קטעים מכתב יד

 

קטע שלישי    🔗

…שגעון ואימה.

מספרים שבמחננו ובמחנה האויב רבים הם חולי הרוח. אצלנו כבר נפתחו ארבעה בתי חולים. כשהייתי ב“שטב” הראני השליש…

 

קטע רביעי    🔗

…התפתלו סביבם כנחשים. הוא ראה כיצד התעופף באויר חוט ברזל, שנקצץ מצד אחד ובין־רגע התפתל על שלושה חיילים שנאחזו במדקרותיו. והמדקרות קרעו את המדים ונתקעו בגוף, והחיילים הסתובבו מהר כמשוגעים בקול צעקה איומה, והשנים סחבו אחריהם את השלישי שהיה כבר מת. לסוף נשאר רק אחד בחיים, שהצליח להחלץ מחוט הברזל הנורא ומחבריו המתים, והמה הוסיפו עוד להסתובב במחול־המוות הנורא, כשהם מתהפכים זה על זה וזה ממעל לזה – ופתאם נשארו שוכבים על מקומם בלי נוע.

הוא אמר, כי בגזרה אחת אבדו לא פחות מאלפיים איש. בשעה שקצצו את חוטי הברזל והסתבכו בנפתולי עקציהם כבין נחשים, כיסה אותם מטר כדורים של רובים ותותחים. הוא אומר, כי המחזה הזה היה איום ונורא מאד וכי המפלה היתה נגמרת במנוסת בהלה לו ידעו לאיזה צד לנוס. אך עשר או שתים עשרה שורות חוטי ברזל והמלחמה עמהן, מבוך שלם של בורות־זאבים עם היתדות המחודדות שבקרקעיתם, בלבלו כל כך את המוחות עד שאי אפשר היה לדעת אנה לפנות.

הנה שם נופלים חיילים מספר, מבלי ראות את הבורות העמוקים העשויים כעין משפך, נופלים ונתקעים בבטניהם על ראשי היתדות החדות, והנה הם מתפתלים ומפרפרים ומרקדים כליצנים בצעצועי הילדים; עליהם נפלו חיילים חדשים ולחצום מטה והגופים החדשים מפרפרים ומרקדים כחבריהם התחתונים, ולא ארכו הרגעים וכל הבור נתמלא גופות חיים ומתים מתנועעים ומתפתלים ומפרכסים מכל עבר, והנה נפשטות ידים למעלה ואצבעותיהן מתפלצות ומתכוצות ואוחזות בכל, וכל הנופל ברשת הנוראה הזאת לא ימלט עוד ממנה; מאות אצבעות חזקות וחדות כמלקחים נוראות לחצו רגלים, נאחזו בבגדים, הפילו את האנשים על עצמן, נתקעו לתוך העינים, חנקו את הצואר. רבים רצו כשיכורים ישר אל חוטי הברזל ונשארו תלויים עליהם כשהם צועקים מרוב יסוריהם, עד שבאו כדורי האויב וגאלום מעינוייהם.

ובכלל, הכל נראו לו כשכורים: אלה חרפו וגדפו את חבריהם בזעם נורא: אחדים צחקו בקול גדול בשעה שידם או רגלם נאחזה כבר בחוט הברזל האיום, וכעבור רגע מתו.

הוא עצמו, אף על פי שמאז הבקר לא אכל ולא שתה מאומה, הרגיש את עצמו במצב משונה: ראשו סבב עליו ופחדו התחלף לרגעים בעליצות פראית – עליצות הפחד. כאשר התחיל חייל אחד, שעמד קרוב אליו, לשיר איזה שיר שר גם הוא עמו וכעבור רגעים מספר שרה עמהם מקהלה שלמה. אינני זוכר מה שרו, אבל איזה שיר עליז מאד, שיר מחול. כן, הם שרו ומסביב היה הכל אדום מדם. השמים בעצמם נראו כאדומים, ואפשר לחשוב כי איזה אסון נורא קרה את העולם ומלואו, כי באה איזו תמורה מוזרה; נעלמו הצבעים כולם: נעלם הצבע הכחול, הירוק ויתר הצבעים הרגילים והפשוטים, והשמש התלקחה באור אדום בנגלי.

