פבל פטרוביץ בז’וב (1951–1879) בן למשפחת כורים. בשנת 1899 סיים את הסמינר בפרם ומאז היה מורה בבית ספר עממי. השתתף במלחמת האזרחים כפעיל במהפכה. בשנת 1924 מופיע ספרו הראשון (“אורלסקייה בילי”) רשימות ותמונות על האורל הישן. מאז כתב שורה של יצירות אחרות. בין הנודעות “סוסה ירוקה” (1939) ו“התיבה המלכיטובית”, אשר זכתה להוקרה כללית ברוסיה המועצתית. בשנת 1943 מפרסם הוא ספר נוסף – “מפתח־אבן” ובימי מלחמת העולם השניה – קבץ “סיפורים על גרמנים”. וכן עסק בספרים ביואגרפיים.
התמתיקה שלו לקוחה בעיקר מחיי העבודה והיצירה. באמנות רבה חושף בז’וב ביצירותיו את רגשותיו של האדם העובד ומעצב את דמות גבוריו בדרמטיות פעילה עד שרבות מיצירותיו הוסרטו. חתן פרס הספרות ע"ש סטאלין.
הסיפור שלפנינו אופייני לכלל יצירתו.
אצל בעלי המפעל הראשונים, הטורצ’אנינים באו השמות פטרו ומרקו לסירוגין בזה אחר זה. האב למשל שמו היה פטרו בן מרקו והבן – מרקו בן פטרו. הדמידובים שמטגילסק, אצלם – או אקינטי או ניקיטה. ואילו אצל אלה – פטרו ומרקו. כך, מן הסתם, התחשק להם. מין אופנה היתה זו. ובנו של האדון, שעדיין זאטוט הנהו, גם אותו כבר בשם מרקו יכנו. מילא, ענינם הוא. ולא על כך כל הדבור, זאטוט הנהו, גם אותו כבר בשם מרקו יכנו. מילא, ענינם הוא. מה נחת מזה לאיש העמל. מהי נפקא מינא, פטרו או מרקו. אחת היא, אדון הוא. ולא על כך כל הדבור, שנהיה מפשפשים בשמותיהם.
אבל, הנה, כמעט במרכז הקיטנה של המפעל, ישנו צור־סלע מרקו. אי אלה מפועלי המפעל סבורים לתומם, כי הר זה נקרא על שם מרקו משל הטורצ’אנינים. סברה, אהב אחד כזה לבוא לכאן לשם ציד או משהו מעין זה. נו, אלא שלשוא סבורים הם ככה. אפשר, שאיש מבני הטורצ’אנינים, אפילו לא בא לשב כלל. המקום עזוב למדי. מוקף ביצות על כל סביבותיו.
לא עסק הוא לאדונים לשוטט במקומות שכאלה. את כפות רגליהם, חלילה, ירטיבו, מן האף יטפטף. ובדרך כלל, טרף בקרבת מקום אין, זולת זאת שמגרדים מעט באבן הרכה.
על שם מרקו אחר נקרא הר זה. כל סוד אין כאן. אבי זקני המנוח, הוא שספר לי את הפרשה כולה. עת ארע המקרה, עדיין דרדק היה. ומאז חלפו כבר שנים מאה, ואפשר אף למעלה מזה.
ובכן, היתה במפעל זה גברת אחת קולקובסקאיה. אף היא מבית הטורצ’אנינים היתה, ומשנישאה לגנרל או אפשר לאיזה סרן, הפכה לקולטובסקאיה. משגרה עוד בסיסרט נתאלמנה מבעלה, ואפשר התגרשה ממנו. על כך לא ידוע לי ולא כלום. ורק זאת יודעני היטב: אין נוהגים אצלנו לרנן אחרי גבירות מימים עברו, ואילו את הקולטובצ’יכה זוכרים. משמע, השאירה אחריה עקבות כל שהם. בחורה או אשה, כי תשרך דרכה, אומרים עליה: “כמוה כקולטובצ’יכה”.
