זכורני איך שרצנו ביער, הכדורים שקשקו, הענפים נקטפו ונשברו על ידם. ואנחנו נדחקנו בין השיחים. היריות באו זו אחר זו, ובירכתי היער נראו בגדים אדומים. איסודורוב, חייל צעיר מן הגדוד הראשון, גחן פתאום אפים ארצה וילטוש אלי את עיניו המפיקות פחד, מפיו פרץ זרם דם, את כל זה אנוכי זוכר היטב. אף זאת לא שכחתי, כי בירכתי היער, בין השיחים הסבוכים ראיתי… אותו. הוא היה תורכי, איש חזק ובריא. ואני רצתי לקראתו, אף כי הייתי חלש ודל. פתאום נשמע קול נפץ, ונדמה לי, כי גוף גדול מאד טס באויר – ותצילנה שתי אזני – “הוא ירה בי” – עלה רעיון במוחי. הוא נלחץ אל הסבך להמלט, אך הוא, כנראה, לא ידע נפשו ממבוכה ופחד – ונאחז בסבך הקוצים. במכה אחת הפלתי את הרובה מידו, ואחרי כן – תקעתי בו את חניתי ובו ברגע נשמעה זעקת שבר. אחר רצתי הלאה. חיילינו קראו “עורה”, כשלו ונפלו וירו בחצים, זכורני, כי גם אני בצאתי מן היער יריתי פעמים אחדות. פתאם נשמע עוד הפעם: “עורה!” והקול כגלגל הרעם; אנחנו הסתערנו ונרץ קדימה, אך לא כולנו רצנו, כי אני נשארתי במקומי. נדהמתי פתאום. מה משונה הדבר! עוד יותר מוזר הדבר בעיני, כי הכל מסביב לי גז ויעלם. כל אלה הקולות והרעש והיריות נדמה מאומה לא שמעתי, ורק דבר כחול נגלה לעיני – זה היה, כנראה, הרקיע, ואחר נעלם אף הוא.

מעודי לא הייתי שרוי במצב משונה כזה. הנה שוכב אני, כמדומני, על בטני ורואה לפני רק שטח אדמה קטן, עשבים מעטים, נמלה זוחלת על גבעול עשב דק וראשה למטה, זבל של אשתקד – וזהו כל עולמי. רואה אני את כל אלה רק בעין אחת, כי על השניה מאפיל דבר קשה, כנראה, רגב אדמה, שראשי נשען עליו קשה עלי לשכב ככה; אומר אני לקום, אך איני יכול, וגם להניע אבר איני יכול, במצב זה עוברת העת ואני מקשיב רק לנסירת החרגול, זמזום הדבורה. לאחרונה אני חוגר שארית כוחי, מוציא את ידי הימנית מתחתי, ובהשעני בשתי ידי על הארץ אני מתאמץ לקום על ברכי. דקירה חזקה ומהירה כברק פולחת את כל גופי מן הברכים עד הלב והראש, ושוב אני נופל. עוד הפעם ערפל בעיני, ראשי סחרחר והכל נעלם מנגדי.

הקיצותי. מדוע אני רואה את הכוכבים נוצצים באור בהיר כזה בשמי התכלת העמוקים? האומנם אינני באוהל? ולמה זה יצאתי ממנו? מנסה אני להניע איבר – ואני מרגיש כאב אנוש ברגלי.

אכן, נפצעתי בקרב. היש סכנה בפצעי אם לא? אני ממשש בידי במקום הכאב והנה שתי רגלי, גם הימנית וגם השמאלית, מכוסות דם קרוש ונוקשה. בנגעי בהן בידי, יגדל הכאב מאוד. הכאב דומה לכאב שנים: מתמיד הוא וצובט עד הנפש… אזני תצילנה וראשי כבד.

