ולדימיר גלקטינוב קורולנקו (1921–1835). קבל את השכלתו ב“אינסטיטוט הטכנולוגי” בפטרבורג, אך לא סיים בו את חוק לימודיו. כיוון שהורחק ממנו על השתתפותו ב“אי סדרים סטודנטיים”. הוגלה לסיביר ולאזורי המזרח שמעבר ליקוצק. בשנת 1885 חזר מגלותו ומיד עם נ. מיכאלובסקי עורך הוא את ה“אוצר הרוסי” (“רוסקייה בוגצטבו”), קורלנקו מתגלה כפובליציסטן מוכשר ועסקן נאמן. במאמריו הגיב על כל עוולה ציבורית ועל העממים הנרדפים ברוסיה, ראה בצרת היהודים ותבע עלבונם. בשנת 1903 ביקר בקישנוב ופרסם את רשמיו המחרידים (“בית מספר 13”) למראה עקבות הפרעות. ב־1913 עומד הוא לימינו של בייליס ולאחר המהפכה לא נרתע מלגנות את המשטר החדש.
אחר המספרים הרוסיים המצויינים. יצירותיו ספוגות הומניות גבוהה ועדינות לא רגילה. על הכל נסוכים אהבת האמת, טון שלו והרמוניה של צבעים, מצטינות הן בציוריות דקה ובהרגשה עמוקה ביופי הטבע, אך בעיקר מתבלט בהם הניתוח הפסיכולוגי בחישוף נפשו של האדם הפרימיטיבי – עם חוט ההומור העדין. המוטיב היהודי תופש מקום נכבד ביצירותיו.
אגדה מחבל פוליסה
היער רעש…
תמיד עלה בו ביער זה שאון רצוף, ממושך כהד למצלת פעמונים מרוחקת, שקט ועמום. כזמר חרישי ללא מלים, כזכרון מעורפל מימים עברו. תמיד נשמע בו שאון, כיון שהיה זה יער ארנים עתיק, שטרם ידע משור וגרזן של סוחר יערות.
עצי ארן רמים בני מאה שנה, בגזעיהם העצומים האדומים, ניצבו בדומה לטורי אנשי־מלחמה זעופים צמודי צמרות מוריקות. למטה שרר שקט, נדף ריח שרף.
מבעד לרפידת מחטי־הארן הפזורים על פני הקרקע בצבצו שרכים בהירים, שפשטו במלמלה מפוארת. עמדו דוממים ועלה לא הנידו. בפינות הטחובות נתמשכו בגבעוליהם הארוכים עשבים ירוקים; מקפה לבנה הרכינה ראש כבד בליאות חרישית. וממעל, ללא הפסק, לאין קץ, נישא קול שאון היער, היתה זו אנקה עמומה של יער־ארנים זקן.
אולם עתה עמקה אנקתו וגברה. עברתי במשעול ואף כי נבצר ממני לראות את השמים, הרי למראה קדרות היער בלבד ידעתי, כי הנה מתלכדים מעליו עננים כבדים. השעה לא היתה עוד מוקדמת. אכן פה ושם בקעה מבינות לגזעים קרן שקיעה פוזלנית, ואילו במעבה כבר פשטו דמדומי האפלולית עם רדת הערב עמדה להתחולל בו סופה.
לא היה עוד טעם לחשוב על ציד ביום שכזה; לא בקשתי אלא להגיע למקום לינה בטרם יתחולל הסער. סוסי היה מקיש פרסותיו בשרשים החשופים, נוחר וזוקף אזן להד שאונו המשתבר של היער. מאליו החיש הילוכו בכיוון למלונת השומר המוכרת לו.
כלב החל נובח. קירות מטויחים הבהיקו בינות לגזעים הדוללים. מתחת לסבך הירוק תימר סילון עשן כחלחל; בקתה רכונה על צדה האחד עם גג מדובלל, חבויה בצל חומה של גזעים אדומים; דומה, כאילו צומחת היא לתוך האדמה, שעה שרום מעליה הניעו הארנים הזקופים והגאים את צמרותיהם.
בקרחה צמחה קבוצת אלונים צעירים, סמוכים זה אל זה. במקום זה מתגוררים מלווי הקבועים למסעות הציד שלי – היערנים זכר ומקסים, אלא שהפעם, כפי הנראה, אף אחד מהם לא היה בבית, שכן איש לא יצא לקול נביחת הכלב המגושם. ורק ישיש זקן, שראשו קרח ושפמיו לבנים, ישב לו על גבי שנונית, מחטט בתוך מנעל לכש. שפמיו של הזקן משתרבבים כמעט עד לחגורתו, עיניו כהות, דומה, שישיש זה מבקש כל הזמן להזכר בדבר־מה ואינו נזכר.
– שלום לך, סבא. היש מי שהוא בבית?
– א – אה! – מנענע הזקן בראשו. – אינם. לא זכר ולא מקסים ואף מוטרה הלכה היערה להחזיר משם את הפרה… הפרה הלכה לה לאי שם, אפשר, דובים… טרפו… ככה זה, אין איש!
– נו, אין דבר. אשב אתך, אחכה.
– חכה, חכה, – מנענע הזקן בראשו ובשעה שאני קושר את הסוס אל ענף של אילן, מתבונן הוא בי בעינים חלושות וכהות. אכן זקן הוא סבא: ראייתו לקויה, ידיו רועדות.
– ומי אתה, בחורי? א־אה, – שואל הוא לאחר שישבתי על גבי השנונית.
בכל פעם הריני שומע אותה השאלה.
– ידעתי, עכשו ידעתי, אומר הזקן וחוזר ונוטל בידו את מנעל הלכש. – ראש זקן, כמוהו ככברה, מאומה לא נשאר בו. את אלה שמתו מזמן מיטיב אנכי לזכור, אהה, זוכר היטב! ואת החדשים – תמיד שוכח…. נשתהיתי בעולם.
– סבא, הזמן רב חי אתה כבר ביער זה?
– א־אה, זמן רב! הצרפתי הופיע על אדמת הצארים, ואני כבר הייתי.
– משמע הרבה ראית בחייך. מסתמא, יש לך מה לספר.
הסב מסתכל בי בתמהון.
– וכי מה יכולתי לראות, בחורי? את היער ראיתי… רועש היער, רועש ביום ובלילה, רועש בחורף ובקיץ… ואני כמו עץ שתול, דור תמים חייתי וכלל לא הרגשתי… הנה, שעתי קרובה, ופעמים לכשאהפוך בדבר, בחורי, אף אני עצמי לא אדע: החייתי בעולם או לאו… א־אה, ככה זה! אפשר שכלל לא חייתי!…
מבין לצמרות העבותות נראה קצה הענן שמעל לקרחה; בדי הארנים הסוגרים על הקרחה החלו נעים למשב הרוח ושאון היער גבר. הזקן זקף את ראשו והקשיב.
