פרישוין מיכאל (־1862) סופר רוסי נודע, ביצירותיו מתבלט הוא בתיאורי הטבע הנאמנים ובבקיאותו המדעית בכל הנוגע לאורחות בעלי־החיים. לחוש הסתכלותו הבוחן נוספה גם הראייה האמנותית. גורקי הכיר בכשרונו של פרישוין ולאחד מספריו כתב מבוא מיוחד על דרכו בספרות. המהפכה, וליתר דיוק, המשטר החדש, שהועלה בעקבותיה, מסמן גבול מובהק בהתפתחות יצירתו, ה“הסתגלות” עלתה לו אמנם בערכים אמנותיים ניכרים. בסיפוריו מוקיע פרישוין את חיי ה“חברה הגבוהה” בת תקופתו.
בסיפור שלפנינו מגולל פרישוין בצורה מקורית למדי פרשה אחת מחיי התענוגות וההוללות של בני האצילים, כפי שהם נראים בעיני בני השבטים הפרימיטיביים שאינם מבינים לדרכי “הנאורים” אך יודעים להשתמש בהן לטובתן.
בעברנו בעיר ראינו ארמונות רבים מוקפים רכס הרים. דומה היה, כי בתוך ארמונות אלה מסתתרים בעלי אחוזות, שנמלטו מפחד האכרים. בגנו של אחד מהם שמעתי קול קרקור צפרדעים אמיתיות, מאלה המצויות אצלנו, השתוממתי, עד שנוכחתי לדעת, כי הצפרדעים הובאו לכאן מרוסיה ממש, בידי בעליו האציל. אולם עד מהרה התרחקו ונעלמו הארמונות, הכרמים, ומטעי הטבע שמחוץ לעיר ולעינינו התנשא יער ארנים מהמצויים במיוחד בהרים. לא היה זה אותו היער שבצפון שלנו, אשר באביב מציצות בו להקות צפורים, יער שעומק לו ומשעול המוביל ישר אל שר היער. יער הררי פרוץ הוא: מלפנים אבני סלע, מאחור, מבין הגזעים האפורים, מכחיל הים אולם לעומת זאת, כל אורן הצומח כאן, מצטין ביופי המיוחד לו, וכל עץ בודד – תאוה לעינים. ואף זה נאה, שלפרקים תנשב לפתע מאי־שם רוח הרים, כאילו היתה זו להקת צפורים גדולה, שחלפה ביעף, בקול רחש כנפים עד ששוב תשתרר דומיה מסביב.
עוד הדממה שורה ובן לויתי שאלני פתאם:
– אם מוצאך מפטרבורג, איזו דרגה היתה לך, צבאית או אזרחית?
– לא כל בני פטרבורג נולדים עם דרגות, – הסברתי לבן לויתי ושאלתיו למוצאו ולשמו.
– קוראים לי עוסמן, מספר ראשון, – השיב הוא.
– איזה מספר?
– נו, כן, בודאי, מספר. יש מורה דרך עוסמן מספר שנים, ואני, מספר אחד, עוסמן הזקן.
– מורה דרך?! שמעתי, שמורי־דרך חייבים להיות צעירים, יפים, כדי לחזר אחרי צעירות נכבדות?
– נו, כן, בודאי, לחזר!..
– וגם להשאירן ככלי ריק!..
– נו, בודאי, להשאירן כלי ריק!..
– או, עוסמן, הרי אין זה נאה…
– אדרבה, זה נאה מאד, מאד. מה רע יש בזה שתתרי עני מחזר אחרי גברת עשיר? הגברת עשיר, הגברת שמח. ואם אדון מחזר אחרי גברת, או גברת אחרי אדון? אז, לא רע, וגם זה לא רע.
יער הארנים הלך ונתעבה, סביב לעצים רבים התפתלו כמו נחשים שריגי הטפסנים. דבר שכזה ראיתי רק בימי ילדותי בתמונות. ובצדי הדרך בשטח הפתוח צמחו פרחי כרכום. הכל היה חדש בעיני, מלא ענין. אולם כל אלה לא היה בכחם כדי להפסיקני מלהרהר בשאלות, דהיינו: על שום מה מרבים לשיר על אהבת אדון לבת שבט פראי, ולגנות אהבת גבירה לתתרי מסכן? ומה נתאר לעצמנו שכאן, בין הרים אלה, פותחת אחת מהחוטאות היפות במשחק האהבה לראשונה?
אותה שעה הרהר גם עוסמן בחוטאת היפה.
