבר שנתיים ותימשך שלוש שנים וארבע שנים. אין מלחמה ללא אבידות ויהיו לנו אבידות גם בעתיד. אנו מוכנים למלחמת התשה ממושכת. עוד לא נכנסנו למערכה הצבאית הממשית, היא עדיין לפנינו”.

למחרת בבוקר, ביום השנה להפיכה, ניסו פרשנים בינלאומיים לפרש את הנאום. דעה אחת אמרה שהנאום מעיד על מבוכתו של הנשיא המצרי, אשר למעשה אינו שולט עוד בלעדית בארצו וחייב להיכנע ללחצם של מפקדי צבאו שהפכו ל“שותפיו” לשלטון.

דעה אחרת קבעה כי נאצר הודה למעשה, כי בתקופה הקרובה אינו יכול לצאת למלחמה בעלת היקף בישראל, אף כי בכוונתו להחריף את תקריות האש בתעלה ולהגביר את התמיכה בפעולות הטירור והחבלה בשטחים הכבושים ובשטח הישראלי.

דעה שלישית פסקה: “נאצר סתם למעשה בנאומו את הגולל על שיחות השלום והמאמצים להסדר מדיני. כוונתו היתה לחבל בשיחות השלום של 4 המעצמות”.

שר־הבטחון, משה דיין שסייר אותו בוקר בקסבה של חברון, שבה הוטל יום קודם לכן רימון על משאית של מטיילים, הגיב בחטף על נאום הנשיא המצרי: “נאצר אמר שלא ימלא אחר הוראות הפסקת האש ושהמלחמה לדידו התחילה ותימשך ביתר־שאת. לשמע דברים אלה עלינו להיות מוכנים לכך שהוא יעשה את אשר אמר שיעשה”, אמר דיין.

בצהרי אותו יום הופעל חיל האוויר הישראלי פעם נוספת, היה זה לאחר שהמצרים פתחו באש ארטילרית כבדה לעבר כוחות צה"ל. בניגוד לעשרות הפעמים הדומות בעבר, לא הגיבה ישראל בפיגזי תותחים אלא בהזנקת מטוסים. המטוסים צללו, כהרף־עין, לעבר עמדות הארטילריה שמהן נורתה האש ושיתקו אותן. היה זה רמז ברור ראשון לפיקוד המצרי כי מכאן ואילך לא תסתפק ישראל במכת־אש נגדית, אלא תמחץ את עמדות המצרים מהאוויר.

טייסי חיל־האוויר הישראלי לא הסתפקו בפיצוח העמדות ותקפו גם ב־4 סוללות מכ“ם ס.א.2, עמדות נ.מ. ומוצבים באותה גיזרה. לפי הערכה בישראל הסתכמו האבידות של המצרים בעשרות רבות של הרוגים. במהלך התקיפה נוצר מגע בין מטוסים ישראליים לבין מטוסים מצריים. לא פחות מ־7 מטוסים מצריים התפוצצו באוויר או התרסקו על הקרקע. טייסו של אחד המטוסים הללו, רס”ן נאביל סעיד, שצנח בשטחנו, הכריז לאחר הילקחו בשבי, בפני עתונאים וצלמים: “נפלתי היום בסיני על הכביש הדרומי, במטוסי מסוג “סוחוי 7”, נעצרתי, נחקרתי וקיבלתי יחס נאה. אני אומר זאת מרצוני הטוב”.

המפלה הצבאית ביום החגיגי פגעה קשות בשליט המצרי. נאצר הזדרז לשדר נאום מאולתר לאומה, היה זה נאום מוזר ביותר שבו הכריז נאצר: “החלטתי לפנות אליכם כדי להזים את השקרים של האוייב כאילו היו לו נצחונות נגדנו. אני לועג לידיעות הישראליות כאילו הפילו לנו ששה מטוסים. האמת היא כי מטוסינו הדפו שתי התקפות נפל של מטוסי האוייב”.

להלן גילה נאצר כי בעקבות “התקפות הנפל” הישראליות חצו למעלה מ־40 מטוסים מצריים את התעלה, הפציצו מטרות ומרכזים שונים, בהם טילי הוק, תחנות מכ"ם, עמדות תותחים וכל המחיר שמצרים שילמה, הוא מטוס “סוחוי 7” אחד שטייסו נפל בשבי.

“שיראו את ששת המטוסים שהפילו, שיראו אותם, הבה נראה אותם” סיים נאצר את נאומו הדראמטי בפתוס רב.

באותו ערב הופיעה ראש הממשלה גב' גולדה מאיר בכינוס של פעילי המועצה למילווה בטחון: “לנאצר”, אמרה ראש הממשלה, “אין אומץ לב להגיד לעמו את האמת ולספר על הכשלונות שצבאותיו נוחלים. במקום זה הוא מדבר על נצחונות וקורא לעמו להמשיך במלחמה”. בדברה על מה שאירע באותו יום בתעלה אמרה: “אין נאצר מבין, כנראה, כי ההכרח שלנו להתגונן הוא תמצית חיינו מדורות רבים וכי העם היהודי למד את זה במשך דורות”.

כעבור יומיים פירסם השבועון הצרפתי הנפוץ “ל’אקספרס'”, ראיון ארוך עם ראש ממשלת ישראל. כתב העתון, מישל סלומון, שאל: “מה תוכלי לומר לנשיא נאצר, אם אמנם תיפגשו. עמדותיכם ידועות, המצב מוקפא, אין מקום לתזוזה, העניינים הגיעו למבוי סתום”.

גולדה: “אומר לו פשוט: אנו רוצים במו”מ ללא כל תנאים מוקדמים, ללא דעות קדומות. נראה כי נאצר רוצה לקבל חזרה מה שאיבד במלחמה, ע“י השמעת נאומים גדולים מלשכתו בקאהיר, או ע”י מתן הוראה לפתיחה באש ארטילרית בתעלת סואץ – אני חושבת שיצטרך לבזבז הרבה רוק והרבה תחמושת. הוא ניסה את השניים גם יחד, כפי שאתה יודע, בצורה אלטרנטיבית או ביחד וזה ללא הרבה הצלחה".

ועוד שאל הכתב הצרפתי: “שמא הטקטיקה המצרית נובעת מהמחלה המידבקת הזאת, המביאה להתלקחויות בתעלה ולהכנות המלחמתיות של ישראל והם רוצים לגרום למצב כלכלי גרוע בישראל”.

ראש הממשלה השיבה: " אני חושבת כך. נאצר ניחן עדיין במידה מספקת של דמיון כדי להאמין בכך. אנו מכירים אותו היטב, אך גם הוא מכיר אותנו. בנקודה אחת הוא צודק, בהורגו מפעם לפעם אחד מבחורינו, הוא מכאיב לנו מאוד. צעיר אחד בלבד משלנו, הנהרג בתעלה, גורם לנו הרבה יותר כאב מאשר מאה מצרים הרוגים גורמים לנאצר".

 

פרק כ: ראשיתה של ה“סוביטיזציה”    🔗

להכנסתו של חיל־האוויר הישראלי לפעילות שוטפת בתעלה, החל מ־20 ביולי 1969, היו השלכות אסטרטגיות לטווח קצר והשלכות מדיניות לטווח ארוך יותר. דוברים מצרים רשמיים, התעלמו מההפצצות הבלתי פוסקות של מטרות בצד המצרי של התעלה, המשיכו לצאת בהכרזות תוקפניות נגד ישראל והתמידו בדיבורים על תחילתה של שנת “שחרור השטחים”. אך המציאות טפחה עד מהרה על פניהם. ההפגזות הארטילריות הפכו דלילות יותר. באורח טבעי ירד מיספר הנפגעים. כשנתבקש כעבור זמן, אלוף פיקוד הדרום דאז, אלוף ישעיהו גביש, להסביר את הרקע להפעלת חיל־האוויר במועד שבו הופעל, הסביר זאת כך: “לפני כניסת מלחמת ההתשה להיקפה הניכר ב־8 במרס 1969, הספקנו לעשות שני דברים חשובים מאוד, שהתנו לנו את היכולת לעמוד בה. ראשית – הצלחנו להקים מערכת ביצורים אמידה ואיתנה, אשר יש בה היכולת לעמוד גם בבטחון השוטף וגם במלחמה. זה היה מיבצע ענקי שהיה כרוך בהמון כסף, באלפי אנשים, במאות כלי ציוד מכני כבד ובידע הנדסי רב. שנית – הצלחנו לארגן ולתכנן את הכוחות הדרושים לעמידה בתעלה לאור משימות הבטחון השוטף ואפשרות של צליחת התעלה ע”י המצרים. כשמדברים בכך צריך לזכור כמה מרוחקת התעלה ממרכז המדינה ועד כמה צריך היה לארגן את הכוחות. משמעות הדבר – מערך לוגיסיטי, שהביא לבניית סיני כולו בכבישים, מים, מערכת קשר, מחנות צבא ושאר האמצעים הבאים לאפשר לגייסות הצריכים להגיע לשם במהירות. שני הישגים אלה נראים לי כבעלי חשיבות ממדרגה ראשונה בהבאת הבטחון לעמידה בשטח".

קצין הנדסה ראשי, אלוף־משנה ירחמיאל דורי, גילה בהקשר לכך כי צה"ל פיתח ניצול חומרים מקומיים לבניית מוצבים וביצורים והשתמש לשם כך בשיטות טכניות, הנדסיות המבוססות על מחשבה, פיתוח ומחקר.

בדברו על יום ה־20 ביולי עצמו, אמר אלוף פיקוד הדרום: “עד למועד זה יזמנו פעולות שונות בשטח מצרים כדי להוכיח למצרים שאיננו מוגבלים לדרכי פעולה אלו או אחרות. החל מה־20 ביולי הופעל גם חיל־האוויר במטרה להפוך את הקערה על פיה. מטרה זו הושגה: אמנם לא נוצר מצב של הפסקת־אש מחודשת, אך עובדה היא שההתשה החלה מתישה בעיקר את המצרים ועולה להם ביוקר. האבידות בציוד ואנשים גדולות והעליונות האווירית בידינו”.

הנה כי כן: חיל האוויר הצליח להפסיק את “מלחמת ההתשה” נגד כוחותינו ולהפנותה לכיוון ההפוך. ב־29 במרס 1970, יגלה שר הבטחון, משה דיין, בראיון עם כתב העתון הנורווגי “ארבידה בלארט”, כי לפי מיטב אמינותו תיכננה מצרים לחצות את תעלת סואץ בנסיון להחזיר לעצמה את סיני. “הארטילריה המצרית בתעלה עלתה על שלנו”, יספר דיין: “היו להם טילי ס.א. 2, שיכלו להבטיח להם את המרחב האווירי מעל לתעלה, קו זה היה מותקן עד הסוף. אולם כאשר הוצאנו אותו מכלל שימוש, נאלץ נאצר לגנוז את תוכניות המיתקפה שלו”.

אין ספק כי הפעלתו של חיל־האוויר הישראלי, הכשירה את הקרקע לסוביטיזציה של הלחימה באיזור. ברית־המועצות הפגינה, אומנם, בצורה הגלויה ביותר את תמיכתה בארצות ערב בכלל ובמצרים בפרט ע“י אספקת מטוסים, טנקים, מכ”ם ועוד, כדי להשלים את הציוד שאבד במלחמת ששת־הימים, אך מאידך נמנעה מעימות צבאי – ולו גם מוסווה – עם ישראל.

לגבי ברית־המועצות, הסיכסוך המזויין במזרח התיכון, הפך אמצעי יעיל כדי להגביר את התלות הערבית בה ובמקביל את חדירתה למזרח התיכון. עם זאת הקפידה במשך כל העת שלא להסתבך ישירות עם ישראל, בעיקר בשל מכלול יחסיה עם ארה“ב וחששותיה מסכסוך מזויין בקנה מידה עולמי. מסתבר שהכנסתו של חיל־האוויר לפעולה, אף כי לכאורה נתקבל במורת־רוח ע”י ברית־המועצות בשל הפגיעות בציוד הסוביטי (ובהתאם להנחות של מקורות בריטיים ביועצים סוביטים בקו החזית), לא עורר תגובה חריפה מצידה. פרשנים ניסו להבהיר עמדה זו בכך שנוח לה, לברית המועצות, לפעול מאחורי הקלעים. כדוגמה לכך צויין כי בהתאם לפירסומים בעתונות זרה – הוקם בסיס ימי מצרי במיפרץ סלים, בחוף המצרי המערבי, הרחק מטווח הטיסה של מטוסי הקרב הישראליים ולבסיס זה הובאו כלי שייט סוביטיים.

רק בראשית 1970, כאשר תתקוף ישראל בהפצצות עומק אסטרטגיות בדלתה ובאיזור קאהיר ויגבר הלחץ המצרי על ברית־המועצות להגשת סיוע ממשי יותר, ידובר לראשונה על עימות צבאי ישיר של מוסקבה עם ישראל, אם ע“י איוש מטוסים מצריים בטייסים סובייטים או מתנדבים ממזרח אירופה ואם ע”י אספקת טילי “סאם 3” חדישים, על צוותיהם, למצרים.

מבחינת האסטרטגיה הישראלית הביא ה־20 ביולי לתוצאות המיידיות הבאות:

החיים לאורך התעלה נעשו קלים יותר מאחר שהמצרים נמנעו מלהפעיל הפגזות ארטילריות כפי שנהגו עד למועד זה.

המלחמה נדחתה לאחר שהמצרים נוכחו לדעת כי אין בכוחם ליצור אותו חיפוי אוויר, שהוא תנאי בל־יעבור של מיתקפה יבשתית ממשית.

נאצר הבין כי מלחמת ההתשה נכשלה למעשה וכי הנסיון המצרי להחליש את קוו ההגנה הישראלי לאורך תעלת סואץ לא עלה יפה.

למרות שהכנסת המטוסים למלחמה בתעלה היוותה הסלמה ע"י הכנסת גורם לחימה כבד נוסף, לא נוצרה החרפת מצב קונקרטית מאחר שהיתה זו אסקלציה לצורך דה־אסקלציה, מה גם שיש לזכור כי המצרים הפעילו לראשונה מטוסים בתעלה לצורך סיור וצילום.

ההתפתחות החדשה בגיזרת התעלה זכתה, כמצופה לתגובות רבות בעולם. הדעה הרווחת הטילה בספק את יכולתו של חיל האוויר המצרי, למרות השינויים שהוכנסו בו, למנוע בהווה ובעתיד הנראה לעין, חדירה כלשהי של מפציצים ישראליים ותהתה אם יהיו המצרים מסוגלים לבצע התקפות אוויר מוצלחות, מעל שטח ישראל.

כתבו הצבאי של “טיימס” הלונדוני, צ’רלס דגלס־יום, הסביר זאת כך לקוראיו: “כל מה שניתן לומר הוא כי לכל היותר מסוגל חיל האוויר המצרי למנוע השמדה טוטאלית של מטוסיו, כתוצאה מהתקפת פתע ישראלית, כפי שזה היה ביוני 1967”.

האם תיתכן התקפת פתע אווירית נגד ישראל? השיב על כך דגלס־יום:

“סיכויי חיל־האוויר המצרי לפגוע פגיעה קשה בחיל־האוויר הישראלי, פגיעה דומה לזו של הישראלים נפגעה לפני שנתיים, אינם טובים כלל ועיקר, בגלל פיזורם הרב של מטוסי ישראל, קשה להם, לטייסים המצרים, לבצע התקפות על מטרות חשובות”.

מסקנת הפרשן הצבאי הבריטי: “… חיל האוויר המצרי ייאלץ להסתפק בתפקיד הגנתי באיזור התעלה ואולי הלאה דרומית, במקומות שבהם ביצעו הליקופטרים ישראליים פשיטות חבלה. הצבא המצרי לעומת זאת מסוגל בהחלט להגביר את קצב פעולתו בתעלה ואף לבצע חדירות כוחות בגדה המזרחית ואף בכוח רב מבעבר. קרוב לוודאי שהמצרים אף יוכלו להקים ראש גשר שהוא על הגדה המזרחית. בטווח ארוך זוהי אסטרטגיה מפוקפקת, אלא אם כן משוכנעים המצרים כי יוכלו להחזיק בראש גשר כזה מול מאמצי ישראל לחסלו, דבר שהוא כמעט ודאי” –

ההערכה הבינלאומית הכללית היתה כי צפויה תקופה של הפוגה ורגיעה בחזית המצרית־ישראלית; לאחר שהצליחה ישראל להוציא את הרוח ממיפרשי נאצר וצבאו, סברו רבים, כי מעתה לא קיימת כבר סכנה מידית של התלקחות צבאית בתעלה. עם זאת איש לא הקל ראש בכך ששלוש פעמים בשבוע הצליחו מטוסים מצריים לחצות בשעת בוקר מוקדמת בטיסות נמוכות את התעלה ולהטיל פצצות ליד ריכוזים ישראליים, בשיטת ‘פגע וברח’. היתה בכך העזה לא מעטה מצד המצרים, אף כי המצב היה רחוק מלהדאיג, ואיש לא העלה בדעתו כי המטוסים המצריים היו מצליחים להטיל פצצות על ערים אזרחיות בעורף.

השאלה העיקרית שנתבקשה מאליה, היתה: מה זוממים המצרים?

היה מקום לחשש סביר כי מצרים תנסה להרים את המוראל הפגוע של צבאה ע“י שיגור מטוסים נוספים לעבר השטח הישראלי, אם לצרכי הטלת פצצות ואם כסיוע לצליחת התעלה. בניגוד לישראל, אין שלטונות מצרים מגלים רגישות יתירה למיספר האבידות ומחשבה של סיכוי קל לנצחון יוקרה – היתה עשויה לדחוף את השליט המצרי להגשים את איומו: “לא ניכנס למלכודות אוויריות של האויב אך נהלום במוצבי האוייב במקום ובזמן הנוחים לנו”. מצד שני התעורר גם חשש, שמצרים תלחץ על המדינות הערביות האחרות, לחמם את הגבולות המשותפים שלהן עם ישראל, במטרה ברורה לפתוח חזיתות נוספות. קשה עדיין היה לנחש מה תהיה תגובתן של ירדן וסוריה לפנייה זו. ברור היה שהמעצמות הגדולות, כולל ארה”ב לא תישארנה אדישות לאורך ימים, נוכח החשש שחבית אבק השריפה במזרח התיכון עומדת לפני התפוצצות.

ביטוי להלך־הרוח במצרים ובארצות ערב האחרות, בעיקבות ההסלמה בחזית המצרית, ניתן היה למצוא בהערות שונות ורב־משמעיות.

הרי אחדות מהן: “פעולותינו צריכות להחדיר בלב האוייב את ההכרה שהמחיר שהוא משלם עבור תוקפנותו הוא מחיר יקר שמעבר ליכולתו” (“אל אהרם” המצרי 27.7.69).

“יהיה זה מישגה לחשוב כי האויב יניח לערבים להתיש את כוחו עד שיאופשר להם להנחית עליו מכת־מחץ” (אלגרדידה הלבנוני 1.10.69).

“גם כאשר נזקק האויב להפעיל את חיל האוויר שלו, כדי להפסיק את הקזת הדמים הבלתי פוסקת בקרב אנשיו – הוא עושה שירות טוב לכוחות הערביים, שכן הוא מלמד אותם מעכשיו, כיצד יוכלו לפעול בתנאי הפצצה מהאוויר. אותם תנאים מאפשרים לכוחות אלה ליזום התקפות, בזמן, בשיטה ובמקום המתאים. כל אלה מקנים כושר יעילות וכושר עמידות, שתהיה להם השפעה בעת המיפנה הבלתי נמנע במאבק” (חסנין הייכל).

“פעולות ההתנגדות צריכות להיהפך למהפכה עממית שתתיש את כוחו של האויב, תשתק את יכולתו, תשבש את המהלך התקין שלו ותשלול ממנו את הרגשת הבטחון והיציבות” (“אל גומהוריה” 28.7).

“מלחמתנו עם ישראל היא מלחמה ממושכת. חשוב שמצבי הרוח שלנו לא יהיו נתונים לתהפוכות הקרבות. אל נהיה שכורי נצחון כאשר אנו מנצחים ואל נתמוטט כאשר אנו מפסידים בקרב” (איל חומדת).

בימים האחרונים של חודש יול תקפו מטוסי חיל־האוויר פעמים נוספות מוצבים של המצרים בתעלת סואץ. הטייסים הישראלים עשו במרחב האווירי של מצרים כאוות נפשם, ולא הופרעו כמעט.

בימים אלה גברה פעילותם של המחבלים שפעלו הן בשטחים והן בשטחה של ישראל.

 

פרק כא: שיטת “כיתור והשמדה”    🔗

במחצית השניה של 1969, גברו פעולות הטירור של 11 אירגוני החבלה הערבים. בפרק זמן זה הוערך מיספרם של המחבלים הערבים הפזורים בארצות ערב ובמדינות אחרות ב־12 אלף. לצורך מימון פעולותיהם היה צורך באיסוף כספים. יאסר עראפת, מנהיגם המוכר של האירגונים הללו, טען בהזדמנויות שונות, כי התקציב השנתי הדרוש לאירגונים לשם ביצוע “עבודה פרודוקטיבית”, עולה על 30 מיליון שטרלינג. מאחר שמדינות ערב אינן מוכנות ליטול על עצמן את הנטל הכספי, יש צורך לערוך מגביות, הבהיר עראפת. באורח טבעי מתייחס עראפת אל האירגון שהוא עומד בראשו – “הפתח” – כאל אירגון החבלה היעיל והאפקטיבי ביותר.

מסתבר שבמרוצת השנתיים שחלפו מאז מלחמת ששת־הימים קמו בזה אחר זה אירגונים נוספים: “אירגון השיחרור הפלשתינאי” (אש"פ), “החזית העממית לשחרור פלשתין”, “גיבורי השיבה”, “צאעיקה”, “חזית השחרור” ועוד.