מנסה אני לקום ולשבת, אך הדבר קשה לי מאד, כי רגלי שבורות. פעמים אחדות אני בא לידי יאוש, אך סוף־סוף עולה בידי לשבת. ואולם דמעות פורצות ויורדות מתוך עיני מגדול הכאב.

לעיני נגלה רקיע של תכלת כהה, ומבטי נעוץ בכוכב גדול אחד, הנוצץ בין חבריו הקטנים. מסביב אפלה נוראה, ודבר אחד גבוה וחלול נצב נגדי כמו נד. אלה הם השיחים – ולכן לא מצאוני. חש אני, כי שערות ראשי מזדעזעות. ובכל זאת לא אבין כיצד נפלתי בין השיחים בשעה שירו בי ופצעוני על פני האדמה? אין זאת, כי זחלתי הנה, בהיותי כבר פצוע ולא ידעתי נפשי מגודל הכאב. נפלא הדבר, כי רק עתה איני יכול להניע אבר, ואז באתי הלום ואפול אל תוך השיחים. מי יודע, אולי רק פצע אחד היה לי אז, והכדור השני פגע בי פה.

הכוכב הגדול הלך והחויר, והכוכבים הקטנים נעלמו. הירח נראה על חוג השמים. “מה טוב עתה בבית!” הרהרתי… צלילים משונים הגיעו לאזני, קול אנחה חודרת ויורדת אל הנפש. כן זה הוא קול איש נאנח ונאנק. האומנם איש פצוע כמוני שוכב על ידי? גם הוא נעזב ונשכח כמוני וכדור פגע ברגליו או בבטנו. אך לא! האנחות כה קרובות אלי, וסמוך לי כמדומני, אין איש… אהה, אל אלהים! הלא זה הוא אני גופי, והקול קולי… האנחות חרישיות ומלאות יגון עמוק. האם כאבי כה גדול? אמנם כן הוא. אולם המהומה בראשי משתיקה את כאבי. טוב כי אשכב ואישן. הה, מי יתן גם לי שנת… אך האקום עוד? אחת היא לי. כאשר שכבתי האיר הירח באור בהיר את המקום סביבי ואני רואה מין דבר גדול ושחור שוכב סרוח במרחק חמשה צעדים ממני. קוי הירח נופלים עליו. מזהירים הכפתורים או כלי הזין שעליו. ודאי חלל או פצוע. מה לי ולו, הבה אשכב.

אך לא! לא יתכן הדבר. חיילינו לא הלכו מזה; הם פה, הן גרש גרשו את התורכים ונשארו על העמדה הזאת. ומדוע, איפוא, אין קול דברים נשמע ואין קול רעש המדורות הבוערות? אין זאת, כי מרוב רפיוני איני שומע מאומה, אך הם ודאי פה. צעקות פרא צרודות מתפרצות מתוך גרוני הנחר:

– הושיעו, הצילו!

ואין קול ואין עונה. קולי הרם נישא לרוח הלילה בכל הסביבה. ומסביב לי דומיה איומה, רק הצרצרים ישמיעו את זמירתם בצרמם את אזני, הירח נשקף אלי בפניו העגולים המפיקים עצב.

לו היה שכני זה פצוע היה מתעורר לקריאתי. הוא חלל. הלנו הוא אם לצרינו? אך האם לא אחת היא… והנה התנומה אוחזת את שמורות עיני.

