רוח קרה איושה באפלה והנהר סאן וגעש. מאחורי סוללת המסילה המה הים. בחשכה לא נראו הגלים ואף לא המלמלה המבהיקה של גלי הגאות בדכיים, ורק נשמע כיצד משהו תופח, בהפיצו ברוח שפעת־קצף ורטיבות מלוחה, אחר כך, בקול המולה ושכשוך משתפך הוא, אין אונים, לרגלי הסוללה. עדי רגע שוככים ההמולה והשכשוך ונעלמים בתוך המאפליה, השלך הס, הכל נדם וכהרף עין מתחדש ועולה לתוך שחור הלילה קול־הים בזעפו. חוטי הטלגרף שממעל השמיעו קול יבבה מתכתי, המרעיד את הלב בחדקוליותו הנוגה, ומבלי שירפה אף לרגע קט, נישא קול חד שלא כשאר קולות הלילה הסוער והים הרוגש. גם מעמודי הטלגרף עצמם עלתה המולה חד גונית קצובה, מסתורית.

אל חצר הבית הקטן, סמוך לסוללה, יצא אדם לבוש בגדים תחתונים ויחף – הוא בעל הבית, סוחר קמעוני. רגע קט ריצד בחדר ועל גבי הגדר סילון אור דק וארוך שכבה מיד עם הישמע קול נקישת הדלת בהיסגרה.

ברגע הראשון לצאתו מן האור לא יכול שבלאייב להבחין דבר בתוך החשכה. נשתהה קמעה במקומו ומשהסכינו עיניו לאפלה, החל מבחין בגוש האפל של הסוללה, המתנשאה מעבר לגדר החצר. אז הקיף את ביתו, בדק את בריח השער, את מנעול החנות והתיר מהשרשרת את הכלבה, שהחלה מיבבת ומקפצת עליו בעליצות.

– שנת יבול, אביב מבורך… או־חו־חו, יסלח לי אלוהים… השעה שתים, מן הסתם. מתכווץ ומרעיד מצינת הלילה, פיהק לרווחה והצטלב על פיו.

מכיוון הנהר הביא נחשול הרוח העז קול הדומה לצווחת אדם.

שבלאייב הטה את אזניו: הרוח איושה כמו קודם, הנהר געש; למטה השתברו גלי ים וחוטי הטלגרף יבבו נוגות.

– רק נדמה לי, מזג אויר שכזה.

ומבהיק בלבניו, יחידי בתוך העלטה, שם פעמיו אל הדלת.

לעת ההפוגה הקלה, לעת נרגעה גאות הים והגלים שבו הימה, נשמע שנית ברורות:

– אובד אני… אנשים טובים, הושיעו אובד אני…

כמו מאכלת פלחה הקריאה את לבו.

– משמע, בכל זאת – אדם: אפשר טובע ואפשר גנבים, רוצחים.

זינק אל ביתו והחל מתלבש בחפזון.

– אמא, אמא, מהרי, שלחי את וניטקה למשטרה! – אדם טובע בנהר. ואפשר שודדים, רוצחים.

– אה? מה? מדוע אינך ישן? – קראה האשה, כשהיא מתרוממת במיטתה ומתאמצת לפקוח את עיניה הרדומות.

– העירי את וניטקה, אמרתי.

שבלאייב הוציא מתחת למיטה מוט ברזל עבה וחמק מהבית. אותה שעה חלפה על פני החצר כרכרה מאחרת. שבלאייב עצר את הרכב.

– עמוד, השמעת, שם בנהר טובע אדם, צריך להחיש לו עזרה…

הלה הצליף בסוסו ונעלם. שבלאייב טיפס על הסוללה ורץ על גבי האדנים, – כושל ונאחז כפעם בפעם במסלות הברזל. לרגע תשתרר דממה מסביב, אחרי כן תגיח רוח מהנהר ושוב ישמע באפלה קול אדם הקורא לעזרה:

– מת אני… רחימאים… מאמץ אחרון… כוחותי אזלו…

– ליד הצומת נראתה מתוך האפלה דמותו הדוממת של השומר.

שבלאייב מיהר אליו.

– למה אתה עומד כאן, האינך שומע – בן אדם טובע.

– אכן שומע אני, זה כבר שעתים שהוא מצווח, אבל מה אפשר לעשות.

