נ. ד. טלשוב (1868–), אחד מהמספרים הרוסיים הנודעים. כבן שש־עשרה החל מתפרסם על ידי שיריו וספוריו שראו אור בכתב־העת הספריתי “רדוגה”: סקריפיצין, עורך “רוסיה” התענין בו והחל מקרבו לחוגי הספרות ועד מהרה נחשב עם שורת הסופרים הגדולים בני זמנו – גורקי, אנדרייב, סרפימוביץ ואחרים. הושפע מסיפוריו של גרשין ובמיוחד מקורולנקו. עיקר פעילותו הספרותית חלה בשנים שלפני המהפכה, אך היא לא נפסקה גם לאחריה. בשנת 1949 פרסם את ספרו האחרון “רשימותיו של סופר” – והוא ספר זכרונות על ידידיו הסופרים, המפיצים אור חדש על נושאי הספרות הרוסית החדשה.
טלשוב העלה בסיפוריו את הנימה הפטריוטית, שהיא בדרך כלל נדירה בספרות הרוסית, אך גם הוא ידע להאירה מבחינה אוניברסלית כללית, את אהבת המולדת היה מוצא הוא דווקא בקרב פשוטי־העם. הספור שלפנינו – הינה מניטורה לכלל יצירתו.
עם ערב שככה מערבלת־הסופה. גבר הכפור. שלג רענן החל חורק ומתפרך מתחת לרגלים והמזחלות. בהצטלבויות הרחובות, בתוך אויר צונן האדימו מדורות ועישנו כמו מהבילים.
על המדרכה, מתחת לחלונותיו של בנין עצום, שומם ואפל, שטרם הושלם, עמד אדם, מעוטף עד לאזניו בסודר, לגופו מתנית קטיפה קצרה ולראשו מגבעת רחבת־שולים, היורדת לו עד למטה מהגבות. מסותר בפינה מאחורי שער־הכניסה, מקפץ מרגל אל רגל הוא עמד מכורבל וידיו משולבות על חזהו; מתחת למתניה, בינות לחזה והידים המושלבות, ישב יצור קטן מוזר, עטוף קרעים, מטפחת בד מזוהמת קשורה לגולגלתו; היתה זו קופית, אשר רעדה מצינה יחד עם בעליה, ששפמו וזקנו נתכסו פתותי שלג ועל כן דמה לאיש־שיבה מופלג בשנים.
– חו־חו! חו־חו! – הפיח מהבל פיו על הקוף ועל אצבעות ידיו, כשהוא מקפיץ רגליו ורוקע במרץ, כאילו היה מרקד במקום אחד.
הסימטה השוממה נתרוקנה כבר. לפתע נראו מהפינה ארבעה לובשי קרעים; ידיהם מכונסות בתוך שרוולים צרים וקצרים, שפופים ומכווצים, מרקדים תוך הליכה וכופפים כפעם בפעם ברכיהם, הם התנהלו במין הילוך, אשר אינו שכיח ביותר לגבי אנשים השבים לבתיהם. אדרבה, אף הם, כאילו מרקדים היו, פעמים תפשו באזניהם ובחוטמם ועשו כמיטב יכולתם לחממם באצבעותיהם הקפואות. פסעו במהירות, כמעט בריצה, והתוכחו בינם לבין עצמם.
משהתקרבו אל האיש הנצב מולם, יצא הלה מהפינה כגודר בעדם ובהושיטו יד לפניו נגע בזהירות בכתפו של אחד מלבושי הבלויים והחל מדבר במהירות בשפה בלתי מובנה, כשהוא מתיפח ורועד בכל גופו.
ברגע הראשון נרתע איש־הבלויים, אולם לאחר שהסתכל בו יפה, תפש בערפו של הזר וסובבו אל מתחת לפנס הרחוב.
– איזה מין פרצוף? – צעק בהגישו אגרוף אל חוטמו, אלא שבו ברגע חדל מכך, שכן יד אדם פעוטה, אפלה ומכווצה, יצאה מתוך בית שחיו של הזר וסרטה באגרופו של הזר.
– איזה שד?
– נכוית? – צחקו שאר לבושי הבלויים ומתוך סקרנות רבה סובבו את האיש המוזר, שהוא עצמו נבהל מאד, ובעודו מהדק את ידיו על חזהו, ביקש להסביר רצונו, אלא שאיש לא הבין לדבריו.
– בלה־לה! – חיקהו איש־הבלויים. אמור בפשטות: איזה מין ברווז אתה?
