קופרין אלכסנדר איבנוביץ' (1940–1870) בוגר הקורפוס הקדטי ובית הספר הצבאי, שרת בצבא קבע עד 1892. אחר כן החל מתמסר לספרות. בהתחולל המהפכה הבולשביסטית עזב את רוסיה ארץ מולדתו וחי חיי מהגר בצרפת, ברם לא יכול לשאת את בדידותו בנכר ושב לרוסיה. אך לא עברו שנתיים והוא מת שם.
בסיפוריו הגדולים והקצרים מגולל קופרין יריעות רחבות ואמתיות מחיי הצבא והחוגים האזרחיים האחרים, עומד הוא לימין הנרדף. את אהבת האדם הקטן מלווה הוא עם אהבת בעלי החיים. כתב סיפורים רבים לנוער ספוגי אהבה לחי, לאדם באשר הוא אדם ולטבע ארץ מולדתו.
הסיפור שלפנינו מגלם את קופרין במלוא אישיותו היוצרת ועקרונותיה המוסריים הנעלים.
ברנש לא רע הוא איבן איבנוביץ' סמניוטה. מפוכח, חרוץ, ירא שמים, אינו סובא ואינו להוט אחרי משחק־הקלפים או נשים. אלא שביש מזל טפוסי הוא. כל ישותו חתומה במין חותם הרה־פורעניות, של חששנות ופיזור־נפש. ואפשר שחותם זה הוא הגורם לו, שיהיו ערפו ומצחו ספוגים מהלומות מידי הגורל, אשר, כידוע, בדומה לאשה גמחונית אינו מחבב ואינו מציית אלא לתקיפים ונמרצים. עוד בשנות למודיו שימש סמניוטה תמיד שעיר לעזאזל לכתה כולה. קרה שקונדס ושובב היה מלעס בפיו, בשעת השיעור, גליון גדול של ניר מלבבו כלביבה ומכוונו בתנופה זריזה ישר אל הוד קרחתו של ה“צרפתי”. והנה באותו רגע דוקא, מתחשק לו לסמניוטה לגרש זבוב ממצחו.
והצרפתי, אדום כתולעה מרוב חימה, צועק:
– או! נער מושחת זמניוט! Au mur לקיר!
והנה, בבוא ההפסקה, מובל סמניוטה האומלל והחף מפשע אל המפקח, המרעיד בזקן התיש הלבן שלו, בוזק מבעד למשקפי זהב בעינים אפורות־רעות, וכותש בקצב אחיד באצבע נוקשה מרב זוקן על רקתו של סמניוטה:
– פרחח מושחת! פורק עול… חרפת המוסד! פורע… חושם!… ואחר מכן גומר בנימה מעשית צוננת:
– אחר הצהרים לצינוק לשלש יממות. שום חופשה עד חג המולד (היתה זו פנימיה) ואם ישנה המקרה, תספוג מלקות ותועף מבית הספר. אחר זאת סנוקרת מצלצלת במצח ובזעף:
“הסתלק! בן־תיש!”
וכך ארע תמיד. אם היו מנפצים במקלעות זגוגיות בדירתו של המפקח, או פולשים לתוך המקשאות הסמוכות – תמיד היו הפורעים הזאטוטים מצליחים להתנדף בעוד מועד. ואילו סמניוטה, שכל חלק לא היה לו בתעלוליהם, היה נתפש, להוותו, דוקא בקרבת מקום הפשע. ושוב היו מובילים אותו לרצות עוונו, ושוב הצעקות:
– פורע! פורק עול!… חושם!..
באופן כזה טיפס ועלה עד לכתה השישית. אם לא סולק עד אז עם “דרכית זאב” בידו, הרי היה זה בעיקר תודות לכך שאמו, הישישה, המסכנה, היתה מכתתת רגליה בכל העיר אל המנהל או אל כומר בית הספר, נופלת אפים ארצה, חובקת לרגליהם, שוטפת בדמעותיה את ברכיהם ומבקשת רחמים על בנה:
– אל תביאו כליון על הנער. חי אלוהים, בבית הוא טוב וציתן. רק שמבוהל הוא ונחבא אל הכלים. והרי פרחחים אחרים עולבים בו. מוטב כבר שתרביצו בו.