שלטונות ירדן מצידם הקימו אירגון חבלה ממשלתי שזכה לשם “חזית הכוחות הלוחמים”. מטרת פעולה זו הוסברה כנסיון של ממשלת ירדן למנוע את מיזוגם הצפוי של אירגוני החבלה, על מנת שיקל עליה לנהל מו“מ עם כל אירגון בנפרד. כל אחד מהאירגונים הללו, הצמיח לו מקרבו, מנהיג טבעי. התחרות בין האירגונים והמנהיגים הללו הולידה באורח טבעי פעילות מוגברת. היא גם יצרה מצבים מגוחכים. כאשר כל אסון או תאונה שאירעו בישראל, היו מנוצלים למטרות תעמולה כוזבת. התפארויות אלו היו נחוצות לעידוד המוראל של החברים הוותיקים באירגונים, למשיכת חברים חדשים ולהגדלת התרומות. ישראל, מצידה, עשתה הכל כדי לצמצם ולסכל מראש פעולות חבלה. צה”ל התאים את היערכותו לפעולות המחבלים בגזרות השונות. כתוצאה מכך נמנעה מצרים מתמיכה ישירה במחבלים ולא איפשרה להם לפעול מתוך שטחה, כגוף צבאי לא סדיר. חרף ההגבלות שהטילה מצרים אירעו מיספר פעולות חבלה, שמבצעיהן יצאו משטח מצרים, כפי שהוכח לאחר מכן מעל לכל ספק. סוריה התירה ועודדה בדרכים שונות התארגנות מחבלים בתחומיה, אך העדיפה שהגיחות לעבר שטח ישראל יבוצעו מירדן ומאוחר יותר מלבנון. הצבא הירדני וחיל המשלוח העיראקי החונה בירדן היו גלויים יותר בתמיכתם במחבלים. כתוצאה מכך נאלצו ל“ספוג” מהלומות מוחצות מחיל־האוויר הישראלי.

ב־23 אירע פיצוץ בכיכר פאריס בחיפה, במקום שבו הופיע קרקס טוקיו. בנס לא נהרגו עשרות.

ב־24 ביולי התפוצץ מיטען חומר נפץ במזרחה של כפר־סבא. רק בנס לא היו קורבנות בנפש, אך נגרם נזק רב לבית־כנסת בשיכון יוספטל.

באותו יום הוטל עוצר ב“קסבה” של חברון, נוכח ריבוי מקרי החבלה והנסיונות לפגוע בכוחות צה"ל באיזור. מטרת העוצר היתה בראש וראשונה לגלות מחבלים ומשתפי פעולה וכן מיצבורי נשק, אך גם לשמש כאות אזהרה חמור לכל תושבי הר־חברון שהפרו את השקט היחסי באיזור.

חבלה בוצעה למחרת במסלול הנחיתה של חברת “כימ־אוויר” בפעולה.

באותו שבוע נתגלו גם תאים מחתרתיים באיזור שכם.

באזורים שונים גברה ההסתה לפעולות טירור בקרב תושבי השטחים. תוך כדי כך, נודע כי אחדים ממנהיגי אירגוני החבלה בירדן, החלו מחלקים נשק לפליטים פלשתינאים במחנות הסמוכים לרבת־עמון. בפעם המי־יודע כמה החל “מתנדנד” פעם נוספת כסאו של המלך הירדני. בדרך זו ביקשו אירגוני החבלה להביע, את מורת־רוחם מהכרזתו של המלך הירדני לפיה יתקבל על דעתו פתרון מדיני מניח את הדעת למשבר במזרח התיכון. הם גם ביקשו ל“רמוז” לשליט המצרי שלא יהדק את קשריו יתר על המידה עם חוסיין. עתונאים זרים שסיירו במחנות האימונים של אירגוני המחבלים בירדן ונפגשו עם מפקדיהם, דיווחו כי הללו התפארו בכשלון הנסיון הישראלי למנוע מהמחבלים לחדור לשטח ישראל ע"י גדר או אמצעים נוספים, ישראל נאלצה להפעיל מטוסים נגד המחבלים. לטענתם – הובאו לישראל יועצים צבאיים אמריקנים, מומחים ללוחמת גרילה, כדי להתוות טקטיקה חדשה במלחמה נגד המחבלים.

אירגוני המחבלים החלו מדברים על שיטה של “כיתור והשמדה”, שבה נוקטת ישראל. בהתאם לשיטה זו מאתרים מטוסי חיל־האוויר בסיסי מחבלים ומנסים לפגוע ביושביהם, עוד בטרם יצאו הללו לפעולות. המחבלים המצליחים להימלט מהבסיסים, זוכים לטיפול נוסף מהאוויר הן ע“י מטוסי יירוט סילוניים והפצצה והן ע”י מסוקים (הליקופטרים) מאויישים בחיילים מזויינים המזנקים מהם בעת הצורך.

תחנת השידור של ה“פתח” הודיעה בקשר לכך: “השיטות הישראליות החדשות מכבידות אומנם על המחבלים ומקשות עליהם לבצע את פעולותיהם כמתוכנן, אך נעשה הכל כדי להתגבר גם על קושי זה ולהמשיך את פעולותינו כרגיל”.

מסתבר כי במסגרת התגוננותם של אירגוני המחבלים, הופנתה בקשה למיספר ממשלות ערביות להעביר לרשותם של המחבלים תותחי נ.מ. כדי להציבם סביב הבסיסים. אירגונים אחדים החלו מפזרים את בסיסיהם בעומק המדינות שבהן הם פועלים ולהקים סביבם מיקלטים. בד בבד הוקמו מיפקדות תת־קרקעיות על מנת שהמפקדים הבכירים לא ייפגעו. בסיסים אחרים הפכו לניידים.

המכות הבלתי פוסקות שספגו האירגונים הללו, הולידו גם ביקורת מצד חוגים שונים, שהחלו מאשימים את המפקדים הבכירים כי הם עוסקים במגביות כספיות, במקום לשהות באזורי הקרב בחברת אנשיהם. “אם לא לצאת לפעולות, אז לפחות לעודד את המחבלים לפני שהם יוצאים לביצוע משימותיהם” הסבירו הללו.

צה"ל מצידו המשיך בחודש יולי ובחודשים הבאים בבלימת פעולות המחבלים.

ב־26 ביולי הודיע רדיו רבת־עמון: “שני ירדנים נהרגו ושנים.אחרים נפצעו בפעולה של צה”ל באיזור ואדי ערבה, בו הופעלו שני מסוקים ישראליים שנשמרו ע“י מטוסי קרב. הפעולה בוצעה סמוך ל־2 אחרי הצהרים. אש מקלעים נורתה מתוך מסוקים לעבר מיספר אוהלים באיזור זה. כתוצאה מכך נשרפו שני אוהלים ושנים מיושביהם נהרגו”.

למחרת, ב־27 ביולי, נמסר כי מטוסי חיל־האוויר פעלו ברמת אירביד שבשטח ירדן. בטבריה ובעמק הירדן נקלטו היטב הדי ההתפוצצויות. תושבי האיזור ראו כיצד מצניחים מטוסי חיל־האוויר נורות כדי להאיר את מטרותיהם ולהבטיח פגיעות מדוייקות. ואומנם נתברר כי בתקיפה זו נהרגו קצין ירדני בדרגת רס"ן ואחדים מחייליו. כן הושמדו מספר כלי רכב.

ב־29 ביולי הודיע דובר הצבא הירדני כי מטוסים ישראליים תקפו שיירה צבאית בשטח ירדן. הדובר הצבאי נמנע מלפרט את מיספרם של הקורבנות.

בסוף החודש, דנו נכבדי איזור הר־חברון, בשיגור משלחת אל המלך חוסיין במגמה להעמידו על הנזק הנגרם לתושבי הגדה המערבית מחמת פעולותיהם של המחבלים בתוך הכפרים הערביים ולבקשו לפעול למען יופסקו הפעולות הללו.

אבל, דווקא באותם הימים נתברר כי מצבם של אירגוני החבלה “השתפר”. נתברר כי נוכח הכשלונות הבלתי פוסקים של הנסיונות לכפות על צה"ל נסיגה מקווי הפסקת האש, הסתמנה מגמה לכנס ועידת פיסגה ערבית, אחת מועידות הפיסגה שכונסו בעת משבר ופירוד והפעם בהשתתפות נציגים רשמיים של אירגוני החבלה. שליט מצרים תיכנן פניה אל שליטי מדינות ערב בועידה המיועדת, במגמה שהללו יפעלו למען הגברת המערכה וכסיוע לאירגונים.

השליט המצרי היה סבור לתומו, כי לחץ נוסף על ישראל והפעם לחץ פנימי של אוכלוסיה אזרחית הנפגעת ע"י פעולות טירור, עלול לערער את המוראל הכללי ואולי למצוא פרצות בדרך זו. תקוה זו, לכינוס ועידה שתחזק חזית נוספת נגד ישראל – לא התגשמה מיד. רק לקראת סוף השנה כונסה ועידת ראבט, שבה השתתף יאסר עראפת. לשליט המצרי היו סיבות טובות לא להיות מרוצה מתוצאותיה של ועידה זו.

 

פרק כב: ראשיתה של מלחמת ההתשה    🔗

לקראת סוף חודש יולי, הלכה וגברה מלחמת ההתשה של חיל־האוויר הישראלי נגד חיל־האוויר המצרי. תוך עשרה ימים חצו המטוסים הישראליים תריסר פעמים את הגבול ותקפו מטרות בגיזרה המצרית. הרמטכ“ל הסורי, גנרל מוסטפה טלאס, הוזעק לקאהיר כדי להצטרף לשיחות הצבאיות שניהלו ביניהם שרי ההגנה של מצרים ועיראק. גנרל מוחמד פאוז וגנרל תקריתי – שלושת הגנרלים הערבים, ביקשו לטכס ביניהם עצה, כיצד לנהוג נוכח הפעילות האווירית הגוברת והולכת של צה”ל. התקפות אלו גרמו לבהלה בבירות הערביות. נמל התעופה של דמשק נסגר פעמים מיספר בפני מטוסים אזרחיים. בקאהיר החלו מפתחים מחדש את מערכת ההתגוננות האנטי־אווירית. מצרים חידשה את לחצה על סוריה להגביר את השתתפותה בפיקוד המזרחי, להפריש כוחות לגבול הירדני, לחמם את גבולה המשותף עם ישראל כדי להקל את המעמסה מעליה ולפתוח חזית שניה פעילה נגד ישראל. סוריה הצביעה על תקיפת מוצבים ישראליים ע"י מטוסיה והבטיחה שתקיפה זו לא תהיה חד־פעמית. עיראק לעומת זאת, נתבקשה להציב מטוסים בירדן.

משקיפים צבאיים בישראל העריכו את השקט שהשתרר למשך ימים מיספר, כתקופת רגיעה זמנית בלבד. השיטה של החזרת מנה אחת אפיים למצרים הוכיחה את עצמה, אך עם זאת היה ברור שמצרים לא תתקשה לשקם את סוללות התותחים שנפגעו, בסיוע 5,000 המומחים הסוביטים ששהו באותה עת במצרים (מיספרם של אלה גדל בהתמדה ככל שגברה פעילותו של חיל האוויר הישראלי, נוכח הנסיונות למצוא אמצעי התגוננות חדישים יותר).

שליח מיוחד של העתון הלונדוני “דיילי אקספרס” בקאהיר, דונלד זימן, ידע לספר כי 10–35 יועצים סוביטים נהרגו בהתקפות הראשונות של חיל האוויר על מטרות מצריות באיזור פורט־סעיד. הכתב, הידוע במהימנותו, ידע לספר כי בנוסף לאלפי המומחים הסוביטים, הנחשבים לאזרחים, משרתים בצבא המצרי – בעיקר בחיל הים והאוויר כאלף קצינים סוביטים. הללו סייעו, בין היתר, לשקם את חיל־האוויר המצרי המונה 700 מטוסים, אך רק חלק מהם מטוסי הקו הראשון. הבדיקה העתונאית העלתה כי מצרים איבדה בקרבות האוויריים עם חיל האוויר הישראלי מאז יוני – 10% ממטוסי הקו הראשון, בגלל הנחיתות המיבצעיות, נמנע חיל האוויר המצרי, לדעת מומחה – מחדירות עמוקות לשטח הישראלי, בעיקר בשל החשש שטייסי חיל־האוויר הישראלי לא יתירו לטייסים המצרים לחזור אל בסיסיהם. לעומת זאת מצרים החלה מתגברת את כוחותיה היבשתיים לאורך 1,125 הקילומטרים של מיפרץ־סואץ. פעולה זו הוסברה, ברצון הפיקוד המצרי למנוע פשיטות־גמול ישראליות נוספות.

מדוע שורר שקט בגיזרת התעלה?

גם לכך היה לדובר המצרי הרשמי הסבר: “ישראל ספגה אבידות קשות באוויר ובארטילריה ועל כן הם נוצרים את אש תותחיהם עד שתיתכן אסטרטגיה חדשה”, הסביר הדובר והוסיף: “עם זאת ברור שהמצב בגיזרת התעלה נשאר מתוח מאוד ואין להוציא מכלל אפשרות פעולות־גמול ישראלית, בעיקבות המכה החמורה שהונחתה עליה”.

מה שלא ידע הדובר להסביר הוא, מדוע מצרים אינה מנצלת את הימים הספורים שבהם “מלקקת ישראל את פצעיה” כדי להנחית לה מכות נוספות.

ממשלת ישראל היתה עסוקה אותה שעה בניסוח תשובתה לדו“ח שהגיש מזכיר האו”מ, בעיקבות מותו של משקיף או“מ משוודיה בתעלה. הדו”ח קרא לישראל ומצרים “לקיים את הפסקת האש באותה הקפדה שבה ממלאים משקיפי האו”מ את תפקידם לאורך התעלה" וקבע כי ההפרה המתמדת של הפסקת האש בתעלת־סואץ עלולה להוות התפתחות מסוכנת לשלום העולם. ההודעה הישראלית החריפה דיברה בעד עצמה. הודעה זו קבעה בצורה הברורה ביותר כי “שום דו”ח אינו יכול להיות מהימן. אם הוא משמיט את אחריותה של מצרים להגברת המתיחות לאורך התעלה“. להלן נאמר בהודעה כי מקרי היריות מצד מצרים על מוצבי האו”מ הם רבים הרבה יותר מאשר מקרי היריות הישראליות לעבר העמדות של האו"מ בגדה המערבית של התעלה; (מצרים ירתה לא פחות מ־75 פעמים לעבר העמדות בשטח הישראלי ואילו ישראל ירתה 15 פעמים בלבד). ההודעה קראה למצרים לקיים את הפסקת האש כדי שאפשר יהיה למנוע קרבנות נוספים והבטיחה בסיומה, כי ישראל תמשיך לקיים את התחייבויותיה להפסקת־אש, על בסיס של הדדיות. היה ברור כי השקט בגיזרת התעלה הוא זמני ביותר.

משקיפים צבאיים בינלאומיים, ביקשו להסביר כי מצרים נערכת לקראת שלב התשה מסוג אחר שתכליתו לפגוע בכלכלה הישראלית ע"י אילוצה לקיים רמת קרבות שוטפת בהיקף נרחב, לרבות גיוס מוגבר של חיילי מילואים. מלחמת התשה מעין זו עלולה גם לבלות את הציוד הצבאי הישראלי, כולל מטוסים צרפתיים שהאמברגו הצרפתי יכביד על חידושם.

ב־3 באוגוסט פרש מתפקידו ראש מחלקת הדרכה במטכ“ל וכיום אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון. ערב פרישתו גילה המפקד הצבאי שפיקד על מרבית פשיטות הגמול שביצעו צנחני צה”ל בשנות ה־50, כי נערכו תחקירים מיוחדים על כל פשיטות הגמול הישראליות ועל כל הפעולות אחרי מלחמת ששת הימים, במטרה ברורה להסיק את הלקחים הדרושים. בהתאם ללקחים אלה, יושמו שיטות חדשות כדי להשיג תוצאות טובות יותר.

כח פשיטה ממונע של צה"ל בדרכו לסאפי בירדן

מסוק ישראל מעל ריכוז מחבלים בסאפי

טיהור בתי מחבלים

בחזרה מפשיטת תגמול מוצלחת

חבלן ישראלי מניח מטען ליד קו חשמל

חילופי אש בסואץ

מכלי דלק בוערים בגדה המערבית של הסואץ

“בתחבולות תעשה לך מלחמה”

תדרוך אחרון לפני יציאה לפשיטה

דיוקנו של לוחם ישראלי בדרך לביצוע משימה

לוחמי חיל הים

לוחמי חיל הים

קומנדו הימי בפעולה

כלי רכב שלל שנלקחו מהמחבלים

האי גרין – צילום מהאויר

הטרנספורמטורים ההרוסים בעומק השטח המצרי למחרת פיצוצם

כח ישראלי מתקרב לתחנת המכ"ם באבו דארג' על גדות הסואץ

חיילים מצרים שנהרגו בפשיטה לא מוצלחת על מעוז של צה"ל

פיצוץ בתי מחבלים בשטח לבנון

טיהור קני מחבלים

ביקור בתחנת רדאר מצרית

מכלית דלק שנפגעה בפשיטה המשוריינת בסואץ

חיילים מצרים שנפגעו בפשיטה המשוריינת

חבלנים ישראלים בפעולה בפשיטת המשוריינת

אחד ממפקדי הכוחות של הפשיטה המשוריינת

ג’יפ מצרי פגוע בשולי הדרך

חיילי צה"ל חוזרים יגעים אך מרוצים לאחר הפשיטה המשוריינת

חיילי צה"ל מתקדמים לעבר מוצב מצרי

חייל צה"ל בתוך המוצב המצרי

חיילים מצרים שנשבו ליד תחנת המכ"ם

סופר פרלון (הליקופטרים) מנחיתים כוחות

פרלון (הליקופטרים) מנחיתים כוחות

בהקשר לכך כדאי לצטט פיסקה מדבריו של הרמטכ“ל, רב־אלוף חיים בר־לב, שנאמרו זמן קצר לאחר מכן בכנס צנחנים שהתקיים בפארק הלאומי הרמת־גני ביום הצנחן. “אחדות מפעולות הצנחנים מעבר לגבולותינו, זכו, כידוע, לפירסום בינלאומי”, אמר הרמטכ”ל, “אך למעשה ביצעו הצנחנים בשנה האחרונה פעולות רבות אחרות מעבר לגבול, שלא הגיעו לכלל פירסום”.

סיכום סטאטיסטי של הנפגעים ממלחמת ששת־הימים ועד ה־20 ביולי – יום הפעלת חיל האוויר בגיזרת התעלה, הראה כי בפרק זמן זה נהרגו 340 ונפצעו 1,558. מחצית מכלל הנפגעים נפגעו בפעולות של הצבאות הסדירים ומחציתם מפעולות מחבלים. החל מה־20 ביולי חלה ירידה במיספר הנפגעים על רקע צימצום מיספר הנפגעים הישראלים, חרף ההסלמה בחזית המצרית, פירסם הפרשן הצבאי המצרי טהה מג’דוד מאמר תחת הכותרת: “אסטרטגית ההסלמה ודרכי מימושה במאבק הערבי־ישראלי הנוכחי”. במאמרו עמד הפרשן, המשקף דעות של קצינים בכירים במצרים, על הנקודות הבאות:

במערכת ההסלמה עושה כל צד מאמצים ומקריב קורבנות רק במידה שיש בהם כדי להגשים את המטרה. זאת כל עוד הצד השני לא מגיב תגובות חריפות יותר. המחיר לא צריך לעלות על ערך התוצאות.

סיכונים העלולים להוליך ל“סף התהום” נחשבים לגורם העיקרי הקובע בכל ההחלטות הקשורות בהסלמה. מדיניות “סף התהום” עלולה להגיע לכדי התמודדויות מוגבלות שמטרתן אינה בהכרח כיבוש שטחים, אלא הרס בקנה מידה נרחב; זאת ע"י הפעלה אינטנסיבית של כלי־נשק אסטרטגיים שהבולט בהם במלחמות הקונבנציונליות הוא כוח המחץ האווירי.

באסטרטגית ההסלמה קיימים שני דרגי פעולה: הימנעות ממלחמה בפרק זמן מסויים, או סיכונים נועזים מתוך מגמה להביא למדיניות של “סף תהום” ובעיקבותיה – מלחמה כללית.

מסקנת הפרשן הצבאי המצרי: “החלטתה הנחושה של האומה הערבית לסלק את עיקבות התוקפנות חייבת לשאוב את כוחה מציוני הדרך הברורים והמובנים של אסטרטגית ההסלמה. כדי שהחלטה נחושה זו תמצא את ביטויה המעשי, היא חייבת להיות נתמכת ע”י גיוס כל המשאבים החומריים והמוסריים. אין פירוש הדבר רק שיקום הכוחות המזויינים והכשרתם למלחמה, אלא רתימת כל תחומי הפעילות של המדינה לצורכי המלחמה". “אסטרטגית ההסלמה”, מסיים הפרשן, “חייבת לשאוף למיטוט אגדת הצבא הישראלי הבלתי מובס”.

השליט המצרי, השלים בראיון עם עתונאי קנדי את התיאוריה של פרשניו הצבאיים: “בשלב זה, איני צופה עדיין מלחמה כללית בין ישראל והערבים. מה שצפוי הוא מלחמת התשה ממושכת. מצרים וצבאה יכולים לעמוד במצב זה לפחות שלוש־ארבע שנים”.

“מה דעתך על רמתו של חיל האוויר המצרי?” שאל הכתב הקנדי.

נאצר: “אמנם היו בקיעים במערכת ההגנה שלנו והדבר איפשר באחרונה פשיטה ישראלית על תחנת מכ”ם בחוף. אך כל הפרצות במערכת ההגנה המצרית תוקנו וחיילינו הוצבו בכל מקום בו עלולים הישראלים לבצע פשיטה".

כעבור ימים מיספר יווכח נאצר כי התרברבותו לא היתה במקומה ולא שיקפה את המציאות כלל ועיקר.