– צחוק אדום, אמרתי לו.

הוא לא הבינני.

– כן, גם צחקו, הלא ספרתי לך, כשכורים. יכול היות כי גם רקדו, מעין זה היה שר, בכל אופן, תנועות שלושת החיילים ההם היו דומות למחול.

וזוכר הוא היטב. בשעה שפצעוהו בחזהו פצע מפולש והגו נפל ארצה, או זמן מה לפני אבדו את חושיו, קפץ מעט ברגליו כאילו רקד אחרי־מי. ועתה הוא נזכר בהסתערות זו באיזה רגש משונה: מעט בפחד ומעט במין תשוקה שתישנה עוד פעם כדי לעמוד שנית בנסיון הקשה הזה.

– ולקבל עוד פעם כדור בחזה? – שאלתיו.

– חדל לך, הן לא תמיד יבוא כדור בחזה. אבל טוב היה, חברי, לקבל אות כבוד בעד גבורה.

הוא שכב פרקדן, מראה פניו כתום כשעוה, חוטמו דק וצנום ועצמות לחייו בולטות מאד ועיניו שקועות עמוק בחוריהן – שכב ודמיונו כמת, והוא הוזה על אות כבוד בעד גבורה. בפצעו כבר נראו סימני רקבון ובגופו היה חום גדול, בעוד שלושה ימים יהיה מוכן להיות מושלך אל בור המתים – והוא שוכב ומצטחק בתענוגים ומדבר על אות כבוד.

– ולאמך שלחת טלגרמה! – הוא כמו נבהל רגע, הביט בי בזעם ולא ענה. גם אני נשתתקתי ובחדר נשמעו גניחות הפצועים והזיותיהם מתוך חום הקדחת. אך כאשר קמתי לצאת, לחץ את ידי בידו החמה והחזקה עדיין, ותחב בי את מבטי עיניו השקועות והבוערות, והמבט מלא מבוכה ועצבות עמוקה.

– אבל מה זה, אה? מהו כל זה? – שאל בפחד ובהפצרה, במשכו את ידי בחזקה.

– מה?

– בכלל… כל זה. הן היא ממתנת לי? אבל איני יכול. ארץ המולדת – התוכל לבאר לה מה היא זו ארץ מולדת.

– צחוק אדום, עניתיו.

– אח! אתה אך מתלוצץ, ואני ברצינות. נחוץ לבאר לה – אך התוכל לעשות זאת. לו ידעת מה היא כותבת לי! מה היא כותבת לי! היודע אתה? אצלה המלים – שבות. ואתה – ובסקרנות הביט רגע אל ראשי, רמז לי באצבעו ואמר פתאם בצחוק:

– ואתה היית פה לקרח, ההרגשת בזאת?

– אין פה מראות ואיך אדע זאת?

רבים השבים מפה קרחים. שמע־נא, תן לי מראה, תן! חש אני איך יוצאות מראשי שערות לבנות. תן מראה!

ואז התחיל הוזה מתוך חומו; הוא בכה וצעק, ואני יצאתי מבית החולים.

