(שנת 1839‎‎)

 

פרק ראשון    🔗

המאורע, עליו נמסר להלן לתשומת לב הקוראים שגורל גבורו מזעזע ומרעיד. ואילו פתרונו הסופי הנו כה מקורי, שאין למצוא משלו בשום מקום, אלא ברוסיה בלבד.

מאורע זה מהווה בחלקו סיפור־חצר ובחלקו סיפור היסטורי, המאפיין בצורה לא רעה את המנהגים והלכי־הרוח של התקופה המענינת, שלא זכתה לתיאורים מקיפים, שנות השלושים של מאה התשע עשרה המסתיימת והולכת.

אין כל דברים בדויים בסיפור זה.

 

פרק שני    🔗

בחורף, בראשית ינואר, שנת 1839, עבר גל חום על פטרבורג. מזג האויר השתנה כל כך, עד שנדמה היה, כי האביב הגיע: השלגים הפשירו, מהגגות דלפו טיפות בשעות היום, והקרח הכחיל בנהרות המתמלאים מים. על הנייבה, לפני ארמון החורף ניבעו פרצות מים עמוקות. נשבה רוח חמה, מערבית, אך חזקה מאוד: מחוף הים זרמו מים, והתותחים ירו.

המשמר בארמון היה בידי אחת מפלוגות הגדוד האיזמאילובי, שבראשו עמד קצין צעיר, משכיל ובעל עמדה בחברה, בשם ניקולאי איבנוביץ מילר. (יותר מאוחר – גנרל ומנהל בית ספר צבאי). היה זה אדם בעל נטיות “הומניות”, שנתגלו אצלו זה מכבר, ושפגעו לדעת מפקדיו בשרותו.

למעשה היה מילר קצין חרוץ ומבטיח גדולות, והמשמר בארמון באותו זמן לא היה מסוכן כל עיקר. היתה זו תקופה שקטה, ללא התקוממויות. מהמשמר בארמון לא נדרש מאומה, פרט לעמידה קפדנית על המשמרות, והנה דוקא בזמן זה, בשעה שהקפטן מילר היה אחראי על המשמר בארמון, ארע מקרה לא שכיח ומזעזע. שרק מעטים מבני דורו, שנשארו עוד בחיים, זוכרים אותו עתה.

 

פרק שלישי    🔗

בתחילה התנהל במשמר הכל כשורה; המשמרות חולקו, החיילים הוצבו והכל התנהל בסדר מופתי. הצאר ניקולי פבלוביץ' היה בריא, נסע בערב לטייל בעגלת חורף, חזר הביתה ושכב לישון. נרדם גם הארמון. ירד ליל שקט מאוד, בחדר המשמר שקט. הקפיטן מילר פרף בסיכה את ממחטתו הלבנה למשענת־כסא הקצינים הגבוהה והמרופדת עור־עיזים וישב לקרוא בספר לשם קיצור הזמן.

נ. י. מילר אהב תמיד לקרוא, לפיכך לא היה משתעמם, אלא קרא ולא השגיח כיצד עבר הלילה; אבל פתאום, בשעה שתים אחר חצות, נפל עליו פחד רב: הנה הופיע לפניו סגן הקצין, פניו חיורים ומבוהלים, והוא אומר במהירות:

– אסון, הוד מעלתו, אסון!

– מה קרה?!

– אסון איום קרה!

נ.י. מילר קפץ ממקומו בבהלה רבה, ובקושי רב הצליח לקבוע, מהו ה“אסון” ו“האסון האיום”.

 

פרק רביעי    🔗

הענין היה כדלקמן: חייל המשמר, פוסטינקוב, מן הגדוד האיזמאילובי, בעמדו על משמרתו בחוץ, במקום בו עוברת עכשו דרך־הירדן, שמע, כי בשכבת המים, בה נתכסתה הנייבה מול מקום זה, טובע אדם וקורא ביאוש לעזרה.

החייל פוסטינקוב, בן איכרים, היה אדם עצבני ורגיש מאוד. הוא האזין שעה ארוכה לקריאות ולגניחות הטובע, שהגיעו מרחוק והיה המום, ברוב פחדו הסתכל אנה ואנה לכל הגדה, שהשתרעה לפני עיניו, ולרוע מזלו לא ראה כאן ולא על הנייבה כל נפש חיה.

ובינתים נאבק הטובע זמן רב מאוד ובעקשנות.

נדמה היה, שאנקותיו וקריאותיו החלשות נפסקות ונאלמות, והנה נשמעות הן מחדש, והן מתקרבות יותר ויותר לחוף־הארמון. נראה, שעדיין לא תש כוחו של אדם זה, והוא מתקדם בדרך הנכונה, בדיוק לקראת אור הפנסים, אבל בכל זאת, מובן, שהוא לא ייחלץ, משום שדוקא כאן, בדרך זו ייקלע לתוך המערבולת הירדנית, יצלול אל מתחת לקרח – וזה הסוף… הנה שוב נדם, וכעבור דקה שוב הד מאבק וגניחות: “הצילו, הצילו!” והפעם כה קרוב, שאפשר גם לשמוע את שכשוך מים…

החייל פוסטניקוב החל מעלה על דעתו, כי להציל אדם זה קל מאוד. אם יגיע עכשיו בריצה אל הקרח, הרי גם ימצא שם את הטובע. יש לזרוק לו חבל, או להושיט לו מקל, או להגיש לו את הרובה, והוא ניצל. הוא כה קרוב, שיוכל ום להאחז גם ביד ולקפוץ. אך פוסטניקוב זוכר גם את השרות והשבועה; הוא יודע, שהוא עומד על המשמר, וחייל העומד על המשמר לא יעז לעזוב בשום פנים ובשום אמתלה את סוכתו.