– הסערה קרבה והולכת – אמר כעבור דקה. – את זאת הריני יודע היטב. אוי־אוי, בלילה תיבב פה סופה, תשבר את עצי הארן, תעקרם עם השורש!… שר היער ישתולל כדבעי… הוסיף חרש.
– מנין לך זאת, סבא?
– א־אה, הריני יודע! היטב ידעתי כיצד מדבר עץ… העץ, בחורי, ירא גם כן… הנה, צפצפה, עץ ארור זה מלחש בלי הרף, – גם כשאין רוח, רועד הוא. הארן שביער מצחק – מקשקש ביום בהיר ומשרק תגבר קצת הרוח, הריהו שורק ומתאנח. ועדיין אין זה ולא כלום… ואתה שים אזנך והקשב עכשו. אני, אף כי עיני כהו, אך אזן חדה לי: האילן מאושש, כבר מתנודד האילן שבקרחת… משמע תהיה סופה.
ואכן נכון הדבר. קבוצת אלונים לא גבוהים ומעוקמים שבאמצע הקרחה, המוגנים בחומה גבוהה של עצי ארן, הניעו את ענפיהם החזקים. ונישא מהם קול שאון עמום, שקל להבחינו מבין קולותיהם המהדהדים של הארנים.
– א־אה! השומע אתה, בחורי! – אומר הזקן בחיוך ילדותי־ערמומי. – כבר ידעתי היטב: אם זועזע האילן, חזקה עליך ששר־היער ישתולל בלילה, ינסה לשבר… אך לא, לא ישבר! עץ חזק הוא האלון, אפילו השר לא יוכל לו… ככה זה!
– אבל מי הוא שר זה, סבא? הרי בעצמך אמרת: הסופה משברת.
הזקן הניע ראשו בערמומיות.
– א־אה, ידעתי גם ידעתי!.. עכשו, מספרים, יש בני אדם הכופרים בכל דבר. הנה, ככה זה! ואילו אני בעיני ראיתיו, כראותי אותך ברגע זה, אף טוב מזה, כיון שעכשו כהו עיני מזוקן ואילו אז עדיין צעירות היו. אוי־אוי, היאך ראו עיני בצעירותן!
– אם כן, כיצד זה ראית אותו, סבא, ספר־נא?
– הנה, בדיוק כמו בשעה זו: תחילה נאנח הארן ביער. הומה. פעם וגונח: או־חו־או! וישתתק, ואחר כך שוב, אחר כך שוב, תכופות יותר, נוגות יותר. או־אה, כיון שרבים מהם יפיל השר במשך הלילה ואחר כך ישא דברו האלון. ולעת ערב, ביתר שאת, ובלילה יתחיל לשוטט: רץ הוא ביער, צוחק ובוכה, מתגלגל ומרקד וכל הזמן משתער הוא על האלון, רוצה לעקרו ויהי מה… ופעם, בסתיו, הצצתי בחלון; ולא מצא הדבר חן בעיניו: זינק אל החלון, טרררח, הצליף בי בגזיר ארן; כמעט שפצעני בפני, יקחהו האופל; אך אינני שוטה – נרתעתי א־אה, בחורי, כזה זעפן הנהו!..
– ומה מראהו?
– במראהו דומה הוא לצפצפה זקנה, אשר בביצה. מאד דומה!.. והשערות – כמו הרנוג יבש הצומח על העצים, וגם הזקן, והאף כמו חטר בריא, והפרצוף מחוספס כמו מכוסה גרבת. פוי, מה מכוער הוא! ישמור אלוהים, לנוצרי פרצוף שכזה… הי, אלוהים! ואנכי ראיתיו שנית בביצה, מקרוב… ואם רצונך סור לכאן בחורף ותראהו במו עיניך, עלה לשם, על ההר, – ההר, – יערות כסוהו – טפס על העץ הגבוה ביותר, אל ראש העץ. אכן, קורה שמשם אפשר לראותו: מהלך הוא, כזה, כעמוד לבן, מעל ליער, והוא עצמו מתגלגל גולש מן ההר לעמק. כך, ירוץ ירוץ, ואחר כך יעלם בתוך היער. א־אה! וכל מקום שיעבור בו, ירדפהו שלג לבן… אין אתה מאמין לאדם זקן, אי פעם תיוכח בעצמך.
הזקן דבר בלי הרף. דומה, ששיחו הסואן והחרד של היער והסופה התלויה באויר עוררו את הדם הזקן. הישיש ניענע בראשו, הצטחק, מצמץ בעיניו הדהות. אולם לפתע חלף צל על מצחו הרם וחרוש הקמטים. דחפני במרפקו ואמר בפנים מסתוריות:
– היודע אתה, בחורי, מה אגיד לך?… כמובן, הוא, שר היער – יצור מתועב הנהו! אמת ויציב. עלבון הוא לאדם נוצרי להזין עיניו בפרצוף מכוער שכזה… אלא שאת האמת יש לומר: אין הוא עושה כל רע… ככה, ילגלג מעט לבן אדם, יתלוצץ, אבל להרע – עוד טרם קרה כדבר הזה.
– אבל כיצד זה, סבא הרי בעצמך אמרת, כי בקש להרביץ בך בגזיר עץ?
– אכן רצה! התרגז, על שום שהתבוננתי בו מבעד לחלון, זה הענין! ואילו מי שאינו מרחרח אחר מעשיו – לו לא יעשה כל רע. כזה הוא היערן! הידעת, מעשים איומים ממעשיו נעשו ביער בידי בני אדם… א־אה, חי אלוהים!
הזקן הרכין את ראשו ורגע ישב מחריש. אחר כך, משהסתכל בי כמו זיק של זכרון שניעור פתאם, הבהיק מבעד לקרום הכהה שבעיניו.
– הנה, אספרה לך, בחורי מקורותיו של היער שלנו. הדבר קרה כאן, במקום זה, משכבר הימים… זוכר אני כמו מבעד לחלום. ומשגובר השאון ביער הריני נזכר בכל… רצונך, ואספר לך, מה?
– רוצה, רוצה, סבא! ספר.
– יהיה כך, אספר, א־אה! אכן הקשב!
– עליך לדעת שאבי ואמי מתו זה מכבר ואני עודני נער קטן… כך, עזבוני יחידי בעולם. הנה, כיצד קרה לי, א־אה! חשבו הבריות: מה נעשה בו בנער? נו, וגם הפאן חושב לעצמו… והנה בא רומן היערן מן היער ויאמר לאנשים: יבוא הנער אלי, למלונת המשמר שביער, אצלי ישתה ויאכל… לי שמח יהיה יותר ביער, ולו פת לחם…" הנה, כך דבר האיש והבריות משיבים לו: “קחהו!”. ואכן לקחני עמו. ומאז נשארתי ביער.