 

פרק כג: “כרטיס ביקור” בירדן    🔗

חודש אוגוסט 1969, היה חם, לא רק מבחינה אקלימית, אלא כתוצאה מהידרדרות המצב בגיזרת התעלה. מטוסי חיל־האוויר הופעלו פעמים מיספר לשיתוק מקורות ירי, הפצצת בסיסי מכ“ם וכגמול על הפגזות ארטילריות. המטוסים לא הופרעו. והסיבה לכך: העליונות האווירית הישראלית, היתה ונשארה בלתי מעורערת. באמצעותה ביקשה ישראל לחסוך קרבנות אדם ולהעביר את המלחמה בהדרגה משפת התעלה עמוק לתוך שטח האוייב. אלמלא עליונות זו, היה צה”ל נאלץ, ללא ספק, לבצע פעולות בהיקף רחב יותר תוך סיכון חיי אדם, במטרה להשמיד את תותחי האוייב.

מצרים לא היתה מוכנה להודות בעליונות זו. התקיפות החוזרות ונשנות של חיל־האוויר הישראלי, זכו לפירושים מסולפים. חלקן נסתיימו לטענת המצרים, בהנסת מטוסי האוייב ע"י אש נ.מ. (דבר שמנע את הצורך להפעיל את חיל האוויר) ואחרות בהפלת מטוסים. באחת הפעמים הללו הציע דובר משרד החוץ דאז, דוד ריבלין, למצרים, לערוך סיור כתבים זרים במקום שבו הופלו, כביכול, מטוסים ישראלים והבטיח שחיל האוויר הישראלי לא יפריע את מהלך הסיור.

העובדה שנאצר נפגש עם השגריר הסובייטי בקאהיר, סרגיו וינוגרדוק ודן עמו בכניסת חיל־האוויר הישראלי לזירת הפעילות המיבצעית בתעלה, הוכיחה יותר מכול את חששם של המצרים מההתפתחויות הצפויות.

במחצית השניה של חודש אוגוסט, התחממה גם הגיזרה הירדנית. גם כאן הופעלו מטוסי חיל־האוויר, כתגובה על אש חזקה שהונחתה מהשטח הירדני לעבר כפר־רופין. המטוסים הפציצו מחנה צבא ולא פסחו על חיל המשלוח העיראקי, שהיה שותף למיספר הפגזות לעבר שטח ישראל.

גם בסיסי המחבלים, זכו, ב“כרטים ביקור” מהאוויר. כשלב ראשון הותקפו בסיסי המחבלים באיזור סאפי, מדרום לים־המלח. בשלב מאוחר יותר הותקפו בסיסי מחבלים בדרום לבנון. בגלל התקיפה האחרונה, זכתה ישראל לגינוי ה־15 במיספר של ממועצת הבטחון נגד ישראל, בגין הפרת הפסקת־האש. נוסח ההחלטה שנתקבל על דעת המעצמות הגדולות, קבע בין השאר:

“מועצת הבטחון, אשר שמעה את הצהרותיהם של 6 נציגי לבנון וישראל, מביעה צער על האובדן הטראגי של חיי אזרחים ורכוש. המועצה מגנה את התקפת חיל־האוויר הישראלי המתוכננת מראש על כפרים בדרום לבנון, תוך הפרת התחייבויותיה ע”פ האמנה והחלטות מועצת הבטחון, מביעה צער על הרחבת איזור הלחימה ומכריזה שפעולות כמו גמול צבאי והפרות חמורות אחרות של הפסקות האש אינן יכולות להימשך וכי מועצת הבטחון תצטרך לעיין בצעדים נוספים, יעילים יותר, כפי שמצויין באמנה, כדי להבטיח שפעולות אלה לא ישנו".

העתון האמריקני הנפוץ “לוס אנג’לס טיימס” ידע לספר לקוראיו, למחרת הגינוי, כי ישראל, חתמה מאז מלחמת ששת־הימים על שלושה הסכמים סודיים עם ממשלות ירדן ולבנון בקשר להפסקת האש והגבלת פעילות המחבלים. הסכמים אלה היו:

* הסכם בין ממשלת ישראל וממשלת רבת־עמון, שהושג באמצעות השגרירויות האמריקניות בישראל ובירדן.

* הסכם על הבטחת שלומן של אילת ועקבה, שהושג בין ירדן וישראל, אף הוא בתיווך אמריקני.

* הסכם בין ישראל ולבנון, שהושג לאחר שיחות ישירות בין קציני צה"ל וקציני הצבא הלבנוני.

העתון ידע לספר כי ישראל התחייבה מצידה שלא לתקוף את תעלת העו’ר בצפון הבקעה, לאחר שירדן לא כיבדה את ההסכמים. במקביל הופצצה שיירה סורית שנעה לעבר ירדן, לאחר שהביון הישראלי גילה כי ירדן נתנה הסכמה אילמת לכניסת כוחות סוריים.

אישור עקיף לתוצאות הפצצת תעלת העו’ר, שסיפקה מי השקייה לפרדסים, מטעים ושטחי חקלאות אחרים, ניתן הן ממקורות ירדניים והן ממקורות ישראליים. מקורות אלה מסרו כי הירדנים אינם מזדרזים לשקם את התעלה החיונית מאחר שאין באפשרותם לקיים את ההסכם עם ישראל. התברר כי לאחר שהופצצה התעלה בפעם הראשונה ב־23 ביוני 1969, איפשרה ישראל את שיקומה, לאחר שהשלטונות הירדנים הבטיחו באורח חגיגי לצמצם את הפעילות החבלנית באיזור. הם לא עמדו בדיבורם ומשום כך הופצצה תעלת העו’ר פעם נוספת, בהעדר התחייבות ישראלית למנוע את הפצצתה המחודשת של התעלה. פרט מאלף: אירגוני החבלה לא הראו סימני דאגה לאחר הפצצת התעלה. ההשקפה הכללית של האירגונים הללו היתה, שככל שיחמיר מצבה הבטחוני והכלכלי של ירדן, תוגבר תלותה של מדינה זו בהם ויתאפשר להם להכתיב רצונם לממשלה הירדנית.

לעומת זאת חלה תזוזה מסויימת בלבנון. ממשלתה של ארץ זו, סירבה אמנם להיענות לפנייתו של מזכיר האו“ם, או־טאנט, להתיר הצבת משקיפי או”ם בגבול המשותף במטרה למנוע תקריות ולשמור על הפסקת־האש, אך החלה פועלת למען סילוקם של המחבלים היושבים במורדות הלבנון. המגמה היתה להעביר את המחבלים לגיאיות, נקיקים ואזורים מרוחקים ממרכזי אוכלוסיה, כדי שתקיפות גמול נוספות של חיל־האוויר הישראלי, לא יסכנו חיי אזרחים. יאסר עראפת, מנהיג ה“פתח” לא שכח להכריז כי המחבלים לא יעזבו לעולם את שטח לבנון וימשיכו לפעול מתוכה נגד ישראל.

גם המלך חוסיין, השמיע קולו. בכתב המינוי לראש ממשלתו החדש, הבטיח המלך הירדני: זכות הגדרה עצמית לפלשתינאים. ע“י מתן זכות זו הודה חוסיין, לראשונה, כי יש לפלשתינאים זכות על פלשתינה. הווה אומר: מתן תמיכה גלויה וברורה במאבק השחרור של אירגוני הטירור – ה”מורכבים מפלשתינאים" (במרכאות ובלעדיהן). היה ברור, כמובן, כי חוסיין תובע לממלכתו את השטחים הכבושים במלחמת ששת־הימים וכי תמיכתו בהגדרה מתייחסת בעיקר לשטחה ה“מקורי” של ישראל.

ב־18 באוגוסט, נערך כנס סגור של קציני מילואים, בהשתתפות שר־הבטחון, הרמטכ“ל וראש אכ”א. דיין פנה אל באי הכנס בדרישה להתגייס בקיץ הנוכחי לשירות קבע למשך “פרק זמן מסויים”. “הקיץ הזה, שמתנהלות בו שיחות בין המעצמות”, אמר דיין “אם נגיע לקיצו, כאשר אנו מחזיקים בשלנו, כמו בולדוג שמחזיק בשיניו בנתח ואינו מרפה, יהיה מצבנו נוח יותר. קודם כל בגלל עצם העובדה שלא תהיה שום נסיגה פיזית בקווים ונוסף וכתוצאה מכך, יקל על הממשלה להתעקש על דברים שאנו נאבקים עליהם ובינתיים יהיו לנו בבית קצת יותר מטוסים”.

קריאתו של דיין, לא היתה בבחינת קול קורא במדבר. בימים הבאים התייצבו ביחידותיהם הקרביות עשרות קציני מילואים והביעו נכונות להתגייס למיספר חודשים. כאשר יצאתי למעוזי התעלה בשליחות שבועון צה“ל “במחנה”, זכיתי להיפגש עם אחדים מהם, שזכו לתואר ה”נמרים". ראיתי אותם בכושרם הקרבי המעולה, בלהט נעוריהם. שוחחתי עם מפקדיהם שהרבו לשבחם ועם פקודיהם שהתייחסו אליהם כאל מפקדים מימים ימימה. הנימה היתה כללית וזהה כמעט: קציני המילואים הללו הוכיחו עצמם ומה שחשוב יותר, תרמו את חלקם להגברת הבטחון הצבאי השוטף בגיזרת התעלה.

תוך כדי כך נודע כי תגבורת גדולה של אניות סוביטיות מסוגים שונים, נע בדרכו לים התיכון. בין השאר כלל כוח זה את נושאת־המסוקים החדשה “מוסקבה” בת 18 אלף טון, המצויידת בטילים. פרשנים מדיניים, שהתייחסו בחומרה לנוכחותן של 65 אניות סוביטיות בים־התיכון (30 אניות מלחמה ו־35 אניות אספקה וביון) טענו כי ברית־המועצות מתכוננת להגביר את מלחמת העצבים נגד ישראל ובמקביל להפגין עוצמה צבאית לנגד עיניהן של מדינות ערב.

וושינגטון לא נשארה אדישה. הצי השישי האמריקני נתבקש להגביר את הפיקוח על האניות הרוסיות ולדווח על כל תנועה ימית חשובה בים־התיכון.

בנאט"ו שמו לב לכך שתיגבור הצי הסובייטי במזרח התיכון, חל ביום השנה לפלישת ארצות מזרח אירופה לצ’כוסלובקיה ונוכח החרפת הסיכסוך המזויין במזרח התיכון.

 

פרק כד: שינוי במדיניות הגמול    🔗

העליונות האווירית הישראלית הוכיחה עצמה בצורה המוחשית והיעילה ביותר. בחודשים אפריל, מאי ויוני, היתה המלחמה בחזית התעלה, לאחר ביטול הפסקת האש ההדדית, כבדה מנשוא. בשלהי חודש יולי, הגישו, מטוסי חיל־האוויר הישראלי, סיוע ליחידות שבקו, ע"י פגיעה הן בארטילריה והן בכוחות הרגלים בגדה המערבית של התעלה. המצרים סמכו על הארטילריה שלהם שעלתה בכמותה פי מיספר על הארטילריה הישראלית, וקיוו להרוס את קו הביצורים הישראלי. הם האמינו גם שמערך תותחי הנ.מ. וסוללות הטילים ס.א. 2, ימנעו חדירת מטוסים ישראלים. השלב המכריע צריך היה להיות חציית התעלה בחסות חיל־האוויר המצרי ובמקביל – הפעלת חיל־האוויר לתקיפת מטרות צבאיות ואזרחיות בשטחנו.

הטקטיקה הישראלית טרפה את קלפיהם, אבל הם עדיין לא נואשו. נוצר הרושם כי הם משליכים יהבם על הכמות: בכוח אדם, בנשק, במטוסים ואולי בעיקר – על השוני שחל באופיו של החייל המצרי. כדי לקבל מושג על היקפו של הצבא המצרי ואופיו המשתנה של חייליו, כדאי לצטט דברים שכתבה בחודש אוגוסט 1969 העתונאית הצרפתית ז’ונט אלייה, שיצאה בשליחות השבועון “אובזרוואר” לקאהיר: “הצבא המצרי מונה כרבע מיליון חיילים, מהם קרוב ל־45 אלף סטודנטים. כמעט כולם מתנדבים” סיפרה העתונאית; “למעלה מ־100 אלף חיילים חונים בין התעלה לבין קאהיר. בתעלה עצמה שומרים 70 אלף חיילים על הקווים הראשונים, צבא זה נשתנה. אנשי הצבא גילו סו”ס את ערך השתיקה. שילמנו מחיר יקר כדי שנלמד לשתוק. בעבר היינו מדברים הרבה ולא עושים דבר, עכשיו המצב הפוך".

להלן גילתה שליחת השבועון הצרפתי כי כוחו של הצבא המצרי נשתנה בהדרגה והחיילים המצרים למדו, תוך כדי חציית התעלה, מלחמה מהי. מדי יום לומדים המצרים לקחים חדשים ומה שחשוב יותר – תכסיסים מצה"ל. המדריכים הסוביטים מלמדים, אמנם, את החיילים המצרים את דרכי השימוש בנשק, אך האימון האינטנסיבי עצמו מצוי בידי המפקדים המצרים, הזוטרים והבכירים. סיימה דונט אלייה: “הקצינים המצרים יודעים שקיימים עדיין פגמים, שכל עוד הם קיימים, קשה יהיה להשתוות לצבא הישראלי. קשה גם לעשות השוואה למשקיף מן הצד. ידוע, למשל, כי לצבא המצרי יש יותר חיילים ועליונות בתחום הארטילרי, אך לא בהגנה האנטי־אווירית ולא באימוני הטייסים. בקיצור זוהי בעייה של כוח אדם מאומן. קרוב ל־200 טייסים מצרים שעברו באחרונה את אימוניהם בברית־המועצות קיבלו אימונים טובים, אבל תיאורטיים. הם זקוקים עדיין לטבילת אש וחולמים על כך, בעיקר מאז סוף חודש יולי והכמעט כישלון של מיבצע הקומנדו הישראלי באי־גרין”…

קברניטי המדינה הרבו לצאת בהכרזות, כדי להצדיק את מדיניות הגמול האווירית. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודיעה כי על־אף ההתנגשויות החוזרות ונשנות בין ישראל והערבים, אין היא צופה מלחמה נוספת בעתיד הנראה לעין. הן משום שישראל אינה חפצה במלחמה והן משום שהערבים יודעים שאינם מוכנים לקראתה.

שר־הבטחון, משה דיין, דיבר במסיבת עתונאים פומבית ובה אמר, כי הוא מסכים עם הערכתו של נאצר, שהוא יוכל להחזיק מעמד זמן רב במצב הנוכחי, אולם שליט מצרים טועה אם הוא סבור שישראל לא תוכל לעמוד בכך. “כמו בעבר, כשהוברר שהערכותיו היו מוטעות, לא מן הנמנע כי הוא ייאלץ לשלם מחיר יקר גם עבור טעות זו, אם הוא בונה עליה תוכנית צבאית אופרטיבית”, הכריז שר־הבטחון.

לאחר מכן, המטירו עליו שאלות נוקבות.

שאלה: “האם אתה צופה עימות בין צה”ל לבין חיילים רוסים?"

שר הבטחון: “לא. לדעתי לא ייכנסו הרוסים להפעלה אופרטיבית בהווה או בעתיד בחזית המצרית או הסורית, אף כי כשלון נסיונותיו של נאצר להתיש ולמוטט את הקו שלנו בחודשים האחרונים לא ערב לחיכם. איני יודע אם נכונה הידיעה שמקורה בעתון אנגלי, בדבר הריגתם של יועצים רוסים בחזית התעלה, או במקומות שונים. גם במיפקדה שם נותנים עצות קיימת אפשרות שרוסים לא רק מסייעים למצרים להשתמש בנשק שהם מציידים אותם בו ולא רק בודקים את התוכניות האופרטיביות, אלא בפועל מפקחים על סידרת הביצורים”.

שאלה: “האם משיגות פעולות הגמול הישראליות את מטרתן, או שהן הופכות לדבר שבשיגרה?”

שר הבטחון: “צה”ל אינו מנהל עוד מדיניות של גמול. הרשימה, הפנקס הפתוח, הנהלת החשבונות, אינם קיימים כבר. ממשלת ישראל, באמצעות צה"ל, מחליטה מדי פעם על הנחתת מכות. אין אלו פעולות גמול או תגובה. זה אינו מביא להפסקת המלחמה. לא פעולה כפשיטת נאג' חמאדי, לא פגיעה בתעלת העו’ר או בבתי הזיקוק בסואץ, יביאו להפסקה טוטאלית של המלחמה, ואיש אינו מצפה לכך. אולם פעולות אלו גם אינן מיועדות לכך. התועלת הגלומה בהן, “היא שאם לא נשיב מכות, לא יהיה גבול להשתוללות שלהם ולאסקלציה דוהרת”.

היתה זו למעשה, הפעם הראשונה שבה הודה שר הבטחון כי מדיניות פעולות הגמול שהחלה זמן קצר לאחר מלחמת השחרור והתנהלה במשך 20 שנה על בסיס של “עין תחת עין”, נשתנתה מן הקצה. פעולות הגמול של ישראל במחצית השניה של 1969 – ביבשה, בים ובאוויר – הן בחלקן פעולות אזהרה ומנע ובחלקן האחר הפגנת כוח ועוצמה וייתכן מכות נגד. שינוי האופי, ביטל, באורח טבעי גם את מימד ההשוואה בין הפעולה ועונשה שהתפתח במרוצת השנים.

ב־19 באוגוסט, החל חיל האוויר הישראלי מעמיק את הפצצותיו בעומק השטח המצרי. בצהרי אותו יום, הונחתה אש ארטילרית חזקה לעבר כוחות צה“ל בגיזרה הדרומית. חייל צה”ל וטרקטוריסט נהרגו. הגזרות האחרות התחממו אף הן. תוך דקות ספורות החלה הפגזה כללית. בתגובה על התגרויות אלו הוחלט להפעיל את מטוסי חיל־האוויר. הפעם נבחרו מטרות בעומק של כ־20 ק“מ מהתעלה, מערבית לעיר סואץ, באיזור שבו מצויות סוללות רבות של תותחי נ.מ. במשך 20 דקה תקפו גלי מטוסים טילי קרקע־אוויר ס.א. 2, סוללות תותחים ומוצבים צבאיים. בעת התקיפה נפגע מטוס “סקייהוק” מאש נ.מ. והחל מסתחרר באוויר. טייסו, רס”ן ניסים אשכנזי, נראה צונח. מאוחר יותר הסתבר כי הוא נפצע קשה. בחודשים הבאים עתיד היה אשכנזי להתענות בשבי ולשהות בתנאי מעצר עגומים ביותר, עד להחזרתו לישראל בחברת טייס פצוע נוסף שנפל בשבי, סרן גיורא רום.

נפילתו של מטוס הקרב־הפצצה עוררה, כפי שמסתבר, עניין רב במשרד ההגנה (הפנטאגון) האמריקני. משרד זה החל עוקב בעניין אחר המתרחש, לאור האפשרות המעשית שטכנאים סוביטים, הם המפעילים את הציוד האלקטרוני וציוד המכ"ם המסובך של טילי ס.א.2, נגד המטוסים הישראלים.

המצרים, כרגיל, מסרו בדותה. רדיו קאהיר הודיע כי שלושה מטוסים ישראליים, שניסו לתקוף מטרות מצריות בדרום תעלת סואץ, הופלו; האחד בגדה המערבית – טייסו נישבה, השני נפל בתוך מיפרץ סואץ וטייסו חולץ ע“י האויב סמוך לגדה המזרחית של התעלה ואילו המטוס השלישי נפל בגדה המזרחית הישראלית. עם זאת הודו המצרים כי המטוסים הופלו באש נ.מ. וע”י כך נתנו בעקיפין אישור לכך, שאין הם מזניקים מטוסים לעבר המטוסים הישראלים החוצים את התעלה ועושים בשטח המצרי כבתוך שלהם.

לקראת סוף החודש, ב־27 באוגוסט, הוכיחה ישראל כי תיתכן פשיטה לעומק גם בדרך אחרת. כוח פשיטה של צה“ל הגיע בשעה 23.00 לערך לקרבת מחנה מצרי הממוקם בעמק הנילוס, ליד העיירה מנקבד, השוכנת על מחצית הדרך המוליכה בין אסואן לקאהיר. חיילי הכוח הציבו מרגמות בני 120 מ”מ והחלו מפגיזים את המחנה, ששימש כמיפקדה איזורית. האפתעה היתה כה רבה עד שהחיילים המצרים נראו מתרוצצים כעכברים שעה שהומטרו לעברם פגזים. חיילי הכוח דיווחו על נפגעים רבים בקרב חיילי המחנה ועל פגיעה בציוד ומבנים. החיילים המצרים המבוהלים ירו לכל עבר אך לא פגעו כלל בחיילינו. כעבור שעה, כשסיים הכוח את תפקידו חזר לבסיסו ללא קורבנות ומבלי להשאיר עקבות. דובר צה"ל הסתפק בהודעה קצרה ביותר שבה נאמר כי, הפשיטה בוצעה בתגובה להפגזות המצריות הבלתי פוסקות.

פרשנים ראו באופיה של הפעולה אות אזהרה חמור למצרים, שלא הסיקה את הלקחים המתאימים מהפשיטות הקודמות בהן הסתפקו החיילים הישראלים בפגיעה בגשרים ועמודי מתח־גבוה. הפרשנים הביעו גם פליאה על הדרך שבה בוצעה הפשיטה, מבלי שהכוח יתגלה בכניסתו לשטח המצרי ובצאתו ממנו. היה בכך רמז ברור לאפשרויות הרבות שבידי צה"ל לחדור לכל מקום בעומק השטח המצרי ולכושר האילתור והאפתעה.

מצרים ניסתה להצניע ככל האפשר את ממדי הפעולה והצלחתה. הדובר הצבאי המצרי מסר הודעה מעורפלת, לפיה הצליח להסתנן מטוס ישראלי בודד לתחום מצרים. כוחות ההגנה הצבאית ואנשי המיליציה האזרחית (שגויסו כזכור בעיקבות הפשיטות הקודמות) פתחו באש חזקה לעבר המטוס והוא נאלץ להטיל את פצצותיו סמוך למחנה אימונים צבאי. “לא נגרם כל נזק בנפש או ברכוש” – נסתיימה ההודעה המצרית, שביקשה לקבוע כי פשיטה ישראלית נוספת נכשלה.