באותו ערב עשינו לנו חגיגה – חגיגה עצובה ומשונה, שהשתתפו בה בין האורחים גם רוחות המתים. אנחנו החלטנו להתאסף יחד בערב ולשתות תה, כמנהגנו בבית, כמו בסעודה. השגנו מיחם, השגנו אפילו לימונים וכוסות וישבנו תחת אחד העצים – כמו בבית, כמו לסעודה. אחד אחד, שנים שנים, שלושה שלושה נאספו החברים ונגשו בהמולה, בשיחות ובליצנות, כאילו חיכו לדבר־מה טוב ומשמח – אף כולם נשתתקו עד מהרה וגם נמנעו מהביט איש אל פני רעהו: איזה דבר נורא היה בחבורת האנשים האלה שנשארו לפליטה, קרועי בגדים, מזוהמים, מתחככים לרגעים, כנגועי שחין רע, פרועי ראש וזקן, כחושים ודלים, שכבר אבד תואר פנינו הרגיל. – דומה היה שעתה, אך עתה, בשבתנו לפני המיחם הרותח ראינו איש את פני רעהו – ראינו ונבהלנו. לשוא חיפשתי בחבורת האנשים הפרועים האלה פנים ידועים לי – כי לא מצאתי. האנשים הללו, הנרגזים, הפזיזים, בעלי תנועות נפסקות, המזדעזעים לכל קול דפיקה קלה, המחפשים תמיד דבר־מה מאחריהם, המתאמצים למלא בתנועות איבריהם את כל אותה הריקנות הכמוסה, שהם יראים להביט אליה – האנשים הללו היו חדשים לי, זרים לי, שלא ידעתים מעודי. גם הקולות צלצלו באופן משונה בקטעים, המלים בוטאו בכבדות, ומסיבה קלה ביותר נהפך הדיבור לקול צעקה או לקול מחריד, שאין לו סוף. והכל היה זר לנו. העץ היה זר, השקיעה זרה, המים זרים, בלי טעם וריח מיוחד – עולם של מחזות נפלאים וצללים שחורים ואיומים. השקיעה היתה כתומה, קרה; בקצה השמים ניתלו עבים שחורים, גדולים וקפואים, כהרי חשך והאדמה מתחתם היתה שחורה, ופנינו היו באור המאוים הזה כחומים־חורים כפני מתים. כולנו הסתכלנו במיחם, והוא כבה; השמש השוקעת שפכה על צלע המיחם את כל האיום והכתום שבה וכן היה גם הוא זר, מת ולא מובן לנו.

– איפה אנחנו? שאל אחד המסובים – ובקולו היה פחד ורעדה. איזה מהם נאנח. איזה מהם פקק את אצבעותיו הרועדות, איזה מהם פרץ בצחוק. איזה מהם קפץ ממקומו והתחיל מהלך מהר סביב לשולחן. עכשו אפשר לפגוש אותם לעתים קרובות, את הבריות הללו המהלכות במהירות, וכמעט שהם רצוי מבלי דעת אנה ולמה. ויש שהם שתקנים משונים נאלמים, ויש שהם ממללים דבר־מה בשפתותיהם הרועדות.

– במלחמה. – השיב זה שצחק, והוסיף לצחוק את צחוקו הארוך והעמום כאילו נחנק מדבר מה.

– למה הוא צוחק? – התרעם אחד המסובים – שמע נא, אוי, חדל!

הוא השמיע עוד רגע את צחוקו החנוק – ונשתתק. החשיך הערב. עב הענן ירד מטה והשתרע על פני הארץ, ואך ברוב עמל ראינו והכרנו איש את פניו הכתומים של רעהו.

אחד שאל:

– ואיה “בוטיק”?

“בוטיק” – כך קראנו לאחד מחברינו, קצין נמוך קומה נעול מגפים גדולות.

זה עתה היה פה, בוטיק, איך?

– בוטיק. אל תתחבא! הננו מרגישים בריח מגפיך הגדולות. הכל צחקו, אך מתוך הצחוק הכללי נשמע קול גס וזועם:

– חדלו לכם! איך לא תבושו? בוטיק נהרג הבוקר בריגול.

– לא יכול היות! זה עתה היה פה!

– אולי נדמה לכם, קומו, שבו מסביב למיחם. תנו לי חתיכת לימון, מהר!

– גם לי!

– גם לי!

– אין עוד לימון.

– מה זה, אדוני, – נשמע קול רך ונעלב – ואני רק בשל הלימון באתי הנה.

הלז התחיל שוב צוחק את צחוקו העמום, ואיש לא עצר בו, אך עד מהרה נשתתק. שוב התחיל צוחק רגע – ונשתתק לגמרי.

אחד אמר:

– מתי נתנפל על האויב?

וקולות אחרים קראו מתרגשים:

– חדל לך! אנחנו נתנפל!