אכן רגיל היה סמניוטה לספוג מלקות נאמנות, אלא שאמצעי בדוק זה היה ללא הועיל. לאחר שני נסיונות־סרק לחדור לכתה השביעית סלקוהו על אף הכל, אם כי התחשבו בדמעות אמו, העניקו לו תעודת גמר של שש כתות. במחיר קרבנות והשפלות רבים, עלה איך שהוא בידי אמו לקבץ סכום פעוט לקנות בו חליפה אזרחית לבנה. מקטורן, חזיה ומכנסים, מעיל עליון ירוק “חצי דמי־סזון”, מגפים מטולאים ומגבעת קמורה, כל אלה נקנו בשוק אצל המוכרים “מיד ליד”. לבנים תפרה לו האם במו ידיה מהחצאיות והחולצות אשר לה.
ולא נותר עוד אלא למצוא לו מקום עבודה. אלא שהעבודה לא היתה “מסתדרת”, כזה היה כבר מזלו של סמניוטה מאז ומתמיד. וכל זה אף על פי ששנה תמימה היה מתרוצץ מן הבקר ועד הערב בלהיטות מיוחדת במינה בכל רחובות הכרך העצום, כדי לזכות במשרונת עלובה כל שהיא. ארוחת צהרים ופת ערבית היה סועד במושב־האלמנות: בשובה מחדר האוכל המשותף, היתה האם מביאה לו בחשאי את מחצית מנתה הזעומה גם בלאו הכי, קשה מזה היה ענין הלינה בלילות. כיון שבכל חדר וחדר התלוננו יחדיו כחמש או שש אלמנות. אלא שהאם כרעה ברך לפני מזמר־התהילים, כרעה ברך לפני המפקחת, וסופו שברוב חסדם הרשו לו לסמניוטה לישון במטבח הכללי על גבי שני קרשים וכסא עץ אחד שהיה מצרפם יחד.
לבסוף, כעבור שנה ומעלה, נמצאה עבורו משרה של כתב במשרד האוצר, בשכר של עשרים ושלשה רובל ואחת עשרה אגורות ורבע האגורה. משרה זו השיג לסמניוטה עורך דין אחד אבנלי ובפסיריאביץ' אנטונוב שמו, שהכיר את האם עוד מימי צעירותה הטובים.
סמניוטה נרתם בעול העבודה הקשה והמשעממת בחום נפש ובלהיטות האופיניים לו. ראשון היה בא לעבודה ועוזב אחרון את המשרד. ולעתים אף חזר לעבוד בו גם בשעות הערב. שכן בשכר פרוטות עלובות היה עושה גם את עבודותיהם הדחופות של חבריו לעבודה. כתבים אחרים נהגו בו קרירות: מגבוה במקצת ובשמץ של בוז. מעורה עם הבריות לא היה מעודו. ביליארד לא שיחק. ואף לא נהג לצאת לגן העיר לשוטט עם צעירות מוכרות לקול צלילי התזמורת.
“נזיר סורי” פסקו עליו דינם חבריו.
סמניוטה היה מאושר: חדר צנוע, דומה לשובך ממש, במרומי העליה, ארוחת צהרים בבית־אכל יוני במחיר עשרים אגורות, תה וסוכר משלו. מעתה, לא זה בלבד, שהיה בידו לפנק את אמו אם בתפוח עץ, בקומץ סוכריות, או בחפיסת חלבה, אלא שבתום השנה השכיל לרכוש לעצמו חליפה אנושית למדי וזוג מנעלים שורקניות. מן הסתם, זכתה חריצותו להוקרה מצד הממונים. בפרוס השנה השניה לשרותו הועלה לתפקיד של רשם וקבל תוספת שכר בשיעור של חמשה רובלים לחודש, ובצאת השנה השניה כבר נחשב ל“קולגיאנט” ואף החל מפריש פרוטות לקופת חסכון. והנה, בעיצומה של ההצלחה העילאית, גילה לו הגורל את פניו האכזרים.
יום אחד נשאר סמניוטה לעבוד במשרד עד שעה מאוחרת בלילה. נוסף על כך נכונה לו בביתו עבודה פרטית דחופה. רק בחמש לפנות בקר עלה על יצועו ובשבע בבקר התעורר, כדרכו. כשהוא עייף ורצוץ, פניו חיוורים, עגולים כחולים מתחת לעינים, הריסים אדומות והשמורות תפוחות. אותו בקר לא הקדים עוד את כולם, כי אם בא אחרון למשרד.