ההוא החל שוב לדבר בחום ובהתרגשות, אך גם הפעם איש לא הבינו.
– הלא זה הוא – מוסיו! – ניחש אחד מהם – מוסיו עם הקוף. כמה שלא תדפוק בראשו לא יבין לדברינו. והלא קפא, בן בליעל… קפא כהוגן. איזה מין בריה אתה? הלא – הנך מוסיו?
האיש הניע מהר בראשו ומששמע מלה מוכרה, החל מחייך ושוב פתח בלשון בלתי מובנת.
– אתה אתה, שעיר, שעיר שכמותך. – חמל עליו אחד מהחבורה. – מילה אינך יודע בלשוננו וגם כן נדחף לכאן… בכפור שכזה. אפילו בוכה אתה. ולשם מה לבכות?.. חבריה! – פנה אל חבריו – הלא יתפגר האיש?
– ברור, יתפגר. ומה נעשה עכשיו?
שלשת הנותרים הלכו להם, כיון שהם עצמם רעדו מקור, והרביעי נשאר. היה זה בחורון גברתן כבן עשרים וחמש, גרמי, כמעט בלי חתימת שפם, רחב כתפים, בעל עינים גדולות, אפורות, בהיר־שיער עם ריסים בהירות, ארוכות, המכונה בפי חבריו “תינוק” על שום מראהו הילדותי.
– הנה כך! – אמר כמתריס, כשהוא מניע בכתפיו האלימות וחוכך ידיו מפני הקור.
– חדל לך לצווח… אינני אוהב כשסוחטים דמעות לפני. חדל, אמרתי! הנה גם לבושנו טלאים ובלויים ולא יותר – ראית? ואיש אינו צווח. וגם אתה אל תעז. – רמז בתנועת ראש על הקרעים הנתלים מכתפיו, על ברכי מכנסיו המטולאים, על החורים, ובהראותו לו כל אלה, כאילו היו מכמנים, שאל תוך הערכה עצמית רבה:
– בנת, מוסיו?
מוסיו הניע שוב בראשו והחל מדבר במהירות. אף הוא הצביע על המתניה שלו, על הסודר, על המוקינים, אחר־כך שימט ביאוש את ידו ובמחי יד העביר את אצבעו על צוארו, כשוחט עצמו.
– אה, מבין! – הפטיר התינוק. – משמע, חלס, קפוט אתה?
מששמע שוב מלה מוכרה, נענע מוסיו בראשו במשנה מרץ, כמו שמח שסוף כל סוף הבינו אותו.
דיבר מהר בעצבנות, הכה בידו הפנויה על חזהו, ובשניה הידק אליו ביתר כוח את הקוף.
– מבין, מבין, – עודדו התינוק בחשיבות ובבטחון, כשהוא משפשף לאזנו הקפואה. – קפאת מקור, ואין מה לזלול, ואינך יודע לומר, אלא “חו־חו” ו“חו־חו”. ענינך מזופת, מוסיו!… בעצמך אשם: אל תידחף למקום שלא בקשוך. איזה שדים הביאוך לכאן? ועוד בקטיפה ומוקיים! אילו בביתך רבצת – יותר טוב!
אחז בחביבות בכתפיו של מוסיו, קרץ עין והראה לו באצבעות, כי הוא מזמינו ללגום מעט יין.
– נלך, מוסיו, אחממך קמעה. מחר שנה חדשה לנו; ולי, לוסילי קונדרטיב – יום הולדת. בא אכבדך לכבוד יום הולדתי. וגם את הקוף נחמם.
והם הלכו להדביק את החברים.
ה“תינוק” הלך לפניו ומוסיו אחריו. שניהם החרישו.
מאחר שהכל התחממו במחנק החדר הנמוך, הרווי זיעה ועשן סיגריות, החלו משוחחים מלב אל לב. מוסיו נתגלה כאדם צנום וכחוש, פניו שחומים, כשזופי חמה, ולו שפם וזקן שחורים כפיח.
– ואני סבור הייתי, לבן אתה! – קרא התינוק, לאחר שבמסבאה הפשיר השלג על זקנו של מוסיו.
שעה ארוכה סיפר מוסיו בלשון בלתי מובנה על עצמו, אף על פי כן הבינו אותו. הבינו, כי מי שהוא הביאו לרוסיה לפני זמן לא רב, והחליטו שהיה זה חברו, שבא ומת. הבינו כך, כיון שמוסיו היה מתאנח ומיצר על מי שהוא ואומר בקמטו את המצח:
“או־ו־ו”, ומראה כיצד מי שהוא עצם את עיניו ומותח את גופו.