ולמה לא הודעת לתחנת ההצלה? הריהי כאן, ממש על ידך.

– איזו תחנה? אני אינני יודע… אסור לעזוב את המשמר…

שבלאייב מיהר אל התחנה, והחל מתדפק בחזקה.

– קומה, סבא, הב סירה ונצא להציל בן אדם.

הזקן שמאחורי הדלת גונח, טורד, מגשש בידיו ובשום פנים אינו מוצא באפלה את האנקולי; לבסוף מצאו ופתח לדלת.

– מה נחוץ? אנשים?

– תן סירה, מוכרחים לנסוע.

– אהה?… אינני שומע.

– הי, חרש זקן! תן סירה, אומרים לך, הזדרז ונרד, בן אדם טובע.

נעלב הזקן.

– איזה שד הביאו לכאן!… דוקא במזג אויר שכזה התחשק לו לטבוע. לאן ארד? אדם זקן אני, איני מסוגל, בין כה וכה ילך לאבדון, וכי אינך שומע כיצד גועש הנהר, והחשכה… לו חכינו עד אור הבוקר, נו, יהי כך, אנסה לצלצל, – שמא ישמע מי מהמתנדבים. או, ישו אדוננו ואמא קדושה!…

הזקן יצא החוצה, כשהוא מרעיד מקור וגונח, ניגש אל העמוד והחל מושך בחבל הפעמון ובתוך הלילה האפל נישאה ברוח מעל לשכונה, מעל לקריה הנמה, מצילת אזעקה תכופה ובהולה. אלא שמן הנמנע היה לצפות, שיגיעו אל אזני אחד הישנים: השעה היתה שתים אחר חצות, שעת השנה העמוקה.

אפשר, מחמת קולה המחריד של המצילה, ואפשר שהאיש נחלש או טבע, כי כך וכך, לא נשמע עוד מהנהר דבר זולת קול משב הרוח ושכשוך הגלים.

– אם כן, אסע לבדי, – קרא שבלאייב בהתרגשות – הן אי אפשר להפקיר נפש נוצרית.

– ירד אל חוף הנהר, התיר סירה, תפש למשוטים והחל חותר. כהרף עין נסחבה הסירה בזרם; נגוזו מיתארי החוף המטושטשים ודמות התחנה הקודרת. מסביב חושך וצלמות ושחור פני המים מרצד עמומות בצד דפנות הסירה. מערבלי מים נישאים כמשפכים, עברו מתחת לסירה בקול בעבוע מבשר רעות, הטוה לכל הצדדים זוממים להורידה לתוך המצולה. הנהר שנתמלא מי אביב, רגש, כאחוז טרוף בינות החופים הסוגרים עליו.

זמן מה עוד הוסיף הזקן למשוך בחבל פעמון האזעקה, אחר כך חזר וקשרו אל העמוד, נשתהה קמעה, הקשיב לקול שאון הרוח והמים, התגרד בגבו, פיהק, הצטלב ופנה למלונתו:

– או־חו־חו. אל רחום וחנון, תשמור האם הקדושה עלינו החוטאים. השמעתם, לך וחפשו בליל סער ואפל שכזה. לא יכול להמתין עד הבוקר. איפה תמצאוהו עכשיו? נו, נניח שכבר טבע. וגם ההוא יטבע… או־חו־חו… אל רחום וחנון! כעבור דקה נשמע במלונתו קול נחרתו הקצובה של הישיש.

 

ב.    🔗

על החוף לא נמצאה שום נפש חיה. ובאמצע הנהר, בשחור האפלה נאבק שבאלייב בגלים הזדונים. הוא היה בודד לגמרי, מנותק מהעולם כולו. אל אן יחתור? לא קול, לא שמץ אור אין כל סימן, רק האפלה, רק היא בלבד תלוה את הסירה מלמעלה, מלמטה, מכל העברים ואין שומעים אלא את הגלים הסואנים המכים בחפזון בדפנותיה. הפשיר הקרח בנהר, אך עדיין היו חולפים פה ושם קרעיו וכפעם בפעם הבהיקו בחושך מיתאריהם האפלים של קרחונים ובו ברגע היו נסחפים עם הזרם ונעלמים במעבה החשכה. קרע כזה, משרק יגע בסירה, מיד תרד זו תהומה. איש מן החוף לא יחוש לעזרה ואף אם יזעק – יאחר את המועד.