עוד בטרם ישב במקומו הקבוע, בטרם פרש את נירותיו, חש פתאם הרגשה פנימית משונה של חולשת דעת ומגור. אי־אלה עובדים ליכסנו לעברו מבטים עוינים, אחרים הסתכלו בו בשמץ של סקרנות והיו גם כאלה שהפנו את ראשם והשפילו את עיניהם כל אימת שנפגשו במבט עיניו. הוא כשלעצמו לא הבין דבר מכל המתרחש סביבו. ורק לבו כמו קפא מכאב.
מרגע לרגע הלכה וגברה החרדה בלבו בשעה אחת עשרה נשמע, כרגיל, קול פעמון המבשר את בוא המנהל. סמניוטה התחלחל ומכאן ואילך לא חדל מלהרטיט כאלו תקפתו קדחת.
ואפשר, שאפילו לא הופתע, אלא רק התנודד כהתנודד שור תחת עולו, לכשהמזכיר גחן מעל שלחנו ולחש זעופות על אזנו בחצי קול: “הוד מעלתו מבקשך לבא למשרדו”.
קם ממקומו ובצעדים כבדים, כנתון בתוך סיוט, גרר את עצמו דרך חדר המזכירות, מלווה מבטיהם הממושכים של כל העובדים. מימיו לא בקר בהיכל זה, ואכן נדהם למראה ממדיו העצומים, סגנונו המיושב והקר, וילונות כבדים, בצבע פטל, רהיטים רבי מידות, עד כי ברגע הראשון לא השגיח כלל במנהל הגוץ, שישב אצל שלחן כתיבה מפואר בדומה לפרפר על מגש גדול.
– קרב נא סמניוטה – אמר המנהל לאחר שסמניוטה קד קידה עמוקה. – אמור נא, מדוע עוללת את זאת?
– מה, הוד מעלתו?
– מטיב אתה לדעת ממני, מה. לשם מה פרצת את המגרה בשולחנו של המוציא לפועל ולקחת משם בולי הכנסה וכסף מזומן? למותר להכחיש. לנו ידוע הכל.
– אני… הוד מעלתו… אני… אני… אני… חי אלוהים… – המנהל, כשלעצמו, אדם ליברלי, מאופק ואנושי, פרופסור באוניברסיטה לחוק הפיננסים, הלם פתאם באגרופו על גבי השלחן:
– אל תעז להישבע. אמש נשארת לבדך כאן. שהית עד שעה אחת אחר חצות. איש לא היה כאן מלבדך, זולת השוער אנקודין. אולם הלה משרת במקום זה למעלה מארבעים שנה והריני נכון לחשוד בעצמי בטרם אחשוד בו, ובכן, נא להודות ואני אשלחך מעבודה מבלי להסב לך כל נזק שהוא.
רגליו של סמניוטה רעדו כל כך, עד שמבלי משים כרע על ברכיו.
– הוד… חי אלוהים, בהן צדקי… הוד… אם אני הוא… הוא מעלתו… אזי שאם אלוהים, שינוקלאי הקדוש… אם…!
– בבקשה לקום – קרא המנהל בנימה של בוז, כשהוא אוסף את רגליו מתחת לכסא. – וכי אינני רואה בפניך ובעיניך, כי את הלילה בלית במאורת־פריצים. וכי לא ידעתי שהדבר הראשון אצלכם לאחר בצועה של מעילה או גנבה (את המלה האחרונה אמר בהדגשה אכזרית), – הדבר הראשון הריהו מסבאה או בית־בושת. אינני רוצה להכתים את שם המוסד הנכבד ועל כן לא אודיע למשטרה. אולם זכור־נא היטב, משאתבקש למסור פרטים על אודותיך, לא אשיב כל דבר טוב. הסתלק. והוא לחץ על כפתור המצילה החשמלית.