מצד שני, אין לבו של פוסטניקוב יכול להיכנע: הוא כה מצטמק, כה הולם, ממש מת בקרבו… ממש עקור אותו מתוכך והשלך אותו לרגליך – כה הוחרד לשמע אנקות וצעקות אלו. כמה נורא לשמוע כיצד אדם אחר יורד לטמיון, ואתה אינך מגיש לו עזרה, בשעה שלמעשה יש לך האפשרות המלאה לכך – היות והסוכה לא תברח ממקומה ושום נזק אחר לא יקרה. “אולי לרוץ, מה?… לא יראו?… אלי בשמים, לו היה הסוף! שוב נאנק…”

במשך חצי שעה, כל עוד נמשך הדבר הזה, נקרע לבו של פוסטניקוב לגזרים והיסוסיו החלו מכרסמים אותו. הוא היה חייל נבון ודייקן, בעל שכל ישר, והבין יפה, כי לעזוב את המשמרת, פשע הוא מצד החייל השומר, ומגיע עבורו משפט צבאי, ואחר כך ריצה דרך טורי־חיילים, המזוינים בשוטים ועבודת־פרך, ויתכן שאף מוות ביריות; אבל מעבר הנהר הנסער שוב מגיעות האנקות, ואפשר כבר לשמוע מלים ושכשוכי המים.

– אני ט־ו־ב־ע!.. הצילו, אני טובע!

והנה כאן ישנה המערבולת הירדנית… הסוף!

פוסטניקוב הסתכל עוד פעם – פעמיים לכל הצדדים, אין נפש חיה, רק הפנסים רועדים ברוח ומתנוצצים ואליו מגיעה הקריאה… יתכן שהקריאה האחרונה.

החייל לא עצר ברוחו – הוא עזב את משמרתו.

הנה עוד קול שכשוך, עוד צעקה אחת, ושוב שכשוך.

 

פרק חמשי    🔗

פוסטניקוב רץ לעבר הכבש, בלב פועם בחזקה עלה על הקרח, אחר כך על גושי הקרח הצפים, חיש מהר מצא היכן נאבק הטובע והושיט לו את קת רובהו.

הטובע תפס את הקת, ופוסטניקוב משך בקנה והוציאו לחוף.

המציל והניצול היו רטובים לגמרי, וכיון שהניצול היה תשוש מאוד ורעדי כולו ורגליו כשלו, לא רצה מצילו, החייל פוסטניקוב, להשאירו על הקרח, אלא הוציא אותו אל החוף והחל מסתכל, סביבו, בידי מי יוכל למסרו. ובינתים, הופיעה עגלת־חורף על החוף, בה קצין הפיקוד של פלוגת האינבלידים של החצר, שהיתה קיימת אז. (אחר כך פוזרה).

אדם זה שהגיע בשעה כה בלתי נוחה לפוסטניקוב, היה, כפי שיש לשער, איש קל־דעת, ונוסף לזה יהיר וחסר שכל אך לא רע. הוא קפץ מעגלת־החורף ושאל:

– מי הוא האדם? מי הם האנשים?

– טבע, היה במים, – החל פוסטניקוב.

– מי טבע? מי? אתה טבעת? למה במקום זה?

לא הספיק זה להסתובב – ופוסטניקוב איננו; הוא שם את רובהו על שכמו ושוב עמד בסוכה.

ההבחין הקצין במשהו או לא? הוא לא חקר עוד, אלא העלה מיד לעגלת החורף את האדם שניצל ונסע אתו לרחוב הים לבית האדמירליות.

כאן מסר הקצין הודעה למפקח המשטרה, שהאדם הרטוב, שהובא על ידו, נקלע אל מערבולת ממול לארמון, והוא, הקצין, הציל אותו תוך סיכון נפשו.

האדם, היה גם עכשו רטוב כולו, אכול צינה ותשוש־כוח. מרוב פחד והתאמצות איבד את הכרתו ולא הבחין מי הציל אותו.

טיפל בו חובש משטרה רדום, ובמשרד ערכו דין וחשבון, לפי הודעתו המלולית של קצין האינבלידים, ובחשדנות האפיינית לאנשי משטרה לא יכלו לתפוס, כיצד הוא עצמו יצא מן המים כשהוא יבש. והקצין שהיה לו חשק לקבל את המדליה שנקבעה “בעד הצלת חיי אדם”, הסביר זאת בהשתלשלות מוצלחת של המאורעות, אך הסביר זאת בלי סדר ובצורה שלא נתקבלה על הדעת. הלכו להעיר את המפקח, שלחו להשיג ידיעות נוספות.

ובינתים חלו כבר במקומו התפתחויות יותר מהירות אחרות בענין זה.

 

פרק ששי    🔗

בחדרו של משמר הארמון לא היו ידועים כל המאורעות, שחלו לאחר שהקצין העלה את הטובע שניצל אל עגלת־החורף שלו. שם לא ידעו הקצין האיזמאילובי והחיילים אלא, שהחייל שלהם פוסטניקוב עזב את הסוכה ורץ להציל אדם, וכיון שזוהי עבירה חמורה על תקנות הצבא, יועמד עתה החייל פוסטניקוב בפני משפט ויספוג מלקות, ולכל המפקדים, החל ממפקד הכיתה וגמור במפקד הגדוד תהיינה אי־נעימויות קשות ללא כל אפשרות למחות או להתנצל.