הפרשנות הבינלאומית היתה שונה במקצת. רדיו לונדון טען כי היחידה הישראלית הוטסה במסוקים שעשו את דרכם דרך ים־סוף. (המחנה מרוחק כ־260 ק"מ מים־סוף.)

מומחים צבאיים צרפתים טענו כי “התקפת ראווה על סכר אסואן יכולה להיות המטרה הבאה של צה”ל. ישראל מסוגלת בהחלט לפשוט על הסכר ואפילו לא תגרום לנזקים כבדים, יהיה לדבר אפקט פסיכולוגי עצום על מצרים"…

צה"ל לא הודיע, כמובן, על תוכניותיו הבאות, אבל התברר כי הן לא “ביישו” את קודמותיהן.

 

פרק כה: פעילות חבלנית מוגברת    🔗

מאז תחילת האביב 1969, חלה עלייה תלולה בפעילות המחבלים. בהתאם לנתונים סטאטיסטיים, שפורסמו ע“י שלישו הצבאי של שר־הבטחון, תא”ל, יהושע רביב, היוו הפעולות מכל הסוגים מן הגבול הירדני כ־80 אחוז מכלל פעילות המחבלים. הפעילות מרצועת עזה 10–20 אחוז והיתר – מגבול לבנון.

פרק בפני עצמו היווה גיוס ערביי ישראל לשירותם של אירגוני הטירור והחבלה. לדברי רביב, נתרבה אחוז הצעירים הערבים, בעיקר המשכילים, שהצטרפו לאירגונים הללו ונטלו חלק בפעולותיהם. במקביל הופעלו גם עשרות נערים בפעולות חבלה, הברחת נשק ותפקידי קישור. תא"ל רביב, גילה בין השאר:

“בקרב ערביי ישראל עלתה יוקרת אירגוני הטירור. האירגונים מצידם החלו מבליטים את הצורך בשיתוף ערביי ישראל במאבק. במיסמכים של “פתח” הודגש הצורך בגיוס ערבים מישראל והובעה מישאלה לגיוס דרוזי־ישראלי. בישיבות מדינות ערב ואירגוני המחבלים, כוּונו קריאות מיוחדות לערביי ישראל להצטרף למאבק המזויין. אם כי האהדה למחבלים בקרב ערביי ישראל, היא מילולית בעיקרה, הרי היא מתפשטת ועם זאת גוברת נכונותם להצטרף לאירגונים וליטול חלק ממשי בפעולות חבלה וטירור”.

ח"כ (לשעבר) אמנון לין, המגלה מאז שנים פעילות פוליטית וחברתית ברחוב הערבי הישראלי, גילה לי באותו הקשר, כי מצא אהדה למחבלים אף בקרב חוגים ערבים, שלא היה מאמין כי יצליחו לשנות את עורם, לאחר קשרי גומלין הדוקים עם ישראל במשך שנים. “אני סבור שהתיסכול שהצטבר אצל רבים במשך שנים – הגיע לשיא – בעקבות מלחמת ששת־הימים”, אמר לין, “המפלה המוחצת פגעה קשות בגאוותם ובכבודם. עשרות מהם החליטו להירתם לפעילות עויינת, כפויית תודה”.

ח“כ ג’אבר מעדי, ממנהיגי העדה הדרוזית, סיפר כי פעולות הסתה בלתי פוסקות של שליחים מוסווים מטעם אירגוני המחבלים, לא פסחו על הצעירים הדרוזים. הללו, המשרתים בצה”ל, ומגלים מאז שנים נאמנות למדינת־ישראל, לא התפתו, אבל במקרה כגון זה ניתן לומר כי גם הסלע המוצק ביותר אינו יכול לעמוד איתן מול טיפות מים זולפות.

לקראת חודש ספטמבר 1969 הגיעה הפעילות החבלנית, במישורים שונים, לשיאה. אירגוני המחבלים חיפשו אחר דרכים לביצוע פעולות ראווה גדולות שיכו הדים בישראל ומחוצה לה. נתברר כי מיספר הצלחות זעירות שהיו למיספר אירגונים, הפכו את מנהיגיהם לשיכורי־נצחון. נראה כי ההצלחות הללו עודדו גם אותם גורמים, שפעלו כל העת מאחורי־הקלעים כדי לאחות את הקרעים ולהביא את האירגונים הללו לידי פעילות משותפת תחת פיקוד אחד.

ב־26 באוגוסט, הפעילה קבוצת מחבלים בת 35–50 איש, אש קטיושות לעבר ירושלים, מגבעה השוכנת 2 ק"מ דרומית מזרחית לרמת־רחל. פצצה אחת נפלה ליד מלון “גני־יהודה”. פצצה שניה – בקטמון ומקום נפילתה של הפצצה השלישית “לא נודע”. חקירה מהירה של זרועות הביטחון, העלתה שהיורים הציבו 16 משגרי קטיושה ומקטרים שונים מתוצרת צ’כיה, 13ממ' ומתוצרת מצרים –80 ממ'. הציוד הרב הוברח כנראה מירדן ונראה כי היה שיתוף פעולה מצד האוכלוסייה הערבית המקומית באיזור. רק בגלל תקלה טכנית לא הופעלו הקטיושות הנותרות והפצצות החיות נבלעו בלועיהן. שלטונות הבטחון התייחסו אל מעשה זה בחומרה רבה הן בגלל העובדה שמעשה יוצא־דופן זה נעשה – בירושלים והן בגלל שיתוף הפעולה. העובדה שכמות גדולה של אנשים הצליחה להעביר את הציוד הכבד, לא היה בה כדי לגרום קורת־רוח. היה ברור שפעולה קיצונית זו לא תעבור ללא תגובה. עוד בטרם באה התגובה, הודיע אירגון ‘פתח’ ברבת־עמון כי הפעלת הקטיושות היתה פעולת־גמול על השריפה במיסגד אל־אקצה. “תבואנה פעולות גמול נוספות” – הכריז דובר האירגון.

למחרת התגלו במשרדי “אל־על” ובלשכת התיירות הישראלית בקופנהגן, עפרונות נפץ מתוצרת סין. העפרונות הושלכו לתוך תיבת המכתבים ורק תודות לעירנותם של גורמי הבטחון, נמנעו אסונות. לעג הגורל הוא, שבאותו יום ה־27 באוגוסט, גינתה מועצת הבטחון פה אחד את התקפת חיל־האוויר הישראלי על מיספר כפרים בדרום לבנון שבאה כתגובה על פעילות מחבלים מגבולה של ארץ זו. הנוסח המלא של ההחלטה קבע:

* “מועצת הבטחון מגנה את ההתקפה האווירית המחושבת של ישראל על כפרים בדרום לבנון, תוך הפרה של התחייבויות לפי מגילת או”ם ותוך הפרת החלטות של מועצת הבטחון".

* “מועצת הבטחון מביעה צער נוכח כל התקריות האלימות תוך הפרת הפסקת האש”.

* “המועצה מצהירה כי פעולות מעין אלו של גמול צבאי והפרות חמורות אחרות של הפסקת־האש, הינן בלתי נסבלות ומועצת הבטחון תצטרך לשקול צעדים נוספים ויעילים יותר, בהתאם למגילת האו”ם, כדי להבטיח את אי־הישנותם של מקרים אלה".

מסתבר, שלבנון לא הסתפקה בגינוי והודיעה לשגריר ארבע המעצמות כי ישראל אינה מתחשבת במאמציה הכנים לבלום את פעולות המחבלים. שאל מנהל משרד החוץ הלבנוני ד"ר נג’יד סאדיב, את ארבעת השגרירים: “בארצנו חיים 300 אלף פליטים פלשתינאים. אין בידינו להחזירם לארצם ואין אנו רוצים לגרשם. האם בשל כך אנו חשופים להפצצות. האם זכאים אנו שישראל תאיים עלינו איומים חוזרים ונשנים”?

אך הוא לא יכול היה להכחיש עם זאת כי בדרום לבנון מרוכזים אלפי מחבלים פלשתינאים המתאמנים לקראת ביצוע פעולות חבלה בישראל ולעיתים אף מבצעים אותן הלכה למעשה.

ב־29 באוגוסט התפוצץ מיטען חבלה במיגרש החנייה של קולנוע “פאר” בחיפה. רק בנס לא היו נפגעים במקום הומה זה. באותו לילה נחטף מטוס “ט.וו.א.” שחנה חניית ביניים ברומא, בדרכו לאתונה וללוד. 101 הנוסעים ואנשי הצוות של המטוס סיימו את הטיסה בנמל התעופה של דמשק.

דקות ספורות לאחר שהמטוס המריא בדרכו ללוד, השתלטו עליו חוטף וחוטפת מזויינים ותוך איום בכלי־נשק ורימונים, אילצו את צוות המטוס לשנות את מסלול הטיסה. מעשה הפירטיות האווירית עורר הדים בינלאומיים חריפים. כתוצאה מכך הזדרזו השלטונות הסורים לשחרר בשלב ראשון את כל נוסעי המטוס (שפוצץ בחלקו לאחר הנחיתה) פרט לכל הנוסעים הישראלים. בשלב שני שוחררו הנשים והילדים ואילו שני הגברים הישראלים, הפרופסור לפיסיולוגיה שלמה סמואלוב, בן ה־49 ואיש העסקים סאל’ח מועלם, בן ה־42 נאלצו לשהות במעצר הסורי במשך שבועות מיספר עד לשחרורם, תמורת הסכם שיחרור של קבוצת מחבלים.

בישראל עורר המעשה כעס רב, שהלך וגאה נוכח הטיפול הבינלאומי הבלתי מוצלח והאיטי בפרשה. שר־התחבורה דאז, משה כרמל, הכריז: “המחבלים הנעזרים ע”י מדינות ערביות שונות, ניסו הפעם לשוות למעשה החטיפה אופי כלל־ערבי. אין אני יודע באיזו מידה היתה דמשק מעורבת בקשר מלכתחילה, אולם, אם לא תזדרז סוריה לשחרר מיד את כל הנוסעים, היא תהפוך עצמה שותפה מלאה לפשע בינלאומי זה ותשא במלוא האחריות. בשום פנים ואופן לא נשלים עם המשך אחזקתם של החטופים הישראלים בידי הסורים ונמצא דרכים מתאימות לחלצם מידיהם. מדינה ערבית אשר בה מתארגנים המחבלים, ממנה הם יוצאים לפעולותיהם ובה הם מנחיתים מטוס חטוף – נושאת באחריות חמורה. אם לא תמנע מעשי פשע אלה בתחומה – יהיה עליה לשאת בתוצאות“. בסופו של דבר, נכנעה, כאמור, ישראל, החטופים הוחזרו תמורת מחבלים שהוגדרו כ”שבויי מלחמה".

הפעילות החבלנית נמשכה בחודש ספטמבר ביתר־שאת. ביום השני לחודש זה, נתגלה מיטען חומר־נפץ באיזור התעשיה בבאר־שבע, על־ידי שני נערים שגילוהו במקרה. הם הזעיקו את המשטרה. חבלן משטרתי פירק את המיטען לפני שנגרם נזק.

בזה אחר זה אירעו פעולות טירור וחבלה נוספות. ביניהן:

* שני תושבי משק מעוז־חיים נפצעו בהתקפה שבוצעה ע"י חולית מחבלים שהצליחה לחדור למשק ולפוצץ את ביתם.

* סיורים של צה“ל בעמקי³ הירדן ועמק בית־שאן, הותקפו ע”י חוליות מחבלים שהציבו להם מארבים.

* ציוד של חברת “מקורות” הושמד ליד מפעלי תמנע בערבה.

* מוקש התפוצץ ליד בנין לשכת העבודה ברפיח.

בלונדון נערכה הפגנה סוערת של מאות מוסלמים. בין הכרזות שנישאו באותו מעמד: “מלחמת קודש היא הפתרון היחיד”, “ישראל היא אפריקה שניה”, “ישראל העלתה באש מקומות קדושים”, “נצחון לפתח”, “מוות ליהודים”.

ברור היה, כי לא לאורך ימים תוכל ישראל להבליג.

 

פרק כו: הסכם חשאי עם המחבלים    🔗

להסלמה ההולכת וגוברת בחזית הישראלית־מצרית בתעלת סואץ, היתה השלכה מיידית על פעולות הטירור והחבלה. מנהיגי האירגונים הללו החלו חוששים לפתע, כי הסלמה זו עשוייה להביא להתערבות פעילה של המעצמות הגדולות ובעיקבותיה עמדה פשרנית יותר של ארצות ערב, לרבות מצרים. אחד ממנהיגי ה“פתח” מצא את התקופה מתאימה כדי להכריז כי “כל מנהיג ערבי שיחתום על הסדר שלום עם ישראל, יחתום בכך גזר־דין מוות על עצמו”. הכרזה זו זכתה לפרשנות מידית, שלפיה סיכויי השלום יפחתו עוד יותר מאחר שכל מנהיג ערבי מתון, ידע, אל נכון, כי ללא קבלת גושפנקה מאירגוני המחבלים, אין כל אפשרות לחתום על הסכם שלום ופחות מכך – לקיימו.

מנהיג ה“פתח” – יאסר ערפאת – סיכם בראשית חודש ספטמבר, את שתי שנות פעילותם של המחבלים: “קצת יותר מ־700 אנשי קומנדו נהרגו בשנים הללו”, אמר ערפאת. “ישראל מודה, אמנם בשלושה הרוגים ליום, אך מאזן הנפגעים שלה כבד יותר”.

להלן התרברב מנהיג ה“פתח” כי אחד ממקורות אספקת הנשק החשובים ביותר של אירגונו, הוא השלל שנלקח בישראל. הוא גילה גם כי מתנדבים זרים מארצות שונות מסייעים לאירגוני החבלה. מקצתם משתתפים במשימות קרביות, אך רובם עוסקים בהדרכה, פעולות הסברה ואיסוף תרומות. הוא לא שכח להכריז פעם נוספת באותה הזדמנות: “אין אנו רוצחים ולא צמאי דם, לעולם אין אנו מתקיפים מטרות אזרחיות”.

מסתבר שחלק ניכר מהמחבלים נהרגים ע“י חיל־האוויר הישראלי. אימות ממקור ראשון לכך, נתן בראיון ששודר ב”קול ישראל", המחבל עיסא מוחמד עבדאללה, שנתפס עם ארבעה אנשי “פתח” אחרים באיזור טובאס, צפונית מזרחית לשכם.

אמר המחבל בשידור בשפה הערבית, מרצונו הטוב: “באחת ההתקפות של חיל־האוויר שלכם, נגד שני בסיסי מחבלים בתחום ירדן, נהרגו 50 מחברי. אני יודע גם כי האירגון שלי הודיע כי נהרגו רק 3 אנשים בפעולה זו”.

“האם אמרו לך כי צה”ל יהרוג אותך אם תיפול לידיו?" נשאל.

“כן, אמרו לנו זאת”.

“מה הרגשתך עתה?”

“נוכחתי לדעת כי לאחר שהנחנו את נשקנו, היחס אלינו היה טוב. חיילי צה”ל הביאו לנו אפילו מים לשתות והטיסו אותנו בהליקופטר למקום שבו קיבלתי גם אוכל".

“האם יש לך מה לומר לחבריך ב”פתח"?

“כן. ברצוני לאמר לחברי ב”פתח" שבגדה המזרחית, שיחזרו בהם ולא יבצעו את הפעולות המתוכננות. כל הצבאות הסדירים לא הצליחו להכניע את ישראל, כיצד נוכל לעשות זאת אנחנו. רק עכשיו אני לומד לדעת את גודל חטאי. אני בן יחיד. מלבדי אין לאבי הזקן איש בעולם. אם אמות, עלול אבי להתעוור מרוב צער או שיקרה לו משהו אחר".

השאלה האחרונה היתה מאלפת ביותר: “האם יודעים שלטונות ירדן על פעולותיכם?”

המחבל: “יודעים ועוד איך יודעים. נקודות התצפית והמוצבים של הצבא הירדני, נוהגים לעזור לנו לחצות את הירדן. לפני החצייה אנו מתאמים את הפתיחה באש התותחים בעת הצורך”.

הזרקורים הופנו דווקא ללבנון. למרות אזהרותיה החוזרות ונשנות של ישראל, נמשכה הפעילות החבלנית העויינת מארץ זו, ביתר־שאת. התברר כי תוך פרק זמן של שלושה שבועות בוצעו 39 פעולות חבלה בישראל ע"י מחבלים שבאו משטח לבנון. הערכה העלתה כי במורדות החרמון מצאו להם מיסתור למעלה מ־800 מחבלים. איזור זה מיושב בדלילות ומצויים בו צוקים רבים, צמחיה סבוכה ומערות רבות. המחבלים הפכוהו בהדרגה למעין “מדינה עצמאית” בתוך לבנון. מדינה זו זכתה לשם “פתח־לנד”.

לאחר התקפה רצחנית של קטיושות על קרית־שמונה – שוב לא יכול היה צה"ל להבליג כבר: מטוסי חיל־האוויר תקפו גלים־גלים שלושה בסיסי מחבלים במורדות החרמון. בסיסים אלה היו ממוקמים בחורשות ובמערות וננקטו פעולות שונות כדי להסוותם, מחשש לתגובתו של חיל־האוויר הישראלי. אך עיניהם החדות של הטייסים הישראלים גילו ללא קושי את הבסיסים שנבחרו כיעדי הפצצה והם נפגעו בפגיעות ישירות.

ה“פתח” התייחס בביטול לפעולה אווירית זו. דוברו הודיע כי שני מחבלים נהרגו ושנים נפצעו בהתקפת מטוסי צה“ל על ריכוזי מחבלים. דובר הצבא הלבנוני הודיע מצידו כי התקיפות בוצעו באזורי החורשות סביב הכפרים רשיא אל פוחאר, חילקא, שיבא ועוד. הן הלבנונים והן ה”פתח" הודיעו כי הצליחו להניס את המטוסים הישראליים, באמצעות אש נ.מ. עזה.

אלא, שישראל לא הסתפקה הפעם בענישה מהאוויר. אור ליום ה־5 בספטמבר פשטה יחידה של צה“ל על הכפר חלתא, שבדרום לבנון, בו התגוררו, לפי הערכה, קבוצת מחבלים שהחרימה מיספר מיבנים. כוח הפשיטה הישראלי נצטווה לפוצץ את מיבני הכפר בהם התגוררו מחבלים וכמובן לשבותם, אם יהיה הדבר ניתן לביצוע. עם זאת ניתנה הוראה חמורה ביותר להימנע מפגיעה באזרחים המתגוררים בכפר בכפיפה אחת עם המחבלים. המשימה בוצעה כמתוכנן. הכוח הגיע לכפר, השתלט עליו ללא כל קושי, והחל מפנה את דיירי הבתים הסמוכים למיבנים המיועדים לפיצוץ. במיבנים עצמם שהו אותה שעה קומץ מחבלים. הללו פתחו באש לעבר חיילי צה”ל. בחילופי האש נהרגו ששה מחבלים. 4 חיילי צה“ל, נפצעו, רק משום שהקפידו, על קוצו של יו”ד, לשמור על טהרת הנשק של צה"ל. באחד המיבנים שהוכן לפיצוץ נתגלו שני ילדים בזרועותיו של גבר. החיילים החלו לפנותם כדי שלא יפגעו בפיצוץ ולא טרחו להשתמש בדרך המקובלת נגד הגבר שאמור היה להיות מחבל. לפתע יצא מחדר שני מחבל שני שהשליך רימון לעברם ופצעם. לאחר ביצוע המשימה חזר הכוח הישראלי לבסיסו.

למרות היקפה המוגבל של הפעולה, היא נועדה לשמש אזהרה חמורה לשלטונות לבנון, שאם לא ישכילו לבלום את פעילות המחבלים, תראה ישראל את לבנון אחראית לפעילות זו ותנהג בה בהתאם.

שתי פעולות הגמול בשטחה של לבנון החריפו מחדש את המשבר הפנימי. בשלב מסויים, נדמה היה שהממשלה הלבנונית, תשכיל למצוא, בלחץ האוכלוסיה הנוצרית המקומית, דרך לבלימת המחבלים, אך תקוה זו נתבדתה.

ימים מיספר לאחר הגמול הישראלי, ביקר בביירות חוסיין מלך ירדן. בואו של המלך הירדני, היה קשור, לכאורה, בהכנות לועידת פיסגה ערבית, אך לאמיתו של דבר הוא נרתם לתיווך בין ממשלת לבנון והמחבלים. הממשלה הלבנונית הודיעה כי היא עומדת על כך שיוסגרו לידיה כל אותם מחבלים שפתחו באש על חיילים מהצבא הסדיר. המחבלים מצידם הודיעו כי יתנגדו בכל תוקף לצימצום פעילותם בשטח לבנון. ה“פתח” טען כי הממשלה הלבנונית הפרה הבטחה בעניין זה, שניתנה למנהיגי האירגונים ובמקום זאת נוהגת מדי פעם לבצע מעצרים בקרב הפליטים הפלשתינאים.

הסיכסוך בין הממשלה הלבנונית ואירגוני המחבלים נמשך בכל עוצמתו גם בחודש אוקטובר. רק ב־3 בנובמבר 1969 נחתם בקאהיר הסכם סודי, שהסדיר את פעולות המחבלים הפלשתינאים בלבנון. עורכי שלושה עתונים לבנונים שפירסמו סעיפים ספורים מהסכם זה, “ארנאהר”, “לסאן־אל־תאל” ו“אל חורייה” – הועמדו לדין. רק באפריל 1970 נמסר לפירסום הנוסח המלא של ההסכם.

מה קובע הסכם קאהיר?

הסכם זה מחולק לשני פרקים. האחד עוסק בנוכחות הפלשתינאים והשני מוקדש לפעילות אירגוני המחבלים. הפרק השני, המתייחס לפעולות המיבצעיות קובע, בין השאר:

* יינתנו הקלות למעבר המחבלים ויוגדרו נקודות המעבר והתצפיות באיזור הגבול.

* יובטח מעבר המחבלים דרך לבנון לאיזור עקריב שבדרום המדינה.

* המיפקדה המשותפת של אירגוני החבלה תדאג למשמעת בשורות המחבלים ולאי־התערבותם בענייני לבנון.

* תוקם משטרה משותפת למחבלים ולצבא לבנון ויופסקו חילופי ההשמצות בין שני הצדדים.