“האוכל עוד לשוב לביתי” – חושב שבלאייב – הנה את האיש לא אציל ובעצמי ארד תהומה. אם אפנה אל החוף, יש לי תקוה להנצל."

אולם היכן הוא החוף? אנה ומהיכן בא הזרם? לאי עבר לפנות? החשכה משבשת כל דבר. הכל מיטשטש בה; אין צד ימין ואין צד שמאל, מסביב רק חושך וצלמות ואין רואים דבר. שבלאייב הבין שהנה מיטלטל הוא בתוך האפלה, כל הזמן במקום אחד וכי הזרם נושאו במהירות אל הים, ושם מוות ודאי.

לא חשב עוד על האיש אשר למענו ירד למים ומתוך ניחושים בלבד חתר במשוטים. רק כדי להחלץ איך שהוא מהמערבולת…

פתאום נשמע באפלה קול מעל לנהר:

– אנשים טובים, הצילו!…

בכל כוחותיו לחץ שבלאייב על המשוטים. מעתה דרך הצלתו האחת – קריאה זו: שם החוף. כיוון את הסירה לצד, שממנו בא הקול, והחל חותר. ידיו העלו בועות־אויר, כותנתו הרטובה דבקה אל עורו, רקותיו הלמו מהתאמצות פיסית יתרה, ואילו הסירה היתה כיצוקה עופרת, אין להבחין בה – אם מתקדמת היא, ולו גם כמלוא הנימה, אל החוף או רק נסחפת בזרם מטה מטה. ונדמה לו, לשבלאייב, שכבר לילה תמים נאבק הוא במאמץ על אנושי ועדיין באות הקריאות לעזרה ממרחק רב כקודם לכן. אל מנוח, אף לא רגע קט, פן יסחפהו הזרם המתגעש.

וכבר החל מתיאש.

“אל־אלהים, האומנם לא אצא עוד מזה!”

והנה, דוקא בשעה שלא פילל עוד, שמע קול מדברים באפלה.

“רבים הם, – חושב שבלאייב בנפשו – רק אקרב, יסתערו על הסירה ויהפכוהו”.

עצר בסירה וקרא:

– רבים אתם שם?

– שנים: אני ו…כלב.

שוב תפש שבלאייב למשוטים, אחר־כך נטל בידו חבל שהכינו במיוחד והשליכו למקום שם נראתה דמות כהה. מן הסתם נאחז בו מי שהוא, שכן החבל נמתח. שבלאייב התחיל למשכו אליו, אלא שלפתע רפה החבל, החליק לתוך המים והסירה נסחפה בזרם למטה. ומהאפלה עלה קול:

– קפאתי, הידים אינן נשמעות לי, אינני מסוגל להחזיק בחבל.

שוב תפש שבלאייב למשוטים, התקרב קמעה, השליך את החבל שנית, החבל נפל על גבי גוש קרח ונתפש באחד מזיזיו. היטה שבלאייב את גופו לפנים והריהו רואה כמו מבעד לערפל – בתוך האפלה, על גבי הקרח, עומד אדם, מרטיט מקור, שיניו נוקשות זו לזו, גופו נוטף מים ובזרועותיו כלבלב.

נטל שבלאייב את הכלבלב, אחר כך משך את האיש לתוך הסירה, הדף את עצמו מהקרחון, הזרם נשאו, ערבלו, קרעי הקרח נעלמו ושוב אין סביבו דבר, זולת האפלה ופני המים השחורים המרצדים והחולפים על פניו בחפזה. איש מהם לא ידע, אנה הם שטים, איה החוף ומהו כיוון הזרם. שאון בלתי פוסק, קצוב ומאיים, גובר ויורד לסירוגין, נשמע עתה ברור יותר ויותר. היה זה הים. כמו קודם לכן נראו גושי קרח חולפים משני צדי הסירה ומיד נמוגים בתוך החשכה. בדרכו לכאן חתר שבלאייב אחרי הקול ואילו עתה לא שמע דבר זולת סאון הזרם. עודו חותר במשוטים, ומנחש את הדרך בה ישוט, ראה לפתע אור זעיר נדלק כמו כוכב. משמע, כרכרה קרבה אל החוף, ואפשר מצאו לנחוץ להדליק פנס. שבלאייב היטה את הסירה אל עבר האור והוסיף לחתור. קמעה קמעה עלה האור וגדל וכל הזמן התרחק הוא ימינה: משמע, הסירה נסחפת עם הזרם.