החייל פוסטניקוב, רטוב ורועד, הורד כמובן מיד ממשמרתו, ולאחר שהובל לחדר המשמר, סיפר בגילוי לב לנ. י. מילר כל אשר ידוע לנו, על כל הפרטים, כולל הסיפור כיצד לקח אליו קצין האינבלידים את הטובע שניצל וציוה לעגלונו לנסוע לאדמירליות.

הסכנה החמירה ונעשתה בלתי נמנעת. מובן מאליו, שקצין האינבלידים יספר הכל למפקח המשטרה, זה ימסור מיד על כך למפקח הראשי קוקושקין, ואילו זה יודיע בבקר לקיסר, ויהיה “מרחץ”.

לא היה זמן רב לשיקולים, צריך היה לשתף בפעולה את המפקדים.

ניקולאי איבנוביץ מילר שלח מיד פתק מזעיק למפקד הגדוד פודפולקובניק סבינין, ביקש ממנו שיבוא במהירות האפשרית למשמר הארמון, ולנקוט בכל האמצעים נגד הצרה הממשמשת ובאה.

היתה כבר שעה שלוש בקירוב, וקוקושקין היה מופיע אצל הצאר, כדי למסור דין וחשבון בשעה מוקדמת למדי בבקר, כך שלכל השיקולים ולכל המעשים נשאר מעט מאוד זמן.

 

פרק שביעי    🔗

בלב הפודפולקובניק סבינין לא היה אותו רגש רחמים והשתתפות בצער, שבהם הצטיין תמיד ניקולאי איבנוביץ' מילר. סבינין לא היה אדם קשוח־לב, אבל קודם כל ויותר מהכל – “איש שרות” (טיפוס שגם אותו מזכירים עכשו בצער). סבינין הצטיין בקפדנותו ואף אהב להציג לראווה את דרישותיו למשמעת. לא היתה בו נטיה לרשעות ולא רצה לגרום למישהו סבל חינם; אבל אם עבר אדם על חובת שרות כלשהי, היה סבינין נטול רחמים. הוא מצא למיותר להיכנס לדיון על המניעים, שפעלו במקרה זה אצל האשם, ושמר על הכלל, שבשרות כל עבירה היא אשמה. לפיכך ידעו הכל בפלוגת המשמר: החייל פוסטניקוב יצטרך לסבול על שעזב את משמרתו, והוא גם יסבול, ואילו סבינין לא יצטער על כך.

כך היה קצין המטה ידוע לפיקוד ולחבריו, שביניהם היו אנשים, שלא חבבו את סבינין, משום שעוד טרם פג כליל ה“הומניזם” ומשוגות דומות לו. סבינין התיחס בשויון־נפש לשאלה, אם מגנים או משבחים אותו ה“הומאניסטים”. לבקש ולהפציר בסבינין או אפילו להשתדל לעורר את רחמיו, היה דבר חסר־תועלת. בפני כל זה היה מחוסן על ידי החיסון החזק של אנשי־הקריירה בזמן ההוא, אבל גם אצלו, כמו אצל אכילס, היה מקום תורפה.

התחלת הקריירה של סבינין היתה טובה, והוא שמר, כמובן, שמירה קפדנית, כי אף גרגיר אבק לא יפול עליה, כעל מדי־חג; והנה עלולה היתה עזיבתו האומללה של חייל בגדודו את משמרתו להטיל צל על המשמעת של כל יחידתו. האשם הוא מפקד הגדוד במעשה שעשה אחד מחייליו בהשפעה הנדיבה של רגש הרחמים או לא – זאת לא יתחילו לבדוק אלה, שבהם תלויה הקריירה של סבינין שהחלה ונמשכה כה יפה, ורבים אף יניחו אבני־נגף בדרכו, כדי לסלול את הדרך בפני מקורביהם או לדחוף צעיר בן־חסותם במקרה שהצאר יתרגז, כמובן, ויאמר למפקד הגדוד, כי אצלו “קצינים חלשים”, שאצלם “אנשים פרועים”. ומי עשה זאת? סבינין. וכך תתפשט הידיעה, כי “סבינין חלש”, וכך, יתכן תישאר חרפת החולשה כאות קין על מצחו של סבינין. הוא לא יהיה, איפוא, ראוי לתשומת־לב בין בני־דורו ולא ישאיר את תמונותיו בגלריה של האישים ההיסטוריים במדינת־רוסיה.

אמנם בזמן ההוא עסקו מעט בהוראת היסטוריה, אך האמינו בה וברצון מיוחד שאפו להשתתף ביצירתה.

 

פרק שמיני    🔗

משקבל סבינין בשעה שלוש בלילה לערך את פתק האזעקה מהקפיטן מילר, קפץ מיד מעל משכבו, התלבש כהלכה ובהשפעת הפחד והכעס, הגיע למשמר ארמון החורף. כאן חקר מיד את החייל פוסטניקוב ונוכח לדעת, כי אכן קרה המקרה. החייל פוסטניקוב אישר מחדש בשלמות ובגילוי־לב בפני מפקד הגדוד שלו את הדברים שקרו במשמרתו, ואשר נאמרו על ידיו לפני כן למפקד הפלוגה, הקפיטן מילר. החייל אמר, שהוא “אשם בפני אלהים והצאר ללא רחמים”, שהוא עמד על משמרתו, ומששמע גניחותיו של אדם הטובע במערבולת, התענה זמן רב, זמן רב נמשך המאבק בין חובת השרות לבין הרחמים, ולבסוף נכנע לפיתוי, הוא לא עצר ברוחו במאבק זה: עזב את הסוכה קפץ על הקרח והוציא את הטובע אל החוף, וכאן, לרוע מזלו, פגע בקצין פיקוד האינבלידים שעבר אותו זמן במקום.