ובמקום הזה גידלני רומן. איזה אדם היה זה, איום, ישמור אלוהים!.. קומה גבוהה, עינים שחורות, ומתוך העינים נשקפה נשמה אפלה, שכן כל חייו חי יחידי ביער; והיו הבריות אומרים, כי הדוב אח לו והזאב כדודן. את כל חית יער הכיר ולא ירא מפניה ואילו מאנשים היה מתרחק, ואף לא הסתכל בהם…
הנה, כזה היה האיש, חי אלוהים, אמת היא! משהיה נותן בי את עיניו, דמיתי כאילו חתולה מעבירה זנבה על גבי… נו, ובכל זאת, אדם, טוב היה, האכילני יפה, אין להתאונן: דיסת הכוסמת שעל שולחנו תמיד בשומן היתה. ומשצד בר־אוז – גם בר אוז. את האמת יש לומר, האכילני כראוי.
ככה, איפוא, חיינו שנינו. ילך רומן היערה, ואותי יסגור במלונה, פן תטרפני חיה רעה. ולימים נתנו לו אשה, את אוקסנה.
הפן, הוא שנתן לו אשה. קרא לו לכפר ואמר: “כך וכך, אומר הוא, רומסיה, שא אשה!” פותח ואומר לו רומן: “לכל הרוחות, מה לי ולאשה? מה אעשה עם הנקבה ביער והרי נער יש לי בין כך ובין כך? אינני רוצה להתחתן!” אומר הוא: לא רגיל היה להתעסק עם בחורות, זהו! אלא שגם הפן פקח היה… כל אימת שאני נזכר בפן, בחורי, אחשוב לעצמי, כי אין עוד פנים שכאלה, עברו מן העולם… הנה, אפילו, אתה, למשל: אומרים, גם אתה מהאצילים… אפשר אמת הוא, אלא שאין בך זה, מן הממש… סתם בחור עלוב ותו לא.
נו, והלז היה ממש מהראשונים במעלה… הנה, מה אומר לך, דברים נעשים בעולם, שמאות בני אדם יראים מפני איש אחד, ועוד מה יראים!… התבונן נא, בחורי בנץ ובאפרוח: שניהם מביצה נתבקעו, אולם הנץ, לבו מיד לשחקים: א־אה! משיישמע קולו בשמים, לא רק אפרוחים, אלא אף תרנגולים זקנים ישאו רגלים… משמע, נץ מן האצילים הוא ותרנגולת פלחית פשוטה…
נזכר אני, נער קטן הייתי: מובילים הפלחים גזעי עץ עבים מן היער. אולי שלושים המה. והפן עצמו דוהר על סוסו ומסלסל שפמיו. הסוס מרקד תחתיו והוא מתבונן סביבו. אוי־אוי! רק יראו הפלחים את הפן, מה התרוצצות יתרוצצו, את סוסיהם יטו לתוך השלג, ישמטו כובעיהם מעל ראשיהם. ואחר מכן באלו מאמצים עולה להם להוציא את העצים מתוך השלג, והפן דוהר לו – רואה אתה, איפוא, לו בלבד צרה הדרך! הפן יניע עפעף – והפלחים כבר פוחדים, יצטחק – הכל שמחים ומשיקדיר פניו – הכל נעצבים. ולא היה אחד, אשר יהין לסרב לפן, לא היה כדבר הזה.
נו, ורומן, כידוע, גדל בתוך יער. נימוסים לא ידע והפן אף לא כעס עליו ביותר.
– רוצה אני, – אומר הפן – שתישא אשה, אני כבר יודע לשם מה. קח את אוקסנה.
– אינני רוצה, – השיב רומן, – אין לי צורך בה, ולו גם באוקסנה! ישאנה השד, ולא אני…
הנה ככה!
פקד הפן להביא שבטים, מיתחו את רומן, שואל הפן:
– התתחתן, רומן?
– לא – אומר הוא – לא רוצה.
– אם כן הצליפו בו, – אומר הפן, – באברקים, ככל שיכנס.
ואכן הצליפו בו די והותר, חסון היה רומן, אך גם לו היה הדבר לזרא.
– חדלו לכם, – אומר הוא, – דייני! מוטב שהשדים יקחוה משאשא עינויים בגלל נקבה. הבו אותה לכאן, מסכים להתחתן!
ובחצרו של הפן התגורר שומר כלבי ציד, אופנס שוידקי שמו. והגיע האיש מהשדה לעת כפו על רומן את הנשואים. שמע על צרתו של רומן – נפל לרגלי הפן. כך, ממש לרגליו, מנשק…
– פן רחום – אומר הוא – מה לך כי תענה אדם, מוטב שאשא אנכי את אוקסנה לאשה, הגה לא אוציא…
– א־אה, כלומר הוא עצמו רצה לשאתה. כזה אדם היה, חי אלוהים!
שמח רומן, פניו אורו. קם על רגליו, הדק את מכנסיו ואמר:
– הנה. אומר הוא, מוטב. וכי לא יכולת להקדים בואך בן אדם? הפן, גם הוא – תמיד ככה! לא יברר כראוי, שמא מישהו מוכן להתחתן מרצונו הטוב. תופסים אדם ומצליפים! וכי ייעשה כן בין נוצרים? פוי!..
א־אה, קרה שגם מפני הפן לא היה נרתע. כזה היה רומן! משיתמלא חימה, בל יקרב אליו איש ולו גם הפן בעצמו. והפן ערמומי היה! בראשו, רואה אתה, מזימה אחרת זמם. פקד להשכיב שנית את רומן על העשב.
– אני – אומר הוא, את אשרך בקשתי, שוטה שכמותך, ואתה מעקם חטמך. כעת ערירי אתה, כדוב מאורתו, אף אין זו שמחה לבקרך… הצליפו, איפוא, בחסר־דעה זה, עד כי יאמר: די!… ואתה, אופנס, לך לכל הרוחות. לא קראוך לסעודה על כן אל תסב בעצמך אל השלחן, שהרי עיניך הרואות, מה כיבוד הוגש לרומן… השמר, פן תתכבד גם אתה.
ורומן, חמתו בערה בו, לא צחוק, א־אה! הרביצו בו כהלכה, כיון שלפנים ידעו בני אדם להצליף כהלכה ואילו הוא שוכב לו ואינו אומר די! שעה ארוכה סבל, אך אחר כך ירק בכל זאת:
– לא יזכה מולידו שבגלל נקבה יספוק אדם נוצרי מלקות שכאלו, הרי לא ספרו, אפילו.
די! תיבשנה ידיכם, מלחכי שדים! השד לימדכם לעבוד בשבטים! לא אלומה אני לכם, שתדושו אותי, אם כך הדבר, הנה אתחתן וחסל.