– הנה – הצביע על הסלע שמעל לאשד אוצ’ן־פו, – הנה גברת אחד קפץ מסלע זה. היה אתה עוסמן מספר שנים. שלשה לילות היה עוסמן עם הגברת בהרים. כאשר הגברת קפץ, אמר עוסמן: “למקום שקפצת, אקפוץ גם אני”. וקפץ.
הרי שירה היא! בקשתי מעוסמן להמתין כמחצית השעה על יד האשד. מראה המפל היפה הצמיח אברה לדמיוני אל אשדות המים העצומים שבצפון, שכחתי את עוסמן, את מורי־הדרך ואת החוטאת היפה. אולם עוסמן לא חדל מלהגות בחוטאת ואמר פתאם:
– גם אני חזרתי הרבה מאד אחרי גברת.
– נו, כן, כמובן, אחרי גברת. היו לי בסך הכל שלשים ושבע גברת!
מופתע התבוננתי בישיש הצנוע והחביב, הלבוש בלויים תתריים.
– וכל הגברת שלי היו צעיר: הכי קשיש בת עשרים וחמש, הכי צעיר – שבע עשרה. באו אלי ואני הראיתי להן את אַי־פטרי, יאלה, הייתי אתן במערות, ראינו את מבצר מנגובקלה – קצ’י קאלן ועוד דברים הרבה; אהבתי אותן הרבה, והן אהב אותי הרבה.
– אם כן היה זה, כפי הנראה, מסע סיור, הרי זו היא אהבה שונה לגמרי.
– נו, כן, בודאי, זו היא אהבה אחרת לגמרי. כמו אבא הייתי להן, הצלתי אותן ממות, אילולא אני, היה כולם מת מרוח חזק. הנה ככה מחזר הייתי!..
עברנו על ידי כרכומים צהובים. עוסמן קטף אחד מהם.
– כלום זה פרח הוא, מה יש בו? אנחנו נסענו, היו הרבה פרחים ולא נעצרנו, לא הסתכלנו. אבל גברת לא יעבור סתם על פני הפרח. הוא מאד אוהב פרחים ועל כן הולך לאט לאט. אחת קוטף פרחים, שניה אוסף – יושב וקושר, שלישית מפגר הרבה מאחורינו, רביעית כועסת, חמישית רוצה לאכול, שישית עומד על הר ושר שירים, שביעית כותב בעפרון, שמינית בצבעים, תשיעית בדיו, עשירית רוצה לישון והראש כואב.
עוסמן מנה את כל הצעירות שלו, את מעשיהן של כל השלשים ושבע בשעה שהוא מובילן בין ההרים.
– כאשר חם, הגברת הולך פה ושם, קוטף פרחים, אבד ארנק, התקדם מעט וצועק: “עוסמן, ארנקי אבד!” צריך לחפש. והשניה כבר צועק: “עוסמן, סודרי אבד!” בימים חמים מהלך הגברת כמו הכבשות ואני אתן כמו רועה. אעלה אל ההר הגדול, מחצצר, והן מתכנס אלי. רוצות הוא להתרחץ, שוב עולה אני על ההר הגדול, מביט אל הדרך, אולי בא מי שהוא. אראה אדם מתקרב, מחצצר והגברת מתלבש או טובל כל הגוף במים ושוחה. תמיד הגברת אוכל אתי יחד, התרגלו אלי ומאד אהב אותי, ואני אהבתי אותן… וכי למה זה רע לאהוב גברת?
– אבל, עוסמן, לא באהבה כזו המדובר!
– נו, כן, כמובן לא בשכזו. כאב הייתי להן, לימדתי, בהרים הולכים לאט, לא עומדים והוא לא שמעו בקולי, הלך מהר לכל הכיוונים ועיף. מאוחר בערב הגענו ליאלה, ושם שומע אני רוח.
