רקע
אלכסיי נוביקוב־פריבוי

נוביקוב פריבוי אלכסיי סיליץ' (1877) נולד בפלך טמבוב, ימי עלומיו עברו עליו בסביבה של עובדי אדמה. אך בעודו עלם צעיר, לעת התכונן להתקבל לבית הנזירים, נפגש בימאי, אשר השפיע עליו בסיפוריו השפעה מכרעת. משנתגיס בן עשרים ושתים לצבא נתקבל לשרות הצבאי כימאי. במסעותיו המרובים הכיר את הנוף הימי על כל תהפוכותיו ואת חיי המלחים על כל גילוייהם. “סיפורי הים” הראשונים שלו נושאים עדיין אופי רפורטג’י וערכם הבלטריסטי מועט – כאלה הם הסיפורים מתקופת המלחמה הרוסית־יפנית. אולם ספורו “מתנה”. (המובא כאן) נושא עמו את בשורת גדולתו כסופר בעל כשרון. בתקופה מאוחרת יותר משתתף הוא במהפכה, וכבוגר בית הספר לימאים בקרונשטט לוקח הוא בה חבל פעיל. סיפוריו מתקופה זו אם כי מוכיחים מידה גדולה של בגרות, משוחדים בכל זאת במידת־מה בצביון ססמאות הזמן.


בקרנים המלוכסנות של השמש השוקעת מלבינים בניני האבן של עיר הנמל, מזהיבים חולות החוף, ופני הים השקטים נמשכים למרחקים אינסופיים בוערים. תכול של שמים טהורים, אשר כאילו רוחצו למשעי, מלטף, ורק בפאתי מערב בקרבת האדמה נמשכים פסי עננים צרים. האופק כאילו נפתח, – רוחב כזה מסביב. במוח שייטת מלחמתית שהסתדרה בשורה אחת. מעל האניות תלוי מסך־עשן קל ושקוף. בנמל – עוגנות כמה אניות סוחר וספינות דייג.

החום יורד, הצללים מתארכים. אנשים מתבטלים, שמים פניהם לים לנשום אויר צח.

בקרבת מזח העץ, ליד דוכן לא גדול, מצטופפים שבעה מלחים, לבושים חולצות לבנות ומכנסים שחורים. אלה הם שייטים של סירה אחת. הם מתבדחים עם המוכרת מלאת־החיים ובעלת הפנים המלאות, וקונים אצלה לחמניות, עוגות ומיץ פירות. לידם, נשען על עמוד הפנס, עומד שוטר בעל־גוף, והוא מחייך משום מה.

– בשבילכם, חביבי, אתן כל מה שתרצו…– אומרת המוכרת, ותוך כדי קריצה ערמומית למלחים היא מתנדנדת מצחוק.

– נו! – תמהים המלחים.

– כן… מפני שאני מעריצה.

– זוהי בחורה! – מתפעל מישהו.

נשמע צחוק, מלא התלהבות נעורים.

ראש הסירה, האפסנאי דובוב, מגושם כפיל, ובעל עינים מלוכסנות, התקועות בתוך פרצוף מגושם, התבונן בשעון הכיס שלו ונתן הוראה בקול מפקד.

– עת לספינה!

המלחים הולכים למזח בלי חשק, כשהם מסתובבים אחורנית וממשיכים לשוחח עם המוכרת.

– נו, תזוזו! מספיק לגלגל בלשון בלי כל הגיון… – צועק האפסנאי.

באותו זמן מתקרבת למלחים אשה צעירה כשהיא אוחזת בידה סל קלוע נצרים. גופה התמיר והקליל לבוש חולצה לבנה, שקופה וחצאית שחורה. על ראשה – מגבעת לפי האפנה החדשה עם נוצות יענה, אבל נראה שהיא עצמה אינה חדשה, כשם שאינן חדשות הנעלים האלגנטיות שעל רגליה, מתחת לצעיף הכהה והסמיך נראים תלתלים עבים ובהירים, המוסיפים לפניה החיורים, בעלי השרטוט הנאה, חן מיוחד. היא נרגזת, ודבר זה נראה מעיניה הגדולות, הירוקות כברקת.

– אתם מהצלבנית “ברק” – שואלת היא אצל המלחים, ומתבוננת בכתובת שעל כובעיהם.

– בדיוק כך, – משיב האפסנאי דובוב, כשהוא צועד קדימה.

– המכיר אתה את הקצין פטרוב?

– איך לא אכירהו – המפקח שלנו…

– זה אחי…

דובוב מצדיע בנגעו בידו הימנית בכובעו, ואילו האחרים מזדקפים.