* המיפקדה המשותפת של אירגוני החבלה, תערוך מיפקד של כל המחבלים ותמנה נציגים במטכ"ל הלבנוני ליישוב בעיות דחופות.

* ייערך סקר על עמדות ריכוז מתאימות באזורי הגבול ויושג הסכם לגביהם עם המטכ"ל הלבנוני.

* יוסדרו הכניסה, היציאה והתנועה של כל המחבלים.

* הצבא הלבנוני יקל על פעולתם של מרכז הפינוי ושל הבסיסים הרפואיים של המחבלים.

* ישוחררו מחבלים אסורים ויוחזר להם נישקם המוחרם.

* מוסכם כי השלטונות האזרחיים והצבאיים של לבנון, יוסיפו להחזיק במלוא הסמכות והאחריות בכל חלקי לבנון ובכל הנסיבות. שני הצדדים קובעים כי המאבק הפלשתינאי המזויין הוא לטובת לבנון, לטובת המהפכה הפלשתינאית ולטובת כל הערבים.

ההסכם הוא סודי, ויובא לידיעת המחבלים בלבד.

* כדי להקטין את סכנת פעולות הגמול הישראליות, לא יפתחו המחבלים באש משטח לבנון, אלא אם יסתננו לשטח ישראל, בטרם יפתחו בהתקפה. כן לא יוקמו בסיסי מחבלים בקירבת כפרים ירדניים.

המציאות תוכיח כי המחבלים יקיימו רק אותם סעיפים בהסכם הנראים להם. מתחת לפני השטח יימשך המאבק בין שני הצדדים.

ואילו ישראל, שההסכם כמובן, לא חייבה, תגיב נגד לבנון בכל הנסיבות, גם כאשר המחבלים “יסתננו לשטחה, בטרם יפתחו באש…”

תגובה זו תהיה חריפה במיוחד בחודש מאי 1970 כאשר כוח משוריין של צה“ל יכנס ל”פתח־לנד" ויטהר את האיזור טיהור יסודי.

 

פרק כז: פשיטה מוקדמת של הקומנדו הימי    🔗

בראשית חודש ספטמבר נתברר מעל לכל ספק כי הפעלת חיל־האוויר הישראלי, באמצעות תקיפות חוזרות ונשנות, על יעדים בגדה המערבית של התעלה, לא הביאה עדיין את הרגיעה המיוחלת בחזית. נהפוך הוא: הלכה וגברה התמיכה המצרית באירגוני הטירור. ממשלת מצרים הזהירה את ממשלת לבנון, בצורה שלא השתמעה לשתי פנים, מפני הצרת צעדיהם של המחבלים בלבנון. הביטאון המצרי הרשמי “אל־אהרם” תקף את המנהיג הנוצרי בלבנון, פייר ג’ומייל, אשר הביע התנגדות ל“כיבושה” של לבנון בידי המחבלים. “דבריו של ג’ומייל דומים לדברים שהשמיעו גולדה מאיר ומשה דיין”, כתב העתון המצרי, “ואין להשלים עמם שעה שכל מנהיגי הארצות הערביות מסכימים לתוכנית משותפת למלחמה בישראל”.

ימים ספורים לפני ראש־השנה, ב־7 בספטמבר, העניק הרמטכ“ל רב־אלוף חיים בר־לב ראיון משותף לבטאון צה”ל “במחנה” ולתחנת השידור הצבאית גלי־צה"ל.

בתשובה לשאלה על אפשרות של הכרעה במאבק הצבאי בגיזרת התעלה, השיב הרטמכ"ל:

“אני סבור שכאן קשה מאוד לדבר במושגים של טווח ארוך. אני אינני בטוח כלל, אמת שהמצרים – או נאצר – מסוגלים להיות אדישים לכל מה שיקרה להם או לא יקרה להם. בפועל, מצרים תעשה כיום, להערכתי, הכל כדי להמשיך בפעילות שהיא מקיימת לאורך התעלה – כאשר אנו מסוגלים לגרום למיתון הפעולות שלהם. אינני סבור שיש בכוחנו כיום להכריח אותם לשמור על הפסקת־אש טוטלית”.

“כיצד אתה מסכם את מאזן הפשיטות הישראליות לצד המצרי?” נשאל רב־אלוף בר־לב.

הרמטכ“ל: “הפשיטות שלנו הן פשיטות לעומק המערך המצרי – ולעיתים על אובייקטים ממלכתיים, לרוב על מטרות צבאיות. אנחנו פושטים על יעדים מוגדרים, בין שאלה מטרות ממלכתיות מצריות ובין שאלה יחידות צבא ידועות ומוגדרות”. סיכם הרמטכ”ל: "לפני הפעילות האווירית שלנו, היו במצרים חוגים קיצוניים, שלחצו לפעולה מיידית. אחרי הפעולות שלנו, התחזקו מאוד – עקב המצב בתעלה – האירגונים של המתונים יותר, הטוענים שמצרים אינה מוכנה עתה למלחמה. סימוכין להנחה זו ניתן היה למצוא באותו שבוע בטורו האישי של בעל הטור האמריקני רב־המוניטין, ג’וזף אלסופ, שסיים אז ביקור קצר בישראל. אלסופ קבע: “הישראלים מאמינים ששיטה קובעת זאת של עין תחת עין, הנראית כה מסוכנת בכותרות העתונים, היא למעשה הדרך הבטוחה היחידה הפתוחה בפניהם, פרט כמובן להכנות לקראת מלחמה נוספת. הם טוענים שנאצר עלול לעשות חישוב מוטעה לגבי מידת עוצמתו, אם התקפותיו לא יזכו בתגובה איתנה ומהירה”.

המסקנה: אם תפרוץ מלחמה, הרי זה יקרה משום שנאצר או ה“פתח” יגרמו לכך בכוונה או שלא בכוונה, בהרחיקם לכת בהתקפותיהם לאורך הגבולות, עד שהתגרותם תהיה בלתי נסבלת.

ב־8 בספטמבר, ניתנה רשות הדיבור פעם נוספת ליחידת הקומנדו הימית המובחרת של צה“ל. המשימה שהוטלה על כוח מובחר של היחידה היה לפגוע בשתי ספינות טורפדו מצריות שעגנו במעגן של ראס סעדאת, כ־20 ק”מ דרומית לעיר סואץ. המרחק שמהחוף הישראלי למעגן, היה אף הוא 20 ק"מ.

שתי ספינות הטורפדו המצריות, היו מתוצרת ברית־המועצות, משקלן – 65 טון, אורכן – 25 מטר, ורוחבן – 6 מטרים. כל אחת מהן היתה מאויישת ב־20 אנשי צבא וחמושה ב־2 תותחים דו־קניים בני 25 ממ' כל אחת ו־2 טרפדות.

שתי ספינות אלו היו חלק ממערך של מיספר כלי־שיט מצריים בים־סוף ויעדן העיקרי היה העברת אנשי קומנדו ומחבלים למטרות חבלה ומיקוש. מגמת הפשיטה היה לכאורה להלום בכוח המצרי הימי באיזור. רק למחרת נתגלתה מטרה נוספת – חשובה לא פחות, פשיטה משוריינת לחוף המצרי שעליה יסופר בפרק הבא.

שעה ארוכה לפני צאת הכוח למשימתו הקשה, תודרכו האנשים והחלו לובשים את בגדי העבודה המיוחדים שלהם. באזניהם הידהדו דברי המפקד הבכיר: “ראו, חבריא, עליכם להטביע את שתי הטרפדות המתמידות בהחדרת מחבלים ומניחי מוקשים לאורך החוף שלנו. יש להניח שהן בכוננות. עליכם לאתר אותן ולסלקן ויהי מה. דעו שהפשיטה המיועדת למחר תלויה בהצלחת משימתכם. צה”ל בוטח בכם".

במשך שבועות לא נמסרו לפירסום פרטים מלאים על פעולה זו שהוכתרה בהצלחה, אף כי המחיר היה כבד: שלושה מבחירי הלוחמים, ביניהם מפקד הפעולה, רס“ן רפי מילוא, (השנים האחרים: סגן שלמה אשל ורס"ל עודד ניר), קיפחו חייהם בדרכם בחזרה לבסיסם. רק בחודש נובמבר, כשלושה חודשים לאחר ביצוע הפעולה, הוסר הלוט ממנה ע”י פירסום מפורט ב“מערכות ים”, בטאון חיל הים. על שלביה הראשונים של הפעולה סיפר הביטאון:

“רפי הרגיש בכובד האחריות הרובצת עליו ועל חבריו למיבצע. עתה הגיעו למקום הזינוק. בדיקת ציוד אחרונה, שינון מחדש של המהלכים והם בדרכם לעבר המטרה. הכל סביב היה שקט וחשוך. רק שובל זרחני של מים נשאר מאחוריהם. המחשבות התרוצצו במוחו של רפי: המשימה ברורה וניתנת לביצוע. נכון, הביטחון העצמי חשוב, הידע, הנסיון והתושיה קיימים. גם עם המצרים יסתדרו. אך בסופו של דבר דרושה גם טיפ־טיפת מזל שלא אחת היא המכרעת. אסור שהטרפדות תחמוקנה מהם”.

מתקדמים ומתקדמים והמטרה אינה נראית. רפי חונך לסבלנות אין קץ בשהותו במרחבי־הים. הרגילוהו לכך באימונים רבים עד אין ספור ולכן גם לא הדאיגו אותו במיוחד המרחק הגדול ליעד – הרחוק וההכרח לשוב ממנו. עודד, אבי והאחרים התקדמו עם רפי, תוך כדי מאבק במים הקרים. “כל הכבוד להם” מילמל לעצמו. טוב לחוש בנוכחותם של ידידים בסביבה זרה ועויינת, בחשיכה מוחלטת ולנוכח סכנות בלתי צפויות. רפי העיף מבט אל המצפן. הכיוון בסדר, לא הרחק נראו האורות החיוורים של ראס סאדאת. זהו זה. עוד שעה קלה יצאו במקום היעד, שבו חייבות לעגון שתי הטרפדות המצריות".

עוד בטרם הגיעו אל שתי הספינות, כמעט ונתגלו הלוחמים הימיים ע"י ספינה מצרית מהירה ששטה במהירות במרחק של כ־100 מטר מהם. בגלל העלטה ואורותיה הכבויים של הספינה, לא הבחינו בה. בגלל התושיה שגילו, לא הבחינו אנשי הספינה בהם. דקה ועוד דקה והנה נראים האורות החיוורים של ראס־סאדאת. לידם נראו בבירור צלליותיהן של שתי הטרפדות. הלוחמים הימיים הגבירו את התקדמותם לעבר היעדים. הצוללנים הגיעו בהחבא עד לדפנותיהן של הטרפדות. הורידו מעל גופם את מוקשי העלוקה־הימיים. מנגנוניהם של המוקשים כוונו לשעה המתאימה. הכל נעשה בדריכות ובשקט אולימפי. הלוחמים הבינו כי כל שגיאה קלה, תעורר את אנשי הספינות ותעלה להם בחייהם.

הלוחמים המאומנים טיפלו במוקשים בחושך. לאחר שדרכו אותם, הדביקום על דפנות הטרפדות, באותו הזמן המשיך לשרור שקט מחריד ומקפיא את הדם. העלטה מסביב היתה בעיצומה. המתח בקרב אנשי הכוח הימי הגיע לשיאו.

האנשים דיווחו כי ביצעו את המשימה. לאחר התארגנות קלה, מיהרו האנשים מזרחה לעבר החוף הישראלי. כעבור שעה קלה, במועד המדוייק, נשמעו מרחוק קולות נפץ. שתי אבוקות דלקו, ואחר נראו שוקעות במים. שתי הטרפדות המצריות על צוותיהן שקעו במים. המשימה בוצעה בהצלחה וביעילות מירבית. לפתע, סמוך לחוף הישראלי, אירעה תקלה, באחד מכלי השייט הישראלי שהוליך את אנשי היחידה לבסיסם. מחמת תקלה זו פרצה בכלי השיט, שריפה. שלושת הלוחמים שהיו בו – נהרגו.

על החוף, המתינו לבאים קציני צה"ל בכירים, אשר ידעו כי גורלה של הפשיטה שנועדה להתחיל בערב, תלוי בטיבוע הטרפדות. אנשי הכוח הימי דיווחו בהגיעם לחוף עייפים וסחוטים: “הפעולה הצליחה – המחיר יקר”.

המחיר היה שלוש גופות חבריהם לנשק, מטובי הלוחמים של צה"ל שיצאו מאלמוניותם לאחר מותם. שעה שהועברו הנופלים צפונה בדרכם האחרונה, יצאו חבריהם לפשיטה.

וכך ספד להם שר הבטחון: “סגן שלמה אשל ואתו רס”ן רפאל מכפר־ידידיה ורב־סמל עודד ניר – מאילת־השחר, ניספו לאחר שטיבעו שתי ספינות טורפדו מצריות במיפרץ סואץ. הם וחבריהם נוטעים כרמים, אך לא תמיד רואים את פריים. בונים בתים ולעיתים אין הם חוזרים אליהם. נושאים נשים, אולם לא כולם זוכים לגדל את ילדיהם, לחנכם ולחיות אתם.

כוחם עולה על מיספרם וכאשר הם נופלים באים אחיהם הצעירים לשאת את חרבם ולנצור את המעוזים שבגבולות, נכונים ללחום בים ומתחת למים וביחידות הרגלים, דבקים בדרכם ונאמנים ליעודם – לתת לעמם חיים ולמולדתם".

הם נתנו גם חיים לחבריהם לנשק.

באותו יום בשעות הערב החלה הפשיטה המשוריינת הגדולה של צה"ל.

 

פרק כח: טור משוריין ביבשת אפריקה    🔗

לוחמי הקומנדו הימי ירדו על החוף אור ל־8 בספטמבר. באותו יום, מסרה סוכנות הידיעות של “ס.בי.אס” בניו־יורק את הידיעה הבאה: “יחידות צבא ישראליות מלאות טנקים פשטו הבוקר לתוך מצרים, תחת מטריות של מטוסים”. כתב ה“סי.בי.אס” בירושלים, אנתוני האץ', גילה להלן כי מקורות צבאיים בישראל מסרו לו את הידיעות באותו בוקר ולפיהן זוהי הפשיטה הגדולה ביותר שערכה ישראל מאז מלחמת ששת הימים. המקום המדוייק שם נערכה הפשיטה שוכן במרחק של 90 ק"מ דרומית לסואץ. “ישראל פלשה למצרים” קבע העתונאי.

היתה זו הודעה מפתיעה ביותר, שכן זו הפעם הראשונה בתולדות צה“ל שדיווּח על פעולת גמול צבאית נמסרה ברבים עוד לפני סיומה. היה ברור כי אם אמנם נמסרה אינפורמציית רקע לכתב האמריקני, כלכתבים אחרים, הוא מעל באימון וסיכן ע”י פירסומה את חייהם של חיילי צה"ל, שהיו אמורים לשהות בגדה המערבית של התעלה 10 שעות. (כעבור שבועות התברר כי שלטונות ישראל אמנם הגיבו בחריפות על מקרה חריג זה. האמנתו של העתונאי הזר בוטלה והוא נאלץ לעזוב את הארץ.) דובר השגרירות הישראלית בוואשינגטון, הזדרז להכחיש כאילו הפעולה הצבאית היא פלישה למצרים. “זו אינה פלישה”, אמר הדובר. “זו רק פשיטה, אולי בקנה מידה קצת גדול יותר”. למרבה המזל נסתיימה הפעולה ללא נפגעים.

הפעולה החלה, כאמור אחרי חצות כשאך החל יום ה־9 בספ'.

הרמטכ"ל ומפקד גייסות השריון בירכו את הלוחמים אישית לפני צאתם לפשיטה והסבירו להם את גודל האחריות המוטלת על שכמם, מיד לאחר שינחתו בחוף המצרי.

הפושטים נכנסו לנחתות של חיל הים, שהגיעו אל החוף. יחד עמם צורפו לנחתות טנקים, זחל"מים וכלי רכב משוריינים. הנחתות הפליגו עד מהרה מערבה בחשכת הלילה, כשהן מלוות מיספר כלי־שיט קלים.

בפני מפקד הפעולה המשולבת, איש גייסות השריון, עמדה הבעיה הראשונה: מציאת מקום מתאים להקמת ראש גשר לנחיתה. צה"ל חשב על הכל, נוסף ללוחמים – אנשי שריון, חיל הים, צורפו לפושטים גם מכונאים וחשמלאים למקרה של תקלה בטנקים.

לאחר שנמצא המקום המתאים – בוצעה הנחיתה. “היכון לנחיתה!” נשמע קולו של המפקד במכשיר הקשר של הנחתות. הלוחמים נכנסו לטנקים, לזחל"מים ולמשורינים ובדקו פעם נוספת את כלי הנשק והמיטענים.

כעבור דקות נפערו דלתותיהן של הנחתות. את העלטה פצחו קולות רעש של שרשרות טנקים וכלי־רכב אחרים. הנחיתה בוצעה בהצלחה. הכוחות הפושטים לא נתקלו כלל בהתנגדות. הטנקים החלו שועטים דרומה לעבר הסואץ, כשהם משמידים בדרכם כל מטרה צבאית שנקרתה בדרכם. למרבה הפלא, בוצעה הפשיטה המסובכת ללא תקלות. אחד הגורמים לכך, נעוץ, כמובן בפעולת חיל־האוויר.

בשלב הראשון ניתן חיפוי אוירי לכוחות הנוחתים. למעשה היו הטייסים, אותה שעה, מחוסרי עבודה. מאומה לא הפריע את התקדמותם החופשית לכיוון ראש הגשר שנבחר לנחיתה, אחרי שלילה קודם טובעו שתי ספינות הטורפדו המצריות. לאחר שבוצעה הנחיתה בהצלחה החל השלב השני של פעולת חיל האויר: "פיקוח על מהלך הפעולה מן האויר, כדי להושיט עזרה בעת הצורך. השלב השלישי כלל תקיפת מטרות שונות, הן כדי לפגוע בסוללות טילים והן כדי להסיח את תשומת לב המצרים מהפשיטה, במטרה למנוע הזרמת־תגבורת.

תוצאות הפשיטה היו מרנינות: הטור המשוריין השמיד כל מטרה שנקרתה בדרכו. בין היתר נפגעו תחנת משמר, תחנות מכ“ם, סוללות טילים, טנקים, נגמ”שים ועשרות כלי־רכב צבאיים. בכל אותם מקרים שבהם ניסו חיילים מצרים להשיב מלחמה שערה – הם נהרגו. מספר ההרוגים – נאמד ב־120–170.

היתה זו פשיטה קלאסית, ככתוב בספרי הפשיטות הצבאיות. הכוח המשוריין דהר במהירות. ברגע שנראתה מטרה בדרכו, נעצר הטור. לאחר הטיהור המוקדם, ניגשו המחבלים להניח את מטעני החבלה. כלי הרכב שנקלעו בדרכם הושמדו. במהלך הפעולה נפצע קל אחד החיילים וחולץ באמצעות מסוק בעיצומו של הקרב. במכשירי הקשר דיווח מפקד הפעולה “…אנחנו מתקדמים בדרכנו. אפשר להמשיך הלאה ללא גבול…” אבל הגבול שהוקצב לו, היה 70 ק"מ והוא חייב היה לעמוד בו.

תוך כדי כך נמסר כי אחד ממטוסי חיל־האוויר נפגע מאש נ.מ. טייסו נראה צונח.

בינתיים הפציע השחר. משאיות צבאיות מצריות, מכליות וכלי רכב אחרים נראו בכביש ממול. נוסעיהם לא העלו על דעתם כי מולם נוסע טור משוריין ישראלי. הטנק האחרון של טור זה ביצע את משימת ההשמדה. סמוך לשעה 8 בבוקר, הגיע הטור לראס אבו דרג', שבו שכן מחנה צבאי גדול. כאן בלט ביתר שאת התיאום בין הכוח הפושט וחיל האוויר. בעוד מטוסי חיל האוויר המטירו פצצות על תחנת המכ"ם הסמוכה, אגף הטור המשוריין את המחנה ופגע בחיילים הנמלטים לכל עבר.

בינתיים נערכה פעילות מדינית קדחתנית בירושלים. פירסומה המוקדם של הידיעה על הפשיטה (או הפלישה כלשון הפירסום הראשון), גרם ל“רעידת אדמה”. בוואשינגטון, נדלק אור אדום. נציגים דיפלומטים בישראל ביקשו הסברים.

בישראל החלו חוששים לגורל הפושטים. אמנם, הכל התנהל כשורה ולא נראו עדיין נסיונות מצריים להדוף את הפושטים הישראלים משטח מצרים, אך בהדים הרחבים המוקדמים מדי, היה כדי להדאיג. מאוחר יותר יתברר כי נשיא מצרים, קיבל דיווח כוזב – כרגיל על המתרחש. הוא לא קיבל אותה שעה עדיין אינפורמציה על טיבוע שתי הטרפדות של הצי המצרי, בלילה הקודם. ואמנם, הכוח הישראלי התקדם הלאה לעבר ראס־זעפראנה שבו שכן מחנה צבאי גדול ולידו שורת מוצבים. הטנקים לא הכזיבו. הם ירקו אש תופת וטיהרו את המוצבים והמחנה.

זו היתה תחנתם האחרונה של הפושטים. עתה הם היו קרובים מדי למיפרץ סואץ, והיה חשש גם למחסור בדלק ולהתפתחויות בלתי צפויות אחרות. ניתנה פקודה לחזור צפונה. הכוח המשוריין החל דוהר במהירות פעם נוספת את 70 הקילומטר המטוהרים, הפעם בכיוון הפוך. אותה שעה המשיך חיל־האוויר את תקיפותיו. גם התיאום עם חיל הים פעל בדיוק מכסימלי – עשר שעות היו צמודים אנשי הנחתות למכשירי הקשר והאזינו לדיווח של הטור המשוריין על מהלך התקדמותו בשטח מצרים והמתינו להוראות נוספות. כאשר נמסר על השלמת ביצוע המשימה והחזרה לשטח ישראל, הגיעו הנחתות למקום המיפגש. הטנקים נבלעו בתוכן באותה מהירות שיצאו מהן, עשר שעות קודם לכן. “כאשר ראינו אתכם ממתינים לנו היינו בטוחים שהכל יסתיים בשלום”, אמרו הפושטים לימאים. “מה חשבתם שנשאיר אתכם במצרים, כדי שתצעדו בחוצות קאהיר?” החזירו להם הימאים בשאלה.