הפודפולקובניק סבינין היה מעבר ליאוש; הוא נתן לעצמו את הסיפוק האפשרי היחידי, שפך את זעמו על פוסטניקוב, ושלחו מיד למאסר, לצנוק הקסרקטין, ואחר אמר כמה דברי כבושין למילר, בהאשימו אותו ב“הומניות”, שאין לה כל מקום בשרות הצבא; אבל כל זה לא הספיק, כדי לתקן את הרעה. לחפש, אם לא הצדקה, הרי לכל הפחות התנצלות על מעשה כזה, בעזיבת המשמר על ידי החייל, היה בלתי אפשרי, ונשאר מוצא אחד בלבד – להסתיר את כל הענין בפני הצאר.

אבל כלום אפשר להסתיר דבר כזה?

ברור היה, שדבר זה לא היה אפשרי, מכיון שעל הצלתו של הטובע ידעו לא רק כל החיילים במשמר, אלא ידע על כך גם קצין האינבלידים ימ"ש, שהספיק, כמובן, עד כה להודיע על כל זאת לגנרל קוקושקין.

לאן לפנות עתה? למי ללכת? אצל מי לבקש עזרה והגנה?

סבינין רצה לפנות לנסיך הגדול מיכאל פאבלוביץ' ולספר לו את הכל בצורה גלויה. בתחבולות כאלו היו משתמשים אז. שיכעס ויצעק לו הנסיך הגדול, בעל המזג החם, אבל מנהגו והרגלו היה כזה, שככל אשר גילה בתחילה חריפות ואף העליב קשות, כן הזדרז אחר כך לרחם ואף להגן בעצמו. מקרים דומים היו לא מעטים, ולעתים אף חיפשו אותם בכוונה תחילה. קללה אינה נדבקת לאדם, וסבינין היה רוצה מאוד להביא את הענין לידי מצב נוח זה, אבל כלום אפשר לבוא בלילה לארמון ולהטריד את הנסיך הגדול? ולחכות עד הבקר ולהופיע אצל מיכאל פאבלוביץ, לאחר שקוקושקין יבוא עם הדין וחשבון אל הצאר, יהיה מאוחר מדי. ובעוד סבינין מתפתל בתוך הסבך הזה, נתרכך, ומוחו החל מבחין בעוד מוצא אחד, שהיה עד כה לוטה בערפל.

 

פרק תשיעי    🔗

בין מנהגי הצבא הידועים קיים מנהג, שברגע של סכנה רבה המאיימת מעבר הקירות של המבצר הנמצא במצור, אין להתרחק ממנו, אלא להלך ישר ליד קירותיו. סבינין החליט לא לעשות מאומה מכל מה שעלה בדעתו לכתחילה, אלא לנסוע ישר לקוקושקין.

על המפקח הראשי של המשטרה קוקושקין סיפרו אז הרבה דברים איומים ואבסורדיים, אך בין השאר אמרו גם, כי הוא מצטיין בטקט יוצא מן הכלל, ובעזרת טקט זה לא זו בלבד שהוא יודע לעשות מזבוב פיל, אלא יצליח לעשות מפיל זבוב על נקלה.

ואכן היה קוקושקין קפדן ומטיל אימה ועורר בלב כולם פחד מפניו, אבל יש והתיחס באהדה ללצים ומהתלים מבין אנשי הצבא, ושובבים כאלה היו אז במספר רב, ולא פעם נזדמן להם למצוא בדמותו סניגור רב־יכולת ונלהב. בדרך כלל הרבה יכול היה וידע לעשות, אם רק רצה. כך הכירו אותו גם סבינין וגם הקפיטן מילר. גם מילר חיזק את ידיו של מפקד הגדוד שלו, כי יעיז לנסוע מיד לקוקושקין וישליך את יהבו על רוחב־לבו ועל הטקט שלו, אשר כנראה, יכתיב לגנרל איך להיחלץ ממאורע בלתי נעים זה, מבלי להביא לידי כעס את הצאר, דבר שקוקושקין תמיד נמנע בכל כוחותיו מעשותו.

סבינין לבש את מעילו, גלגל את עיניו כלפי מעלה ובקראו פעמים אחדות: “אלי, אלי!” נסע לקוקושקין.

השעה היתה כבר חמש בבקר בקרוב.

 

פרק עשירי    🔗

העירו את המפקח הראשי קוקושקין והודיעו לו על בואו של סבינין בענין חשוב, שאינו סובל כל דחוי.

הגנרל קם מיד ויצא לסבינין כשהוא לבוש חלוק, משפשף את מצחו, ורועד.

לכל מה שסיפר סבינין הקשיב קוקושקין בתשומת־לב רבה, אך בשקט. במשך כל זמן ההסברות והבקשות ליחס לפנים משורת הדין אמר רק משפט אחד:

– החייל עזב את הסוכה והציל בן־אדם?

– בדיוק כך – השיב סבינין.

– והסוכה?

– נשארה במשך אותו זמן ריקה.

– המ… ידעתי על כך, שהיא נשארה ריקה. אני מאוד מרוצה, שלא גנבו אותה.