ממש פלא הוא, עד מה היתה קולטובצ’יכה זו צמאה לזכרים. אדונדונים הסתופפו סביבה, כמובן, ככל שחשקה נפשה. דבר ברור, דרך האדונים הוא. וכי מה עוד יש להם לעשות? אלא שאותה גברת, לא די היה לה בבני חברתה. ולא היתה בוחלת גם באחד פועל משלנו, כזה שחסון הוא וגרמי יותר. כפעם בפעם גונבה ידיעה מסיסרט: לקחה הגבירה סייס חדש ואת הקודם שילחה. והכל ידעו כבר במה כאן הענין. לקחה, משמע, לקחה. שיעבוד הוא, והרי סוף כל סוף לא להרים נשלח האיש. ויש שיתלוצצו, אפילו, ולא העלו כלל על דעתם, שמא גרוע דבר זה אף מההרים! והנה באה גברת קולטובסקאיה זו אלינו, אל המפעל הפולבסקי בדיוק ליום חג. אצלנו כידוע ביום גנוסיא של פיטר־פבל הלולא גדולה. משרק מסתיימת התפילה בכנסיה, צא וראה, מתכנס כל העם על ההר ההוא, אצל הסכר הישן. לראשונה ישחקו הנערים ואחר מכן בא תור הגברים להתגושש. לא ידעו דבר טוב יותר מאשר להתפאר בכוחם. נו, סברה היא, שגם בעיני האדונים מצא הדבר חן. והיו משפיעים על טובי המתגוששים שפע של תשורות ותשבחות.
אלה שעבדו בהר הנחושת צנומים מאד היו, אך כוח עצום להם בידיהם וברגליהם. ולפועלי המפעל אין חשק להסוג מפניהם. וגם להם כוח כל שהוא. ועל כולם עלו הקריצ’נאים. ואף על פי שגם בעלי שבר תמצא ביניהם, חלילה לך לדחוף את אפך בתוכם! והיה בין הקריצ’נאים אחד, שוליה, מרקו שמו. שם משפחתו כמדומני צ’ופושטאנוב, אלא שהכל כינוהו ברגיביק. אכן בחור כהלכה היה זה! גבה קומה, זריז, נקי כשלעצמו, יחיד ממש במינו, וכוח לו כשל דוב. ואף על פי שעדיין צעיר לימים היה, זה לו פעמים מספר שזכה לשאת את זר הנצחון. איש לא יכול לעמוד מפניו. חורה לו, כמובן, שיד הקריצ’נאים על העליונה. החליט, איפוא, ההר – העמידו מצדם את אוניסים שלהם. ואוניסים זה, מה נאמר ומה נדבר, המכוער בבריות. כבר בא בימים, חש בחזהו, אך אימה היא להסתכל בפרצופו. שפוף גב, מכופף כולו, הכל בו מסורבל והידים, כשתי צבתות יורדות לו כמעט עד הארץ. עשרים וחמש שנים עבד בהר וההר לא כרסמו. זה זמן רב, שאיש לא יצא להאבק כך עם אוניסים זה, ואף הוא עצמו לא רצה בכך. והנה זממו מזימה. ומשהחלו הטובים שבמתגוששים יוצאים לזירה – הופיע גם אוניסים. נו, גלגל, כמובן, את כולם כגורי חתולים. בא תורו של מרקו. הקריצ’נאים מצווחים:
– אוניסים לא בא בחשבון! אף אדם לא יוכל לחיה שכמותו. לא בא בחשבון!
וההר בשלו:
– נבהלתם, חרוכי כפות שכמותכם! משמע, כאלה הם הגבורים שלכם! בקיצור, החלו מתנצחים בדבורים. אזי יוצא אוניסים ואומר:
– צא, מרקושקה, תאב אני לדעת במה כחך.