– האינכם יודעים…

– חדלו! וכי אי אפשר לדבר על איזה ענין אחר! מה זה! – המערב חשך כולו, העננה התרוממה מעט, דומה שהואר מעט, והפנים החלו להיות נראים ונכרים יותר, והקצין הלז שהיה מהלך סביב לשולחן נרגע במקצת וישב.

– ואיך עתה שם, בבית? – שאל הוא כמדבר לעצמו וקולו רעד מעט.

ושוב היה הכל מאוים. לא מובן, מוזר, הכל – והנפש מלאה פחדים נוראים עד כדי להשתגע במעמקיה. – וכולנו התחלנו בבת אחת לדבר, לצעוק, להתנועע על מקומותינו. צלצלנו בכוסות, אחזנו איש בכתף אחיו, בידו, בברכיו – ופתאם נשתתקנו, כאילו טבענו בדממה האפלה והמוזרה שמסביב.

בבית? – צעק אחד מתוך החשך. קולו היה צרוד מהתרגשות, מפחד וממרירות ורעד. הוא גמגם מעט, מלים אחרות לא יצאו מפיו, כאלו שכח לבטא אותן כראוי. – בבית? איזה בית? וכי יש באיזה מקום בית? אל תפסיקוני, פן אתחיל לירות. בבית התרחצתי יום־יום באמבטיה – מבינים אתם? באמבטיה מלאה מים – מים עד גדותיה. ועתה אינני רוחץ אפילו בכל יום. בראשי עלו חטטין. בראשי עלו חטטין, מין צרעת כזאת, ואני מרגיש גרוד בכל גופי. ועל כל גופי זוחלות ה… אני יוצא מדעתי מרוב החלאה והזוהמה, ואתם אומרים – בית! אני כמו בהמה, תועבה אני לי, אינני מכיר את עצמי, והמוות אינו נורא לי כלל, את מוחי אתם חורשים בשרפנלים שלכם, את מוחי! לכל מקום שהם נורים כולם פוגעים במוחי – אתם אומרים – בית, איזה בית! רחוב, חלונות, אנשים – ואני לא הייתי הולך כעת ברחוב – מתביש אני. הנה הבאתם את המיחם, ואני התבישתי להביט אליו, אל המיחם.

ושוב התחיל לצחוק.

ואחד המסובים צעק.

– השד יודע מה זה. אני הולך הביתה.

– הביתה?

– אין אתה מבין מה זאת חובה?

– הביתה? שמע־נא, הוא מתגעגע הביתה.

פרץ צחוק כללי, וצעקה מחרידה – ושנית נשתתקו, הכל, כטובעים בדממה לא מובנה. והפעם לא רק אנכי, כי אנחנו כולנו, כמה שהיינו שם, הרגשנו בו. הוא בא אלינו מאלו השדות הזרים האפלים והמלאים חידות מפחידות; הוא עלה עלינו מתוך חגוי הסלעים העמוקים והשחורים, מקום שם גוועים וגוססים ומתפלצים עוד ביסורי המוות האחרונים החולים, הפצועים, הנשכחים בין אבני אופל אלה; הוא נשפך עלינו ממרומי השמים הזרים והנעלמים. שקועים בדממה ומלאים אימה עמדנו מסביב למיחם שכבה, ומסביב וממעל הביט אלינו הצל האיום, המכסה אותנו ואת כל העולם. פתאם הגיע אלינו ממקום קרוב, כנראה ממעון רב־הסרן, קול מוסיקה וקולות רמים כמו פרצו פתאם מן החושך והדממה. בעליצות פראית וכמו בקריאה לריב השתפכה המוסיקה בנגינה פזיזה לא־סדורה, יותר מדי רמה, יותר מדי עליזה, ונוראה, כי גם אלה המנגנים שם וגם אלה העומדים ושומעים שם, רואים כמוני את השכל הנורא הבולע את כל העולם.