עוסמן קטף עלה כרכום, נשא עיניו אל איזור השלגים הזעוף של יאלה. הנה גם אדם, גם כבשה ואפילו סוס, כמוהם כעלה זה – רוח כזה יש ביאלה! שומע אני רוח מאושת ואומר: “הנה, גברת, מערה, מהר כנס למערה”. נכנס כולן לשמה ומחכה לעגלה עם אוכל. אבל הרוח שיבר את העגלה, לא באה. רוח שכזו מסתלקת במהרה, הכל שכך, ואנו יצאנו ליאלה. והנה שם כפור גדול, אדמה לבן. היה קר לגברת, הדלקתי מדורה. אולם הן הולכות למות, בין כה וכה: רעב היו, מן הבקר לא בא אכל אל פיהן. אומר אני לעצמי: “אם הגברת מת, גם עוסמן מת”. השארתי את כל הגברת אצל המדורה, קוששתי להן הרבה עצים והלכתי. הולך, הכפור חורק מתחת לרגלים, חושך, מפחד שמא אפול לתוך נקיק הרים, למערה עמוקה, וכל הזמן חושב אני לעצמי: “גברת, גברת, מה עושה עכשיו, הגברת?” פתאם ראיתי, עמוק למטה – אור, הלכתי אל האור, הרגל מעדה ונידרדרתי למטה. פוקח עינים: שוכב אני אצל מדורה, וסביבי צ’בנים יושבים, אילים רובצים וכלבים. קניתי מאת הצ’בנים איל אחד, העמסתיו על הכתף וחושב אני: “גברת, גברת, העוד חי הגברת שלי?” עליתי בהר עם האיל, מביט, – איפה האש – אין רואים בשום מקום, כבתה המדורה. קורא – אין עונה, מחצצר – אין שומע: מתו הגברת שלי!.. הולך בכיוון ההוא. השמים בהירים, הירח עלה, רואה אני על הכפור העקבות שלי. מתקרב – אין אש! המדורה כבתה, הגברת שוכבות קבוצות קבוצות, כאן שתים, שם שלש, מי את מי אהב עם זו, – מת. התחלתי בוכה ואמרתי בקול רם: – גברת, גברת, מת הגברת שלי! – אך קראתי והנה מתנועע הוא, משמע חי.. – קום, אומר אני, נא קום, גברת, הבאתי איל, לאכול, לאכול! – הן קם, שמח: – לאכול, אומר, עוסמן הביא לאכול. ומה, שואל, נאכל… איפה האיל? – הנה האיל!
– חי הוא! כזה אי אפשר לאכול.
– אני צוחק ומוציא סכין, הן פחד. אני שוחט – הן בוכה. מטגן – בוכה פחות. נותן לאכול – אוכל. אכל, שבע, ישן היטב לחום המדורה, הקיץ עליז, שר שירים, וזה הכל. גם אני חיזרתי אחרי גברת, אהבתי אותן, הוא אהב אותי… זה לא רע…
– הרי זו אהבה אחרת, עוסמן…
– עבור אהבה כזו לא משלמים הרבה. אבל יש אהבה טובה: תתרי עני מקבל הרבה כסף, בונה בית מלון, קונה סוסים טובים, הנה כמו העוסמן מספר שנים.
– הרי הלז התרסק, קפץ מהסלע אחרי הגברת.
– לא, הוא חי, והגברת חי. אני הוא שהבאתי את עוסמן אל הגברת. באה גברת מאד משעמם לה. הבאתי לה רזמרין ואומר: – אל תשתעמם גברת, אצלנו תפוחים טובים.
– אין אני נזקקת לתפוחים שלך. – הבאתי לה דובדבנים, – לא רוצה דובדבנים; – מה רוצה, מה דרוש לך? – את אשר אני צריך, אין לך עוסמן. – חשבתי, חשבתי, מה דרוש לגברת והבאתי לה אגס מתוק מאד, גדול מאד.
– לא צריכה אני אגס שלך, מה שאני צריכה, אין לך – זקן אתה.
– נקשתי באגס במצח: הנה מה שדרוש לגברת. עכשיו מצאתי!
הבאתי אליה את עוסמן הצעיר והיפה והיא אהב אותו.
– עוסמן, – אמרתי לו בהחלטיות, – אין זו אהבתך אתה, זוהי אהבה שונה לחלוטין.
– אהבה אחרת היא זו: עוסמן הצעיר קבל הרבה כסף. ואצל הגברת נתמעט הכסף. הלכה להרים וקפץ. ראה עוסמן: לא רחוק, גברת תלוי על עץ, אמר: מקום שאת קפצת – אקפוץ אני", קפץ על העץ והוריד הגברת. אבל לא היה כסף לגברת, והוא הצליף בה בשוטו.
– הגברת בתתרי?
– לא, התתרי הכה הגברת.
– זה רע מאד!..
– נו, כן, בודאי, לגברת רע ולתתרי המסכן טוב מאד: עכשיו הוא ראש וראשון לכל מורי הדרך, יש לו הרבה גברת, בית מלון, סוסים טובים, שעון זהב. הרבה רווח היה לתתרי העני.
לא היה עוד ברשותי די זמן כדי לשכנע את עוסמן, שאכן אהבתו הוא שונה לגמרי. מעל לראשנו ניתלו גושיה המושלגים של יאלה, אשר שם כמעט וגועו עוסמן והתיירות שלו.
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.