והנה זה לו שלש שנים שסמניוטה חי חיי דחקות ודאגה עד לזועה. מתגורר במרתף אפל למחצה, בו שכר את הפנה האפלה, הטחובה והקרה ביותר. בפינה אחרת שוכנת התגרנית מיכיאבנה, הקונה מידי הדייגים דגי רקק, מכינה מהם קציציות. כדי למוכרן בשוק, קציצה בפרוטה. בפינה השלישית המוארה יותר, הולם כל היום ללא הפסק פטישו של הסנדלר איבן ניקולאיביץ', אדם שקט ונעים בימות החול ומתפרע בעת גנוסיא, המתגורר שם בצוותא עם ילדיו המרובים ועם אשתו שכרסה בין שיניה תמיד. ולבסוף, בפינה הרביעית אינו פוסק שאון המעגילה של הכובסת אילינישנה, היא בעלת המרתף – אשה רעת מזג וסובאנית.
כיצד מתקיים סמניוטה, על כך אף הוא עצמו מתקשה להשיב תשובה המניחה את הדעת. מלמד קרוא וכתוב לקולקה וורקה, ילדיו המבוגרים של הסנדלר. ובעבור כך מקבל הוא בכל בקר כוס תה ממותק ולחם שחור. כותב בקשות בבתי־אוכל ובתי שכר, בשעות הבקר הריהו בדאר, כותב כתובות על גבי מעטפות או מחבר מכתבים לאלה שאינם יודעים צורת אות, כמו כן משמש הוא מורה במשפחת סוחרים אי שם בירכתי העיר, בשכר שלשה רובלים לחודש. פעמים מזדמנת לו העתקה כל שהיא. אולם עיקר עיסוקו – להתרוצץ בעיר בחיפושים אחרי משרה. אלא שמראהו החיצוני אינו מעורר אמון. אינו מגולח, שערו פרוע מזדקר כקש נדוש, פניו חוורות וניכר בהן הנפיחות של שוכני מרתפים, מגפיו מבקשות מזונות. עדיין איננו שכור מועד, אך מתחיל כבר ללגום קמעה קמעה.
אולם ארבעה ימים בשנה מתאמץ הוא להתאושש ולהתנער מהעזובה שבפרצופו. בראש השנה, בחג הפסחא, בשבועות ובשלשה לחודש אוגוסט. בעירובם של אותם הימים, ישיג במחיר השפלות ובמאמץ אל אנושי חמש עשרה אגורות – חמש בשביל בית מרחץ, חמש עבור הספר, העושה את עבודתו במרתף דומה לשלו ללא שלט, ובחמש האגורות הנותרות הריהו קונה חפיסת שוקלד או תפוז. אחר זאת יסור אל אחד משני חבריו לשעבר, שאינם ששים לבקוריו אלה, אולם מקבלים את פניו במנוד ראש וחמלה ודאבה בלב. שם משפחתו של האחד – פשונקין ושל השני – מאסיה. מחשש להמאס עליהם מבקרם סמניוטה לסירוגין. גומע מן התה המוגש לפניו, נאנח, גונח ומנענע בראשו כזקן.
– ובכן? רע, אחא סמניוטה? – שואלו מאסיה.
– חטא להלין על הבורא, אולם רע לי, רע, ניקולאי סטפנוביץ'.
– אכן אלמלא עשית את אשר אין עושים.
– ניקולאי סטפנוביץ'… סהדי במרומים… לא אני… באמונה – לא אני.
– נו, נו, נניח לזה; אל תבכה. רק לצון חמדתי. מאמין אני לך. וכי מי כיום מחוסן מפני פורענות? ואתה סמניוטה, הכי אינך זקוק לכסף? עשרים וחמש אגורות יש לידי…
– לא, לא, נקולאי סטפנוביץ'. אינני זקוק לכסף, גם לא אקבל מידך. ברם אם טוב לבך כל כך, הואילה והשאילה נא לי מקטורן כל שהוא, לשתי שעות בלבד, כזה מיושן ביותר, אל־נא תשיב את פני ריקם, יקירי, אל נא תשיבני ריקם מחמדי. אין חשש, אתמול הייתי בבית מרחץ. נקי אני…
– אדם מוזר אתה, סמניוטה. לשם מה לך חליפה? הנה, זו השנה השלישית שאתה שואל ממני חליפות, מה צורך לך בה?
– הענין הוא כך, ניקולאי סטפנוביץ'. יש לי דודה… ישישונת. והנה פתאם תסתלק לעולמה ואני הוא יורשה היחיד. חיב אני להיראות לפניה, לברכה. אמנם, הסכום אמנם, אינו גדול מדי, אף על פי כן, חמש מאות רובל… גם הם אינם סתם גירוד בגבחת…
– נו, נו, קבל ואלוהים יעזור לך.