– ניחא, הבה ננסה, דוד אוניסים, – עונה מרקו. – לא הייתי יוצא כנגדך אילו לא היה רצונך בכך. יצא, איפוא, מרקו זה. אנשינו נאבקים, כידוע, בהצמדה. כלומר, לראות מי שגבו לא יתפוקק ורגליו תחזקנה מעמד, וגם נסיון דרוש כאן. לעומת אוניסים נראה מרקו קלוש יותר, והנה ניצח. כזה הוא מרקו! משלושת הסבובים רק פעם אחת בלבד כרע מתחת לאוניסים ואילו שתי פעמים הכריעו. סוף סוף צעיר היה. היעמוד זקן כנגדו! והקריצ’נאים צוהלים, כמובן. וההר צווח:
– התגוששו שלא כחוק. יש להתחיל מחדש – רעשו, אך עד למהלומות לא הגיעו. אוניסים עצמו הרגיעם.
– מה לכם – צעק – מרעישים אולמות לשוא. הכל היה כחוק. לא ראיתי כל זיוף מצד מרקו. וגם אין ברצוני להתגושש עוד. נסיתי ודייני. לא צעיר אני עוד, להשתעשע בכגון אלה. בזה הסתיים הענין. כלומר, שוב נשא עמו מרקו את זר הנצחון. למתגוששים הוגשו תשורות: למי אבנט, למי כומתה ולמרקו ולאוניסים –חמילה לכל אחד.
לאחר זאת הלכו, כמובן, אל המסבאה. וגם את מרקו משכו עמהם. ועליך לדעת, כי הוא כשלעצמו אינו מתלהב אחרי היין, וגם צעיר לימים היה. בקש להשאר במקומו, להסתכל בבנות, בנשים כיצד הן מתנהלות במעגל, אף לצאת אתן במחול, לשיר עמהן. אולם, היתכן כדבר הזה, שהזוכה יסרב לעמך? לא יתכן שישיב את פניהם ריקם. הלך, איפוא, ובלכתו קרא:
– אל תלכי טטינה. מיד אשוב. – כלומר לאשתו שלו. לא מכבר, משמע, התחתן. זו להם השנה הראשונה שהם יחד. ונפלה בחלקו אשונת כזו חביבה, עליזה, והיו השנים מתעלסים ממש לעיני הבריות. צעירות, נשים אחרות – הקנאה אכלתן.
לא הספיקו בני החבורה להגיע אל המסבאה, בא אליהם במרוצה נער, שליח מאת האדונים – הגבירה מבקשת את מרקו. והיא, כלומר, הגבירה קולטובצ’יכה בעצמה – השקיפה מהכרכרה בהתגוששות. והאדונים שבאו עמה מסיסרט, אף הם כאן. והפקיד כאן וכל המנהלה של המפעל. לא זכה, איפוא, מרקו ליהנות מכוסית. קרב מרקו אל הגבירה והיא מוסרת לו רובל כסף.
– הא לך, – אומרת היא – בן חיל. את זאת מקבל אתה מידי הגבירה עצמה.
נו וגם מרקו ידע כיצד עליו לנהוג. השתחווה ואמר:
– רב תודות, גברתי. לשרותך תמיד.
והגבירה נעצה בו את עיניה. במלה אחת, לא ידעה אשה זו בושה מה היא. דבר גלוי וידוע. רק מרקו לבדו אינו מבין ואומר להסתלק לדרכו. והגבירה, כיון שראתה אותו מתרחק אמרה:
– קפל שרוולך!
כלומר, רצונה הוא שיפשיל שרוול.