עתה השתחרר שבלאייב כליל מפחדו שתקפהו לפני כן. הסיכוי ל“אות־כסף בעד מעשה הצלת אדם”, תשבחות, התפעלות בפני מעשה גבורתו, וכל אשר עתיד להאמר עליו בעיר, שמשו בראשו בערבוביה משונה עם רגשי חמלה כלפי אדם מרעיד זה, ששיניו נוקשות ובלוייו קולחים מים, ועם רישומי הלילה האפל, המית הרוח, געישת הנהר ושאון הגאות של הים ודכיו מרחוק.

– כיצד נקלעת לענין ביש זה?

– אני – עלה קול צרוד מהאפלה – סבור הייתי, שכאן אצלכם פרשת־הנהרות. הולך אני, איפוא, לאורך החוף, אין רואים לא סירה ולא רפסודה. הקרח מתפרק מתחת לרגלים. הכלבלב רץ לפני, סביב חושך, צלמוות, אינך רואה דבר ואינך יודע – קרח זה היכן הוא, אם על הקרקע ואם על המים ופתאם נפלתי וטבלתי עד מעבר לראשי בתוך מים. הריני נאבק, נאחז בקרח והלה מתפורר בין אצבעותי, שכן רק פתותיו בלבד נערמו על החוף. נאחזתי בזיז, עליתי מהמים והנה הוא מתנדנד ומתרחק מהחוף. נבהלתי, הנה, חושב אני, אסחף שנית לתוך המים ולא אצא עוד, כי פריך הוא הקרח שעל החוף, כל אברי קופאים, רואה אני – כי הנה אטבע. – שוב נאחזתי איך שהוא בזיז עבה ואך בקושי יצאתי. וגם הכלב קפץ למעלה. התנדנד הקרחון הארור, המים שוטפים אותו מלמעלה, ניתק מהחוף ושט לו בזרם ישר אל הים. אבדתי, חושב אנכי… אלא שהקרחון נתפש, התנדנד ונעצר, התחלתי, איפוא, לצעוק, צעקתי, צעקתי, גרוני ניחר; איש אינו בא לעזרה ומסביב צלמוות, אין רואים דבר. חלפה שעה ועוד שעה. אם אשאר על גבי הקרח, חושב אני, לא יארכו חיי אפילו עד עלות הסהר… ואם אקפוץ למים, אצלול מיד כמו מפתח. והנה שכבתי על גבי הקרח. תחילה היה קר, ואחר כך, התחלתי לנמנם. הנה הקיץ הקץ, אלא שלכלבלב לא היה, מן הסתם, כל חשק להתפגר: מקפץ, מילל, מלקק בלשונו את פני, או מתחיל ליבב, עד שהלב נחרד, אינו נותן מנוח. קמתי על רגלי, נטלתי את הכלבלב בזרועותי והחילותי מצעק מחדש. וכל פעם שתש כוחי, ניחר גרוני, ואני משתתק ואחר מכן מתחיל אני בצעקתי מחדש. בפעם האחרונה חשבתי ככה: נו, אצעק עוד מעט, לא יושיטו עזרה – ארד לתוך המים.

שבלאייב הסיר מעצמו את הגלימה והשליכה לאלמוני.

– הריני מודה לך, כל קרבי רועדים.

– מהיכן אתה בא?

זה שבאפלה החריש, אחר כך שוב נשמע הקול הצרוד:

– לא מכאן אנכי.

שעה קלה לא נשמעה אלא הלמות המשוטים הקצובה על פני המים.

– פועל שכיר, או כיצד אתה?

– לא־א, לרוב פועל־חרושת הייתי.

שוב נשתתקו.

– היה היה סוס רכיבה וסיים דהירתו, היה פועל והשתחק כליל. עכשיו, שב אנכי אל כפר מולדתי, הרופאים אומרים, מחצית קרבי רקובה, אלא שמכזבים המה… שם יש לי אשה, זה ארבע שנים שחיים אנו מפורדים זה מזו.

– על שום מה, וכי לא טובה האשה?