– החבר מת? – היו חוזרים ושואלים אותו. – חזיר שכמותו, הביאך אלינו ובעצמו מת.
– או! קרא מוסיו בחשבו, שכאן משבחים וחומלים על חברו, והניע בראשו לחיוב.
– נבל הוא ידידך זה. – היו מאשרים בני שיחו. אינך מבין בלשוננו אף לא מלה אחת, פרנסה אין לך, ולמי אתה נחוץ? עלול אתה לגווע, מוסיו. בקרוב תגוע, אתה.
הקוף, שהוחם לו ושמחתו גברה, משנשתחרר מהבלויים, ישב עתה בקצה השלחן, לבוש חליפת קוזקים צבעונית מזוהמה עם מלמלת זהב, נעול מנעלים ירוקות וחבוש כומתה עם פתיל אדום, או קיפץ על כתפו של מוסיו, סוחב חתיכת כעך, מתחבא מתחת למתנית בעליו ומזכה את החבורה במבט אנושי נוגה. החבריה צחקו, ומוסיו חייך אף הוא, כשהוא מלטף ופעמים אפילו נושק בראשו ומאמצו אל לבו.
– והרי בעל נפש הוא – מוסיו! היה התינוק קורא כפעם בפעם, כשהוא מתפרקד על הכיסא ופושט את רגליו העצומות. – הבט – מתנהג, כאילו היתה זו בתו: חומל. ומוסיו הוסיף לספר חרש, מן הסתם ספור עגום וחשוב.
– הבט – התמוגג התינוק בדחפו לחבריו, – מי בינינו יכול לדבר באופן כזה? אצלנו צועקים, מצווחים – גועל נפש! ואילו כאן מה? הרכות עצמה!…
– מדבר במיוחד – אישר מתוך הוקרה מסגר אחד, מבני החבורה. – הנה, אם מיוחד, אזי כבר מיוחד במינו!
– אצלנו כל פרחח זומם להטיל אבן בכלב הראשון שנקרה על דרכו, – המשיך ה“תינוק” להתפעל – והוא עם הקוף כמו עם פעוט, מפנק. אוהב! חומל!… בעצמו רעב כמו עכבר בבית הכנסיה, אך את הכעך הראשון, מיד – לשנים, והחתיכה הראשונה לו והשניה לעצמו. נפש־אדם! מה נאמר ומה נדבר: נפש־אדם!
– אדם לא רע! – אישר המסגר. – והכל מתקבל אצלו במיוחד. בן חיל, מוסיו! שתה לחיי! – מוסיו גמע מהכוסית ונרעד כולו, החל מנענע בראשו.
– אינך אוהב? – צחקו החבריה למראה ההעויות שעשה, אך התינוק עמד לצידו.
– הוא לא משלנו, ואין מה להתגרות בו. הנה שמע, מוסיו. – פנה אל הלה:
– אדם חביב אתה, עשה לי נחת רוח, שירה משהו משלך! עשה חסד! ואני לא אפקירך. אל תראני כזה, אבל אני אחלץ אותך. לא אתן לך לגווע ברעב, חי אלוהים, לא אניח! שירה לנו משירך, עשה חסד!
– ושהקוף ירקד – הוסיף המסגר. – זה מתקבל אצלם מאד מיוחד. מוסיו! זמר!
– זמר, מוסיו! התפעלו כולם. – מוסיו! הבה!
מוסיו הביט בהם בעינים נוגות, כולו תמהון. ראה, שמבקשים הם ממנו דבר. ולא הבין אותם ושאלם במבט עיניו: מה רצונכם? גם הם לא הבינוהו, רק צעקו והניפו בידיהם:
– מוסיו! הבה!
התינוק תפש את הענין. קם, אחז בקוף ואילצו לקפץ על גבי השלחן, בהסבירו בדרך זו את משאלתו, ובעצמו צעק, בהתלהבות:
– זמר, מוסיו!… זמר משלך!
– או! – השיב מוסיו בחיוך וניקש באצבעותיו על השלחן; אחר־כך לחש דבר מה על אזנו של הקוף, והלה לקול שירה חרישי, חד־גונית, קם, הרים את הרגלים. הקדמיות והחל מסתובב, ניתורים־ניתורים, לצהלתם ולהנאתם של הכל.
– הרי זה מיוחד – התפעל המסגר.
ורק ה“תינוק” עמד שקט וקודר הסתכל בקוף. לבו התלהט בצפיה למה שהוא אחר, חדש יותר, חשוב יותר ולא למה שהתרחש.