בשעות אחרי הצהרים המוקדמות נסתיימה הפעולה המורכבת של חילות האויר, היבשה והים. הלוחמים הגיעו לשטח ישראל. במסיבת כתבים צבאיים, שכונסה מיד לאחר סיום הפעולה, אמר הרמטכ"ל בין השאר: “פעולת הפשיטה המשוריינת הוכיחה שוב את אזלת ידם של המצרים, לתת תשובות לבעייות האסטרטגיות שלהם. כך אירע הדבר בעת הפעלת חיל האוויר וגם היום הוכחנו להם שהם חסרי־אונים. לירות אל מעבר לתעלה ולהמטיר אלפי פגזים רוסיים אין זה קשה, אולם לענות לבעיות כעדיפות אווירית, שמירה על אזורי תעופה ואפילו בקו החזית – לזה אין המצרים מוכנים”. סיכם רב־אלוף בר־לב: “מטרת הפעולה היתה להוכיח לצד שהכריז על מלחמת ההתשה, כי אנו מסוגלים לנקוט צעדים שיתישו אותו”.

בשידור ב’קול ישראל' אמר שר הבטחון, כי פשיטת צה"ל בחוף המערבי של מיפרץ סואץ, הנחיתה על מצרים מהלומה כבדה ומוחצת וכי הם צפויים למהלומות כבדות יותר. בדברו על רמת הביצוע אמר דיין: “היתה זו פעולה קשה ומורכבת בשילוב כוחות יבשה, ים ואוויר. יומרנית ובכמה מחלקיה אף אקרובטית. בפעולה זו נתגלתה יכולת ביצוע שהיא נדירה בקורות ההיסטוריה של הפשיטות הצבאיות”.

הפרשן הצבאי הפופולרי אלוף (מיל.) חיים הרצוג, קבע: “מה שהצליחה הפעולה במיפרץ סואץ, הוא ליצור איזון חשיבתי מסויים. זה כשנתיים מתרכז כל הדיון הציבורי בעולם וכמובן אצלנו ביכולת או באי־יכולת, של המצרים לנחות בגדה המזרחית של התעלה ובסיני. ואשר לישראל, תמיד התנהל הדיון ביכולתה להגיב על פעולות כאלו ולבלום אותן. לכן, חשיבותה העיקרית של הפשיטה אינו דווקא בביצועה המזהיר, אלא בעובדה שהודענו לעולם ואולי בראש וראשונה לעולם הערבי כי גם אנו בעלי דוכן בשוק הנחיתות ולכן יש להתייחס גם אלינו כאשר מדברים בנושא זה”.

הפרשן המדיני אראל גינאי קבע: “הפעולה המזהירה של צה”ל לא יכלה להתבצע בשעה מוצלחת יותר, כדי להנחית מהלומה ליוקרתו של נאצר ולשבש את תוכניותיו. הפשיטה באה בשעה שההפיכה בלוב העלתה שוב את מעמדו של נאצר בעולם הערבי ובשעה שהחזית המזרחית החלה מתארגנת מחדש, אחרי ועידות הפיסגה בקאהיר היא תחזק גם את מצבה של לבנון בעימותה הנוכחי עם המחבלים הפלשתינאים".

מומחים צבאיים בעולם והעתונות הבינלאומית הביעו התפעלות עמוקה מהפשיטה הישראלית הגדולה. ההתפעלות נבעה מההישג הישראלי לחדור לשטח אויב לעומק, לגרום הרג רב ואבידות כבדות ולחזור ללא אבידות לכוח התוקף. המומחים הצבאיים שמו את הדגש על הצלחתו של צה"ל מבחינה לוגיסטית, בהעברת ציוד כבד וכוח צבאי רב ובהחזרתו ביעילות רבה. הפרשנים הצבאיים היו תמימי דעים כי המיבצע הצבאי הישראלי הוכיח כי ישראל היתה מסוגלת לאגוף את הכוחות המצריים המרוכזים בצפיפות לאורך התעלה ולהגיע תוך שעות ספורות לקאהיר. גם אי־התערבותו של חיל האוויר המצרי זכתה להבלטה רבה.

בחוגי המערב הובעה הבנה לצעדה של צה"ל במיפרץ סואץ, נוכח ההתגרויות הבלתי פוסקות של נאצר, יומרנותו המרגיזה והכרזותיו האחרונות על השמדת ישראל. עם זאת הביע דובר הבית הלבן את התקווה שישראל לא השתמשה במטוסי “פנטום” שאספקתם זה עתה החלה.

השבועון האמריקני “טיים” כתב בין השאר: “… צה”ל השתמש ברכב מתוצרת סובייטית בפשיטתו המדהימה, בת עשר השעות, לתוך מצרים. הפשיטה בוצעה ע“י 150 חיילים ישראלים בלבד, חיילים שדיברו ערבית שוטפת ולבשו מדים כשל הצבא המצרי. הפעלת תכסיס זה באה למצרים באפתעה מוחלטת. שעה שהשיירה הקטנה, שכללה תשעה כלי רכב בלבד, דהרה דרומה, דרך אל חפאייר, משאיות מצריות ירדו מהכביש הראשי בעל שני המסלולים, כשהנהנים מנופפים בידידות כדי לאפשר מעברה של השיירה שנראתה ידידותית, כמורכבת מרכב צבאי מצרי. אז חוסלו החיילים המצרים במקלעים והזקיפים נורו בטרם הספיקו לחפש את רוביהם. חיילים מצרים שישנו בתחנות משמר לאורך דרכה של השיירה הדוהרת, נהרגו בטרם הספיקו להתעורר, כשאנשי חיל ההנדסה הישראלי זינקו מהזחל”מים והטילו מטעני חומר נפץ לצריפים ששם ישנו“. סיכם “טיים”: “שיירת הפשיטה הורכבה מרכב סוביטי שנלקח שלל ע”י הישראלים במלחמת ששת־הימים ב־1967. ששה מכלים אלה היו טנקים ושלושה נושאי גייסות משוריינים. הישראלים ביצעו פשיטה זו מפני סיבות חשובות מסויימות. בימי הקיץ חלה ירידה במרץ הלאומי בישראל במקביל לגידול במיספר הקורבנות. הנשיא המצרי החל מדבר על הקרב הגורלי. ראש־הממשלה גב' גולדה מאיר וחבר עוזריה החליטו להזכיר לנאצר שלא כדאי לו להיסחף בשטף דברי עצמו…”

עתון אחר, “הכוכב האדום”, ביטאון הצבא האדום, כתב כי הפעולה הישראלית מחמירה במידה רבה את המשבר במזרח התיכון המחריף והולך מאז יוני 1967. “המשלוח הראשון של מטוסי ה”פנטום" השפיע ישירות על מדיניותה הקיצונית של ישראל“. כתב העתון, “תוך הסתייעות בחיפוי אווירי נרחב, הצליחו הישראלים להנחית גייסות באמצעות נחתות ולבנות ראש גשר על החוף המערבי של מיפרץ סואץ. אך הם נהדפו ע”י הכוחות המצריים ונגרמו להם אבידות כבדות”.

הפשיטה הישראלית הכתה בתדהמה לא רק את מצרים אלא את כל ארצות ערב. נאצר, שחשש לגורל יוקרתו בלוב, הזדרז להכחיש את דבר קיומה של הפשיטה. ביטאונים מצריים רשמיים טענו כי ההודעות על הפשיטה הן מדומות ומטרתה האמיתית של ישראל היא להסיח את דעת הקהל בעולם מההפיכה המוצלחת בלוב.

דובר ממשלת קאהיר אמר “…אמנם נעשה נסיון לנחות על החוף המצרי, אך הנסיון נהדף ולאוייב נגרמו אבידות חמורות בנפש. הופלו שלושה מטוסים ישראליים וטובעו שתי ספינות ישראליות”. ולא יסף.

 

פרק כט: “יום לא נורמאלי”    🔗

הדי הפשיטה המשוריינת של צה"ל, לא שככו זמן רב. למרות האיפול שהוטל, מסיבות מובנות, על אחדים ממהלכיה, נודעו כעבור ימים מיספר פרטים נוספים על מהלכה. כך, למשל, נתברר כי כל נקודות המשמר שלאורך מסלול ההתקדמות של הטור המשוריין, לא חשו במתרחש עד שנוצר המגע הישיר עם הטור. פרט לאחת. נקודה זו, הרביעית במספר, “הריחה” משהו באוויר. אנשיה שיגרו אל־על רקטות אזהרה אדומות, שקרעו, אמנם, את העלטה הכבדה מסביב, אך לא עוררו תשומת הלב הדרושה במקומות הנכונים.

מפקד גייסות השריון, אלוף אברהם (“ברן”) אדן נשאל בתום הפשיטה מיספר שאלות ע"י עתונאים. אחדות מהן מצוטטות להלן עם תשובותיו לידן.

שאלה: “מה היה המיוחד בפשיטה זו מבחינתו של השריון”?

ברן: “בלחימה המתנהלת בינינו לבין המצרים על גבול התעלה יש תכונה אחת שאותה אין השריון יכול להביא לביטוי: עוצמת אש עם קצב הסתערות. בעבורנו זו מלחמה סטאטית. חשוב היה, איפוא, לפעול גם בדרך שונה האופיינית לשריון”.

שאלה: “האם ניתנו לפושטים הוראות מיוחדות?”

ברן: "בחרנו לפעולה חיילים בשירות סדיר. מומחים במקצועם. הקפדנו שכל אחד מהם יוכל למלא מיספר משימות. רצינו לפעול תוך הימנעות קיצונית מפגיעה בחיילינו. כל הפעולה נעשתה בזהירות, תוך חיפוי הדדי ובטכניקות מיוחדות ישר מתוך הרכב. אחדים מהפושטים כלל לא דרכו על האדמה.

שאלה: “האם בשלב מסויים חשבת שהתוכנית משתבשת?”

ברן: "היתה לנו סטיה קלה מאוד מן התיכנון המקורי; היו רגעי התלבטות כשקבוצת ראש־החוף התקרבה לחוף האוייב ונחתה בו, כשהכוח עצמו עלה וכשנשברה דממת האלחוט.

שאלה: “האינך סבור שהאוייב המצרי למד שיטה חשובה?”

תשובה: “כל פעולה מביאה לכך שהאוייב ילמד משהו. זוהי אחת המגרעות, אבל אין היא שקולה נגד היתרונות. אם בסופו של דבר נחליט באחד הימים לעבור לצד השני של התעלה נמצא ללא קושי את הדרך בכל גיזרה”.

השאלה החשובה ביותר שנשאלה היתה, כמובן: “האם צפויה תקופת רגיעה?” איש לא יכול היה להשיב על שאלה זו פרט למצרים.

הללו התקשו ללקק את פצעיהם נוכח המהלומה המוחצת וההשפלה שהיתה כרוכה בצידה. העתון המצרי “אל אהרם” השמיע בינתיים גירסה חדשה. טען העתון: “ארה”ב שיתפה פעולה עם ישראל בתיכנון הפשיטה של הכוח הישראלי המשוריין לגדה המערבית של התעלה, כדי לסתור את ההשפעה הפוליטית על המזרח התיכון, שהיתה להפיכה בלוב“. להלן גילה העתון כי נציגי סוכנות הביון האמריקני ונציגי הביון הצבאי הישראלי, נפגשו ברומא, ימים מיספר לפני הפשיטה. – אינפורמציה כזו הגיעה לעתון משגרירות ערבית מסויימת בפריס. “לפשיטה הישראלית לא היתה כל מטרה צבאית”, סיים העתון, ומתוך התגובה של מיניסטריון החוץ האמריקני ניתן ללמוד כי האמריקנים ידעו מראש על הפעולה”.

למצרים היה גם נימוק מדוע לא הפעילו בעת הפשיטה את חיל־האוויר שלהם להגנת המוצבים. “לא רצינו ליפול למלכודת ישראלית” – הם הסבירו.

טענה אחרת של השלטונות המצריים היתה שישראל חוששת מעימות ישיר ב“גיזרת הקרבות האמיתית”. משום כך לא הנחיתה את כוחותיה בצדה השני של התעלה, אלא העדיפה לבחור איזור דרומי יותר, חסר־הגנה כמעט, כמטרת הפשיטה.

באיזו מידה היתה חיונית הפשיטה הישראלית, ניתן היה ללמוד יומיים בלבד לאחר הפשיטה. מטוסי חיל האוויר הישראלי ביצעו מיספר גיחות בחוף המערבי של מיפרץ־סואץ ותקפו בגיזרה מראס אבל רדאג' בצפון ועד ראס זעפראנה בדרום, שבה נערכה הפשיטה. גם הפעם לא היתה כל התנגדות. מטרת התקיפה הפעם היתה להשמיד כלי־רכב צבאיים שנעו לעבר גיזרת הפשיטה במטרה להעריך את ממדי הפגיעה ולבדוק אפשרויות שיקום מהירות של הגיזרה הפגועה.

כתוצאה מהתקיפה נפגעו מיספר כלי־רכב ובהם קצינים וחיילים. בימים הבאים חזרו ותקפו מטוסים של חיל האוויר את הגיזרה, במטרה להותירה גם להבא חשופה.

סוכנות “יוניטד פרס” טענה כי ישראל הטילה איפול על התקפותיה בגיזרה זו. הסוכנות ציטטה את דבריו של הפרשן רב־אלוף חיים הרצוג: “חיל האוויר הישראלי לא ירשה לאוייב להתאושש וימנע מהמצרים לסגור את הפירצה הרחבה שנוצרה ע”י הפשיטה הישראלית".

היה ברור שמצרים תיאלץ לערוך פשיטת־נקם קרקעית או פעולת גמול אווירית. הכוננות הגבוהה שהוכרזה בצבאות סוריה וירדן בעיקבות הפשיטה, רק הוסיפה שמן על המדורה. היוקרה הצבאית היתה בשפל המדרגה – והיה צורך לפצותה.

ב־11 בספטמבר נערכה ההתמודדות האווירית הגדולה ביותר בין ישראל ומצרים מאז מלחמת ששת־הימים.

הקרבות החלו בשעות הבוקר לאחר ש־16 מטוסים מצריים ניסו לתקוף בשעה 9.30 בבוקר מטרות סטאטיות ונעות בשטח הישראלי. מיד נפתחה לעברם אש אנטי־אוירית. שני מטוסים (מיג 17 וסוחוי 7) נפגעו ונפלו. מטוסי חיל האוויר שהוזנקו כהרף־עין השלימו את המלאכה. שני מטוסי מיג 21 נוספים נפלו. סמוך לשעה 12 בצהרים, יצאו מטוסים ישראליים לתקוף פעם נוספת בגיזרה שבה נערכה הפשיטה. הפעם הוזנקו לעברם מטוסים מצריים. התפתחו קרבות אוויר מעל לשטח המצרי. במירדף של המטוסים הישראליים אחר המטוסים המצריים הופלו ארבעה מטוסים נוספים (שנים מהם מיג 21 ושנים מסוג סוחוי).

בפעם השלישית התפתחו קרבות בשעה 2 אחה“צ. אותה שעה תקפו מטוסי צה”ל מטרות בגיזרה הצפונית של תעלת־סואץ, כגמול על תקיפות המטוסים המצריים באותה גיזרה בבוקר. מטוסים מצריים שהיו אותה שעה באוויר לא התערבו בשלב הראשון של התקיפה ולא הפריעו את הטייסים הישראלים לבצע את משימתם. בשלב מאוחר יותר החלו הקרבות. המטוסים הישראליים דלקו אחר המטוסים המצריים עד לעומק של 65 ק“מ מערב לתעלה, לא הרחק משדה התעופה הצבאי של מנסורה, שהיה אחת המטרות העיקריות של חיל־האוויר במלחמת ששת־הימים. בקרבות אלה נפלו שלושה מטוסי מיג 21” – נוספים.

מטוס ישראלי נפגע בטיל אוויר־אוויר. טייסו, סרן גיורא רום, צנח לשטח המצרי. לאחר צניחתו של רס"ן ניסים אשכנזי, היה זה הטייס הישראלי השני בשבי המצרי.

בתום יום הקרבות, לאחר שהתברר כי 11 מטוסים מצריים הופלו, נערך מאזן מחודש, שמתוכו נתברר כי מאז מלחמת ששת־הימים הופלו 51 מטוסי קרב מצריים (32 מהם הופלו מאו נכנס חיל־האוויר הישראל לפעולה בתעלה).

באותו ערב נערכה פגישה בלשכתו של הרמטכ“ל. “איזה יום לא נורמאלי” , אמר ראש אג”ם ומפקד חיל האוויר לשעבר, עזר ויצמן. “באמת יום משוגע לגמרי”, החזיר לו מפקד חיל־האוויר, אלוף מוטי הוד.

לדובר הצבאי המצרי היתה גירסה משלו על הקרבות האוויריים הללו. המאזן שלו היה שונה: בקרבות אלה הופלו 4 מטוסים ישראליים ו־2 מצריים.

כדי להרגיע את דעת הקהל המצרית, נמסר כי 40 טייסים מצרים מתאמנים בצ’כוסלובקיה בהטסת מטוסי יירוט חדשים מדגם “מיג 21”. טייסים אחרים, במיספר לא ידוע, מתאמנים בברית־המועצות בהטסת מטוסי “מיג 23”, למרות שלא סוכם עדיין על מסירתם של מטוסים אלה לחיל־האוויר המצרי. לעומת זאת, ידע המכון ללימודים אסטרטגיים בלונדון, לספר, כי מצרים עומדת לקבל משלוח נוסף של כ־20 מטוסי “מיג 21”.

לקראת סוף חודש ספטמבר, בוצעו בצמרת הפיקוד הצבאי המצרי חילופי גברי. משקיפים הביעו את דעתם כי דבר זה מבשר מדיניות תוקפנית ומלחמתית יותר מצד נאצר כלפי ישראל. במקביל היתה התחזית להצטננות היחסים בין ברית־המועצות ומצרים, לאחר שהנשיא המצרי נוכח לדעת כי הריסון וההתאפקות שבהם נהג כלפי ישראל, עפ"י עצת הסובייטים, הנחיל לו מפלות והשפלות בעולם הערבי.

רשימת המטוהרים כללה בין השאר, את הרמטכ“ל גנרל אחמד איסמעיל, מפקד חיל־הים המצרי ומפקדים בכירים של חיל האוויר. לא קשה היה לנחש את הסיבה להדחתם של המפקדים הבכירים. הללו הרבו להבטיח לנאצר כי שום כוח ישראלי לא יוכל עוד לחצות לשטח מצרי וכי חיל־האוויר המצרי יסכל גם חדירות מהאוויר. נאצר נפגע גם מהעובדה שלא נמסר לו כלל דיווּח על טיבוע שתי ספינות הטורפדו יום לפני הפשיטה המשוריינת של צה”ל. גם עצם קיומה של הפלישה הוכחש בדיווחים ראשונים לנאצר וכך בשעה שפורסמו צילומים בעתונות הבינלאומית הכחיש, כזכור, את דברי קיומה.

מי שהאמין לתומו, שהמפקדים הבכירים החדשים יביאו ארוכה לצבא המצרי הפגוע – טעה.

 

פרק ל: דחיית המלחמה    🔗

מסע הטיהורים בצבא המצרי נמשך במלוא עוצמתו. לאחר שנודעה לנאצר האמת המרה, לא יכול היה להבליג. הנשיא המצרי התפרץ בזעם בהיוודע לו כיצד לא נמנע מכוח של צה“ל לנחות על החוף המצרי במיפרץ־סואץ, לפשוט בתחום מצרים במשך עשר שעות, וכל זאת, מבלי להיתקל בהתנגדות מצרית. הריגתו של מפקד גיזרת הים־האדום של הצבא המצרי, חסאן כאמל, מטובי הקצינים הבכירים המצרים, בפשיטת צה”ל של ה־9 בספטמבר, כפי שדיווח העתון האיטלקי “לה סטאמפה”, הממה אף היא את השליט המצרי וגרמה לו זעזוע. הוא הורה מיד לפרסם צו האוסר שיט לילי במיפרץ־סואץ, מסיבות ברורות.

בסה"ב הודחו, לפי מקורות מהימנים, לא פחות מ־50 קצינים של הצבא וחיל־הים. הטיהורים הללו לא סייעו לפזר את הדאגה העמוקה שפשטה בקרב מנהיגי מצרים, שהחלו שואלים עצמם, אם אמנם מסוגלת קאהיר להגן בכוחות עצמה על סכר אסואן או מיתקנים ומיבנים חיוניים אחרים במצרים.

משקיפים בינלאומיים שמו לב לפירסומים ממצרים, שלפיהם עיכב נאצר את נסיעתו המתוכננת לצרכי ריפוי למוסקבה. אחדים מהם טענו כי הפשיטה המשוריינת – היכולה להיחשב כפלישה לכל דבר – פגעה מאד ביוקרתו של הנשיא המצרי והוא אינו מוכן להסתכן בשעה זו, בנסיעה מארצו התוססת.

פרשנים צבאיים הסבירו כי מטרתה של ישראל בפשיטה גדולה זו לא היתה דווקא לערער את שלטונו של נאצר, אלא בראש וראשונה לאלץ אותו לפזר את כוחותיו לאורך חזית רחבה. דוברו של נאצר, חסניין הייכל, נתן לכך ביטוי בכתבו: “מאזן הכוחות במזרח התיכון ממשיך לנטות לטובת ישראל, היודעת שאינה מסוגלת לבצע מיתקפה כללית על מצרים. הישראלים מנסים לאלץ את המצרים לפרס את כוחותיהם בחזית רחבה ככל האפשר, תוך הוצאת כוחות מאיזור תעלת־סואץ. האוייב מעוניין בכך, שכוחותינו יתפרסו מהתעלה ולכל אורך החוף של ים־סוף. כל מאמציה של ישראל מכוונים עתה למניעת הריכוז הגדול של כוחותינו בחזית הסואץ, אבל אנחנו לא ניפול בפח שהם טומנים לנו”. עוד טען עורך ‘אל־אהרם’: “להערכת המצב הצבאי מהצד המצרי יש לקחת בחשבון לא רק את ההמונים הערבים הנאמנים לנשיא נאצר, אלא גם את הסיוע המאסיבי של ברית־המועצות. למן השעה הראשונה של מעשי האיבה במלחמת ששת־הימים… במשך למעלה מחודש וחצי, קיבלה מצרים ציוד צבאי במיטענים אוויריים בקצב של מטוס בכל עשר דקות וזה תודות לגשר האווירי בין מוסקבה לקאהיר”.