והלז שנגן שם בתזמורת על החצוצרה הגדולה נשא כבר, כנראה, במוחו, באזניו את הצל הגדול והדומם הזה. צלילו הקטוע והנהפך כמו מתלבט, קפץ וברח אל איזה מקום הצדה, בודד ורועד מפחד. ויתר הצלילים כמו הביטו אליו, והנה הם רודפים אחריו, נתקלים ונופלים וקמים ורצים הלאה, בלהקה פרועה, והם יותר מדי רמים, יותר מדי עליזים, וקרובים הם אל החגוים העמוקים והשחורים, מקום שם עוד גוועים וגוססים ומתפלצים ביסורי המוות האחרונים חיילים נשכחים בין אבני האופל.

ושעה ארוכה עמדנו סביב למיחם הכבוי, עמדנו דוממים, נבטים בעריפי האפלה!

קטע ששי    🔗

…. אלה היו שלנו…

וכבר היה הכל מוכן להסתערות בשעה שאחד הקצינים הביט במשקפת וראה בברור מדים שלנו, וכעבור עשר דקות היתה השמועה לידיעה בטוחה, מרגיעה ומשמחת: אלה היו שלנו. וגם הם, כנראה, הכירו אותנו. הם התקרבו אלינו במנוחה שלמה, ובחיי, עת־מנוחה זו היתה מורגשת, כמו אצלנו, אותה בת־הצחוק המאושרה של פגישת־אחים פתאומית.

וכאשר החלו לירות, לא יכלנו זמן קצר להבין מה זאת, ובת הצחוק לא סרה עוד מעל פנינו – לברד הכדורים והפגזים שניתכו עלינו והפילו בנו חללים למאות. היה אחד שקרא בקול על דבר הטעות, ואז – אני זוכר זאת היטב – ראינו כולנו, כי זהו האויב וכי תלבושת זו היא של האויב ולא שלנו, וכרגע ענינו באש. עברו כחמש עשרה דקות, בערך, אחרי התחלת הקרב המשונה הזה, נקרעו שתי רגלי – והכרתי שבה אלי בבית החולים אחרי הנתוח שעשו לי.

שאלתי לאחרית הקרב ההוא, והשיבו לי תשובה מרגיעה אך לא ברורה, וממנה הבינותי, כי הוכינו מכה רבה. אחרי כן לבשה אותי, הקטע, שמחה גדולה, שהנה עתה ישלחוני בקרוב הביתה, ושבכל זאת עודני חי, לאורך ימים, לתמיד. ורק כעבור שבוע נודעו לי פרטים אחדים, שעוררו בקרבי עוד פעם ספקות והרהורים רעים ודאגה חדשה ופחד חדש, שלא הרגשתים עדיין.

כן, כנראה, הם היו משלנו, – ורימון שלנו שנורה מתותחנו שלנו על ידי אחד מחיילינו קרע את שתי רגלי. ואיש לא יכול לבאר לנו, איכה זה היה כדבר המוזר הזה. שם קרה דבר־מה, דבר מה האחיז את עינינו ושני גדודים של מחנה אחד, שעמדו זה כנגד זה במרחק לא יותר מפרסה אחת, ירו זה בזה והשחיתו זה את זה במשך שעה שלמה, בידיעה ברורה שנלחמים נגד האויב. ומזכירים את המקרה הזה בלי חפץ בחצאי מלים, ומה שמפליא ביותר הוא זה, שרבים מן המדברים בענין זה אינם רוצים להכיר עד היום בשגיאה הנוראה ההיא. יותר נכון, הם מודים בה, אלא שהם חושבים שהיא היתה רק בסוף, אבל בתחילה היה להם ענין עם האויב, שידע להתחמק לאיזה מקום בשעת המבוכה הכללית ואז בא אחד מגדודינו אל תחת יריותינו. אחדים אמרו זאת בגלוי, ומבארים את המצב בפרטים שונים, הנראים להם כברורים ואמתים. אף אני איני יכול עד היום לבאר לעצמי בהחלט, איכה זה היתה הטעות המוזרה הזאת, מפני שגם אני ראיתי ברור בעיני, בראשונה את הצבע האדום של התלבושת שלנו ואחר כך – הצבע הכתום־כהה של תלבושת היפאנים. וכל כך מהר שכחו על דבר הטעות המרה הזאת, עד שהיו מדברים עליה כעל קרב אמתי, ובמובן זה נכתבו ונשלחו הרבה מכתבים וידיעות מדויקות לעתונים; אני קראתים כאשר הייתי כבר בביתי.