והפן מצחק לו.
– זהו – אומר הוא – מוטב! ועתה, אף כי תקשה עליך הישיבה בעת הכלולות אך לעומת זאת תרבה לרקד…
פן עליז היה זה חי אלוהים, עליז, א־אה ורק לימים קרתו פורענות, ישמור אלוהים לבל יקרה כדבר הזה לשום אדם נוצרי. אמת היא, לאיש אינני מאחל כגון זה אפילו ליהודי אין לאחל כדבר הזה. זהו מה שאני חושב.
כך, איפוא, חיתנו את רומן. הביא את האשה הצעירה אל המלונה; תחילה היה רק מגדף ומזכיר את ענין המלקות שספג עבורה.
– ואת כולך, – היה אומר – אינך ראויה כלל שיהיה אדם מתענה בגללך.
יקרה, משרק ישוב מן היער מתחיל הוא לגרשה מעל פניו:
– כלכי לך! איני צריך בנקבה במלונתי, בל אראה את פניך! אינני אוהב, – אומר הוא – כשנקבה ישנה בביתי. ריח לא טוב – אומר הוא.
א־אה!
נו, ולימים, לא כלום, הסתגל. אוקסנה, כדרכה, מכבדת את הבקתה, מטיחת למשעי, מסדרת את כלי האוכל; הכל נוצץ, עד כי הלב עלץ. רואה רומן: טובה האשה – קמעה, קמעה התרגל. ולא התרגל בלבד, בחורי, אף החל אוהבה, חי אלוהים, אינני מכזב! הנה, כיצד קרה עמו, עם רומן. משהתבונן בה, בנקבה, היטב, הריהו אומר:
– תודה רבה לו לפן, דבר טוב לימדני. אכן, חסר־דעה הייתי: שבטים הרבה ספגתי, והנה, רואה אני, לא כלום, אין בזה כל רע. אפילו טוב הדבר. זהו!
והנה, חלף זמן מה, אף אני איני יודע כמה. התפרקדה אוקסנה על גבי ספסל וגונחת. לעת ערב הרגישה ברע, ולמחרתו בבקר, התעוררתי והריני שומע: מי שהוא מצווח בקול דק. א־הא! – חושב אני לעצמי – מן הסתם, תינוק נולד. ואכן, כך היה.
לא ארכו ימיו של התינוק בעולם הזה. וכל חייו מן הבוקר עד לערב, ודי. בערב חדל לצווח… התיפחה אוקסנה ורומן אומר לה:
– משמע, אין תינוק, וכיון שאיננו, בשל מה נביא כומר. נקברהו מתחת לעץ האורן.
הנה כיצד דיבר רומן, ולא רק דיבר, אלא גם עשה כדבריו: כרה קבר וקבר את מתו. הנה שם, עומד גזע עתיק, ברק פגע בו… זה האורן, שמתחתיו קבר רומן את ילדו. התדע, בחורי, את אשר אגיד לך: גם עתה, מדי תשקע השמש וכוכב ידלק מעל ליער, תעופף כאן צפורת ותצעק ללא הפוגות. אהה, מה נוגה הוא קולה של הצפורת, הלב נצבט! אכן, היא היא, הנשמה שלא טובלה – צלב היא מבקשת. אומרים, כי אדם משכיל – שלמד בספרים, יוכל לגאול את נפשה ותחדל להתעופף. אבל אנחנו החיים בתוך היער, איננו יודעים דבר. מעופפת היא, מבקשת, ואין בידינו להועיל, ורק אומרים: גט – גט – נשמה אומללה! והנה, תשמיע קול נהי ותיעלם, ואחר כך תשוב שנית. אח, בחורי, חבל על נשמה אומללה!
ואוקסנה, משהחלימה, היתה פוקדת בכל עת את הקבר. יושבת לה על הקבר ובוכה, ובקול רם כל כך, עד שהיה קולה נשמע בכל היער. כך היתה מבכה את ילדה, רומן לא בכה על ילדו, ועל אוקסנה היה מרחם. והנה ישוב מן היער, יעמוד אצל אוקסנה ויאמר לה:
– די לך, החרישי, אשה פתיה שכמותך! על מה את בוכיה! מת תינוק אחד, אפשר שיבוא אחר. ואפשר אף טוב יותר, א־אה. שכן, יתכן וההוא לא היה שלי כלל, אני אינני יודע. הבריות אומרים… וזה שיבוא – שלי יהיה.
אך לא אהבה אוקסנה דבורים שכאלה. היתה מפסיקה בכיתה ושופכת עליו קיתון של גידופים. נו, רומן לא כעס עליה.
– בשל מה – היה אומר – את מנבחת? לא אמרתי ולא כלום, רק זאת אמרתי, שאינני יודע. ובאמת, אינני יודע, כיון שקודם לכן לא לי היית ולא ביער חיית, אלא בעולם, בין אנשים. כיצד אדע, איפא? עתה הנך ביער, והרי טוב הדבר. שהרי פעם אמרה לי הזקנה פדוסיה, משהלכתי בעקבותיה אל הכפר: נראה, רומן, שהתינוק הקדים לבוא אליך! משיב אני לזקנה: ומנין אדע אם הקדים או לא הקדים?… נו, ואת, די לך לצווח, פן אתרגז ועוד עלול אני להרביץ בך.
ואוקסנה עוד מצווחת, מגדפת ולבסוף מפסיקה.
וקרה שהיתה מגדפת ואף מצליפה על גבו, אולם משרק יתחיל רומן לרגוז, הריהי משתתקת – יראה היתה מפניו. אז תלטפו, תחבקו, תנשקו, ותציץ לתוך עיניו… ותשכך חמתו של רומן. שכן… רואה אתה, בחורי… אפשר שאינך יודע, אבל אני זקן, ואף שבעצמי לא ידעתי טעמה של אשה, מכל מקום ראיתי בימי חלדי: נקבה צעירה יודעת להתנשק כהלכה, את הגבר הזועף ביותר תרסן – אוי – אוי!… ידעתי טבען של הנקבות. ואוקסנה היתה צעירה וברה כל כך, בימים אלה לא תמצא עוד אחת שכמותה. בימים אלה, אומר לך בחורי, גם הנשים אינן עוד כמו שהיו לפנים.
