– אדוני הרחום, הואיל נא ושעה לאיש אומלל ורעב. זה שלושה ימים לא בא אכל אל פי… אין לי פרוטה ללינה… נשבע אני בשם אלהים. שמונה שנים עבדתי כמורה כפרי ואיבדתי את משרתי בגלל תככי המועצה המחוזית, נפלתי קרבן למלשינות. והנה זה לי שנה תמימה, שאני מתהלך בלי משרה.

המורשה המושבע סקבורצוב הסתכל במעילו הכחול, מלא החורים, של המבקש, בעיניו הדלוחות השיכורות, בכתמים האדומים על לחייו, ונדמה היה לו, שראה כבר לפני כן את האדם הזה.

– עכשו מציעים לי משרה במחוז קאלוגה. – הפטיר המבקש, – אבל אין לי כסף, כדי לנסוע לשם. עזור לי, רחם עלי. בושה היא לבקש, אבל… הנסיבות מכריחות אותי.

סקבורצוב התבונן בערדלים, שאחד מהם היה עמוק, ואילו השני שטוח, ופתאם נזכר.

– שמע נא, שלשום, נדמה לי, פגשתיך ברחוב הגנים – אמר, – אבל אז לא אמרת לי, שמורה כפרי אתה, אלא סטודנט מגורש. זוכר אתה?

– לא… לא, לא יתכן, – גמגם המבקש במבוכה. – אני מורה כפרי; ואם רצונך בכך, יכול אני להראות תעודות.

– אתה משקר. קראת לעצמך סטודנט, ואף סיפרת לי למה גרשו אותך. זוכר אתה?

פני סקבורצוב אדמו ובארשת של בחילה על פניו פנה מלבוש־הסחובות.

– זוהי שפלות, אדוני היקר, – קרא בכעס. – זוהי רמאות. אני אביא אותך למשטרה, ייקחך השד. אתה עני, רעב, אבל אין זה נותן לך זכות לשקר בחוצפה כזאת ובלי מצפון.

לבוש־הסחבות נטל את ידית הדלת, וכולו נבוך, כגנב שנתפס בקלקלתו, התבונן סביבו בפרוזדור.

– אני… איני משקר… – גמגם. – אני יכול להראות תעודות.

– מי יאמין לך? – המשיך סקבורצוב להתרגז. – לנצל את אהדת הצבור למורים כפריים וסטודנטים – הרי זוהי שפלות, נבלה, זה מכוער ומרגיז.

סקבורצוב יצא מכליו וללא רחמים גידף את המבקש. על ידי השקר הפתאומי שלו עורר בו לבוש הקרעים גועל ובחילה, פגע בדבר שהוא, סקבורצוב, כה אהב והעריך בתוך עצמו: הטוב, הלב הרגיש, השתתפות בסבלם של אנשים אומללים; על ידי השקר שלו, על ידי התנקשותו ברגש הרחמים חילל טיפוס זה את הנדבה, אשר הוא אהב להגישה לעניים בלב טהור. לבוש־הקרעים החל להתנצל מחדש. נשבע באלהים, אבל אחר כך נשתתק, ומבויש הניע בראשו.

– אדוני, – אמר, בהניחו את ידו על לבו. – אכן, שקרתי. איני סטודנט, ולא מורה כפרי. כל זה בדותה. עבדתי במקהלה הרוסית ומכאן גרשו אותי בגלל שכרות; אך מה עלי לעשות? חי אלהים, אי אפשר מבלי לשקר. כשאני אומר את האמת, איש אינו רוצה לעזור לי. עם האמת תגווע ברעב ותקפא מקור בלי מקום לינה. דעתך נכונה, אני מבין, אבל… מה עלי לעשות?

– מה לעשות? אתה שואל, מה עליך לעשות? –קרא סקבורצוב וקרב אליו. – תעבוד, הנה מה עליך לעשות. לעבוד צריך.

– לעבוד… אני בעצמי מבין זאת, אבל היכן למצוא עבודה?

– תתביש לך. אתה צעיר, בריא, חזק ותמיד תמצא עבודה, ובלבד שיהיה לך חשק לכך. אבל הרי אתה עצל, מפונק, שיכור. ריח וודקה נודף ממך כמו מבית מרזח, אתה אכול שקר ושחיתות עד עצמותיך, והנך מסוגל רק לבקש נדבות ולשקר. אם תואיל פעם אי־פעם להשפיל את עצמך עד כדי לעבוד, צריך שיתנו לך משרד, מקהלה רוסית, קוביות, שלא תצטרך לעשות מאומה, רק לקבל כסף. וכי לא נאה לך להתעסק בעבודה גופנית? הרי לא תלך לעבוד כשוער או לבית חרושת. הרי יש לך טירוניות תמיד.