ואלינו, הפצועים במלחמה זו, היה היחס בראשונה משונה מעט, – דומה היה שעלינו חומלים פחות מאשר על פצועים אחרים. אך כעבור זמן־מה לא הורגשה זאת עוד, ורק מקרים חדשים דומים לזה, גם זה שבמחנה האויב קרה באמת, ששני גדודים משלהם התנפלו זה על זה בלילה ואבדו כמעט זה את זה כליל, – נותנים לי מקום להחליט, כי אמנם טעות היתה אז.

הרופא שלנו, זה שעשה לי את הנתוח, הוא איש זקן, כחוש, גל של עצמות, שריח חריף מעורב ביודופורום, קרבול ועשן טבק, נודף ממנו תמיד, ומגחך תמיד מבעד לשפמיו הדקים, הלבנים כתומים, אמר לי כשהוא ממצמץ בעיניו:

– באשרך, שאתה נוסע הביתה, פה הענינים יגעים.

– מה קרה?

– כך. הענינים יגעים. בימינו היה יותר פשוט. הוא השתתף במלחמה האירופית שנערכה לפני כעשרים וחמש שנים; ולעתים קרובות זכר אותה בעונג אך את המלחמה הזאת לא הבין וכפי שהתבוננתי גם התירא ממנה.

– כן, לא טוב, – נאנח מרה ופניו הזועפים כוסו בענן עשן הטבק, – אני בעצמי הייתי נוסע מזה, לו היה אפשרי הדבר.

וגחן אלי ולחש לי מבעד שפמו הכתום המעושן:

– עוד מעט ובא היום, אשר לא תמלט מזה אפילו נפש אחת. כן, לא אני – שום נפש – ובעיניו הזקנות ראיתי קפאון, קהות, ואימה, ודבר מה נורא ומאיים, הדומה לנפילת אלפי בנינים, נוצץ במוחו ואני לחשתי:

– הצחוק האדום.

הוא היה הראשון שהבין אותי; נענע בראשו אלי ואמר אף הוא:

– כן, הצחוק האדום.

ישב קרוב אלי, ובהביטו כה וכה התחיל לוחש לי במהירות בהניעו לרגעים בזקנו המחודד והשב:

– עוד מעט ואתה נוסע מכאן, על כן אוכל להגיד לך. הראית מימיך הכאה בבית־ המשוגעים? לא? ואני ראיתי. והם נלחמו כבריאים, המבין אתה? כבריאים. – ופעמים אחדות שנה משפט זה בהטעמה מיוחדת.

– ומה בכך? – שאלתי גם אני בלחש ומלא פחד.

שום דבר. כבריאים.

– הצחוק האדום, – אמרתי אני.

– אז שפכו עליהם מים קרים והפרידו ביניהם.

– זכרתי את הגשם, שירד אז פתאם והפחידני כל כך, והתקצפתי.

– היצאת מדעתך, דוקטור!

– לא יותר ממך. בכל אופן לא יותר ממך.

והוא תפש בידיו את ברכיו החדות, הכחושות מזקנה והתחיל צוחק; ובהביטו אלי מן הצד, כשרשמי הצחוק המוזר והקשה נראו עוד על שפתיו, רמז לי בעיניו, כאילו רק אנחנו שנינו, אני והוא, יודעים איזה דבר מגוחך מאד, ואיש זולתנו לא ידעהו. אחר כן נשא את ידו למעלה כאותו קוסם בשעה שהוא מכין עצמו להראות את נפלאותיו, וכרגע הוריד את ידו למטה ובזהירות נגע בשתי אצבעותיו בשמיכה, באותו מקום ששם היו מונחות שתי רגלי אילו לא כרתו אותן.