יום אחד נשמע קול־קרן ביער: טרה־טה, טרה־טרה־טה־טה־טה!.. משתפך ממש בכל היער, עליז, צלול. אותו זמן עדיין נער קטן הייתי ולא ידעתי טיבו של זה; רואה אני: צפרים פורחות מקיניהן. משיקות כנפיהן, מצווחות, ארנבת הצמידה אזניה אל גבה ורצה בכל כחה. וכך חושב אני: אפשר חיה בלתי מצויה משאגת יפה כל כך, אלא, שרואה אני לא חיה היא, כי אם הפן דוהר לו על סוסו בתוך היער ותוקע בקרן; מאחוריו – הפמליה שלו, רכובים על סוסים נוהגים בעדה של כלבים. והיפה שבכל נהגי הכלבים, אופנס שוידקי, דוהר בעקבות הפן, בלבוש־קוזקים כחול, לראשו כובע מצופה זהב, מרקד הסוס תחתיו, מאחורי השכם מתנוצץ רובה ועל כתפו תלוי קתרוס. הפן אהב את אופנס, כיון שזה הטיב לפרוט על קתרוס וידע פרק בשירה. אוח, מה יפה היה עלם זה, יפה להפליא! וכי יכול היה הפן להידמות אליו: הפן היה כבר קרח, וגם אפו האדים ועיניו, אף כי עליזות היו, אין לדמותן לעיניו של אופנס. אך יביט בי אופנס ואפילו אני שנער הייתי, בקשתי לצחק, והרי אינני נערה. ספרו שאבותיו ואבות אבותיו של אופנס היו קוזקים מזפורוז’יה, היו פושטים בערבה וילדי המקום, כולם נאים, יפים וזריזים, ואתה, בחורי, שפוט בעצמך: אין הרי הדהירה בערבה עם רומח ביד כהרי עבודה בגרזן…
רצתי, איפוא, מן המלונה, רואה אנכי: הפן התקרב, עצר את סוסו, גם נהגי הכלבים נעצרו; יצא רומן מהבקתה, תפש לארכובותיו של הפן. משהציב הפן את רגליו על קרקע, השתחוה לפניו רומן.
– השלום לך! – אומר הפן לרומן.
א־אח – משיב רומן – אני, שלום לי, תודה, וכי מה יקרה לי? ומה שלום הפן?
רואה אתה, לא ידע רומן לענות לפן כיאות לו. צחקו המשרתים לדבריו וגם הפן עצמו צחק.
– נו, תודה לאל, כי שלום לך – אומר הפן. – ואשתך, היכן היא?
– וכי היכן על האשה להמצא? האשה, כמובן מאליו בבקתה…
– נו, נכנס גם לבקתה, – אומר הפן, – ואתם, בחורים, פרשו בינתים שטיח על הדשא והכינו כל דבר, למען יהיה לנו במה לברך בפעם הראשונה את הזוג הצעיר.
נכנסו איפוא, לבקתה: הפן ואופנס, אחריהם רומן גלוי ראש. והיה שם גם בוגדן – ראש נהגי הכלבים. משרת נאמן לפן. הנה, עתה גם משרתים שכאלה אינם מצויים עוד: זקן היה האיש, – באנשי החצר נהג בקפדנות ואילו לפני הפן כמוהו ככלב. איש לא היה לו לבוגדן בעולם כולו, זולת הפן. מספרים, שכאשר מתו עליו אמו ואביו, ביקש את הפן הזקן למנותו בין חוכריו, להתחתן חשקה נפשו. אלא שהפן הזקן לא הרשה, וישימו מחנך לבן הפן: זה, אמר לו, יהיה לך כאב כאם וכאשה. אימן בוגדן את הפניץ' הצעיר, חינכו, למדו לדהור על סוס ולירות ברובה, ומשגדל שמר בוגדן הזקן את עקבותיו כמו כלב. אוח, את האמת אומר לך: רבים קיללו את בוגדן, הרבה דמעות ניגרו בעטיו והכל בגלל הפן. די היה לו לפן שיוציא הגה אחד, בכדי שבוגדן יהיה נכון לשסע את אביו מולידו לגזרים…
ואחריהם באתי גם אני הזאטוט לבקתה פנימה: דבר מובן הוא, סקרנות. בכל שפנה הפן, אף אני אחריו.
רואה אני, עומד לו הפן באמצע החדר, מחליק לשפמו, צוחק. על ידו, רומן, טורד, מקמט כובעו בידו, ואופנס נשען בכתפו אל הקיר, עומד לו, המסכן, כאילן צעיר ביום סגריר. פניו זעופות, אינו עליז עוד…
ובכן הפנו השלשה את פניהם אל אוקסנה. רק בוגדן הזקן לבדו ישב בפינה על ספסל, שרבב למטה את ציצית ראשו, יושב, מצפה למצות הפן, כי תבא. ואוקסנה עמדה בפינה אצל הכירה. עיניה מושפלות פניה משולהבות כפרחי הפרג שבשדות השעורה. אוח אוח! מן הסתם מנחש היה – לב המסכנה, שהנה בגללה תתרחש רעה גדולה ואף זאת אומר לך, בחורי: כאשר שלשה גברים מתבוננים בנקבה אחת, הרי טובה לא תצמח מזה – מן ההכרח שיגיע למריטת ציציות, אם לא לגרוע מזה. שהרי אני היודע, כיון שבמו עיני חזיתי זאת.
– נו, ובכן מה, רומסיו, – צוחק הפן, – אשה נאה שידכתי לך?
– וכי מה משמע? – משיב רומן – האשה, אשה היא, לא רע!
אותה שעה הניע אופנס בכתפיו, נשא את עיניו אל אוקסנה וסח כמדבר אל עצמו:
– אכן, אומר הוא, – אשה היא! רק אילו לא נפלה לידיו של שוטה שכמותו.
הגיע דברו זה לאזניו של רומן, פנה אל אופנס ואמר לו:
– ועל שום מה זה, פן אופנס, שוטה אני בעיניך? אמור־נא!
– על שום שלא תדע לשמור על אשתך, על כן שוטה… משיב אופנס.
הנה, דבר שכזה אמר לו, אופנס! והפן אף רקע ברגלו. בוגדן הניע בראשו ורומן הרהר, רגע קט, ואחר מכן זקף את ראשו והסתכל אל הפן.
– ומפני מה חייב אני לשמור עליה? – אומר הוא לאופנס ואינו גורע עין מהפן. – שום שד אינו נמצא כאן, חוץ מחיות טרף וזולת זאת, שמדי פעם בפעם יסור לכאן הפן רב החסד. מפני מי, איפוא, עלי לשמור על האשה? הישמר לך קוזק זדוני, אל תתגרה בי, פן אוחז בציצית ראשך.
אפשר והדברים היו מתגלגלים עד למהלומות, אלמלא התערב הפן: רקע ברגלו, – והם השתתקו.
– בלמו פיכם, אתם – אומר הוא, – בני שטן! לא באנו הלום כדי להתקוטט. נברך את הזוג הצעיר, ואחר כך, לעת ערב, נצא לצוד בביצה. בואו אחרי!
פנה הפן ויצא מן הבקתה; בין כה וכה, ונהגי הכלבים ערכו קינוח שיחה מתחת לעץ. החרה גם בוגדן אחריו, ובאכסדרה עצר אופנס ברומן.