– אשה כמו כל אשה. ברה, כמובן, תמירה. אשה כמו זו, חביבי, לחפש בנרות, אמיצת לב ועליזה, מוטב לא ליפול לתוך פיה, מתק שפתים שכזה. נו, ומה יפה היא! האיש עם הכלב, אשר נסחף, מן הסתם, בשטף הזכרונות, הפליט, לפתע דברי נבול והוסיף בציניות:

– אכן, אחא, נקבה היא זו!

חרה הדבר לשבלאייב, שירא שמים היה.

– ואתה חדל לך לנבל את פיך בחשכה ועל המים.

שוב השתתקו. רק נשמע כיצד הלמו המשוטים במים ורוח חלפה מעל לנהר.

– ארבע שנים לא התראינו – פתח האלמוני שנית – אבוא ואומר בגלוי: די לך, פיוקלה, התעלסת כאוות נפשך ודי, מה יש… עכשיו היא חיה שם עם שטיגר, – הוסיף ונשתתק.

אצל חרטום הסירה התגעשו והקציפו הגלים וכשתי פעמים פגעו בה קרעי קרח סמויים מן העין.

– במשך שתי שנים רצופות בקשתיה להנשא לי, בחורה ממולחת היתה: אנשא לך, היתה אומרת, רק בתנאי שלא תסבא ולא תרביץ, ועוד, היתה אומרת, אינני רוצה בחיי עוני. נו, התחתנו, איפוא, אולם מה הם החיים בכפר: דלות, זוהמה. עזבתי את בית אבי והלכתי לגור בבית חרושת. השתכרתי יפה – שנים, שנים ומחצה רובלים ליום. חיים עליזים חיינו עם פיוקלה, היו זמנים! היא, יפה ועליזה אורחים, מוסיקה, א־אח!..

– נו, ועד שנדרדרתם, – הפטיר שבלאייב באירוניה, שכן החל חש שאינו מחבב עוד משום מה את בן שיחו.

– חיים אלה ארכו שנה אחת בלבד – המשיך הלה מבלי להשגיח בנעימת לעגו של שבלאייב, – אחר כך, היו פיטורים בין פועלי המפעל, סימו הזמנה גדולה ושילחו את הפועלים המיותרים. פוטרתי גם אני ונשארנו עם פיוקלה בלי פרנסה. אף פרוטה לא נשארה עמנו. שהרי, כך הוא – בבית חרושת: כל כמה שתשתכר, אם הרבה ואם המעט, הכל ילך, משמע, כאלה הם החיים שם. פניתי בכה ובכה, אין עבודה, הכל מלא וגדוש. אכן מר היה! את מלבושינו מכרנו בעבור אוכל, לפנים מתגנדר הייתי, בלבושי, והנה בלה הכל, ממש יחפן: פיוקלה לבשה קרועים, לפנים היתה ברה והנה נצטמקה, הפכה כחושה, צהובה, ומרת־לב. את כל מלבושינו נתנו בעבור אוכל. ואז נפלה בינינו הקטטה.

“איזה בעל אתה, היתה אומרת, שאינך מסוגל לפרנס אשה. מה צורך יש לי בך, אני, היתה אומרת, תמיד אמצא לי את הגבר”. הרבצתי בה וברוב כעסי שתיתי לשכרה. נתקבלנו לעבודה בבית חרושת לסיגריות, אלא שגם שם לא הארכנו ימים, אך בא החורף רבו מבקשי עבודה, הורידו את השכר, וגם בלאו הכי פקע כוח הסבל, רעבים למחצה, התגוררנו במרתף. פנינו למשרד, בקשנו הוספה, אז גרשונו לחלוטין: רבים כמוכם, אומרים הם, משוטטים כאן עכשיו, והם יעבדו גם בפחות מזה. וכך חלפו שש שנים רצופות: מצאת עבודה, נתקבלת למפעל כל שהוא, מצבך שופר הרי רכשת לך מלבושים וקמעה קמעה חזרת לחיות כבן אדם, גם תה וגם כוסית יי"ש במסבאה, ומשחולפים חמשה ששה חדשים, שוב הנך מוצא את עצמך מחוסר עבודה, אם מחמת פיטורים, כתוצאה מצמצום הייצור, או משום אי הבנה בינך ובין הממונה עליך. נו, שוב הכל חוזר חלילה, מלבושיך נמכרים בעבור אוכל, כאותה המעשיה בבן פר הלבן… אחד שכמותנו, כיון שנדחק אל פי התהום: אך דחיפה קלה והתדרדר. לך וטפס מחדש.