שוכב אני בעינים עצומות ולבי ער. אין בי רצון לפקוח את עיני. כי מבעד לשמורות עיני חודר אלי אור השמש; אם אפקח את עיני יעוור אותן האור. כמדומני, אתמול פצעוני; עבר יום, חלף לילה. יעבור עוד יום, ואני אמות, טוב כי אשכב בלי נוע. ינוח הגוף דומם, מה טוב היה להפסיק את עבודת המוח, אך אין עצה ותחבולה, הזכרונות מתרוצצים בקרבי ודוחקים זה את זה… לא יעברו ימים רבים, וחיש קל יבוא הקץ. העתונים יודיעו בשתים שלש שורות, כי “אבדותינו גדולות”: פצועים כך וכך; נהרג החייל המתנדב איבנוב. לא, גם את שם משפחתי לא יודיעו; אך יכתבו סתם: נהרג אחד. חייל אחד – כלב קטן אחד… תמונה בהירה מתרקמת בדמיוני. הדבר היה זה כבר. כל חיי עד עתה אני רואה כעבר רחוק מאד. הלכתי פעם ברחוב; קהל אנשים חסם את דרכי. ההמון עמד להתבונן בדומיה אל דבר לבן, מתבוסס בדם וצועק בקול מעורר רחמים. זה היה כלב קטן ויפה. מרכבה עברה עליו. הוא נטה למות כמוני היום. שוער אחד בא ונדחק בין ההמון, תפש את הכלב בצוארו וישאהו משם. ההמון הלך ונמוג.

הישאני מן המקום הזה איש? לא, אשכב לי ואגוע! והחיים מה טובים הם… באותו היום שקרה האסון את הכלב, עוד זרח לי שמש האושר… הלכתי, ולבי היה מלא שמחה, – שמחה של אושר. אל נא תענוני, זכרונותי! הרפו ממני!… האושר שחלף אינו אלא צער… ישארו נא העיניים, אך אל נא יענוני הזכרונות. הוי, הגעגועים אל העבר הטוב! גורמים אתם לי כאב הרבה יותר מפצעי האנושים.

הנה חם לי מאד, והשמש לוהטת. פוקח אני את עיני ורואה את השיחים, את הטחב. והנה גם שכני, כן, זה הוא תורכי חלל. מה גדול החלל. הכרתי, זה הוא…

לפני שוכב איש סרוח מטוען חנית. מדוע המתיו? הוא מתגולל פה בלי כל רוח חיים, מתבוסס בדמו. ולמה זה הביאהו גורלו הלום? מי הוא? אולי גם הוא כמוני יש לו אם זקנה. ימים רבים תשב על יד אהלה, תיבב ועיניה תכלינה מצפות: מדוע אחרו פעמי בנה החביב לבוא, הה, בנה העובד והמכלכל שיבתה.

ואני?.. לו היתה נפשי תחת נפשו! מה מאושר הוא: אינו שומע מאומה, אינו מרגיש לא כאב הפצעים, לא צמאון ולא געגועים על החיים שאבדו לו. החנית באה עמוק אל לבו. הנה על מדיו חור גדול ושחור מסביב לנקב של דם. ואני אני עשיתי זאת. לא בצדיה, לא בזדון. לא חפצתי במות איש בשעה שהלכתי לקרב. הרעיון, כי יהיה עלי להמית בני אדם, היה רחוק מלבי. שויתי לנגדי רק את עצמי, כי אציב את חזי מטרה לחצי האויב. הלכתי וגם מסרתי את נפשי…

והפלח המצרי – הוא תמים ונקי מפשע. עד שהושיבוהו באניה והוליכוהו לקושטא, לא שמע ולא ידע מאומה על דבר השאיפות המדיניות של עם ועם. פקדו עליו ללכת – וילך. לולא הלך, כי אז היה מוכה. ואולי היו שולחים בו גם חץ־מות. דרכו היתה קשה וארוכה מאד. אנחנו השתערנו, והוא הגן על חייו, ואולם בראותו, כי אנשים קשים ואכזרים אנו, אמיצי לב, אשר לא יפחדו מפני רובהו, ואנו יוצאים לקראתו והולכים קדימה בלי מורך ופחד – נבהל מאד ולא ידע נפשו. וכאשר עלה בדעתו לסגת אחור ולעזוב את מקומו, קפץ פתאם איש קטן־קומה – שהענק הזה יכול היה להמיתו באגרופו – ותקע את חניתו בלבו.

במה חייב זה את ראשו? ומה פשעי גם אני, בהמיתי אותו?