– אל לך באפך עלי, אחא, – אומר הקוזק, – הקשב לאשר יאמר לך אופנס: התזכור, כיצד התפלשתי לרגליו של הפן, את מגפיו נשקתי, למען יתן לי את אוקסנה לאשה? נו, יהיה אלוהים עמך, בן אדם… הכומר קידש אותך, כזהו, כפי הנראה, רצון הגורל! אולם שאת לא אוכל, שהאויב המושבע יוסיף להתעלל בך ובה. הי־הי! איש אינו יודע מה מתרחש בלבי… מבכר אני להשכיב ברובה זה, אותו ואותה בתוך האדמה הלחה משישכבו יחדו במיטה…
התבונן רומן בקוזק ושאל:
– ואתה, קוזק, הכי לא יצאת מדעתך?
לא שמעתי את אשר הלה לחש באזני רומן, רק זאת שמעתי, כיצד טפח רומן על שכמו.
– אוח, אופנס, אופנס: ישנם בעולם בני אדם רעים וחורשי מזימות! ואני, שביער חייתי, לא ידעתי מאומה על כך. א־אה, פן פן, – רעה גדולה אתה מביא על עצמך!..
– נו, – אומר לו אופנס, – כלך לך עכשיו ולבל יוכר דבר בפניך. ועל הכל, השמר לך מפני בוגדן, אינך חכם, בן אדם, וכלבו זה של הפן ערום. ראה, איפוא: אל תרבה לסבוא מהשרף של הפן, ומשיבקש לשלחך עם בני פמליתו אל הביצה, ואילו בעצמו ירצה להשאר כאן, תוליך את נהגי הכלבים עד לאילן הזקן, הורם ללכת בדרך עקיפין, ואמור שאתה כשלעצמך תלך ישר בדרך היער… וראה, שובה לכאן במהרה.
– שפיר, – אומר רומן. – אכין את עצמי לציד, את הרובה אטעין לא בברד לציד צפרים, אלא בכדור טוב כראוי לדוב.
ויצאו את הבית. והפן כבר יושב לו על השטיח, מבקש שיגישו לו מימיה וכוסית, מוזג את השרף ומכבד את רומן, שרף זה, תשתה כוסית – יעלוז הלב, תשתה עוד אחת – מקפץ הלב תוך סגור החזה ואם אדם לא רגיל בו, מובטח לו, שאחרי הכוסית השלישית יתגלגל מתחת לספסל, אלא אם כן תשכיבהו האשה על הספסל.
– א־אה, אומר אני לך, פקח היה הפן! זמם להשקות את רומן בשרף שלו עד לשכרה, אלא שעדיין לא נברא שרף שכזה, אשר יפיל את רומן מרגליו. נוטל הוא את הכוסיות מידי הפן, שותה כוס אחת, שניה ושלישית, ורק עיניו בוערות כעיני הזאב, ומסלסל הוא את שפמו. חרה הדבר לפן.
– הראיתם, בן זדים, כיצד מרביץ הוא את השרף, ולא יניד עפעף, אפילו! אחר במקומו, היה גועה בבכי ואילו הוא, הסתכלו נא, אנשים טובים, מתחייך לו…
אכן ידע הפן הזדוני הזה – אדם, שהשרף מביאו לידי בכי מיד צונחת ציציתו על גבי השלחן, אלא שהפעם לא מצא את האיש.
– ועל שום מה, – אומר לו רומן – אהיה בוכה? אפילו לא נאה הדבר, כלומר, פן רב החסד כבדני בבקורו ואני, האתיפח כמו אשה, ברוך השם, אין לי כל סבה לבכות, מוטב שיבכו אויבי.
– משמע, שבע רצון אתה – שואלו הפן?
– א־אה! וכי למה לא אהיה שבע רצון?
– הזוכר אתה, כיצד שידכנוך בשבטים?
– כיצד זה לא אזכור! זהו אשר אמרתי, נבער מדעת הייתי, לא הבחנתי בין מר למתוק. את השוט המר חבבתי יותר מהאשה. אכן מודה אני לך, אדוני, רב החסד, על שלמדתני, אותי, את השוטה שכמותי, לאכול מן הדבש.
– ניחא, ניחא, – אומר לו הפן. – אף אתה גמול לי טובה: כלך לך עם אנשי אל הבצה, צוד ככל האפשר יותר עופות, פסיון הב לי, ויהי מה.
– אימתי רוצה הפן לשלחני אל הביצה? שואל רומן.
– הנה נשתה עוד קמעה. אופנס ישמיע באזנינו זמר, אחר כך, בעזרת השם, תצאו לדרך.
הסתכל בו רומן ואומר לפן:
– לא קל הוא הדבר: השעה מאוחרת למדי, ארוכה הדרך עד לבצה. ונוסף על כך, גם הרוח הומה ביער, הלילה תתחולל סופה. כיצד אפשר, איפוא, לצוד עוף שהוא זהיר כל כך?
אלא שהפן הספיק כבר להתבסם ובשכרותו זועף היה. שמע את המשרתים משוחחים בינם לבין עצמם, לאמור: “אמת בפי רומן, קרובה הסופה” ותעל חמתו. הקיש בכוסו, העיף עינו על סביבותיו, – הכל השתתקו מיד.
רק אופנס לבדו לא פחד; יצא, כמצות בעליו לשיר את שיריו בלוית הקתרוס, החל מכונן את הקתרוס, מלכסן את עיניו אל הפן ואומר לו:
– התאושש נא, אדון רב החסד! וכי נשמע כדבר הזה שלעת ערב ועוד בשעת סערה, יישלחו אנשים לתוך יער אפל לרדוף אחרי עופות?
הנה, כל כך אמיץ היה האיש! כמובן אלה האחרים משועבדים לפן, יראים, ואילו הוא, בן חורין, חוטר מגזע קוזקים. בעודו נער, הביאו לכאן קתרוסאי זקן מאוקראינה, שם, בחורי, ארעה מהומה, בעיר אומן ניקרו את עיניו של הזקן, חתכו את אזניו וישלחוהו כמות שהוא לשוטט בעולם. הלך, עבר על פני ערים וכפרים, עד אשר בא לסביבה שלנו, מובל בידי נער, הוא – אופנס. הפן הזקן לקחו אליו, שכן אהב שירים יפים. והנה מת הזקן. – גדל אופנס בחצרו של הפן. הפן החדש אהבו, אף שמע מפיו דבורים, שאילו אחר היה אומרם, פושטים היו את עורו מעליו. ואף עכשו כך: תחילה כעס, הכל סברו, הנה יכה את הקוזק, ואחר כך פנה אל אופנס:
– אוי, אופנס, אופנס. בחור נבון אתה, אך טרם למדת לדעת, כי אין תוחבים את האף בין דלתים, פן ייתפס לפתע…
אכן חידה שכזו חד לו.