כך או אחרת. השינויים בצמרת הצבא המצרי בישרו מדיניות תוקפנית יותר, מה גם שנאצר נטל על עצמו מחדש את תפקיד המפקד העליון של הכוחות המזויינים וזאת כדי להדגיש כי מעתה ואילך יפקח אישית על המתרחש בצבאו.

ביטוי לשינוי נתגלה כעבור ימים ספורים כשהודיעה מצרים על מעשה חבלה בגשרון, ליד אל־שאט. היה זה בערב יום הכפורים, ע"י ארגון ‘סיני’ הערבי, המורכב מאנשי קומנדו ומודיעין מצרים. ההודעה המצרית ייחסה לאירגון זה פעולות חבלה נוספות במרחבי סיני. המשמעות היתה אחת ויחידה: למנוע את הרושם, כאילו ההדחות בפיקוד המצרי העליון, יביאו לשינוי כלשהו ביחס לישראל ולתקופת רגיעה. היה ברור כי הפיקוד המצרי החדש לא יסתפק בפעולות חצייה מציאותיות או מדומות ויחדש במוקדם או במאוחר את ההפגזות הארטילריות בתעלה.

בחוגי הצבא המצרי הופעל לחץ להנחית מכת־אש חזקה על שדות הנפט שמחזיקה ישראל בסיני, כתגובה לפשיטת צה"ל. הצעה זו נדחתה מחשש שישראל תהרוס את כל שדות הנפט במצרים.

ב־29 בספטמבר האשימו המצרים את דובר צה“ל בכך שניסה להסתיר פשיטת קומנדו מצרית לחצי־האי־סיני, במגמה למנוע פגיעה בדימויה של ישראל בעולם כולו ושל צה”ל בעיני אזרחי ישראל. להלן טענו המצרים כי היתה זו, למעשה, הפשיטה המצרית הראשונה שבוצעה באמצעות מסוקים. כוח מצרי מוטס, ביום “המשתה של היהודים” – שבת ובאור ירח מלא, תקף כ־600 חיילים ישראלים ששהו בבסיס צבאי באיזור מיצפק, 25 ק“מ מזרחית לקנטרה. מחמת האפתעה לא היתה התנגדות כמעט ועשרות חיילים ישראלים נהרגו ונפצעו. המצרים טענו עוד כי מירי הטילים של יחידת הקומנדו המצרית נראו להבות אש עולות מכלי־רכב, טנקים וציוד אחר. “פשיטה זו נועדה להוכיח, בנוסף להיותה תגובה על ההתקפות הישראליות האחרונות, כי שום נשק שתמסור ארה”ב לישראל, לא ירתיע את הערבים מפני המשך המלחמה” – טען דובר רשמי של הצבא המצרי.

בתגובה לכך, הודיע דובר צה“ל כי בבדיקה יסודית שנעשתה, התברר כי שני מטוסים מצריים חדרו לאיזור החוף של סיני, מדרום־מזרח לסבחת ברדוויל וירו רקטות אוויר־קרקע על מחנה עזוב. “התקיפה לא בוצעה באיזור מיצפק אלא באיזור אחר” – הודיע דובר צה”ל.

המצרים המשיכו בשלהם: תחילה מסרו הישראלים כי הפשיטה לסיני לא היתה ולא נבראה. כעבור שעות הודיעו שהמצרים ירו מיספר רקיטות והזמינו עתונאים למקום שאליו פשטו המצרים, לדבריהם, כדי להוכיח שפשיטה זו לא התקיימה כלל. מאוחר יותר ביטלה ישראל את ביקור העתונאים הזרים במקום האמיתי שבו בוצעה הפשיטה. – דובר צה"ל לא מצא לנכון להתווכח עם שקר גס זה.

בראשית חודש אוקטובר נערך מאזן של השבועות האחרונים מאז החרפת ההסלמה בגיזרת התעלה. בחודש יולי היו 24 הרוגים, בחודש אוגוסט – 29 הרוגים. בחודש ספטמבר – 18 הרוגים. נתברר, איפוא, כי למרות פעילותו הבלתי פוסקת של חיל־האוויר וחרף שיטות הלוחמה של צה"ל, עדיין לא שרר השקט בגיזרת התעלה.

עוזרו של שר־הבטחון, תת־אלוף יהושע רביב, הגדיר את המצב שנתהווה בשלושת החודשים האחרונים של שנת 1969 כך: “האבידות בכוח האדם הן הנקודה המכאיבה ביותר של “מלחמת ההתשה”. לזאת ערים גם אנו וגם האוייב. עם זאת קיימת בישראל, ההכרה שאין מנוס ממנה, כי אבידות הן חלק בלתי נפרד של מלחמה ועל אף שאנו רגישים להן, לא יהיה בכך כדי לפגוע בכושר העמידה הלאומי”.

העמידה ב“מלחמת ההתשה”, היא בראש וראשונה, משימה נפשית ומוראלית נוסף על היותה משימה פיסית בתחום הצבאי־טכני. היו עמים שהותשו עוד בטרם הונחתו עליהם מהלומות פיסיות כבדות והיו עמים אחרים שנטלו גורלם בידם וחרף נחיתותם הכמותית וחרף לחצים שנלחצו, יכלו לאוייביהם…

ברור היה שצה“ל עושה הכל כדי לצמצם את מיספר האבידות עד למינימום. הבונקרים המחוזקים, הפעלת חיל־האוויר, שיתוף השריון ומעל הכל לימוד הלקחים הנדרשים מכל פעולה של צה”ל ושל המצרים נועדו לשנות פני הדברים.

אין ספק שהגורם החשוב היה ונשאר – הפעלתו של חיל־האוויר. במשך שבועות כתשו המטוסים בשיטתיות כל שעל אדמה לאורך התעלה והמטירו אלפי פצצות על בונקרים וצלפו ללא הרף לעבר מערכו של האוייב במטרה לפוצצם ולגרום אבידות כבדות ונזקים מכסימליים. מפקדו של חיל־האוויר אלוף מרדכי הוד, הסביר, כך, את פעילות טייסיו: “תקיפה אווירית של מטרות קטנות היא מעין אמצאה פרטית שלנו. אבל חשוב הוא, שאנו סיגלנו לעצמנו שיטת תקיפה ושיטת פעולה כזו המתאימה למטרות אלו. הגענו לרמת מקלענות גבוהה, המאפשרת לנו לפגוע במטרות ולהשיג תוצאות נפלאות”.

החל מראשית אוקטובר הוכיחו טייסי חיל־האוויר כי הם גם מאומנים בתקיפות לילה. בתקיפות הליליות שבוצעו הושגו תוצאות טובות, מעל למשוער. רבים מאזרחי המדינה החלו שואלים עצמם כיצד יכולים המצרים להמשיך בהפגזות ולבצע פשיטות־נפל בצידה הישראלי של התעלה, לאחר מיספר רב של תקיפות חיל־האוויר הישראלי. נראה כי למרות האבידות הרבות והנזק העצום, עדיין נותרו מאות אלפי חיילים מצרים בבונקרים תת־קרקעיים על שפת התעלה ובמחנות בעומק השטח המצרי. הפעילות האינטנסיבית הישראלית פרצה פרצות, גרמה לדילול העוצמה הארטילרית, לפיזור הכוחות ולירידה בלתי פוסקת במוראל של הצבא המצרי, אבל היא הגבירה גם את התלות של מצרים בברית־המועצות. אך דומה שההישג הגדול ביותר, הוא, כמובן, מניעת המלחמה.

הקיץ הלוהט שהבטיחו המצרים ושבו היתה צריכה להגיע לשיאה “מלחמת ההתשה”, צינן את התלהבותם של המצרים והוכיח להם ולעולם כולו כי אינם יכולים ומסוגלים לצאת למלחמה מיידית בישראל.

צה"ל הצליח לדחות את מועד פרוץ המלחמה הבאה.

עד מתי? ימים יגידו.

 

פרק לא: “יחידות הקומנדו” המצריות    🔗

בחודש אוקטובר, כאשר הקיץ הלוהט החל מפנה את מקומו לסתיו הקריר, היה כבר ברור מעל לכל ספק שה“התשה” נכשלה. צה“ל הוכיח כושר עמידה איתנה, כלכלת המדינה לא נפגעה והמוראל בעורף היה יציב. הפעלתו היומיומית כמעט של חיל־האוויר הישראלי מאז הפשיטה המשוריינת, מנעה ממצרים את האפשרות לשקם את האיזור הפרוץ. במקביל החלו מטוסי חיל־האוויר חודרים לעומק רב יותר בגדה המצרית של התעלה ומפציצים גם בשעות הערב והלילה. הפגיעות היו טובות. שליטתו המלאה של חיל־האוויר בשמי התעלה לא ערבה לחיכם של מפקדי הצבא המצרי באיזור. הם ראו, בדאגה גוברת והולכת, כיצד חלה התערערות במוראל של החיילים המצרים. הנימוקים שניתנו לאי־הפעלתו של חיל־האוויר המצרי, כרצון להימנע מכניסה ל”מלכודת ישראלית“, כוחם יפה היה לפרק זמן קצר בלבד. מפקדי היבשה המצרים שאלו עצמם מדוע לא מופעל הכוח הצבאי הימי שמדרום לתעלה, ומעדיף לעגון בבסיסו בערדאקה, שבעה ק”מ דרומית לחצי־האי סיני.

בהעדר פעילות אווירית וימית, לא נותר להם אלא לגלות יוזמה יבשתית, ולהפעיל את הכוח היבשתי. ואמנם, בראשית החודש ניסה כוח פשיטה מצרי, שמנה בהתאם להערכה, כ־80 חיילי קומנדו, לעלות על אחד ממוצבי צה“ל דאר סואר בגיזרה המרכזית. כדי לחפות על פעולת הכוח, קדמה לו הפגזה ארטילרית חזקה על מוצבי צה”ל באיזור התעלה מקנטרה בצפון ועד לאגם המר הגדול. המטרה היתה ברורה. ע"י ריתוקם של החיילים הישראלים לבונקרים, יקל על ההתקרבות לגדרות המוצב. היה זה, כמובן, חישוב מוטעה מיסודו.

כאשר נכשלה הפשיטה והחיילים המצרים נסוגו לבסיסם כשהם מותירים אחריהם מיספר גוויות, נפתחה אש ארטילרית פעם נוספת, הפעם כדי להקל על נסיגת הכוח, אך דבר זה לא הרתיע טנקים של צה“ל לדלוק אחר החיילים הנסוגים ולהפיל בהם חללים נוספים. הארטילריה הישראלית השלימה את המלאכה. הדיווח המצרי על הפשיטה הכושלת, היה כדרכו, מוגזם ובדוי מתחילתו ועד סופו. הדובר הצבאי המצרי סיפר כי 100 אנשי קומנדו מצרים שהשתתפו בפשיטה, בחרו כיעד את המוצב הישראלי המבוצר ביותר באיזור. הם הצליחו, לדברי הדובר, לפרוץ את שדה המוקשים שהציבו ואת הגדר המקיפה אותו, לאחר מכן התפתח קרב קשה עם חיילי המוצב, שנמשך למעלה משלוש שעות. לכוח הפושט היה כמובן גם “הישג נכבד”, הושמדו 10 סוללות של טילי קרקע־קרקע, 2 סוללות תותחים ו־2 טנקים וכמובן נהרגו ונפצעו רבים מחיילי המוצב. נוכח “הצלחה גדולה” זו, יכול היה הביטאון הרשמי המצרי, לכתוב בעיקבות פעולה זו: “הקרב עם ישראל נכנס עתה לשלב חדש. עתה הגיעה השעה להפעיל את יחידות הקומנדו המצריות. אימונן של יחידות אלו נמשך זמן רב והפיקוד הצבאי המצרי חיכה לרגע הנכון כדי להורות ליחידות לצאת לפעולה”. רדיו מוסקבה השמיע אף הוא “חוות דעת מקצועית”: “זוהי פעולת גמול מוצלחת על הפשיטה המשוריינת של צה”ל” הסביר פרשנו הצבאי.

פחות נלהב מחיילים אלה, היה מפקד בכיר בסיני, אלוף־משנה, שין, שעקב מקרוב אחר כושרם של חיילים אלה. בשעה שסיירנו בצוותא באחד מימי חודש אוקטובר הסביר לי: “הם אולי חיילים מאומנים יותר, אך כושרם נופל לאין־ערוך מזה של חיילי צה”ל! הם מנסים, אולי, להסתער, אך ממהרים להסתלק מיד לאחר שהם מתגלים ע“י חיילי צה”ל וזוכים לקבלת פנים מתאימה".

כיצד מתייחסים אליהם חיילי צה"ל? שאלתי.

"תשמע זאת ישירות מפיהם, אמר, וכך בשעה שסיירנו במיספר מוצבים, יכולתי לעמוד מקרוב אחר הלכי־הרוח בקרב החיילים.

מפקד אחד המעוזים, שהותקף כבר פעמים מיספר ע"י חיילי קומנדו, סגן ריש: “אני סומך על החיילים כאן בכל מאת האחוזים. כל אחד יודע את תפקידו ומבצעו על הצד הטוב ביותר. אנחנו ערוכים לכל אפשרות ולכל התפתחות בלתי צפויה 24 שעות ביממה”.

הרופא של המעוז – מנהל מחלקה בבית החולים “תל־השומר”, המשרת שירות מילואים בתעלה:

“…למרות שהחיילים שרויים תחת מטר ההפגזות כל העת. ונתונים להתקפות אנשי הקומנדו, הם איתנים מבחינה גופנית ונפשית ומוכנים לקדם כל רעה”.

אפילו הטבח היה עליז, בשעה שניסה להסביר לי כי האוכל הטוב שהוא מכין לחיילים, משפיע ללא כל ספק, על מצב הרוח המרומם שלהם.

ב־7 באוקטובר הופלו שלושה מטוסי קרב נוספים. (שני “מיג 21” ו“מיג 17”) בקרב אווירי שהתפתח בעיקבות נסיון תקיפה כושל נוסף של חיל־האוויר המצרי. התקיפה נעשתה בשלושה ראשי חץ, בעת ובעונה אחת בשלוש הגזרות הדרומית, המרכזית והצפונית. הפעם נבחרו מטרות עמוקות בטווח של עד 30 ק"מ מהתעלה אלא שדווקא בחירת מטרות אלו איפשרה לחיל האוויר הישראלי לצאת לקראת המטוסים המצריים. בקרבות האוויריים שהתפתחו לאחר מכן, נוספו למאזן 3 מטוסי אויב. עתה הגיע מספר המטוסים שהופלו מאז חודש מאי 1969 ל־40.

גם למצרים היתה גירסה משלהם על התקיפה האווירית המשולשת. לדברי הדובר הצבאי המצרי השתתפו בתקיפה זו 20 מטוסים מהדגמים: “סוחוי 7”, “מיג 17”, “מיג 21”. שני הדגמים הראשונים עסקו בהפצצה בעוד שהמטוסים מהדגם השלישי, חיפו עליהם. המצרים טענו להלן כי מטוס מצרי אחד בלבד הופל ולא בקרב אווירי אלא כתוצאה מפגיעה של טיל “הוק”. לעומת זאת היו הפגיעות של המטוסים התוקפים טובות. כ“בדרך אגב”, הופלו שני מטוסים ישראליים.

מדוע הופעל חיל האוויר המצרי?

פרשנים בינלאומיים טענו כי כשלונה של פשיטת הנפל של אנשי הקומנדו, הצריכה פעולה נוספת כדי להפגין לעין־כל כי הצבא המצרי ממשיך בפעילותו המיבצעית.

גם בישראל היו הרהורים בקול־רם לגבי אופיה של מלחמת ההתשה. הרהורים אלה הלכו וגברו, ככל שקרב מועד הבחירות לכנסת השביעית, כאשר נושאי הבטחון עמדו בראש דאגותיו של האזרח הישראלי. דוברים ישראלים למיניהם ניסו להסביר לאזרחי המדינה כי השאלה היא מה עלינו לעשות נוכח הכרזותיהם החוזרות ונשנות של שליט מצרים, שרי ממשלתו ומפקדי צבאו, שלפיהן נפסקה הפסקת־האש. האם אנו צריכים להכות בחזרה או להסתתר ולספוג מהלומות. כאשר נשאל שר־הבטחון ע"י סטודנט חיפני “מה התכלית בפעולות הגמול הישראליות ולאן הן מוליכות?” השיב: “אם אתה שואל מה התכלית, אינני יכול לומר שבעיקבות הפשיטה המשוריינת שלנו למצרים תיפסק המלחמה בעוד שבועיים, או שלאחר שחיל־האוויר שלנו הפציץ הבוקר יהיה מחר שקט בתעלה. אותו דבר אני יכול לומר, שאילו לא עשינו זאת ואם לא נעשה זאת – יוסרו כל הבלמים – ואז יקרו שני דברים: ראשית, אם זה הולך והולך בקלות, לא כרוך בשום אובדן של עמדות ומטוסים – אז למה לא יותר ועד שנפנה כה וכה תהיה התקפה מלאה ושנית: הערכה שלהם, באיזו מידה יש גם סיכוי להביס את הצבא הישראלי, תהיה גם אופטימית מאוד. אינני יכול לומר שהם רואים שאנו יכולים להגיע לצדה השני של התעלה. הם אומרים עוד לא ניסינו לצאת למלחמה של ממש, הוצאנו את הראש נתקלנו בישראלים וחזרנו פגיעים ומוכים. גם התיאבון לנהל נגדנו מלחמה שוטפת וגם ההנחה שהם יכולים לנהל נגדנו מלחמה כוללת – שני הדברים נבלמים ע"י מכות הנגד שלנו”.

על רקע זה היה עניין מיוחד למאמרו של עורך החוץ של “טיימס” הלונדוני, שניסה להתנבא על עתיד ישראל לאחר ביקור בה. כתב העתונאי רב־המוניטין, ג’רום קמינאדה, בין השאר: “…מלחמת המזרח התיכון היא מלחמת “30 השנים” של המאה הנוכחית וקרוב לוודאי שתימשך שבע שנים נוספות. היא החלה בשנת 1946 כתולדה של המלחמה העולמית השניה ונראה כי תסתיים בערך בשנת 1976, לאחר שייעלם נאצר, נשיא מצרים, והערבים יבלעו סו”ס את הגלולה של המציאות הישראלית".

מאמרו נסתיים כך: “ביולי ובאוגוסט השנה היה ממוצע האבידות הישראליות 157. אבידות אלו מביאות את ישראל לידי כך שהיא מגלה התאפקות מסויימת, אך לא עד כדי נטישת הטקטיקה הצבאית הנוכחית שלה. ייתכן שכישלון צבאי חמור יביא אותה לכך. כך שתהליך המהלומות ומהלומות־הנגד, יימשך; תוך התעלמות משיחות בין שתי המעצמות או ארבע המעצמות עד אשר יסתיים התהליך ע”י הכרה בהשנותו העקרה, ואז, יבוא הסדר. כאמור, יקח הדבר עוד שבע שנים…"

 

פרק לב: פצצות בזוקה בביירות    🔗

בסוף חודש אוקטובר נערכו בישראל בחירות כלליות לכנסת השביעית. בחירות אלו עמדו, באורח טבעי, בסימן ההידרדרות הבלתי פוסקת במצב הבטחוני בכל החזיתות, לרבות החזית החדשה – לבנון.

תושבי המדינה, הבינו, אל נכון, כי בקרב על התעלה נכשל נאצר לחלוטין. הוא לא השיג את מה שקיווה להשיג: הביצורים בתעלה לא נפגעו ולמרות שיקומו המהיר של צבא מצרים לא עלה בידיו לפעול כיאות נגד צה“ל. נהפוך הוא, צה”ל התחזק והתעצם במידה בלתי מבוטלת.

בראשית הקיץ טענו המצרים: “הקיץ הקרוב יהיה לוהט. הוא עלול להיות הקיץ המסוכן והגורלי ביותר שבפניו עמדה מצרים, אך בקיץ זה היא תפרע את חשבונה עם ישראל”.

בסיומו של הקיץ, נתברר, כמובן, שלדברי הרברבנות של מצרים לא היה כיסוי. קודם־כול ברור היה כי רמת הביצוע של החיילים המצרים, כולל הטייסים, עדיין כושלת והפער הקיים ביניהם לבין חיילי צה“ל, הוא גדול. הזרמת הנשק העצומה מברית־המועצות לא הצליחה לשנות את המצב. שורת הכשלונות הצבאיים דיברה בעד עצמה, אף כי המצרים הרבו בדיווחי כזב, כיד הדמיון המזרחי הטובה עליהם. ב”סיכום" הפעולות הצבאיות של המצרים בקיץ הם דיווחו על 125 הרוגים ישראלים, אלפי פצועים, 118 מוצבים הרוסים ו־34 מטוסים שנפלו. האמת היתה שמספר הנופלים בקרב חיילי צה"ל הסתכם ב־57. אף מעוז לא נהרס ואילו חיל־האוויר הישראלי איבד 3 מטוסים בלבד.

גם בתחום התיאום ושיתוף הפעולה הבינערבי, נחלו המצרים כישלון חרוץ. בקיץ שבו היו צריכים הצבאות הערביים בעורף⁴ השכיל צה"ל לבצע שורה של פשיטות מוצלחות בחזיתות השונות והוכיח כי זרועו ארוכה ומגיעה בכל שעה לכל מקום.

בשלהי הקיץ היה ברור כי היוזמה בחזית התעלה עברה כולה לידי צה"ל. הוא החל עושה בגדה המערבית של התעלה כבתוך שלו, למרות הריכוזים העצומים של כוחות הצבא המצרי.