מדוע זה יענני הצמא כל כך. הה, הצמאון! מי בעל נסיון והבין את פשר המלה הזאת? הוי, לו בא איש הנה!

הוי, אלי, הלא בנאד הגדול ודאי יש מים! אך איך אקרב אליו? במכאובים רבים יעלה לי הדבר הזה. ואולם יהיה מה שיהיה, קרוב אקרב אליו.

הבה אזחל, רגלי מדולדלות, ידי הרפות אין בהן כוח להניע את גופי הכבד. עד החלל מרחק שש אמות, אך גם לו יהי השטח הזה כמהלך עשרות מלים, ובכל זאת זחול אזחל; גרוני יבש ונחר ובוער כמו באש. הן אגוע בלי מים.

והנה אני זוחל: רגלי נגפות ונאחזות, וכל תנועה קלה גורמת לי כאב נורא. אני צווח ונאנק, מתיפח וזוחל; סוף־סוף הגעתי אליו. הנה הנאד המלא מים.

קרבני, אתה תצילני!… החילותי להתיר את הנאד, בהשעני על מרפקי. ופתאום אבד לי שווי המשקל ואפול אפים אל חזה מצילי. ריח רע, ריח פגר, כבר עלה ממנו.

רויתי את צמאוני, המים היו חמים, אך טובים ורבים. חיה אחיה עוד ימים אחדים. זוכר אני, בספר מדעי כתוב, כי שבוע ימים יכול אדם לחיות בלי מזון, אם רק יש לו לשתות. ומעשה באדם אחד שרצה לאבד עצמו ועינה את נפשו ברעב; ואותו בן אדם חי ימים רבים בלי מזון, כי שתה מים.

אך מה בכך? מה בצע לי כי אחיה עוד ימים חמשה־ששה? צבאותינו הלכו מזה והבולגרים נמלטו. דרך לעבור אין. בין כך ובין כך. – הולך אני למות. ורק במקום גסיסה של שלושת ימים תמשך גסיסתי שבוע תמים. אולי טוב להחיש קצי? ליד שכני מונח רובהו – רובה אנגלי טוב. אשלח את ידי – וכהרף עין – חסל! גם כדורים רבים מתגוללים פה: הוא לא הספיק להוציא את כולם.

מה לעשות. האקרב את קצי – אם אחכה עוד?.. למה? לישועה או למות? האחכה עד שיבואו התורכים ויפשיטו את עורי מעל רגלי הפצועות? הן טוב לי, כי אמות מיתה קלה…

אך לא, אסור להתיאש; אאבק עם המות עד הרגע האחרון, עד תום כוחותי. הן אם ימצאוני – יצילוני. מי יודע, אולי לא נשברו עצמות רגלי, ואז ארפא ואזכה לראות עוד את מולדתי, את אמי, את מאשה…

אלי, לא יוודע להם כל אשר עבר עלי. יאמרו בלבם, כי נהרגתי בבת אחת. מה יהיה, אם יוודע להם, כי התעניתי יומים, שלושה – ארבעה ימים!….

ראשי סחרחר; המסע אל שכני דכאני מאד. מה רע ריחו! ומה השחירו פניו. מה יהיה עליו מחר או מחרתים, שעה זו אני שוכב עדיין פה, רק משום שאין בי כוח לסור מזה. אנוח מעט ושוב אזחל אל מקומי הראשון. אך גם משם יפוח הרוח ונשא אלי את ריחו הרע.

אני שוכב אין אונים, השמש צורבת את פני ואת ידי. אין לי במה להאפיל פני. לו מיהר הלילה לבוא; כמדומה, כי זהו ליל שני. רעיונותי מתבלבלים ואני נרדם.

ישנתי שעה ארוכה, כי בהקיצי כבר היה לילה. הכל כשהיה; פצעי כואבים שכני סרוח, ענק בלי תנועה.