והקוזק הבין מיד. וישיב הקוזק לפן בדברי שיר. אוי, אילו הבין הפן לשירו של הקוזק, אפשר שלא היתה האדונית צריכה לבכותו.
– תודה לך, אדון, על הלקח, – אמר אופנס, – בעבור כך אשיר לך שיר, ואתה הקשב. והכל על מיתרי הקתרוס.
אחר כך נשא את ראשו למעלה, הסתכל בשמים, כיצד חג לו הנשר בשחקים, כיצד הרוח מאיצה בעננים השחורים, דרך את אזנו, האזין להמית הארנים הרמים.
חזר והכה שנית במיתרים.
אי, בחורי, לא זכית להאזין לנגינתו של אופנס שוידקי, ועתה לא תשמענה עוד לעולם! לכאורה, כלי רגיל הוא קתרוס, אך בידים אמונות, מה יפה מדברה. רק תיגע בו ידו, ועל הכל תספר לו: כיצד מאוש יער ארנים בליל סגריר, וכיצד שורקת הרוח בערבה, כיצד מלחש העשב הרך מעל תל קברו הרם של קוזק.
לא, בחורי, לעולם לא יישמעו עוד באזניכם צלילי נגינה של ממש! ובאים לכאן אנשים שונים, מהם שבקרו לא רק בפולסיה בלבד, אלא גם במקומות אחרים וברחבי אוקראינה כולה: בצ’רניגוב, ובפולטבה, בקיוב ובצ’רקסי, מספרים הם, אין עוד קתרוסאים, שיריהם לא יישמעו עוד בירידים ובשווקים. אצלי בבקתה תלוי על הקיר קתרוס ישן, אופנס לימדני לפרוט עליו, ואילו אני כבר לא אלמד לאיש תורה זו – אל נכון ולכשאמות במהרה – אפשר שבשום מקום בעולם הרחב לא יישמע עוד צליל הקתרוס, זהו!
ובכן, פתח אופנס את שירו בקול חרישי. קולו של אופנס לא חזק היה אולם נוגה, עמוק, חודר אל הלב. וסברה היא, בחורי, שהוא עצמו חיבר את השיר במיוחד בשביל הפן. מאז לא זכיתי לשמעו שנית ולימים, משהייתי מפציר בו, שישיר את השיר ההוא, סירב, ואמר:
– זה שלמענו הושר השיר – אינו עוד בחיים.
בשיר זה סיפר הקוזק לפן את כל האמת, את כל הצפוי לו, והפן בוכה, דמעות יורדות על שפמיו, אך, דומה, שלא הבין מלה ממלות השיר. אוח, איני זוכר עוד את השיר, רק מעט ממנו זכור עמי. הקוזק שר על אודות אחד פן, אחד איבן:
הוֹי, פַּנְיֶה, הוֹי אִיבַנְיֶה!
חָכָם הַפַּן, רַבּוֹת יָבִין
יֵדַע אֵיךְ נֵץ חָג בַּשָּׁמַיִם
וְטוֹרֵף אֶת הָעוֹרְבִים.
הוֹי, פַּנְיֶה, הוֹי, אִיבַנְיֶה!
רַק לֹא יֵדַע אֵיךְ בָּא הַקֵּץ,
אֵיךְ אֶל קִנּוֹ עוֹרֵב מוֹפִיעַ
וְטוֹרֵף גַּם אֶת הַנֵּץ…
ככה זה, בחורי, דומה, כאילו גם ברגע זה אשמע את השיר ואראה את כל אותם האנשים: עומד לו הקוזק עם הקתרוס, הפן יושב על גבי השטיח, ראשו מושפל והוא בוכה; המשרתים מצטופפים סביבם, דוחפים זה את זה במרפקיהם; בוגדן הזקן מנענע בראשו… והיער, כמו עכשו, רועש, רועש. הקתרוס מנגנן חרישית ונוגות, והקוזק שר היאך תבכה הפני את הפן, את איבן:
בוכיה, הפני, בוכיה.
ומעל לפן, מעל לאיבן,
צורח לו עורב שחור…
אוח, לא הבין הפן לדבר השיר, מחה את הדמעות ואמר:
– נו, הכון לדרך, רומן! ובחורים, עלו על הסוסים! וגם אתה, אופנס, צא עמהם, – די, – מספיק הקשבתי לשיריך! שיר טוב, אלא שכל המסופר בו לא יקרה בו לעולם. והקוזק, השיר המס את לבו, עיניו נתערפלו.
– אוח, פן, פן, – אומר אופנס, – זקנינו אומרים: אגדה – אמת בה, וגם השיר אמת היא, ורק שהאמת שבאגדה דומה לברזל: ימים רבים עברה מיד ליד עד אשר החלידה… והאמת שבשיר, כמוה כזהב טהור, לעולם אין החלודה אוכלת בו… הנה, מה שאומרים אנשים זקנים!
שימט הפן את ידו.
נו, אפשר, שאצלכם זה ככה, אצלנו לא ככה… כלך לך אופנס, דבריך היו לזרא לי.
כדקה נשתהה הקוזק במקומו ואחר כך, פתאם, נפל על הארץ לפני הפן:
– שמעני, פן! עלה על הסוס, – שוב אל הפני שלך: לבי מנחש רעות.
התרגז הפן, בעט בקוזק ברגלו כמו בכלב.
– הסתלק ממני, בל אראה את פניך! דומה, שאשה אתה ולא קוזק! כלך לך ממני, פן מרה תהיה אחריתך… ואתם, מה עמדתם, זרע מרעים? וכי חדלתי להיות פן בעיניכם? הנה תטעמו את נחת זרועי, כמוה לא טעמו אבותיכם מידי אבותי.
קם אופנס על רגליו, פניו כענן קודר, החליף מבטים עם רומן. ורומן עומד לו מן הצד, נשען על הרובה, כאילו אין הדבר נוגע לו. חבט הקוזק את הקתרוס בעץ! הקתרוס נופץ לרסיסים. נפלטה אנקה מהקתרוס ותתפשט ביער.
– ניחא, איפוא, – אומר הוא – ילמדו השדים בעולם הבא את האיש, אשר לא שמע לעצה נבונה… משמע, אין הפן זקוק עוד למשרת נאמן.
ובטרם ישיבו הפן דבר עלה אופנס על הסוס והתרחק. נהגי הכלבים, עלו אף הם על סוסיהם. שם רומן את רובהו על כתפו והלך לדרכו, ורק בעברו על פני המלונה, קרא לאוקסנה:
– אוקסנה, השכיבי את הנער! עת לו לישון. והציעי משכב לפן.