סבינין הסיק מכך בבטחון רב יותר, כי הכל ידוע לו כבר והוא, כמובן, החליט כבר בלבו, באיזו צורה למסור על כך לקיסר בזמן ראיון הבקר, והוא לא ישנה את החלטתו זו, שאם לא כן היה צריך ללא כל ספק מאורע כזה, כעזיבת משמרת בארמון על ידי זקיף לזעזע זעזוע חזק יותר את המפקח הראשי מלא המרץ.

אבל קוקושקין לא ידע מאומה. מפקד המשטרה, שבפניו הופיע קצין האינבלידים עם הטובע שניצל, לא ראה במאורע זה שום חשיבות מיוחדת. בעיניו לא היה זה בכלל מאורע, שבגללו צריך היה להטריד בלילה את המפקח הראשי העייף, ונוסף לזה נראה היה המקרה עצמו חשוד למדי בעיני המפקד, משום שקצין האינבלידים היה יבש לגמרי, דבר שלא יתכן, אילו הציל את הטובע תוך סיכון חייו. המפקד לא ראה בקצין זה, אלא רודף אחרי הכבוד ושקרן, הרוצה כי מדליה נוספת תקשט את חזהו, לפיכך, עיכב המפקד אצלו את הקצין בזמן שהתורן ערך את הרפורט, והשתדל לגלות אצלו את האמת על ידי חקירה של פרטים קלי־ערך.

גם למפקד לא היה נעים, שמקרה כזה קרה בתחום פיקודו ושהטובע נמשה לא על ידי שוטר, אלא על ידי קצין הארמון.

השקט של קוקושקין ניתן להסבר פשוט, ראשית בעיפותו האיומה, שתקפה אותו בזמן זה אחרי התרוצצות במשך יום תמים והשתתפות בכיבוי שתי דלקות בלילה, ושנית, בעובדה, שהמעשה אשר עשה הזקיף פוסטניקוב, לא נגע לו, לאדון המפקח הראשי, במישרין.

אך בכל זאת נתן קוקושקין מיד הוראה מתאימה.

הוא ציוה לקרוא למפקד המשטרה של רובע החוף והורה לו להופיע מיד יחד עם קצין האינבלידים ועם הטובע שניצל, ומאת סבינין ביקש שיחכה בחדר ההמתנה הקטן שליד חדר עבודתו. לאחר זאת נכנס קוקושקין לחדר העבודה, ומבלי לסגר את הדלת מאחוריו החל לחתום על ניירות; אך חיש מהר השעין את ראשו על ידיו ונרדם כשהוא יושב בכיסא ליד השלחן.

 

פרק אחד־עשר    🔗

בזמן ההוא לא היה עדיין טלגרף בערים, ולשם מסירה מהירה של פקודות מפקדים, מתרוצצים לכל הכיוונים “ארבעים אלף רצים”, שעליהם נשמר זכרון לדורות בקומדיה של גוגול.

מובן שהם לא פעלו באותה מהירות כמו הטלגרף או הטלפון, אבל הם הוסיפו לעיר חיים והעידו, כי לא ינומו ולא יישנו המפקדים.

עד שהגיעו מרובע החוף מפקד המשטרה הנושם בכבדות והקצין המציל, ואתם גם הטובע שניצל, הספיק הגנרל קוקושקין, המעוצבן ומלא־המרץ, להירדם ולהתרענן. דבר זה ניכר לפי הבעת פניו ולפי כושר פעולתו.

קוקושקין הזמין את כל אלה, שהופיעו לחדר עבודתו, ויחד אתם הכניס גם את סבינין.

– רפורט? – שאל קוקושקין במלה אחת ובקול רענן אצל מפקד המשטרה.

זה הגיש לו בשתיקה גליון נייר מקופל ולחש:

– חייב אני לבקש רשות למסור להוד מעלתו מלים מספר בסוד…

– טוב.

קוקושקין התרחק לשקע החלון, ואחריו מפקד המשטרה.

– מה הדבר?

נשמעה לחישה בלתי ברורה של מפקד המשטרה וכן קריאותיו הברורות של הגנרל.

– המ… כן!.. ובכן מה?… זה יכול היה להיות… הם עומדים לשם כך, שיצאו יבשים מן המים. שום דבר יותר?

– שום דבר.

הגנרל יצא מן השקע, התישב ליד השלחן והחל קורא. הוא קרא את הרפורט בפני עצמו מבלי לגלות לא פחד ולא ספקות, ומיד אחר כך פנה לניצול בשאלה בנימה של חומרה בקולו:

– איך זה, אחא, נפלת לתוך המערבולת שמול הארמון?

– אשמתי, – השיב הניצול.

– זהו זה! היית שיכור?

– אשמתי, שיכור לא הייתי, רק בגילופין.

– למה נפלת לתוך המים?

– רציתי לעשות דרכי במישרין ולעבור מעל הקרח, נכשלתי ונפלתי לתוך המים.

– זאת אומרת שחשכו עיניך?

– חושך, מסביב היה חושך, הוד מעלתו.

ולא יכולת להבחין, מי הוציא אותך?

– אשמתי, לא ראיתי מאומה. הנה כבודו, נדמה לי. – הוא הראה על הקצין והוסיף: – לא יכולתי לראות, הייתי נבהל.

– זהו זה, אתם משוטטים כשצריך לישון! תתבונן עכשו ותזכור לעולם, מיהו האיש שהטיב עמך. איש נדיב־לב סיכן למענך את חייו!

– לנצח אזכור.

– שמך, אדוני הקצין?