עשה מרקו כבקשתה, והנה תפשה לידו. ממששת, שומע אתה, כאילו אמנם סוס הוא, העומד לפניה. האדונים, ככה, ממתחים את עצמם, מתלחשים ברוסית. חורה לו למרקו, שכך בודקים אותו, אך מעמיד פנים, כאילו מדרך העולם הוא. הגבירה מצווה עליו להתיר צוארונו, לחשוף חזה, כתף. מרקו מתאדם, מתכעס, אולם עשה כמבוקשה. קולטובצ’יכה תופשה לכתפו, לופתת לו קלות ומחליפה דברים עם האדונים, אין להבין על מה. רק זאת שומעים, שכאילו כל הזמן מבטאה היא את השם מרקו. הנשים משלנו, אשר עמדו בקרבת מקום, החלו מתלחשות, להלעיג על חשבון טטינה.
– בחרה הגבירה את שלך לסיח לה. כנוי חדש מצאה לו.
טטינה – אשה צעירה, אפשר לומר, לגמרי ילדה. חכמת חיים לא היתה בה. החלה מתיפחת. יבבה כאילו אחרי מת…
– אוי, בחורות, מה מתרחש כאן…
שומע מרקו אחת מיללת, הביט כה וכה – טטינה. וגם הגבירה הסתכלה סביבה, שואלת היא את הפקיד:
– מי המיללת?
משיב לה הפקיד, כי אשתו של מרקו היא.
– הביאוה לכאן – אומרת הגבירה.
– על שום מה את מיללת?
מפליטה ברוב פשטותה:
– הנשים מלהגות כאילו לוקחת את את מרקו אל אצל הסוסים…
נתחייכה הגבירה, ואומרת כך:
– יפה הגו הנשים. אכן דרושים להם לסוסים סייסים צעירים ובריאים יותר. הנה כי כן אקח את שלך.
נתחוור לה לטטינה, כי הנה היא עצמה הגישה לגבירה רעיון שכזה, נפלה לרגליה:
– חוסי, גברת נכבדה. אל תצווי שיקחו את מרקו מעמי. זו לי השנה הראשונה שאנו יחד. גם לא יצלח הוא כסיס.
– רואה אני שגם אליך לא יצלח. ראו נא אותה חורצת לשון לעומת גבירתה. את שניכם צריך ללמד לקח – אומרת הגבירה ומצוה לפקיד: הביאה לכבד את חדרי. מחר בבקר עליה להיות כבר אצלי. ראה נא אלו לחיים פטמה לעצמה. אוסטינושקה שלי תוריד במחי יד אחד את המיותר שבה. ואתה, בן חיל, על שום מה אינך מלמד את אשתך? – שואלת הגבירה את מרקו.
והלה שגם בלאו הכי, נקרע לבו מחימה, האדים, החוויר. בושה היא לו שתהיה האדונית מתבוננת בו כך קבל עם ועדה. לא די שתפשה בידה לעורו החשוף, הרי לך גם טטינה שבטפשותה הרבה מלבינה את פניו ברבים. את כל העולם היה מנפץ. הניף את ידו ויך על אזנה של טטינה. התגלגלה ארצה. ונשים, אשר לפני דקה הסיתו את טטינה, פרצו ביללות:
– הוי, הרג! הוי הרג!
מסתכל מרקו. אכן, אמת היא, שוכבת לה טטינה לבנה כזו, עיניה עצומות ואינה נושמת. והגבירה נוזפת בו:
– איזה תפנוקים כאן! יותר מדי פינקת את האשה, נראה כי אסור כבר לגעת בה!
פקעה סבלנותו של מרקו. סחב לה לגבירה קולטובצ’יכה בצמותיה ויך ראשה בקרקע. ולא ראו אלא כיצד מפרכסים עקביה. ועוד הוסיף לה בעיטה בפרצוף. קמה מהומה. האדונים התנפלו על מרקו, השומר שלף את חרבו.
והגבירה מצווחת:
– קחוהו חי! חי קחוהו!
האדונים, אין בכחם, כמובן, לתפוש אדם שכזה בעודנו חי. רצו להזעיק את מכבי אש ואחרים מיהרו חזרה למסבאה להבהיל את העם. באו מכבי האש והעם גודר בעדם, ובראש כולם אוניסים, מתנשף בקרדום. והקרדום אפשר שלש אמות ארכו.