– ואתה כפי הנראה, את כל אשר לך במסבאה השארת למען יוקל לך, והיית ליחפן.

– אשתי עזבה אותי – המשיך האלמוני מבלי להשגיח בלגלוג שבדברי שבלאייב. – עזבה. “אני, אמרה, עודני צעירה ורוצה לחיות להנאתי ואתה הסתלק לך לכל שישאך לבך. אז הרבצתי בה כדבעי, שתי שינים הוצאתי לה, שיסעתי אוזן ושברתי לה צלע. ובסופו של הדבר, הריהי חיה היא עכשיו עם שטיגר. התמכרתי לשכרות: כל אשר היה לי נתתי ביי”ש. חודש תמים הייתי ערום ויחף. בקרבת המקום היתה נגריה, שם הייתי ישן על גבי השבבים. אחר כך נקלעתי לפיטר¹, רבות ראיתי שם.

– וגם טעם בית כלא טעמת, מן הסתם? תן את הגלימה…

– הכל עבר עלי. נו, נתיגעתי כבר. אפילו לסבוא חדלתי. רק אגמע ומיד – פולט חזרה. אינני יכול עוד, לא קולט. עתה שב אני לביתי אל הכפר, סמוך לו ישנו מכרה, ושם במכרה חיה לה האשה עם שטיגר… אומר לה: “די לך פיוקלה, חדלי מזה, התעלסת ומספיק. נתחיל לעבוד, האב יעזור, שוב נעמוד על רגלינו”.

אלא שהדקירות בצלע אינן פוסקות; בבית החולים אמרו, מחצית קרבי רקובה, כביכול. בדאים. אילו רק זאת; בל אפול בידי המשטרה. כך, בעצם, אין נגדי כל דבר מיוחד, נו, אלא שלפי התעודות, חייב אני ללכת למריאופול ואילו אני – לכפר. הלב נצבט. אינני יכול עוד, כלומר אפילו אגוע, אבל את פיוקלה מוכרח אני לראות, לומר לה, חסל, אין רוגז, ואחר כך העירה, ארשם במשטרה ונתחיל לחיות עם האשה כמו בימים הראשונים. שהרי משולל זכויות אני.

בין רגע עצר שבלאייב את המשוטים באויר.

– כיצד אמרת; משולל זכויות?

– נטול תעודת זהות.

שבלאייב החל חובט בחזקה במשוטים על פני המים והסירה זנקה לפנים.

אותן הסכנות, שאיימו עליו מכל צד בתוך החשכה, נראו עתה, חסרי טעם וחסרי הגיון, וכאילו עשה משגה חמור, עשה את אשר אסור היה עליו לעשותו.

חש עיפות. אך בקושי הדפו זרועותיו את המשוטים לאחור, מתניו כאבו. בראשו התרוצצו ללא סדר מראות מחנותו, ביתו, דלתותיו העבות, מנעולים, תריסים מוגפים היטב, וכן תחושה של דריכות וזהירות, אשר פקדוהו בלילות עת שחרד על רכושו, רכוש בעל בעמיו.

הכלבלב קפץ מזרועות בעליו אל תחתית הסירה והשמיע קול יבבה. הלה התכופף ולקחו שוב בזרועותיו.

– שקט, שד, אתה מנדנד את הסירה… הנה אמרח לך במשוט.

לפני חרטומה של הסירה מסתמן, במטושטש החוף. נראו דמויות כהות של בני אדם, כרכרת־קפיצים וסוס. הפנס שבחזית הכרכרה שילח סילון אור דק על פני שחור המים והתרסס בתוך הגלים המתגעשים.

מן הים הגיע קול שאון גלי הגאות.

הסירה נתקעה בתוך החול הרך. נהג הכרכרה ושני שוטרים התקרבו אליה.

מבלי להחפז קיפל שבלאייב את המשוטים ועלה אל החוף. אחריו עלה גם האלמוני.

בקול צרוד החל מודה על הצלתו, אחר כך עשה תנועה כאומר להסתלק מהמקום.

– חכה – קרא שבלאייב בהניחו את ידו על שכמו; ואחר מכן, בפנותו אל השוטרים, הפטיר:

– אסרוהו, בן בלי שם הוא, אין לו תעודה.

תירגם א. סלמן