– ומה עתה, החיב אדם לגווע? – צעק פתאם, בהמשיכו את חוט מחשבתו. האומנם, להשליכם לכפור, מה? גם אותו וגם את הקוף? א? שדים ארורים! – התרעם על מי שהוא, כשהוא מאיים באגרופו על הקיר. – אמרתי, לא אפקיר! אחלץ אותך, מוסיו, היה שקט!
בלגימה אחרת הוריק ה“תינוק” לתוך פיו כוס מלאה וודקה, גיהק ולא הוציא עוד מילה, רק הרים אגרוף מגושם. מגודל, וינופף בו כמאיים, מעל לראשו. אחר־כך פנה אל מוסיו:
– זמר, חביבי, בשפתך, זמר!
הקוף כבר חזר וישב על ברכי אדוניו, בסקרו את הנוכחים במבט נוגה־חוקרני, הדומה למבטו של אדם חסר־אמון וחסר־אונים.
מוסיו גמע מהתה החם והדליל, ניגב את שפמו, וכוננו כלפי מעלה כשני חצים, אחר כך אמר מה שהוא לחבריה, בעוררו בעזרת תנועות רבות את תקותם, ופתח חרש בזמר האהוב במולדתו: על אודות דייג צעיר אומלל והיפיפיה האכזרית; הוא שר במתיקות, בהבעה ועצב, עד שלכלם נדמה, כאילו שר הוא לכל אחד מהם על אזנו, למענו ועל אודותיו. התינוק היה משוכנע, שמוסיו שר בודאי על אודות עמו, על מחסור וצער, על חייו האומללים והארורים ועל אודות הקוף שלו; הוא שר על הכפור הרוסי שבחוצות, על אבדנו כאן ומתנה לפני כולם את גורלו המר; וגם על אודותם הוא שר, לאמור: איזה שכורים הנכם ונבלים!…
משוכנע בכל אלה הוא עמד לפני הזמר והקשיב ולבו התלקח יותר ויותר: הקול הרך והשיר החרישי נגע בנפשו, ריככו ועוררו; נכמרו רחמיו על הזמר ועל הקוף; זרים שניהם כאן והמקום לא יכירם!
– מוסיו! שאג התינוק לפתע בקול פראי בפשטו בתנופה את ידיו. – הנה ככה! סע לארצך! אתה תמות כאן… תקפא, תגוע ברעב, סע מזה! חברים, – פנה אל השאר – הנשלח אותו למולדתו? לא נניח לו לגווע! נחלץ אותך מוסיו? נשלח אותך למולדתך?
כולם קמו על רגליהם; כולם החלו פתאם מדברים, מתוכחים וה“תינוק” חזר וצעק באחת:
– נציל! לא ניתן לגווע!
– זה אפשרי – ענו קולות.
אחר כך החלו להתלחש, ברמזם לצד בעיניהם ובאצבעותיהם. כפעם בפעם נשמע שם קול שהוא מלווה תוספת: ערפד… מארה…
במהרה הפך הלחש שוב לשיח והקולות התגעשו מחדש.
– חסל! – הרעים ה“תינוק” בקולו, כשהוא מניח בכבדות את ידו הפשוטה על השלחן. – הענין גמור ונחרץ.
המסגר קרץ בעיניו בעליצות, טפח למוסיו המופתע על כתפו, הוסיף בחיוך:
– היה שקט, אחא, זה מקצוע שלי.
למחרת היום הודיעו בעתונים על שודדים שפרצו לחנות משקאות, שהיתה סגורה בשעות הלילה, לקחו כסף מהקפה וניפצו הרבה בקבוקים. אחד הפורצים נתפש אולם לא היה ברשותו כל כסף. גבור לפי מבנה גופו, נמצא מונח שיכור לחלוטין עם בקבוק שבור בידו.
כששה חדשים ישב בבית כלא. אחר כך שפטוהו על גנבה ופריצה.
במשפט הודה, שאת הגנבה ביצע לא לבדו, אולם קודם לכן לא רצה לגלות את זאת, כדי לתת לחבריו שהות לשלוח לחוץ לארץ איזה זמר לא רוסי עם קוף, אדם נוכרי. הלב נרגש. רציתי לעשות מעשה טוב – אמר להצדקתו.
המושבעים הוציאו פסק דין: אשם, אך ראוי לרחמים ומבית המשפט החזירוהו לבית הכלא לתקופה ארוכה.
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.