– ואת זאת אתה מבין? – שאל בתנועה סודית. ואחר כך העביר את ידו באיזו כונה עמוקה על פני שורות המטות וחזר:

– ואת זאת אתה יכול לבאר לי?

– פצועים, – אמרתי, – פצועים.

– פצועים, – שנה אחרי כהד, – פצועים. בלי רגלים, בלי ידים, עם חזות קרועים, בטנים שסועות, עינים מנוקרות – אתה מבין זאת? נעים לי מאד. אם כן, איפוא, אתה מבין גם את זאת?

ובמהירות של עלם צעיר קם והתהפך ועמד על שתי ידיו ורגליו התנועעו למעלה. מעילו הלבן נפשל למטה סביב לראשו, פניו אדמו כדם ובלטשו את עיניו עם מבטו המהופך הוציא מפיו את המלים המקוטעות:

– וגם – את זאת – אתה מבין?

– חדל נא! – לחשתי אליו נבהל, – פן אקרא לעזרה. הרופא התהפך ועמד על רגליו וישב שנית על מטתו ואמר בקול מוכה:

– אין איש, שיבין את זאת.

– אתמול ירו עוד פעם.

– גם אתמול ירו, גם שלשום ירו – ענה והניע בראשו לאות הן.

– אני רוצה הביתה! – קראתי בעצב, – דוקטור, חביבי, אני רוצה הביתה, איני יכול להשאר פה עוד. חדל אני להאמין, שיש בית באיזה מקום, ושבו כל כך טוב.

הוא חשב על דבר־מה ולא ענני, ואני פרצתי בבכי.

– אלי, הנה אין לי עוד רגלים, ואני כל כך אהבתי, לנסוע באופנים, להלך, לרוץ, ועתה – אין לי רגלים. על רגלי הימנית נדנדתי את בני, והוא שמח וצחק, ועתה… ארורים אתם! למה זה אסע? עוד לא מלאו לי שלושים שנה… ארורים אתם!

ואני בכיתי, בכיתי זמן רב. זכרתי את רגלי האהובות, רגלי המהירות, החזקות, מי לקח אותן ממני? מי העז לקחתן ממני?

– שמע נא, – אמר לי הרופא ועיניו נטויות הצדה, – אתמול ראיתי זאת: חייל משוגע בא אלינו, חייל יפאני. הוא היה כמעט ערום כולו, מוכה, שרוט, רעב ככלב; הוא היה מכוסה כולו שערות ומראהו כפרא, כאדם קדמון, כקוף. הוא הניע בידיו, התעוה, שר, צעק וקרא למהלומות. ואנשינו האכילוהו לשובע ושבו וגרשוהו אל השדה. ואל אן יאספוהו? ויומם ולילה ערומים ורעבים תועים הם הרוחות הרעים, נעים על הגבעות ובעמקים ונדים אנה ואנה לכל צד בלי דרך, בלי מטרה, בלי מחסה. מנענעים בידיהם, צוחקים, צועקים, משוררים, וכשהם פוגשים זה בזה הם קוראים למהלומות, ויש שאינם רואים זה את זה ועוברים להם כל אחד לדרכו הלאה. במה הם מתכלכלים? קרוב לשער, בשום דבר, ואפשר בבשר הפגרים ביחד עם החיות השונות, יחד עם אלה הכלבים הפראים, השמנים מרוב אכילת בשר והנלחמים זה בזה על כל מת בשדה ונובחים ומיללים בלי הרף, בלילות הם נעים ונדים כצפרים שהרגיזן הסער ממקומם וכפרפרים העורים הם נמשכים אל האש; ואך יבעירו באיזה מקום שהוא מדורה להתחמם בה מפני הקור, לא תעבור שעה קלה, ומסביב לה מתנודדים צלליהן השחורים של בריות צעקניות אלו, לבושות קרעים, הדומות לקופים שקפאו מקור. והחיילים יורים באומללים אלה, לפעמים שלא בכוונה ולפעמים גם בכונה, כדי להנצל מצעקותיהם המבהילות…