עדות מוחשת לכך משמשות שלוש פשיטות שנערכו במחצית השניה של חודש אוקטובר בשטח מצרים. בשלוש פשיטות אלו נהרגו 6 חיילים מצרים ו־11 אזרחים מצרים נלקחו בשבי.

הפשיטה המוצלחת ביותר מבין השלוש אירעה בציר ספאג’ה–קינא. בפשיטה זו שנערכה כ־50 ק"מ מערבית לספאג’ה הושמדו ארבעה כלי רכב, נוסעיהם, מיספר אזרחים העובדים באיזור מחנות הצבא המצרי באותה גיזרה, נשבו.

בפשיטה אחרת תקף כוח פשיטה של צה"ל רכב מצרי שנע בציר החוף במיפרץ סואץ, בין ראס זעפראנה לבין ראס ערב. (באיזור זה נערכה הפשיטה המשוריינת של צה"ל – חודש וחצי קודם לכן.) בפשיטה נהרגו שלושה חיילים מצרים והג’יפ שלהם הושמד.

בפשיטה השלישית הגיע כוח פשיטה של צה"ל למוצב התצפית של הצבא המצרי באיזור ראס־אבו־דארג', במיפרץ סואץ. בפעולה זו נהרגו שלושה חיילים מצרים, מיספר חיילים אחרים נמלטו. כוח הפשיטה הביא עמו לשטח ישראל נשק ושלל.

ישראל דיווחה לצלב האדום אודות 11 השבויים המצויים בידה. היה ברור כי הם לא יוחזרו, כל עוד לא יגיעו ארצה שני הטייסים הישראלים השבויים – רס"ן ניסים אשכזני וסרן גיורא רום. ישראל החליטה שלא לפרסם את דבר קיומן של הפשיטות במשך שבועיים ימים. המצרים ניצלו עובדה זו ולא דיווחו אף הם מאומה על הפשיטות. ניכר היה כי הזעזוע שנגרם לשלטונות האמריקנים, בעיקבות ביצוען של הפשיטות לילה אחר לילה, היה עמוק. זעזוע זה נבע מהעובדה שהאזורים שבהם בוצעו הפשיטות היו מבוצרים היטב.

רק לאחר שישראל הודיעה, באיחור על שלוש הפשיטות, הודיע רדיו קאהיר כי “מטוס ישראלי בודד הטיל פצצות באיזור סוהג', אך לא נגרמו נזקים בנפש או ברכוש”.

בד בבד עם פעולות העונשין הישראליות בחזית המצרית – היתה פעילות צבאית ישראלית – בשטחה של לבנון. הפעם היו היעדים – שני בסיסי מחבלים.

בליל חג שמחת־תורה, יצאו שני כוחות פשיטה של צה“ל ל”ביקור" בשני בסיסי מחבלים. כוח אחד פנה לעבר הכפר מזרעה, בשולי ואדי ה’נסה, מזרחית לחצבאני. הכוח השני יצא לכפר עיטרון. השוכן 3 ק"מ למושב אביבים. מפקדי הכוחות הודיעו לחייליהם: “אין לפגוע בשום פנים ואופן – בנשים ובילדים”, המפקד שפיקד על פעולת עיטרון הסביר לחייליו: “בכפר זה מצאו להם מסתור מחבלים, שניסו לפגוע באוטובוס שנסע בכביש הצפון. היה זה נסיון כושל, אמנם, אך אילו היה מצליח היו מקפחים את חייהם ילדים ואזרחים ישראלים חפים מפשע”.

סיפר מאוחר יותר מפקד הכוח: “עשינו את הדרך בתנועת איגוף גדולה, כדי להימנע מאפתעות. חדרנו לתוך הכפר בשקט ובזהירות רבה. מרבית התושבים ישנו ולא הבחינו בנו. היינו צריכים לטלטלם ולהוציאם ממיטותיהם”.

הפושטים הישראלים זיהו עד מהרה את שבעת הבתים ששימשו את המחבלים. הבתים הוכנו לפיצוץ. אותה שעה נתבקשו מאות תושבי הכפר שלא לצאת מבתיהם. החיילים הבטיחו להם באמצעות רמקולים שלא ייפגעו אם לא ייצאו מפתח בתיהם. לפתע נפתחה אש מאחד הבתים לעבר החיילים. הוחלט לרכז את כל הגברים במקום ריכוז מיוחד כדי למיינם ולברר מיהו תושב הכפר ומי מחבל. כאשר היו מוכנים שבעת בתי־המיסתור של המחבלים לפיצוץ, פונו כל אזרחי הכפר מבתיהם. בזה אחר זה קרסו הבתים, לאחר שהחבלנים ווידאו כי הם ריקים. יושביהם, למרבה הצער, לא היו במקום, אך החיילים נטלו עימם נשק ומיסמכים.

לא פחות מוצלחת, היתה פעולתו של הכוח השני. עליו הוטל לסלק את החשבון עם המחבלים, שתקפו ימים אחדים קודם לכן שומרים דרוזים ברמת־שלום. גם הפעם פונו כל תושבי הכפר מבתיהם, אלא שאנשי הכוח הספיקו לחסל מיספר מחבלים שהסתתרו וירו לעברם ברובי קלשניקוב. תושבי הכפר, שרוכזו ליד הבריכה, היו עדים לפיצוצם של 8 מיבנים, בטרם עזב הכוח את המקום. נתברר כי הקירבה של הכפר לבסיס צבאי לבנוני – דירבן את החיילים הלבנונים לפעול. בשעה שהם היו בדרכם לשטח הישראלי, הואר השטח ונורו לעברם פגזי מרגמה 60 ממ' אך הפגזים החטיאו את מטרתם. סיפר אחד החיילים לאחר הפעולה לאלוף פיקוד הצפון דאז, אלוף דוד (דדו) אלעזר: “הבעיות היחידות היו לנו עם הכלבים, שדלקו אחרינו והטרידו אותנו ללא הרף, אבל הם נזהרו שלא לחצות את הגבול”.

ימים מיספר לאחר מכן, הודיעו שלטונות לבנון, כי מדירה השוכנת מול מטהו של “ארגון השחרור הפלשתינאי” בביירות, נורו פצצות בזוקות לעבר מיבצר של אירגוני הטירור בלב ביירות. כתוצאה מכך נפצעו 19 מחבלים ונגרם נזק רב לבניין המטה.

שלטונות הביטחון הלבנונים שפתחו בחקירה נמרצת גילו כי הבזוקות שנורו לעבר מטה אש“פ היו מתוצרת סובייטית, אך קני השיגור מתוצרת בלגית. החוקרים הלבנונים, שבדקו בקפידה כל אביזר שנמצא באותה דירה, הגיעו למסקנה כי שלושה אנשים השתתפו בשיגור הפצצות. זאת ניתן היה להסיק, בין השאר, על סמך 3 ספלי הקפה הריקים ושאריות הכריכים שנמצאו בחדר שמחלונו בוצעה ההתקפה. החקירה העלתה גם כי לגבי שנים מהחשודים אין כל מידע. לעומת זאת הוברר, כי האיש ששכר את הדירה מבעליה, המהנדס אחמד שהאדה, הצליח לעזוב את שטח המדינה זמן קצר לפני שהופעלו הבזוקות באמצעות שעוני השהייה. הוא היה מצוייד בדרכון אוסטרי על שם אחמד מוסטפה ראוף, בן 40. מסקנת החוקרים היתה כי קרוב לוודאי שראוף אינו ראוף. אחד מאלה שבאו עמו במגע, נזכר לפתע, כי בעצם, ראוף אינו נראה כערבי והשפה בפיו היא “ערבית של יהודי”. כתוצאה מכך היו יכולים השלטונות הלבנוניים לפענח את התעלומה: “ראוף הוא יהודי ממוצא עיראקי. הציונים ציידו אותו בדרכון אוסטרי”. בהתאם לכך היתה פנייה ל”אינטרפול" לאתר את ראוף, אשר לפי מימצאי החקירה טס לפרנקפורט. תשובת ה“אינטרפול”: “אין לנו כל זכות לעקוב אחריו”.

אנשי הביטחון הלבנונים מסרו כי הם מעוניינים לדעת מאין השיגו שלושת האנשים המיסתוריים את פצצות הבזוקה, כיצד הוברחו קני השילוח ומי הרכיבם. לדבריהם לא ייתכן שראוף הביא את הפצצות עמו מאחר שמזוודותיו נבדקו בנמל התעופה של ביירות בהגיעו ללבנון. כתוצאה מכך אין ספק, לדבריהם, שהפצצות סופקו לו ע"י תושבים מקומיים.

מה שהרגיז במיוחד את החוקרים – היתה העובדה שפצצות הבזוקה ומשגריהן נשאו כתובות בשפה הרוסית.

תגובתו של “אירגון השחרור הפלשתינאי” (אש"פ) היתה חריפה. אירגון זה, שהיה אחראי לחטיפת מטוסים ולזריקת פצצות על משרדים ישראליים באירופה, פירסם הודעה שכללה איומים נגד ישראל והאימפריאליזם. ההודעה קבעה בין השאר:

“זירת הקרב שלנו לא תהיה רק בפלשתין. אלא בכל מקום שבו נמצאים האוייב ובני ביתו. פעולה זו של המודיעין הישראלי, שבוצעה בשיתוף עם האימפריאליזם האמריקני, תשמש מניע חדש, להעברת המערכה לכל בית ישראל ולכל מוסד אימפריאליסטי המסייע לישראל. החזית תגיב בחריפות על תוקפנות זו והיא תכוון את פעולותיה נגד מתכנני התוקפנות ומבצעיה בתל־אביב, באירופה ובכל מקום אחר…”

 

פרק לג: מיבצע “ג’מס בונד”    🔗

בחודש נובמבר ביצע חיל־האוויר הישראלי מאות גיחות ותקף מטרות צבאיות בגדה המערבית של התעלה. העובדה שישראל הצליחה להשיג חופש פעולה אווירי בחזית המצרית ושמטוסיה החלו עושים בשטח המצרי כבתוך שלהם, תחילה במיפרץ סואץ ומאוחר יותר לאורך התעלה, החלה מדאיגה לא רק את המצרים אלא גם את השלטונות הסוביטים. לכך נוספה עובדה נוספת: חיל־האוויר הצליח לפגוע בחמש תחנות מכ"ם מתוצרת ברית־המועצות – שתים בחוף מיפרץ־סואץ ושלוש בגזרות האחרות. כל אימת שהמצרים ניסו לשקם את התחנות הללו, כדי שיוכלו להתריע מראש על התקרבות מטוסים ישראלים, פגע חיל־האוויר הישראלי מחדש בתחנות הללו. מטוסים אלה פגעו קשות גם במערכת ההגנה האווירית, לרבות סוללות טילי קרקע־אוויר ס.א.2.

היה קל לנתח את הערכת המצב מבחינה צבאית: צה"ל שוב לא ישמוט מידיו את היתרון וימשיך לפגוע ולכתש מכאן ולהבא בצבא המצרי ובמוצביו, כל עוד ימשיכו המצרים בהתגרויותיהם.

המדיניות האסטרטגית של צה"ל היתה ברורה. לא לחצות את התעלה ולהתקדם לעבר קאהיר, אך להוסיף על עצם השמירה של קו החזית גם מכות נגד, לעומק ולרוחב בכל המקומות הבלתי צפויים עד שתחדור ההכרה כי הפסקת האש היא דו־סיטרית. קשה לומר שהמצרים לא הבינו זאת. שופרו של נאצר, חסנין הייכל ראה את המצב כך: “ב־1969 נטל הצבא המצרי את היוזמה בידיו ופתח במלחמה חריפה, אז החלו הישראלים בהפצצות בעומק מצרים וניסו להרחיב את החזית לכל אורך חוף הים־האדום, בפרצם את כל קווי ההגנה האווירית המצרית”.

מה יהיה שלב העימות הבא, לדעת המצרים?

“השלב הבא של העימות עם ישראל, אף שהוא חמור מאוד, יהיה שלב דיפלומטי ופסיכולוגי הרבה יותר מצבאי”.

לקראת סוף שנת 1969 ניסו אחדים מפרשני הביון להתנבא מה יקרה אם תפרוץ פעם נוספת מלחמת פתע.

אם תושג האפתעה – תצליח ישראל לגבור על כל צבאות ערב לאחר קרבות מרים שיימשכו, בהתאם למצופה, שלושה שבועות, אף כי לא תהיה מסוגלת, כנראה, למנוע הפצצת אחדות מעריה.

מומחים צבאיים טענו, כי לכל חילות האוויר הערביים, יש אמנם, כמות מטוסים העולה פי 3 ויותר על זו המצוייה בידי ישראל, אך במצב רגיל, מוכן לקרב 90–95% מכוח מחץ האוויר הישראלי בעוד שבחילות הערביים אין הכוננות הקרבית עולה על 50–60% אחוז.

את המצב לאשורו, בראשית דצמבר, הסביר העתונאי האמריקני רב־המוניטין וויליאם ביצ’אר ב"ניו־יורק־טיימס: "

“פרשנים אמריקנים אומרים ששום צד אינו יכול למנוע פשיטות רדודות על פני התעלה”, כתב ביצ’אר, “אך הישראלים החליטו להשלים עם מחיר “מלחמת ההתשה” בגבולות, במקום להניח למצב ליהפך למלחמה כללית – לפחות לפי שעה. אם תפרוץ מלחמה – ואין זה משנה מי יפתח בה – תהיה ישראל מסוגלת, לדעת מומחים צבאיים, לכבוש את רבת־עמון, את דמשק וקאהיר. אולם סבורים שישראל מעוניינת יותר בשמירה על הצבאות הערבים במצבם הנוכחי מאשר בשטח נוסף. ברור לה היטב כי כיבוש הבירות הערביות יביא להתערבות סוביטית רבת־היקף”.

במחצית חודש דצמבר, הלכו ורבו חילופי האש הארטילרית בגיזרת התעלה. חיל האוויר הישראלי המשיך בתקיפותיו.

בחודש מרץ 1970 פירסם סגן נשיא מצרים, אנואר אל סאדת, את הגילוי הבא: “ישראל ניסתה לבצע ב־25 בדצמבר 1968, התקפה אווירית מאסיבית נגד מצרים. בדומה להתקפה שביצעה ב־5 ביוני 1967. באותו יום חגו 263 מטוסים ישראלים לאורך כל החזית של תעלת סואץ באוויר, יותר משמונה שעות, כשהם מטילים יותר פצצות משהטילו בעת פתיחת מלחמת ששת־הימים. ברם ההגנה האנטי־אווירית המצרית היתה מוכנה ותשעה מטוסים ישראליים נפלו”.

דבריו יושמעו בעת פגישה עם מאות סטודנטים באוניברסיטת קאהיר.

אחד הסטודנטים ישאל באותה הזדמנות: “מה תעשה מצרים אם תשתמש ישראל בנשק בקטריולוגי נגדה”.

תשובת סאדת: “המקררים שלנו גדושים ומוכנים לשימוש”.

המיבצע האחרון של צה“ל בשנת 1969 היה מיבצע נוסח ג’יימס בונד. על כוח ישראלי הוטל לפשוט ב־27 בדצמבר באיזור שבו נערכה הפשיטה המשוריינת בחודש אוקטובר ולהעביר לשטח הישראלי מיתקן מכ”ם סובייטי חדש מדגם פי. 12. היה זה מיבצע קשה ומסובך, שכן המיתקן עמד לפני הצבתו בשטח סגור ומוקף מוצבים מבוצרים, במרחק של כעשרה ק"מ מהחוף.

העברת המיתקן עצמו לישראל היתה מיבצע מסובך ומורכב כשלעצמו. פרטיו הופיעו בעתוני חוץ וצוטטו בעתונות הישראלית.

העתון הלונדוני הנפוץ “דיילי אקספרס” שהיה בעל הגילוי הראשון של פעולה מוצלחת זו, ידע לספר כי לאחר שהושמדה תחנת המכ“ם הגדולה בראס־זעפראנה, הוחלט להקים בחשאי, תחנה חדשה בראס־גראב, המרוחקת מרחק של כ־70 ק”מ. בהדרכת מומחים סוביטים נעשתה פעולת ההרכבה מדי לילה, כדי להשלימה בטרם יבחינו בכך מטוסי ישראל. תחנת המכ"ם החדשה היתה בנויה בתוך קרונות המוצבים על גבי משאיות, ומחוברים אליהם בכבלי פלדה עבים. אחד הקרונות היה קרון האנטנה שתפקידו היה לספק את העוצמה לתחנה ואילו הקרון השני היה קרון המחשבים והמסך. משקלם הכולל של 2 הקרונות הוא 7 טונות והיתה זו, איפוא, משימה בלתי אפשרית כמעט להרימם ולשאתם מהמקום.

אפע“י כן הוכיחו חיילי הכוח הפושט, כולם חיילים מעולים ומאומנים ואנשי חיל־ההנדסה שנלוו אליהם, לא רק תושיה אלא בראש ובראשונה כושר מעולה. הם פשטו על המוצב, הקרוב לתחנת המכ”ם, בחשאי והתכוננו להסתערות. דקות ספורות לאחר חצות החל הקרב. מכל עבר נשמעו התפוצצויות וצרורות של יריות. חיילי הכוח החלו בטיהור המוצב. המוצב לא נפל בידיהם כפרי בשל. שנים שלושה חיילים מצרים קיפחו את חייהם, אחרים הצליחו לנוס, וארבעה נפלו בשבי. במוצבים הסמוכים חלה התעוררות כללית. העתונות הזרה ידעה לספר כי מטוסים של חיל האוויר שיתפו פעולה, החלו הרתכים של חיל־הנדסה בניתוק הקרונות מהמשאיות, לקראת העברתם לישראל. מיספר עתונאי חוץ ידעו גם לספר כי ישראל הביאה לאיזור באמצעות מסוקים, דחפור וציוד מיוחד כדי להקל על ביצוע המשימה.

סיפר אחד העתונאים הזרים: “…גם החיילים שלא התמצאו כל־כך בעניינים הטכניים, שיתפו פעולה בניתוק הכבלים ובחיבור הקרונות בנות ה־4 טון וה־3 טון לשני המסוקים הישראליים שהמתינו להם…”

בסופו של דבר הושלמה המשימה. הקרונות חוברו אל המסוקים, חיילי כוח הפשיטה וההנדסה וארבעה שבויים מצרים שהתמחו בטיפול במכ"ם עברו לשטח ישראל. בהתאם למסופר בעתונות הזרה נוסף קטע מתח אחרון לדראמה הגדולה. באחד המסוקים שהעבירו את הקרונות חל קלקול ממש שעה שטס מעל למיפרץ סואץ. הטיס קיבל הוראה לשחרר את הקרון למימי המיפרץ ובלבד שלא לסכן את המסוק ונוסעיו, אך כיאה לטייס חיל־האוויר, הוא לא וויתר ועשה נסיון נוסף להתקדם עם השלל היקר לעבר השטח הישראלי. הדבר עלה בידו.

כאשר נחתו המסוקים בשטח ישראל, נתברר כי תחנת מכ“ם סוביטית חדישה הגיעה לישראל במלואה. לא קשה היה לנחש את חשיבות הדבר לגבי צה”ל המחפש פתרונות כדי לעקוף את התנגדות אש הנ.מ. וטילי הקרקע־אוויר המצריים.

הרמטכ"ל, רב־אלוף חיים בר־לב, אשר המתין לאנשי הכוח, קידם את פני השבים: “היתה זו פעולה מוצלחת ביותר, לקוחה ממש מעולם הסרטים”. ולא יסף. אחרים כינו הפעולה: “מיבצע ג’יימס בונד”.

מיבצע העברת תחנת המכ“ם הסוביטית לישראל עורר הדים רחבים בעולם. העתונות המערבית ידעה לספר כי במלחמת ששת־הימים, נתפסה, אמנם, במדבר סיני, תחנת מכ”ם דומה, אך היא היתה הרוסה ושרופה! דאגו לכך ללא ספק המומחים הסוביטים שסייעו להפעלתה.

היה זה סמלי שבאותו שבוע ממש, גילה שליט מצרים, גמאל עבדול נאצר, כי ל“ישראל יש אמצעים המשבשים את פעולות המכ”ם המצריות. במקום לראות על מסכיו מטוסים הם רואים שלג…" נאצר ידע היטב על מה הוא מדבר. השלטונות המצריים, שלא גילו דבר על הפשיטה הישראלית, הבינו כי צה"ל מחפש לקראת 1970 דרכים נוספות כדי להעמיק את שליטתו החופשית בשמי מצרים.

פשיטה מוצלחת זו, כקודמותיה בשנת 1969, נזקפה בעיקר לזכותו של הרמטכ“ל, שזכה להוקרה רבה של אזרחי המדינה בזכות מיבצעיו היוצאים מגדר הרגיל של צה”ל בשעה זו.

ב־1 בינואר 1970, כאשר מלאו שנתיים לכהונתו, יכול היה הרמטכ"ל לגלות קצת מצפונות ליבו. וכך הוא אמר: “רגעים קשים הם הרגעים שבהם מתבצעת פעולה מעבר לגבול. אין פעולה מעבר לגבול שאין בה רגעי־מתח ממשים ויש צורך להחליט החלטות. ההחלטות קשות לפעמים. מטעמי ביטחון איני יכול לפרט. רגעים משמחים, הם אותם הרגעים שבהם אתה נוכח לדעת שבוצעה משימה קשה ומסובכת, פעולה שלפני־כן יכולה היתה גם להתפתח אחרת; בסופו של דבר כאשר הפעולה מתבצעת בלא נפגעים ובלי תקלות – כמו, למשל, הפעולה בחוף מיפרץ־סואץ ופעולות אחרות – אלה הם רגעים משמחים”.

שנת 1969, בה בוצעו פשיטת גמול ביבשה, באויר ובים, יותר מאשר בכל שנה אחרת מאז הקמת צה“ל, היתה רצופה, לסירוגין, “רגעים קשים” ו”רגעים משמחים".

רגעים אלה חרצו במידה רבה, את גורלה של המדינה לשנים הבאות. לדורות.

 

המחיר    🔗