– אשחוט – צועק הוא – כל מי שיגע במרקושקה!
רואים האדונים – עסק ביש, נחוץ לשאת רגלים. ורק אחד מהם ירה פתאם באוניסים. ומה סבור אתה? פגע בן כלבים! ממש לתוך העורק קלע. אוניסים – החוטם בקרקע ולא קם עוד. איזה אדם אלים היה. ההר לא יכל לו ומכדור אחד נפח נשמתו.
ראה העם – הרגו את אוניסים – גברה חמתו. החלו רודפים אחרי האדון, שירה באוניסים. קפץ הלה על סוסו – ולדרך, לסיסרט. הגברת ושאר האדונים, אף הם ברחו לשם, והפקיד והמנהלה נפוצו לכל עבר. נו, ומכבי האש, כמובן, ספגו מכות נאמנות. שנים זכו למספז, ואחרים – נשברו עצמותיהם.
לא אהב העם את מכבי האש הללו, הם, רואה אתה, תמיד הראשונים לפקודת הרשות, והם היו מלקים את פשוטי־העם על כן, מעכו עתה את עצמותיהם.
למחרת או כעבור יומים החלו בשפטים. באה הרשות מן העיר, הובאו חיילים. בראש וראשונה החלו מחפשים את מרקו ברקוביק. גם הגברת באה. עד מה פעילה היתה. איימה, שידלה, שיראו לה היכן לחפש את מרקו. אך ללא הועיל. הכל משיבים בקול אחד:
– הכיצד נדע זאת? ברח לאי שם וגם את טטינה לקח עמו. חיפשו, חיפשו ולא העלו אלא חרס בידם. חזרו כלעומת שבאו.
נו, היו כמובן גם כאלה שנתכבדו במלקות, ומרקו עם טטינה הוכרזו כעריקים, וישגרו אגרות לכל מקום – שמא יתפשם מי. ואילו הוא, מרקו, התגורר לו בקיטנה שלנו. שומרים רבים ידעו על כך, אך פחד העם היה עליהם. ואף קרה שהם בעצמם היו מודיעים למרקו:
– באים אחריך. הזהר!
– עברו מרקו וטטינה למקום אחר וככלות המצוד, שבו למקומם. הקציעו לעצמם ביקתה במדרונות ההר, אצל המעין. ביקתה לא גדולה, כמידת אהל־קציר.
שלש שנים חי שם מרקו. כל הזמן זמם להפתיע את הקולטובצ’יכה על אם הדרך. אלא שגם היא פקחית היתה. אחר אותו המקרה חדלה ממסעותיה. ומדי צאתה העירה נתלוה אליה עם רב כאילו לתפילה. ואילו ליער או להתרחץ בנחל, לא ולא. משמע, ידעה, שמרקו יארוב לה בקרבת המקום. יסרה את כולם, לאמור:
– אינכם עוד משרתים נאמנים לי, מביאים אתם את העריקים לתוך היער. היכן הוא מרקו ברגוביק? כיצד משיג הוא את מזונותיו?
וכל אחד היה מתחמק מתשובה כמיטב יכלתו. אכן רבים ידעו, אלא שהחרישו.
ולימים הלכו להם מרקו עם טטינה. אמרו, בן נולד להם. וכי יתכן לחיות עם תינוק בתוך היער. טרדה רבה היא. על כן שמו פעמיהם לסיביר, אל המרחב החפשי.
ספרו לקולטובצ’יכה, אך היא לא האמינה.
– לא יעלה בידכם – אמרה – לפתותני כי אבוא היערה. וגם היא הסתלקה לאי שם, הרחק מהמפעלים שלנו. והוא ההר, ששם עמדה הבקתה של מרקו, ואכן קראו לו – צור מרקו.
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.