איני יכול להסיח דעתי ממנו. האומנם עזבתי את כל היקר והחביב לי והלכתי לנוד מהלך אלפי מילים. הציקני הרעב, אכלני החום ביום והקור בלילה, – והנה הגעתי עד הלום לשכב ולהתענות במכאובי, והכל – כדי לקפח חייו של אדם אומלל זה! ובאמת, מה עשיתי, מלבד הרצח הזה.

רצח? רוצח!.. ומי הרוצח?.. אני!..

בשעה שהבעתי את חפצי ללכת למלחמה, לא הניאוני אמי ומאשה ארוסתי, אך בכה בכו על צוארי, ואולם כמוכה סנוורים הייתי ולא ראיתי את הדמעות האלו. לא ידעתי את הרעה הגדולה, אשר אני עושה לנפשות הקרובות אלי.

אך מה אועיל, אם אזכור את שגיאותי? הן את הנעשה אין להשיב.

ומה מוזר היה היחס של מכירי אלי ואל מעשי! “חסר דעה! שם את נפשו בכפו ואינו יודע למה!” איך יכלו להוציא מפיהם דברים אלו? במה הם מביעים את האהבה למולדת? הלא גם בעיניהם הייתי כגבור, ובכל זאת נתנוני ל“משוגע”.

והנה נוסע אני קישינובה: על שכמי עמוסים תרמיל ושאר מכשירי המלחמה. הולך אני יחדיו עם עוד אלפים, שאולי רק מעטים מהם ישאו את נפשם למלחמה כמוני בחפץ לב; והשאר היו נשארים בביתם, לו נתנו להם רשות, ובכל זאת הם הולכים כמונו “המתנדבים”, עוברים אלפי מילים ונלחמים כמונו. ואולי עוד יותר ממנו. ממלאים הם את חובתם, אף כי לו נתנו להם רשות, היו עוזבים מיד את שדה הקטל לשוב הביתה.

נשבה רוח בקר חריפה, התנועעו הדשאים וציפור נים לא נים פרחה. הכוכבים דעכו. תכלת השמים נהפכה כעין האפר וכיסתה עננים קלים בדמות נוצות. ואד חזק עלה מן הארץ. בא היום השלישי של… לא ידעתי אכנהו… של חיי… של גסיסתי…

השלישי… וכמה ימים עוד נשארו לי?

ברי לי, כי לא הרבה, תש כוחי מאוד, כמדומני, כי קשה יהיה לי להתרחק מן החלל. עד מהרה אשוה לו ולא נהיה למשא איש על רעהו.

הבה אשתה מים! שלוש פעמים ביום אשתה: בוקר, צהרים וערב.

“שכני, מה בסופך? נורא אתה גם עכשו”.

כן, מראהו היה נורא עד מאד… שערותיו התחילו נושרות, עורו השחרחר החויר והוריק. פניו הנפוחים נשחתו, עד כי העור מאחורי עיניו התפקע. ושם רמשו תולעים, רגליו בצקו בנעלים וכל גופו נהפך ויהי לערמת בשר. ומה תעשה בו השמש היום? לשכב סמוך לו אי אפשר. עלי להתרחק מעט מעליו ויהי מה. אך היעלה הדבר בידי? יש בי כוח להרים יד, לפתוח את הנאד ולשתות מים, אך האם אוכל להניע את גוי הכבד? ובכל זאת אנסה לזוז מעט הצדה.

כל הבוקר עבר עלי בנדידה קשה זו. הכאב אנוש מאד, אך מה לי ולכאב, רגשות אדם בריא כבר קהו בי. כמעט שהכאב חדל להציקני.