והנהו, נעול מגפים מתנוצצות כמו מראה שחוריהן צובעו בדיו, דבלולי מכנסיו המרופטים קצוצים. לבוש צורון־ניר, חזיה ועניבה אדומה, השמורים עמו במשך כל השנה בתוך עטיפה של ניר עתונים, הולך סמניוטה ברחובות קריה למושב האלמנות, לבקר את אמו. בתוך פרוזדור חם ומפואר כמצוות הסגנון הרשמי, ניצבת לה דמות לבושה מדים אדומים עם נשרים שחורים, הוא השוער הסב והמגושם ניקיטה, שהכיר את סמניוטה בעודנו נער בן חמש שנים. אלא ששומר הסף מסתכל בו בסמניוטה מלמעלה ואינו מואיל אפילו להשיב על ברכתו.
– שלום לך ניקיטושקה. ומה שלומך?
ניקיטה מחריש כמו קפאו שד.
– מה שלומה של אמא? שואל סמניוטה מבויש, כשהוא תולה את מעילו על קולר.
שומר הסף מודיע:
– וכי מה יקרה לה. זקנה מופלגת, עוד תוסיף ותחרוק.
סמניוטה מכוון את בקוריו לשעת דמדומי ערב, לבל ייראו החסרונות שבחליפתו. בצעדים חרישים הוא עובר על פני שורה של חדרים מרווחים, שקירותיהם צבועים ירוק שקט, על פני מיטות צחורות מכוסות מצעים רכים, חבוטים והררי כרים. הישישות מסתכלות בו מבעד למשקפיהן בעינים סקרניות. הריחות מוכרים לו מימי הילדות – ריח עשבי פצ’ולי, נחוח הקטורת, ריח שעוה ולוטם אשר לרצפה, וגם איזה ריח בלתי מסוים, ריח זקנה נקיה ומסודרת, ריח אדמה – וכל שפעת הריחות הולמת בראשו של סמניוטה והלב מתכווץ מחמלה עזה.
לבסוף הריהו אצל החדר בו מתגוררת אמו. שש מטות מהוקצעות, מראשותיהן אל הקירות ומרגלותיהן לפנים החדר. בצד כל מטה מזוה קטן, מתת המוסד, מקושט פורטרטים עטורי מסגרות משובצות צדפיות. ליד שלחן מואר באור נברשת, המשתלשלת במערכת גלגלים ממרכזה של התקרה, משחקות להן שלש זקנות ישישות במשחק הפרפרנס ובסמוך להן עוסקות שתי ישישות אחרות במלאכת הסריגה וכפעם בפעם חשות הן לתת דעתן על סדר עריכת הקלפים. מה דואב לבו של סמניוטה למראה כל אלה!
– קונקורדיה סרגייבנה, אורח בא אליך.
– האומנם וניצ’קה?
האם נחפזת לקום ממקומה, מעלה את משקפיה על המצח. פקעת צמר גולשת למטה ומתגלגלת על הרצפה, חוליות הסריגה ניתרות בזו אחר זו.
– וניצ’קה! מחמד נפשי! צפיתי לך, צפיתי, כבר חשבתי, לא יבוא נצי הצחור. נו, בוא, בוא. הלילה ראיתיך בחלומי.
ביד רועדת היא מובילה אותו אל מיטתה, בסמוך לחלון עומד שם שלחן פרטי שלה, פורשת מפה, מעלה זנב נר חלב, מוציאה מהמזוה קומקום, ספלים, תיאון ומסכרת, טורדת, טורדת ללא ליאות וידיה המגוידות והצמוקות מרטיטות.
אותה שעה עוברת על ידם בהלוך מתון חדרנית באה בימים, עלמה זקנה כבת־חמשים, לבושה שמלת שרד כחולה וסנור לבן.
– דומנושקה – אומרת קונקורדיה סרגייבנה מתוך התרפסות־מה – הביאי נא לנו, רחימאית, מעט רותחין. עיניך הרואות, וניצ’קה בא לבקרני.
בחשיבות רבה קדה דומנה קידה עמוקה לסמניוטה, כמיטב המסורת המוסקבאית.