לא יצאה שעה קלה והכל הלכו היערה, הנה, במשעול ההוא; והפן נכנס לבקתה פנימה, ורק סוסו נשאר קשור אל עץ. בין כה וכה החל מחשיך, שאון פשט ביער ומטר דולף, בדיוק כמו בשעה זו…
אוקסנה השכיבתני על גבי השחת, ברכתני באות צלב… אלא ששומע אני, בוכיה אוקסנה שלי.
אח, נער הייתי ולא הבינותי דבר מהמתרחש סביבי! התכרבלתי בתוך השחת. הקשבתי, כיצד הסופה מסלסלת שירתה והחילותי להרדם.
א־אה! פתאם שומע אני מישהו מתהלך אצל המלונה… התקרב אל העץ, התיר את סוסו של הפן. החל הסוס נוחר, בועט בפרסות; ופתאם זינק ודהר לתוך היער. לא יצאו רגעים מועטים וקול השעטה נדם… אחר כך שומע אני, שוב רוכב מי שהוא בדרך, הפעם פניו מועדות אל המלונה. התקרב, קפץ מעל הסוס וישר אל החלון.
– פן, פן! נשמע קולו של בוגדן הזקן. – אוי, פן מהר ופתח! הקוזק חורש רעות: את סוסך הבריח לתוך היער.
לא הספיק הזקן לכלות את דבריו, ומי שהוא תפשו מאחוריו. התחלחלתי, שומע אנכי. משהו נפל…
פתח הפן לדלת, קפץ החוצה עם רובה ביד, אלא שבאכסדרה פגע בו רומן, אחזו בציצית ראשו ויחבוט בו בקרקע…
רואה הפן, ביש מצבו ואומר:
– אוי, הנח לי, רומסיו, הכך אתה זוכר לי את הטובה שעשיתי עמך?
רומן משיב לו: זוכר אני, אדון נבל, את הטובות שהשפעת עלי ועל אשתי. על כן הגיעה השעה והריני משיב לך כגמולך…
פתח הפן שוב:
– הגן עלי, אופנס, משרתי הנאמן, והרי כמן בן אהבתיך.
ואופנס משיבו:
– את משרתך הנאמן גרשת כמו כלב. אהבתני כאהוב מקל את הגב, ועתה תיאהב כמו הגב על ידי המקל… וכי לא בקשתיך, התחננתי, – לא שמעת בקולי…
החל הפן מבקש את אוקסנה:
– הגני את עלי אוקסנה, לב רחום לך.
יצאה אוקסנה במרוצה, ספקה בידיה:
– וכי לא בקשתיך, פן, התפלשתי לרגליך: חוסה־נא על פאר האשה, אל תמיט חרפה על אשת איש. לא חסת, ועתה בעצמך מבקש… אוח, מר לי, מה אעשה?
– הרפו ממני – צועק הפן שוב – בגללי תרקבו כולכם בסיביר…
– אל נא תדאג לנו, אדון, – אומר אופנס: – רומן יגיע אל הביצה בטרם יהיו שם אנשיך ואני, אם לא איכפת לך, יחידי אנכי בעולם כולו, לא ארבה מחשבות. רובה על השכם והיערה… אאסוף לי בחורים כהלכה ונעשה חיים… בלילות נפשוט בדרכים ומשנקלע לתוך כפר נפנה ישר אל בתי הפנים. הרם, רומסיה, את הפן, ונשים את רום חסדו בגשם. נאבק הפן, צעק, אך רומן רק מנהם, כמו דב. והקוזק מצטחק. יצאו, איפוא.
ואנכי, פחד אחזני, פרצתי לתוך הבקתה וישר אל אוקסנה. יושבת לה אוקסנה שלי על ספסל, לבנה כמו סיד.
וביער כבר השתוללה סופה אמיתית: צועק היער בדכי קולותיו, מיבבת הרוח, כפעם בפעם מדרדר רעם. יושבים אנו ככה עם אוקסנה ופתאם שומע אנכי, מי שהוא נאנח בתוך היער. אנחה קורעת לב כל כך עד שאף עכשיו, משרק אזכר בה יורדת מועקה עלי והרי שנים רבות חלפו מאז…
– אוקסנה, – אומר אני – יונתי, מי הוא הנאנח שם ביער?
והיא תפשתני בזרועותיה ומנדנדת.
– ישן – אומרת – נערי, לא כלום! זה רק ככה… היער רועש…
ואכן, אמת היא, היער רעש, אוח, מה רעש ושאן! עודנו יושבים ופתאם שומע אני: קול נקישה ביער, כמו יריה של רובה.
– אוקסנה – אומר אני – יונתי, מי הוא היורה ברובה?
והיא העלובה, מנענעת אותי וחוזרת ואומרת:
– החרש, החרש, נערי, רעם אלוהים ביער.
והיא עצמה בוכה ומאמצת אותי אל לבה, מישנת: “היער רועש, היער רועש נערי, היער רועש…”
וכך נרדמתי בזרועותיה…
ובבקר הקיצותי, רואה אני: השמש זורחת, אוקסנה לבדה בבית, ישנה בבגדיה. נזכרתי בליל אמש וחושב אני לעצמי: חלום היה זה.
אך לא, לא חלום, אוי, לא חלום, אמת לאמיתה. יצאתי את הבקתה, רצתי היערה, וביער צפרים מציצות, טל מתנוצץ על העצים. ככה רצתי עד לשיחים, והנה הפן וראש בני לויתו, שוכבים זה בצד זה. הפן, פניו שלוים וחורים וראש בני לויתו – כגוזל זעוף כמו בחייו. ועל חזהו של הפן דם. ועל חזה מלוהו – דם.
– נו, ומה היה בסופם של הנותרים? – שאלתי בראותי את סבא משפיל ראשו ומשתתק.
– א־אה! הכל התפתח כפי שאמר הקוזק אופנס. ואף הוא עצמו ימים רבים משוטט היה בלוית בחוריו בדרכים ופושט באחוזות הפנים. כזה הוא, מן הסתם, גורלו של קוזק: אבותיו הידמקים היו ואף עליו נגזר כך. לפרקים היה סר אלינו לבקתה זו. לרוב בשעה שרומן נעדר מן הבית. יכנס, ישב לו, ישיר שיר ויפרוט בקתרוס ומשבא יחד עם בחוריו, היו רומן ואוקסנה מקבלים תמיד את פניו. אה, את האמת אומר לך, בחורי, היו דברים בגו. הנה עוד מעט ישובו מקסים וזכר מן היער, ואתה התבונן־נא בשניהם; להם לא אגיד מאומה, אולם זה אשר הכיר גם את רומן וגם את אופנס, ידע להבחין למי מהשנים דומה כל אחד מהם, אף כי אין הם לא בניהם ולא נכדיהם של אותם האנשים… הנה, ענינים שכאלה שמורים בזכרוני מן היער הזה…
והיער רועש בחזקה – סימן לסופה!
תרגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.