בבקר זה עלה בידי להתרחק מעט מן החלל מהלך שש אמות, ושוב אני שוכב במקומי הראשון. אולם לא ארכו רגעי תענוגי על האויר הזך. הרוח נשב אל עבר פני ויבא בכנפיו את הריח המשחית של רקב וצחנה עד כדי הקאה. קיבתי הריקה מצטמקת וגורמת לי יסורים; קרבי נהפכים בי, והאויר המלא צחנה שוטף על פני. יאוש נורא תקפני, עיני זולגות דמעות. כולי מדוכא ומטורף, שכבתי כמתעלף.

ופתאם… האומנם יכזב לי דמיוני הנבוך? כן, קול דברים עולה באזני ודהרת סוסים. כמעט שהרימותי קול צעקה, אך התאפקתי. ומה יהיה, אם אלה הם תורכים? הלא הם יוסיפו על יסורי. הן תסמרנה שערות איש, בקראו בעתונים על דבר אכזריות התורכים. הם יפשיטו את עורי מעלי ויצלו את רגלי הפצועות… האומנם טוב למסור את חיי בידיהם מאשר למות פה?.. ואילו הם משלנו? הה, שיחים ארורים! למה סכותם בעדי? איני רואה בעד סבכי השיחים מאומה; רק במקום אחד כאילו אשנב פתוח ובעדו נגלה לעיני המרחק, כמדומני, שם עובר הנחל, אשר שתינו ממנו לפני הקרב. הנה נשקף אלי הגשר הנטוי על פני הנחל. עוד מעט והאנשים יעברו עליו. הקול נדם. חוש השמע שלי נפגם. הה, אלי! אם משלנו הם… ארים את קולי, הוא יגיע אליהם גם מעבר לנחל. ומדוע זה הם בוששים לבוא? קוצר רוחי יענני; איני מרגיש עתה בריח החלל, אף כי הצחנה לא חדלה.

ופתאום נראו על המעברה הקוזקים! בגדים כחולים, מכנסים אדומים, כידונים. גדוד של חמשים איש. לפניהם רכב, על סוס אביר פקיד צבא בעל זקן שחור. אך עבר הגדוד את הנחל, והוא הפך את פניו אל חייליו וקרא:

– “חושו, הלאה!”

– "עמודו – עמודו! בשם אלהים! הושיעו, הצילו, אחים! – קראתי מנהמת לבי. אך דהרת הסוסים האבירים המגמאים ארץ, שקשוק החרבות בהשלפן ושאון הקוזקים בהריעם – השתיקו את קולי החלש והצרוד.

חה, ארור יומי! באין אונים אני נופל אפים ארצה בקול בכי. ובנפלי הפכתי את הנאד וממנו נשפכו המים, תקות חיי האחרונה. בנאד נשארו מעט מים. רק כחצי הכוס והשאר נבלע באדמה היבשה והצמאה.

האוכל עתה להחיות בזכרוני ולתאר את חרדת נפשי אחרי האסון הנורא הזה? שכבתי בלי נוע, ועיני סגורות למחצה. הרוח נשבה עלי חליפות, רגע השיבה את נפשי ורגע שמה לי מחנק בהביאה לאפי ריח באשה וצחנה. מראה שכני הפך היום לזוועה. פעם, בפקחי את עיני להביט אליו, נבהלתי מאד. פניו נשחתו כליל. בשרו כלה מעצמותיו. בת־צחוק נבזה, אימה ניצחת נשקפת אלי מעצמותיו ששופו. שלד זה לבוש המדים עם הכפתורים הנוצצים הטיל אימה עלי.

– “זו היא המלחמה והנה צלמה!” – אמרתי בלבי.

והחמה לוהטת וצורבת כבתחלה. ידי ופני כבר נכוו. את שארית המים שתיתי, מציתי, והצמא עינה אותי עד מוות. הה, מדוע לא הרימותי קול גדול, בהיות הקוזקים כה קרובים אלי? ועתה מי יודע, כמה עוד אשכב ככה לשאת ולסבול יסורי מוות ומצרי שאול?