– אני רוצה הביתה! – צעקתי באטמי את אזני, אך גם בעד המוך נסתננו לתוך מוחי הבוער מלים נוראות עוד מאלו:

…והם רבים, הם מתים למאות בתהומות, בחפירות זאבים שהוכנו בשביל בריאים וצלולי־דעת, של שרידי חוטי־הברזל עם עקציהם החדים ועל יתדות חדות; ויש שהם מתערבים בתוך החיילים המסודרים ונלחמים עמהם יחד בקרבות גדולים ומצטינים באומץ לבם כגבורים אמתים – הם תמיד בראש, הם אינם יראים את המוות כלל, אך לעתים קרובות יכו את שלהם. הם מוצאים חן בעיני. עתה עוד נטרפת עלי דעתי. ועל כן עודני יושב פה ומשוחח אתך, אבל כשאצא מדעתי לגמרי, אצא לי אל השדה – אצא לי את השדה, שם אקרא בקול גדול – שם אקרא בקול גדול; אאסוף מסביבי את בני החיל האלה, אלו הגבורים שלא ידעו פחד ואקרא מלחמה על כל העולם. עם גדודי זה העליז, בשירים ובמנגינות נפרוץ אל ערים וכפרים, ואל כל אשר נבוא ואל כל אשר נעבור, שם הכל יהיה אדום, שם הכל יסתובב ויחולל כשלהבת אש. כל אלה שלא מתו עדיין עוד ייספחו אלינו, ומחנה הגבורים שלי יגדל מיום ליום, כגוש־שלג ענק המתגלגל מראש ההר, ויטהר את כל העולם הזה, מי זה אמר שאסור לרצוח, להבעיר, ולבוז?…

ולא דבר עוד, כי אם צעוק צעק הרופא המשוגע, ובצעקתו כמו העיר את מכאובם המנמנם של קרועי החזה ושסועי הבטן ומנוקרי העינים וקצוצי הרגלים. והבית נתמלא אנחות שורקות, חורקות, בכיניות – ומסביב הופנו אלינו פנים חורים, כתומים, צמוקים, מעונים, אחדים כל כך קרועים ומרוסקים כאילו ממעמקי הגיהנום שבו אלינו. והם נאנחו והקשיבו יחד; ומבעד הדלת הפתוחה נשקפה אלינו האפלה השחורה, המכסה את כל העולם, והזקן המשוגע פרש כפיו וצעק:

– מי זה אמר, שאסור לרצוח, להבעיר ולבוז? ואנחנו רצוח נרצח גם בוז נבוז, גם הבער נבעיר. אנכי ועדת גבורי העליזים, השלוים, אשר לא ידעו פחד, אנחנו נהרוס הכל: היכליהם, אוניברסיטאותיהם, מוזיאונותיהם; בחורים עליזים מלאי שחוק של אש – אנחנו נצא במחולות על חורבותיהם, או אז בית המשוגעים יהיה לנו לארץ־מולדת – ומשוגעים ואויבים לנו יהיו כל אלה, שלא יצאו עוד מדעתם; ואז – אני הגבור, המאושר, הגדול, הבלתי מנוצח, אני אמשול על כל העולם, אהיה מושלו האחד, אדוניו היחיד – הוי, איזה צחוק עליז ישמע אז מקצה העולם ועד קצהו!

– הצחוק האדום! – קראתי בקול, הוי, הצילו! הנה אני שומע שוב את הצחוק האדום.

– חברי ורעי! – הוסיף הרופא, בפנותו אל הצלילים המרוסקים הנאנחים מסביב, –חברי ורעי! אז תהיה לנו לבנה אדומה, שמש אדומה ולחיות הטרף תהיינה שערות אדומות, עליזות ואנחנו נפשוט את העור מכל מי שהוא לבן יותר מדי… אתם לא נסיתם לשתות דם? הוא דביק מעט, הוא חמים מעט, אבל הוא אדום, לו יש צחוק אדום ועליז כל כך…

תירגם י־ל כ־לי¹