– הקצין אמר את שמו.

– אתה שומע?

– שומע אני, הוד מעלתו.

– אתה פרבוסלבי?

– פרבוסלבי, הוד מעלתו.

– למען תזכר להתפלל לבריאותו, רשום לך שם זה.

– ארשום, הוד מעלתו.

– התפלל לאלהים בעדו וצא מכאן: אינך דרוש עוד.

זה השתחוה וחמק, מרוצה מזה שהניחו לו.

סבינין עמד ולא האמין למראה עיניו, איזה מפנה מקבל הכל בחסדו של אלהים.

 

פרק שנים־עשר    🔗

קוקשקין פנה לקצין האינבלידים:

– אתה הצלת אדם זה תוך כדי סיכון חייך?

– בדיוק כך, הוד מעלתו.

– עדים למקרה זה לא היו, וגם לא יכלו להיות בגלל השעה המאוחרת?

– כן, הוד מעלתו, היה חושך, ועל החוף לא היה איש, פרט לזקיפים.

– על זקיפים לא כדאי לדבר: הזקיף עומד על משמרתו ואינו צריך להתענין בשום דבר צדדי. אני מאמין לזה שכתוב ברפורט. הרי הוא נערך על סמך דבריך?

דברים אלה קרא קוקושקין בנגינה מיוחדת, כאילו איים או צעק.

אך הקצין לא נבהל, פקח לרווחה את עיניו, הבליט את חזהו, וענה:

– על סמך דברי ובאמת גמורה, הוד מעלתו.

– המעשה שלך ראוי לפרס,

– אין בעד מה להודות – המשיך קוקושקין. – אני אמסור על מעשה הגבורה שלך לצאר, ויתכן שעוד היום יקושט חזך במדליה. ועכשו תוכל ללכת הביתה, תשתה משהו חם ואל תצא לשום מקום, כי יתכן שתהיה דרוש.

קצין האינבלידים זהר כולו, הצדיע ויצא.

קוקושקין הסתכל אחריו ואמר:

– יתכן והצאר ירצה לראותו במו עיניו.

– אני שומע, – השיב בהבנה מפקד המשטרה.

– אתה אינך דרוש לי עוד.

מפקד המשטרה יצא ולאחר שסגר מאחוריו את הדלת, הצטלב כמנהג האדוקים.

קצין האינבלידים חיכה למפקד המשטרה למטה, והם הלכו יחד, כשהיחס ביניהם חם יותר משהיה בשעה שנכנסו הנה.

בחדר עבודתו של המפקח הראשי נשאר סבינין לבדו, קוקושקין התבונן בוי בתחילה במבט ממושך וחודר, ואחר כך שאל:

– לא היית אצל הנסיך הגדול?

אם דברו על הנסיך הגדול, ידוע היה לכל שהכוונה היא לנסיך הגדול מיכאל פאבלוביץ'.

– באתי ישר אליך, – השיב סבינין.

– מיהו קצין המשמר?

– קפיטן מילר.

קוקושקין העיף מחדש מבט על סבינין ואחר כך אמר:

– נדמה לי שלפני זה אמרת לי משהו אחר.

סבינין לא הבין אמנם, למה הוא מתכוון, ושתק, ואילו קוקושקין הוסיף:

– נו, זה היינו הך: תישן במנוחה.

הראיון נגמר.

 

פרק שלשה־עשר    🔗

בצהרים נקרא קצין האינבלידים מחדש לקוקושקין, והוא בישר לו בשמחה, כי הצאר מרוצה מאוד, שבין הקצינים של יחידת האינבלידים בארמונו נמצאים אנשים כה אמיצים ומוכנים להקרבה, והוא מעניק לו מדליה “בעד הצלת חיי אדם”. קוקושקין מסר לו במו ידיו את המדליה, וזה הלך להתפאר בה. אפשר היה לחשוב את הענין כגמור, אך הפודפולקובניק סבינין הרגיש, כי משהו עוד חסר בו, והוא ראה חובה לעצמו להוסיף את סוף הפסוק.

הוא היה כה מזועזע עד ששלושה ימים רצופים שכב חולה, וביום הרביעי קם, נסע לכנסית פטר הקדש, ערך תפילת־הודיה לפני תמונתו של הגואל, ולאחר שחזר לביתו בלב שקט, שלח לקרוא אליו את הקפיטן מילר.

– נו, תודה לאל, ניקולאי איבנוביץ', – אמר למילר, – הסערה שהיתה תלויה מעל לראשנו חלפה כבר עתה כליל, והצרה שלנו עם הזקיף עברה לגמרי. עתה, נדמה לי, יכולים אנו לנשום לרווחה. עבור כל זה אנו חייבים תודה, ללא כל ספק לחסדו של אלהים, ואחר כך לגנרל קוקושקין. יגידו עליו, כי הוא איש רע וקשה לב, אבל אני מלא תודה לרוחב לבו ומלא הוקרה לכושר המצאתו ולטקט שלו. הוא ניצל באמנות מפליאה את התפארותו של הרמאי האינבליד הזה, שלמען האמת צריך היה לזכותו בעד חוצפתו לא במדליה, אלא לפשוט ממש את עורו, אבל לא היתה דרך אחרת: בו צריך היה להשתמש למען הצלת רבים, וקוקושקין הסב את הענין בחכמה כזאת, שלשום איש לא נגרמה אי נעימות קטנה ביותר, – להיפך, הכל מרוצים ודעתם נוחה מאוד.