– השלום לך, בטיושקה, איבן איבנוביץ'. הן מכבר לא בקרת כאן. ואמא מתגעגעת עליך בלי הרף. מיד, גברתי, בזה הרגע אביא.
עד שדומנה תביא את הרותחין מחרישים האם והבן כאילו מבקשים לבחון איש את נפש זולתו. אכן, רק לאחר פרידה ממושכת ניתן להבחין בפנים החביבות את סימני ההרס והניוון שהזמן האכזרי גורמם ללא רחם ואשר כל כך אינם ניכרים בחולין של חיים בצותא.
פניך אינם טובים, וניק, – אומרת הזקנה ולוטפת ביד צמוקה ונוקשה לכף ידו של הבן הפרושה על השלחן – חיור אתה, עייף כל כך.
– מה אפשר לעשות, מאמאן, עבודה. אני, כפי שאומרים, מצאתי חן. נמש זעיר, וכל המשרד על ראשי. עובד מן הבקר עד הערב. כמו שור. הן תסכימי וגם את, מאמאן, מן הדין שארכוש עמדה לעצמי.
– אל תתיגע יתר על המדה, וניושה.
– אין דבר, מאמאן, קשה עורף אנכי. אך חלף זה – לחג הפסחא אהיה לקולגיאנט, אקבל הוספה וגם הענקה. ואזי, כמובן, יבא הקץ לסבלותיך כאן. אשכר דירה צנועה ואעבירך אלי. לא חיים סתם יהיו אלה, אלא ממש גן־עדן עלי אדמות. אני בעבודה ואת – על הבית.
הזקנה מזילה דמעות אושר הפושטות בין קיפולי הקמטים העמוקים.
– הלואי, יתן אלוהים, וניצ’ק. ובלבד שהבורא יעניק לך בריאות וכוח לסבול. כי מראה פניך…
– לא כלום, מאמאן, אחזיק מעמד!
תמיד, בעת בקוריו החטופים והנדירים אצל אמו, נוקט אדם בישני ומוכה גורל זה סגנון חפשי, בלתי תלוי בחקותו, בלא משים, את פרחי הכרך הריקנים, שהכיר במקום עבודתו לשעבר. מכאן גם המלה המטופשת “מאמאן” שכן מאז ומתמיד ואף עתה בלבו פנימה יקרא לה “אמא”, אמא’לה, ממונסינקה, ופונה אליה בלשון נוכחה, אלא שהכנוי “מאמאן” יש בו משום חוסר דאגה ואריסטוקרטיות. והרי באותה שעה עצמה, בהסתכלו בפניה המשופים והמיוגעים של האם, מתמלא לבו בעת ובעונה אחת חרדה ורוך, כלימה וחמלה.
דומנה מביאה רותחין, מעמידים על השלחן, קדה את קידתה המיוחדת והולכת לדרכה. קונקורדיה סרגייבנה חולטת תה. כפעם בפעם חולפות על יד שלחנם, לענין ושלא לענין, סקרניות בלות מזוקן, שעיניהן עיני־עכבר ואף הן עצמן דומות לעכברים אפורים. כולן זוכרות אותו את סמניוטה בעודנו ילד בן חמש. נעצרות במקומן, סופקות כפיהן, מניעות בראשיהן, תמהות.
– רבונו של עולם! וניצ’קה! אין להכירך כלל, – גדלת כל כך. והרי אני ידעתיך כזה, כזה. ילד נועז היה, גבור. ואכן קראו לו הכל: גנרל סקובליב. תמיד היה מתגרה בי “פרפטויה איזמגויבנה” ולנדיז’דה פיודורובנה גולולובובה המנוחה קרא “סבתא אפורה עם זנבון”. זוכרת, כאילו קרה זה היום.
ללא גינונים יתרים מנופפת אליה קונקורדיה סרגייבנה בכף ידה.
– רב תודות… דבר חשוב לי אל בני. תודה. לכי לך בבקשה.
– ומה נשמע אצלך, מאמאן? – שואל סמניוטה בגמעו תה בחתיכת סוכר.