– כך אתה סבור. אלי בשמים… אמר הקבצן וחיוך מר עלה על פניו. – היכן עלי למצוא עבודה גופנית? להיות מוכר בחנות – מאוחר מדי, כי במסחר יש צורך להתחיל מגיל הילדות, כשוער איש לא ייקחני, כי אלי אסור לפנות בלשון אתה… ולבית חרושת לא יקבלוני, צריך לדעת מלאכה, ואני איני יודע מאומה.

– חרפה. תמיד תמצא תירוץ. כלום לא נאה לך לחטוב עצים?

– איני מסרב, אבל כעת גם חוטבי עצים מנוסים יושבים בלי לחם.

– הנה, כל הבטלנים סבורים כך. כשמציעים לכם, אתם מסרבים. לא היית רוצה לחטוב אצלי עצים?

– טוב. נראה, מצוין… נראה.

סקבורצוב הזדרז, וכשהוא משפשף בידיו תוך רגש ששון לאיד, קרא לעוזרת מהמטבח.

– הנה, אולגה, – פנה אליה, תובילי את האדון הזה למחסן, שיחטוב את העצים.

לבוש־הבלויים הניע בכתפיו, כאילו לא הבין את המתרחש, ומתוך היסוס הלך אחרי העוזרת. לפי הילוכו היה ברור, שהוא הסכים ללכת לחטוב עצים לא משום שהיה רעב ורצה להרויח, אלא פשוט מתוך אהבה עצמית ובושה על שנתפס בדבריו. נראה, שהוא היה תשוש משתיית וודקה, לא היה בקו הבריאות ולא הרגיש נטיה קלה ביותר לעבודה.

סקבורצוב מיהר לחדר־האוכל. שם, מבעד החלונות שפנו לחצר, נראה היה מחסן העצים וכל המתרחש בחצר. בעמדו ליד החלון, ראה סקבורצוב, כיצד העוזרת ולבוש הקרעים יצאו דרך הכניסה האחורית לחצר וצעדו על פני השלג העכור למחסן. אולגה הסתכלה בכעס על מלווה, ובהיעזרה בזרועותיה פתחה את דלת המחסן והלמה בדלת ברוגז.

“כנראה שהפרענו לאשה לשתות את הקפה, – עלה בדעתו של סקבורצוב. – איזה יצור רע”.

אחר כך ראה, כיצד המורה והסטודנט המדומה ישב על אחד מגזירי העץ. וכשהוא משעין את לחייו האדומות על אגרופיו, שקע בהרהורים. האשה זרקה לרגליו גרזן, ירקה בכעס, וכפי שאפשר היה לדון לפי תנועות שפתיה, החלה בגידופים. לבוש־הקרעים סחב אליו בתנועה הססנית בול־עץ, הציבו בין רגליו והלם באי־בטחון מהלומה אחת בגרזן. בול־העץ התנודד ונפל. לבוש־הקרעים סחב אותו אליו שנית, נפח בידיו הקפואות ושוב הלם בגרזן בזהירות כזאת, כאילו פחד לפגוע בערדלו או לגדוע את אצבעותיו. גזיר־העץ נפל שוב.

כעסו של סקבורצוב נעלם כבר, תקף אותו כאב ובושה, על שהכריח אדם מפונק, שיכור ויתכן גם חולה, לעסוק בקור כזה בעבודה שחורה.

“אח, אין דבר, ש… – הרהר בפנותו מחדר האוכל לחדר־עבודתו. – הרי עשיתי זאת לטובתו”.

כעבור שעה הופיעה אולגה והודיעה, כי חטיבת העצים נגמרה.

– הנה, תני לו חצי רובל, – אמר סקבורצוב. – אם הוא רוצה, יכול הוא לבוא לחטוב עצים כל אחד בחודש… עבודה תמיד תימצא.

באחד בחודש הופיע לבוש־הבלויים ושוב השתכר חצי רובל, אם כי בקושי עמד על רגליו. החל מיום זה היה מופיע לעתים קרובות בחצר, וכל פעם נמצאה עבורו עבודה: פעם גרף את השלג לערמות, פעם היה מכבד את המחסן ומסדרו, פעם ניקה את האבק מהשטיחים והמזרונים. בכל פעם קיבל בעד עבודתו 20–40 קופייקות, ופעם אף שלחו לו החוצה מכנסים ישנים.