האשה הצעירה מטילה מבט מלא חרדה על השוטר, הוא עומד כקודם ליד עמוד־הפנס, כאילו נדבק אליו. הוא שכח על חובותיו ומסתכל במרחקי התכלת, שמהם מתקרבת למזח ספינה בלתי ידועה. אחר כך היא אומרת:

– אנא, מסרו לו סל זה. אבל נהגו בו זהירות ככל האפשר: חפצים עדינים נמצאים בו. אם יקרה משהו – אחי יעניש אתכם…

בתנועותיה, בזריזותה ובחרדתה היא מזכירה חתולה, המתכוננת לעיני אדוניה לבצע חטא. בזאת היה מבחין כל אחד, אבל אינם מבחינים בכך המלחים, המתבוננים בה בעינים מלאות התפעלות, מאזינים כיצד קולה הטהור והעסיסי זורם כפלג.

– היי שקטה, גברתי, – אומר דובוב, ואילו האשה מוסרת לו מעטפה חתומה לא גדולה, ומוסיפה:

– גם את המכתב מסור נא לפטרוב.

– בסדר.

האשה מתרחקת במהירות.

המלחים מעמידים בזהירות את הסל בקצה האחורי של הסירה, מתישבים על הספסלים ודוחפים את הסירה מן המזח. ידיהם ערומות, נראים שרירים חזקים ואיתנים. כשהם מתכופפים, מניעים השייטים בתנועה רחבה במשוטים, דומה לצפור חזקה המניעה את כנפיה. חורקות משענות המשוטים, משכשכים ברשלנות המים המלוחים. הסירה גולשת בקלות על פני ראי המים, כשהיא משאירה מאחוריה נתיב־מים ולצדדיו רועדים גלים זעירים. השמש שהסתתרה מאחרי ענן תכלת צר, מזהיבה את קצותיו, פני הים מתכסים צללים, אבל כעבור דקות מספר היא מופיעה מחדש ובוערת באור מלא וביד רחבה שופכת את זהרה על הכל. למזח אצות בזו אחר זו סירות מנוע, ומביאות את הפקידים הבאים לקחת את דואר הערב. מעל אחת הסירות השמה את פניה לים, נשמעות צעקות־גיל וצחוק של צעירים וצעירות משולהבים.

הסירה יוצאת מן המזח הימה.

– אח, והבחורה, אני אומר לכם, – מניע בראשו ומדבר כאילו שקוע בחלום האפסנאי דובוב, היושב ליד ההגה. – פשוט – צפיחית בדבש.

הרהר רגע והסתכל בסל, כאילו שאל את עצמו:

– מהו הדבר הזה – אמרה, חפצים עדינים…

עדינים? – שואל מחדש אחד השייטים.

– בדיוק כך.

– חרסינה ולא אחרת…. כל מיני צעצועים בצורת נשים ערומות, כלבים. בתאו של אדון פטרוב השלחן מלא צעצועים כאלה…

– לא זה, – משיב שני בקול מלא בטחון. – עדינים, כלומר, מטעמים. יש מאכלים כאלה. כשהייתי משמשו של קצין אכלתי בעצמי דברים כאלה. עושים זאת משזיפים, שוקולד, ליקר ומדברים שונים אחרים. תאכל – וכעבור יומים הנך מקיא עוד דברי־מתיקה. ורק תגע – זה מתפורר.

– נו, צלצל, – מטיח כלפיו בבוז דובוב. – שלוש שנים שרת בצי ולא רכש אף טפה של חכמה.

המלחים מתוכחים זמן מה, אחר כך נזכרים במוכרת. משהסירה מתקרבת לצלבנית היא נתקלת בסיבוב החד במעברה. מתוך הסל מגיעים קולות מוזרים. המלחים מושיטים את צואריהם, יושבים מלאי תדהמה.

– צא! – צועק אליהם מעל הצלבנית מפקד המשמר, כשהוא נדחק קדימה.

– משהו נאנק, הוד מעלתו, – עונה במבוכה האפסנאי דובוב.

– מי נאנק, איפה?

– בסל.

– מה יש שם?

– חפצים עדינים.

– איזה?

– איני יכול לדעת… אבל משהו חי…

– טיפש. תביא הנה… נראה…

– דובוב לוקח לידיו את הסל, מחזיק אותו בזהירות לפניו, ועולה על הסיפון. הקולות המשונים נעשים יותר ברורים. מפקד המשמר, מלא התענינות, מצוה לפתוח מהר את הסל, וקצין צעיר, לץ גדול, הרגיש במשהו, והוא רץ מהר לתא של יחידתו.

– רבותי, בבקשה על הסיפון האחורי, – מודיע הוא בקול רם, – תראו פלא…

הקצינים, מלאי גיל, עולים על הסיפון העליון ברעש וצחוק. מחלק החרטום של הספינה רצים מהר המלחים, גם ניצבים סביב הסל ומסתכלים בסקרנות לתוך מרכז המעגל, בו אין לראות אלא גב כפוף של מלח. זה הוא – דובוב, המזדקר כשהוא נושא על כפיו הרחבות תינוק בן שנים או שלושה חדשים, המכוסה בקושי בחיתול לבן, ומכריז בקול:

– תינוק, הוד מעלתו.