– מה צריכה זקנה כמותי. קרבה שעתי לשם… ואלו מהבנות אין נחת. אתה, ברוך השם, יצאת לדרך, מכירים בך, ברם קשה להן. בעלה של קטיושה מפקיר את הבית לחלוטין. משחק, סובא, בכל יום שב שכור לביתו. מכה את קטינקה. אפשר שבקרוב יגורש מבית הנתיבות. וקטינקה הרתה שוב, רק דבר אחד יודע הוא בן בליעל.
– אכן צדקת, מאמאן, – בן בליעל.
– טס… שקט… אל תרים את קולך…. לוחשת האם. אצלנו כאן מטים אזן לכל דבר ואחר כך מרכלים. כך. ואצל זוינקה… באמונה שגם בעצמי אינני יודעת אם גורלה טוב או רע מזה? סטסינקה שלה, אדיב הוא וטוב לב… נו, כן, כאלה הם הפולנים, אדיבים, אך באשר לנשים – ממש בן כלבים, יסלח לי האלוהים. את כל כספו הוא מוציא עליהן, בן בלי בושת. כרכרות, כל מיני מתנות… וזויה השטיה, מאוהבת בו עד היום הזה, כחתולה ממש! אינני משיגה טפשות זו! זה מקרוב מצאה בתוך שלחן התיבה – התאימה מפתח – ובכן מצאה שם צילומים של הדולציניות שלו, שהוא עצמו צילמן בצורות שכאלה… אתה יודע… כך, לגמרי בלי שום דבר. נו, זויה ניסתה להתאבד באופיום… אך בקושי השיבו את רוחה.
אך למה זה אספר לך דברים לא נעימים. אך ורק לא נעימים. מוטב שתספר על עצמך. רק טססס… בשקט כאן גם לכתלים אזנים.
סמניוטה קורא לעזרתו את יד ההשגחה ומתחיל לכזב בשטף, ללא הבחנה. אכן, קורה שהוא סותר את אשר אמר בבקור הקודם. אך לא איכפת לו, אין הוא משגיח בכגון אלה. האם מבחינה בכך, אך שותקת. רק עיניה, עיני הזקנה נעשות עצובות יותר, חקרניות יותר.
הוא מתקדם יפה בעבודה. מוצא חן בעיני הממונים. החברים מחבבים אותו. נכון, אמנם טרקטטוב ופריאוברז’נסקי מקנאים בו וחותרים תחתיו. אבל ידם קצרה. לא השכלה להם ולא בינה, וכי מהי השכלתם: אחד גורש מהסמינר והשני סתם נבל. ואיש לא יוכל לו לסמניוטה. הוא למד על בורין את כל צפונותיה של עבודה משרדית. המזכיר הראשי עומד לצדו. זה לא מכבר הזמינו אליו לסעוד עמו ארוחת ערב. רקדו. בתו של המזכיר הראשי, ליובוצ’קה ניגשה אליו בלוית עלמה אחרת.
“במה רצונך: בשושנה או בחבצלת?” – “חבצלת! אדומה כליל”. ואחר כך שואלת: “כיצד ידעת שאני היא” “הלב ניחש”.
– זמן שתתחתן, וניצ’קה.
– המתיני נא. טרם הגיעה השעה לכך, מאמאן, תחילה אצמיח כנפים. אולם נאה היא. נאה, לכל דבר.
– אה, קונדס!
– טפו. טפו, בל תהיה בי עינא בישא. לפי שעה מתנהלים עניני כסדרם, אין מה להתאונן. בימים אלה, בעבור המנהל על ידי, טפח לי על שכמי ואמר בהוקרה: עבוד, עבוד, אדם צעיר. הריני עוקב אחריך, יכול אתה לסמוך על עזרתי. ובדרך כלל חושב אני על אודותיך". והוא מדבר בלי הרף, דמיונו מלהיבו, מתוך קלות דעת, כביכול, הריהו שם רגל על רגל, מסובב לשפמיו, ממצמץ בעיניו, והאם מוקסמת מאגדת הפלאים מסתכלת ישר לתוך פיו. ברם, הנה נשמע קול הפעמון, תחילה מרחוק ואחר כך קרוב יותר ויותר. דומנה באה לחדר ובידה פעמון. “גבירותי, ארוחת ערב”.
– אתה המתן לי כאן – לוחשת האם. רוצה עוד להציץ בפניך.