כשעבר סקבורצוב לדירה חדשה, לקח אותו לעזרה באריזת הרהיטים והובלתם. הפעם היה לבוש הקרעים מפוכח, קודר ושותק; כמעט שלא נגע ברהיטים, הלך בראש מורד אחרי העגלות ואף לא השתדל להיראות כמי שעובד, אלא התכווץ מקור ונבוך כשהעגלונים התלוצצו על חשבון השתמטותו מן העבודה, חוסר אוניו ומעילו הקרוע שקיבל במתנה. אחרי ההעברה ציוה סקבורצוב לקראו אליו.

– ובכן, רואה אני, כי דברי השפיעו עליך – אמר, בהגישו לו רובל. – וזאת בעד עבודתך. אני רואה שאתה מפוכח ואינך משתמט מן העבודה. מה שמך?

– לושקוב.

– יש בכחי, לושקוב, להציע לך עכשו עבודה אחרת, יותר נקיה. יודע אתה לכתוב?

– יודע.

– ובכן עם מכתב זה תלך מחר לחברי ותקבל ממנו פתק. תעבוד, אל תשתכר, אל תשכח את הדברים שאמרתי לך. להתראות.

סקבורצוב, מרוצה שהעלה אדם על הדרך הנכונה, טפח בטוב לב על כתפו של לושקוב ואף הושיט לו את ידו בהיפרדו ממנו. לושקוב לקח את המכתב, יצא, מאז לא בא עוד לחצר בדבר עבודה.

חלפו שנתים. פעם, אחת, בשעה שסקבורצוב עמד ליד קופת התיאטרון ושילם בעד כרטיס, ראה לידו בן־אדם גוץ, לבוש צוארון כבשים וחבוש כובע עשוי פרוות־חתולים, האדם ביקש בבישנות אצל הקופאי כרטיס ליציע ושילם במעות קטנות.

– לושקוב, אתה הוא זה? – שאל סקבורצוב משהכיר באדם זה את חוטב העצים שלו – ובכן איך? מה מעשיך? הטובים חייך?

– לא רע… אני עובד עכשו אצל הנוטריון, מקבל 35 רובלים.

– ובכן, תודה לאל, מצוין, אני שמח בך. מאד, מאד מרוצה, לושקוב. הרי מבחינה מסוימת אני הסנדק שלך. הרי אני העליתי אותך על הדרך הנכונה. הזוכר אתה, כיצד גידפתי אותך? עוד מעט והיית קובר את עצמך באדמה אצלי. אך, תודה לאל, יקירי, שלא שכחת את דברי.

– תודה גם לך, – אמר לושקוב. – אלמלא באתי אז אליך, הייתי קורא לעצמי עד היום מורה או סטדונט. וכך, אצלך ניצלתי, יצאתי מן הבור.

– מאד, מאד מרוצה.

– תודה על דבריך הטובים ועל מעשיך. מצוינים היו דבריך. אסיר תודה אני גם לך, וגם לעוזרת שלך, יתן אלהים בריאות לאשה טובה ונדיבה זו. מצוינים היו אז דבריך אלי, הריני בעל חוב שלך, כמובן, עד סוף ימי, אבל למעשה הצילה אותי העוזרת שלך אולגה.

– איך זה?

– פשוט מאד. קרה, ובאתי אליך לחטוב עצים, והיא היתה מתחילה: “שיכור שכזה, ארור אתה, ואין קץ עבורך”. אחר כך היתה יושבת מולי, מתעצבת, מסתכלת בפני ובוכה: “אומלל שכמותך, אין לך אושר בעולם הזה, וגם בעולם הבא, שיכור, תיצלה באש הגיהנום. מסכן שכמותך”. וכיוצא בזה, אתה יודע. כמה בריאות הפסידה וכמה דמעות הזילה בעטיי, לא אוכל להגיד לך. אולם העיקר – היא חטבה במקומי את העצים. הרי אני, אדוני, אף בול אחד לא בקעתי, הכל היא. מדוע היא הצילה אותי, מדוע אני השתניתי כשהסתכלתי בה, והפסקתי לשתות, לא אוכל להסביר לך. אני יודע רק, שעקב דבריה ומעשיה הטובים חלה תמורה בנשמתי, היא הטיבה את דרכי, ולעולם לא אשכח זאת. אבל כבר הגיע הזמן, מצלצלים.

לושקוב החוה קידה והלך לו ליציע.

תרגם י. אמודאי¹