בינינו לבין עצמנו, נמסר לי על ידי איש מהימן, שגם קוקושקין עצמו מרוצה בי. הוא היה מרוצה, שלא נסעתי לשום מקום, אלא באתי ישר אליו ולא התווכחתי עם רמאי זה שקיבל את המדליה. בקיצור איש לא הפסיד והכל סודר בטקט כזה, וגם להבא אין מה לפחד, אבל חשבון קטן נשאר עוד לסדר. גם אנו חייבים לפעול בטקט לפי דוגמתו של קוקושקין ולסיים את הענין מצדנו כך, שנבטיח את עצמנו על כל צרה שלא תבוא. יש עוד אדם אחד שמצבו לא הוגדר עדיין. כוונתי לחייל פוסטניקוב. הוא נמצא עד כה בצינוק, ואותו כמובן מכרסם הספק, מה ייעשה בו. יש צורך לשים קץ גם לספקות המענים אותו.

– נכון, הגיע הזמן! – אישר מילר מלא שמחה.

– נו, מובן, ואתה תיטיב לסדר זאת מכל האחרים: תלך, בבקשה, מיד עכשו לקסרקטין, תאסוף את פלוגתך, תוציא את החייל פוסטניקוב מן הכלא ותעניש אותו בפני השורות הערוכות במאתים מלקות.

 

פרק ארבעה־עשר    🔗

מילר נבוך וניסה לשדל את סבינין, שעקב השמחה הכללית יחוס וימחל לחייל פוסטניקוב, שסבל בלאו הכי כה הרבה, כיון שחיכה בצינוק לגורלו; אבל סבינין התפרץ ואפילו לא נתן למילר להמשיך.

– לא, – נכנס לדבריו, – לדבר זה הנח: זה עתה דיברתי אליך על טקט, ואתה מתחיל מיד עם חוסר טקט! הנח!

סבינין שינה את קולו ליבש ורשמי והוסיף בקשיות:

– וכיון שבענין זה גם אתה בעצמך אינך בסדר גמור ואף אשם מאוד, מאחר שיש אצלך רוך לב, שאינו הולם איש צבא, וליקוי זה באפייך משפיע על המשמעת בקרב פיקודיך, אני מצוה לך להיות נוכח אישית בהוצאה לפועל של העונש ולדאוג שההלקאה תבוצע ברצינות וביד קשה ככל האפשר. לשם כך תואיל לצוות שבשוטים ילקו חיילים צעירים מבין אלה שהגיעו זה עתה מן הצבא, משום שהזקנים אצלנו נידבקו כבר כולם בליברליזם של הגברדיה: הם אינם מלקים חבר כפי שצריך, ורק מגרשים מעל גבו את הפשפשים. אני אבוא בעצמי, ואראה איך יבוא האשם על ענשו.

להתחמק בשרות מפקודות כלשהן של מפקד לא היה כמובן מקום, ונ. י. מילר בעל הלב הרך חייב היה למלא בדיקנות אחר הפקודה שניתנה לו על ידי מפקד הגדוד שלו.

הפלוגה היתה ערוכה בחצר הקסרקטין האיזמאילוביים, השוטים הובאו מהמלאי בכמות מספיקה, והחייל פוסטניקוב, שהובא מן הצינוק, “סודר” בהשתתפותם של החברים הצעירים שבאו מן הצבא. אנשים אלה שלא קולקלו על ידי הליברליזם של הגווארדיה העמידו עליו את סוף הפסוק, אשר נקבע עבורו במדה מלאה על ידי מפקד הגדוד שלו. אחר כך הורם פוסטניקוב, ועל אותו המעיל שבו ספג את המלקות הועבר מיד לבית החולים הגדודי.

 

פרק חמשה־עשר    🔗

לאחר שמפקד הגדוד סבינין קבל את ההודעה על הוצאת העונש לפועל, ביקר בכבודו ובעצמו בצורה אבהית אצל פוסטניקוב בבית החולים, ולשביעות רצונו נוכח לדעת במבט עין ראשון, כי פקודתו הוצאה לפועל במלואה. פוסטניקוב בעל הלב הרגיש והעצבני “סודר כראוי”. סבינין נשאר מרוצה וציוה לתת בשמו לפוסטניקוב, שבא על ענשו, פונט סוכר ורבע פונט תה, כדי שיוכל להמתיק את חייו כשיחזור לאיתנו. פוסטניקוב שכב על מטתו, שמע הוראה זו על התה וענה:

– מאוד מרוצה, הוד מעלתו, אני מודה בעד האהבה האבהית.

ובעצם גם הוא היה “מרוצה”, משום שבמשך שלשת ימי שבתו בצינוק, ציפה למשהו יותר גרוע, מאתים מלקות, באותו זמן, היו מעט מאוד לעומת הענשים שהוטלו על בני אדם לפי פסקי דין של בית המשפט הצבאי; ועונש כזה היה נופל גם בחלקו של פוסטניקוב, אלמלא חלו למזלו כל ההתפתחויות הנועזות והטקטיות שעליהן סופר לעיל.

אבל מספר כל המאורעות אינו מצטמצם לאלה שסופר עד כה.

 

פרק ששה־עשר    🔗

בחשאיות נפוצה הידיעה על מעשה־הגבורה של החייל פוסטניקוב בחוגים שונים, בבירה, אשר חיתה בתקופה זו של חוסר עתונות באוירה של רכילות בלי סוף. בשמועות, שעברו מפה לפה הלך לאיבוד שמו של הגבור האמתי – החייל פוסטניקוב – אולם העלילה עצמה גדלה וקיבלה אופי מענין מאוד ורומנטי.