כעבור עשרים דקה היא חוזרת. בידה צלחת עם אספן או רגל קרושה או סלט ודג מלוח ומספר פרוסות לחם שחור טעים.
– אכול וניצקה, אכול, – משדלת האם רכות. אל תמאס בפת קיבר של אלמנות. בעודך ילד אהבת אספנים.
– הניחי נא, מאמאן, שבע אנכי עד כאן, כיצד אוכל לאכול. היום סעדנו ארוחת צהרים ב“פרגה” לכבוד האקזקוטור שלנו. דרך אגב, מאמאן, משם לקחתי תפוז גם בשבילך. עשי חסד…
אך סופו שהוא בולע את המנה שלפניו בתיאבון של חיה. ואינו רואה כלל את הדמעות, אשר כפלגי הרים דקיקים ניגרות על פניה הכמושות של האם.
הגיעה השעה להפרד, רוצה האם ללוות את בנה אל האכסדרה, אולם הוא, כיון שנזכר במעילו הבלוי שלא צורה ולא דמות לו, מסרב לבקשתה האדיבה.
– נו, באמת, מאמאן, לווי נוסף – דמעות מיותרות. עלולה את, חלילה, להצטנן. ראי, שמרי על עצמך!
באכסדרה מסתכל לו ניקיטה הגא ביהירות עילאית שאין שניה לה, כיצד נחפז סמניוטה להתלבש במעילו הבלוי ולחבוש על ראשו מגבעת מפוררת למחצה.
– ככה זה, איפוא, ניקיטושקה, – אומר סמניוטה בלשון אדיבה.
– עדיין אפשר לחיות… רק לא להתיאש… או, חייב הייתי לכבדך בקופיקות עשרים וחמש, אלא שאין פרוטרוט בידי.
– חדל לך – מפטיר שומר הסף בשויון נפש. – ידע ידעתי, בכיסך רק שטרות גדולים. כלך לך, כלך לך. שמא תצנן את האכסדרה.
אימתי, איפוא, תגלה מלכת הגורל לסמניוטה פנים יפות ולא זעופות? והאם תסביר לו פנים? סבורני שכן. וכי מה יהלוך ממנה, מיפיפיה פתיה הפכפכה זו, אם על אפם וחמתם של כל ילדי טפוחיה, תעניק לטיפה רכה לאחרון שבעבדיה? והנה בנפול אנקודין הזקן והישר באדם על ערש דוי ובנחש לבו את קרבת הקץ, הריהו שולח את נכדו גרישקה אל מנהל האגף, לאמור:
– ובכן, כך וכך אמור לו להוד מעלתו: אנקודין הכין את עצמו לדרך ארוכה ובטרם ימות, רצונו לגלות להוד מעלתו סוד חשוב מאד. והוד מעלתו ירד אל דירתו של אנקודין אשר במרתף האגף. ואזי יאזור אנקודין את שארית כוחותיו, ירד מערש הדוי ויפול לרגליו של הגנרל:
– הוד מעלתו, מצפוני מיסרני… אני הולך למות… ורוצה לגול חטא מנפשי… אותו הכסף והבולים… השד השיאני… בשם ישו, ימחל נא לי את הכליון שהבאתי על אדם חף מעוון, והכסף והבולים הם כאן… בארון הבגדים, בשידה העליונה.
מיד למחרתו ישלח המנהל את פשונקוב או את מאסיה לקרא לסמניוטה, ויחד אתו יתיצבו שלובי זרוע לפני כל עובדי המשרד, ויספר לפניהם את פרשת אנקודין, ועל הכסף והבולים הגנובים ועל סבלו של סמניוטה האומלל, בפומבי יבקש מחילה ממו, ילחץ ליד ונרגש עד לדמעות יכסהו בנשיקות פיו.
ויחיה לו סמניוטה, הוא ואמו, חיים ארוכים במעון צנוע שקט וחמים. אלא שלעולם לא תרמוז הזקנה לבנה דבר על כך שידוע ידעה שכיזב לה, ואף הוא לעולם לא יזכיר, כי ידע שיודעת היא. מקום עדין זה לעולם יעקפו. הכזב הקדוש – הריהו פרח מרטיט ובישני כל כך, אשר קמל עם המגע בלבד.
* * *
והלא אמת היא שבחיים מתרחשים נסים! או שמא מקומם רק באגדות חג הפסחא?
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.