אמי, אמי היקרה והאומללה! תתלשי את שערך המלבין, תכי את ראשך בקיר, תקללי את יום לדתך אותי, תקללי את כל העולם, שהמציא את המלחמה לאסון האדם ולרעתו!

אך את ומאשה אולי לא תשמעו על אודות ענותי הנוראה. שלום לך, אמי החביבה! שלום לך, מאשה תמתי, אהובתי! הוי, מה קשה, מה מר לי! דבר־מה ילחץ לבבי, יעיק על נפשי…

נזכר אני שוב בכלבלב הלבן!.. השוער לא חמל עליו, נפץ ראשו אל הכתל וישליכהו אל בור השופכים והאשפה. והאומלל פרפר בין החיים והמוות כל אותו היום. ואנוכי אומלל מן הכלב, כי מתענה אני זה שלושה ימים תמימים. מחר – היום הרביעי, אחרי כן – החמשי, הששי…

מות, איכה? מהר בוא אלי, קחני!

אך המוות אינו בא ואינו לוקח אותי. ושוכב אני ומתענה תחת קרני השמש הלוהטות, ואין לי מים להשיב את נפשי העייפה, אין לי אף לגימה אחת לשטוף את גרוני הניחר. והנה הגוף המת לנגד עיני, הוא כבר נתבקע ורבבות תולעים זוחלות מתוכו. מה תשרוצנה התולעים! לאחר שייאכל כולו ויוותרו ממנו רק העצמות והבגדים – אז יבוא יומי וגם אני אהיה כמוהו.

עובר היום, חולף הלילה, והכל כשהיה. האיר הבוקר – יום רביעי, והכל כשהיה… פתאם נשמע רשרוש בין השיחים, דומה לקול מלחשים: “תמות, תמות, תמות!” והשיחים כאילו עונים בלחש: “לא תראה, לא תראה, לא תראה!”

– הן פה לא תראם – נשמע קול רם סמוך אלי.

מבין השיחים מביטות אלי עיניו הכחולות והטובות של יקובלב, שר העשרה.

אני מזדעזע ומתעודד.

– המעדרים! – קורא האיש – הנה עוד שנים… שלנו ושלהם.

– למה לכם מעדרים, אל נא תקברוני, עודני חי! – רוצה אני לקרא אך קולי רפה מאד.

– אי שמים! הלא חי חי הוא, אדוננו איבנוב! חיילים, סורו הלום, אדוננו חי! מהרו קראו לרופא!

כעבור רגע יצקו אל תוך פי מים, יין ועוד מה שהוא, ואחרי כן נעלם הכל מעיני.

נשוא אני באלונקה המתנועעת בקצב, נדנוד זה מטיל עלי נמנום. רגע אני מתעורר ורגע אני שוקע בתנומה. פצעי שחובשו אינם כואבים, רגש נעים ועליז ממלא את נפשי…

עמודו, הורידו, הרימו את המטה! – כה מפקד הממונה על הפצועים, פטר איבנוביץ', פקיד גבה קומה דל בשר – איש טוב לב מאד.

אני מפנה את ראשי כל פעם אל צדו ורואה את ראשו, זקנו השחור והארוך.

ארבעה חיילים גבוהים וחזקים נושאים את מיטתי.

– מה לך, חביבי?

פטר איבנוביץ', גוחן עלי.

– פטר איבנוביץ', מה אמר הרופא? האחיה עוד, אם אמות מהרה?

– אלהים עמך, איבנוב, לא תמות! הלא כל עצמותיך שלמות, אשריך וטוב לך! לא העצמות ולא הגידים. וכיצד חיית זה שלושה ימים וחצי? אכלת?

– לא כלום.

– השתית?

– ליד התורכי מצאתי נאד מים. פטר איבנוביץ', איני יכול לדבר, אחר אספר…

– כן, חביבי, אלהים עמך! נומה.

עוד הפעם תרדמה, שכחה.

תרגם. מ. בן־אליעזר