אמרו, כאילו לכיוון הארמון שט מצד המבצר הפטרופאבלובי איזה שחיין בלתי־רגיל, שאחד הזקיפים שעמדו ליד הארמון ירה בו ופצע את השחיין, ואילו קצין אינבלידים שעבר אותה שעה קפץ למים והצילו, לפיכך קיבלו: הראשון – את הפרס שהיה ראוי לו, והשני – את העונש המתאים. שמועה בלתי ברורה על כך הגיעה גם לאכסניה, בה התגורר באותו זמן כומר זהיר ובלתי־אדיש ל“מאורעות חילוניים” שבחסדו הרב נודעה חיבה הימנו למשפחת סבינין האדוקה במוסקבה.

לכמר השנון נראה היה כבלתי ברור הסיפור על היריה. מי היה שחיין לילי זה? אם היה זה אסיר שברח, למה נענש הזקיף, שמילא את חובתו בשעה שירה בו, כשזה שחה דרך הנייבה מצד המבצר? ואם זה לא היה אסיר, אלא אדם סודי אחר, שצריך היה להצילו מרצונה של הנייבה, מנין יכול היה הזקיף לדעת על כך? ואז שוב לא יתכן שפני הדברים יהיו כאלה כפי שמרכלים בין הבריות. בעולם מתיחסים לדברים רבים בקלות־ראש והולכים רכיל. אבל האנשים החיים במנזרים ובאכסניות מתיחסים לכל ביחס רציני יותר ויודעים את האמת על מעשי יום יום.

 

פרק שבעה־עשר    🔗

באחד הימים, כשסבינין נזדמן אצל הכומר, כדי לקבל ממנו את ברכתו, החל בעל הבית המכובד משוחח אתו “דרך אגב על היריה”. סבינין סיפר לו את האמת כולה, שבה, כפי שידוע לנו, לא היה כל דמיון לדברים שסופרו “דרך אגב על היריה”.

הכומר שמע את הסיפור האמתי ושתק, רק הניע במחרוזתו הלבנה ולא הסיר את מבטו מן המספר וכאשר סבינין סיים, אמר הכומר בלחש:

– מכאן יש ללמוד, כי בדרך כלל לא הכל ולא בכל מקום התנהל בדרך האמת?

סבינין נבוך ואחר כך ענה כמתחמק, שלא הוא אלא הגנרל קוקושקין מסר על הנעשה.

הכמר העביר בשקט כמה פעמים את החרוזים דרך אצבעות הדונג שלו ואחר כך אמר:

– צריך להבחין, מהו השקר ומהי האמת הבלתי מלאה.

שוב מחרוזת, שוב שתיקה ולבסוף דברים בלחש:

– אמת לא מלאה אינה שקר.

– זה באמת כך, – אמר סבינין ביתר עוז. – אותי כמובן מעציב יותר מהכל, שהייתי צריך להעניש את החייל הזה, אשר, אם כי עבר על חובותיו…

מחרוזת ודברים בלחש:

– על חובות השרות אסור לעולם לעבור.

– נכון, אבל הוא עשה זאת מתוך כוונות טובות, בגלל רגש רחמים ונוסף על כך, אחרי מאבק קשה ותוך סיכון עצמי; הוא הבין כי בהצילו את חייו של אדם שני, הוא מאבד את עצמו… זהו רגש נשגב וקדוש!

– הקדוש ידוע לאלהים, ואילו עונש גופני לעם הארץ אינו מזיק ואינו סותר לא את מנהגי העמים ולא את רוח כתבי הקדש. קל יותר לסבול שוט על גבי הגוף הגס, מאשר סבל קל בנשמה. על ידי כך לא סבל הצדק במאומה.

– אבל הוא גם לא קיבל את הפרס בעד הצלת חיי אדם.

– הצלת אדם בסכנה אינה זכות אלא חובה. מי שיכול היה להציל ולא הציל – צפוי לעונש מן השמים, ומי שהציל, מילא את חובתו.

הפסקה, מחרוזת ודברי־לחש:

– יתכן שמוטב לו לחייל לסבול בעד מעשה הגבורה שלו השפלה ופצעים, מאשר להתפאר באות־הצטינות. אבל מה שחשוב מהכל הוא, שיש לשמור על הזהירות בענין כולו, ומהיום והלאה לא להזכיר לאדם בשום פנים על מה שדובר.

כנראה, שגם הכומר היה מרוצה.

 

פרק שמונה־עשר    🔗

אילו הייתי מחונן בעוז רוחם של בחירי השמים המאושרים אשר הודות לאמונתם הגדולה ניתן להם לחדור אל סודות ההשגחה העליונה, יתכן שהייתי מעיז לומר, כי כפי הנראה אלהים בעצמו מרוצה מהתנהגותה של נשמת פוסטניקוב מלאת הכניעה, שנוצרה על ידו. אבל אמונתי דלה; היא אינה נותנת לשכלי לראות כה גבוה: אני נמצא בלתי רגלי על הארץ. אני חושב על אותם בני־תמותה האוהבים את הטוב רק בגלל הטוב שבו ואינם מצפים לשום פרס עבורו בשום מקום. אנשים פשוטים ותמימים אלה חייבים להיות, לדעתי, מרוצים בזינוק קדוש זה של האהבה ובסבלו הקדוש של הגיבור, אשר השלים עם גורלו בסיפורי האמתי והבלתי בדוי.

(1887)

תרגם י. אמודאי¹