התינוק מסתובב מבלי לפקוח את עיניו ורוצה לתפוס משהו בפיו חסר־השינים. בין הקצינים והמפקדים אפשר לשמוע קריאות וצחוק עצור.

– מי הביא זאת? – נדחק לאמצע המעגל המפקד, ושואל בקול זועף כשהוא מניע ברוגז בשפמו שזרקה בו שיבה.

– אני, הוד מעלתו. – משיב דובוב, כשהוא מחזיק בכבדות את התינוק על ידיו המושטות קדימה.

– למה?

– גברת אחת שלחה… לאדון פטרוב… יש גם מכתב בשבילו…

למשך כמה שניות משתרר שקט מתוח. מאות עינים מביטות בשתיקה על החובל פטרוב, העומד כאן יחד עם קצינים אחרים. מגונדר ונוצץ, לבוש מעיל לבן כשלג, נושא ראשו בגאוה ובעל שפם שחור ומסולסל על פניו המחייכים וחסרי־הדאגה. אולם בן־רגע הוא מחויר כאילו הקיזו ממנו את כל דמו בבת אחת. אחר כך מופיעה על פניו הבעה מבהילה. הוא מתמוטט, חוזר לתאו במהירות כשהוא צועד צעדים לא ישרים, ומגמגם כשיכור:

– זו שפלות… צריך להודיע למשטרה… לתפוס את הנבלה הזאת… אני אינני אשם…

התינוק עיקם את פניו, התעטש פעמיים, וכאילו הרגיש בכל המרירות של קיומו, פרץ פתאום בבכי מר.

– סרב להכיר בבנו. – מתפלאים המלחים, נאנחים ומניעים בראשיהם בהבעת גינוי, ואילו האחרים צוחקים בפה מלא.

– תודה לאל – גדל הצוות.

הקצינים עומדים ושותקים, מסתכלים איש ברעהו והרגשתם אינה נוחה. מפקד המשמר גרש את המלחים – הוא פונה למפקד:

– מה לעשות עכשו בתינוק?

– אני בעצמי איני יודע, – משיב הקצין ומניע בכתפיו. – זה ענינו של רב־החובל. אלך ואמסור לו…

הוא יוצא.

השמש הענקית מאדימה ונוטה כלפי מטה. בוערות רצועות העננים הצרות. העיר, סביבותיה עם החורשות הירוקות, החופים, הים האינסופי – הכל טובע בארגמן. האויר אינו זע. מסביב שקט חגיגי המופרע רק על ידי בכיו של התינוק.

הקצינים הצעירים מתלחשים ביניהם.

– אני מכיר את האשה הזאת, – אומר בלהט אחד מהם, רזה בעל אף חד וצואר ארוך משל אוז. – יופי בלי מצוי. אמנם, נדמה, לא אינטליגנטית ביותר, אך לעומת זאת – איזה רגלים, איזה פה. קסם.

המפקד חוזר על הסיפון ומוסר למפקד המשמר את פקודתו של רב־החובל להעביר את הילד למשטרה.

– או־א… או־א… – כאילו ביקש רחמים, צועק בקול תמרורים התינוק, שדובוב מנענע אותו בלי הרף על ידיו.

כאן יוצא קדימה הנווט גרוזדייב, שלא הוריד עד כה את עיניו האפורות והחודרות מן התינוק. זהו גבר בן ארבעים, בריא, רחב־גרם, כאילו חושל מחוטי פלדה. פניו שזופים ומלאי צלקות, מכוסים רשת דקה של קמטים ושער חד כמחטיו של קפוד. נראים הם משום כך גסים. כאילו נחצבו במהירות בגרזן. הוא זאב־ים לא ידע חת, שש לקרב, נוהג עם המלחים בקפדנות, מחרף את האשמים בבטויים מובחרים ומפעיל את אגרופיו. עתה הוא מסתכל בזעף גדול מאשר אי־פעם, ובהבליטו את חזהו האיתן, הוא מצדיע ופונה לקצין הזקן:

– הוד מעלתו, ירשה לי לקחת את התינוק…

– למה? – שואל הלז בתמהון.

– אשקהו ואאכילהו… אני ערירי… והנה הוא יהיה לי לבן…

– בעל המצאות אתה, אני רואה…

גרוזדייב נושם בכבדות, נרגז, נחיריו הרחבים רועדים, הוא מוריד את ראשו ומתחנן:

– אני מדבר ברצינות, הוד מעלתו, – ימסור לי את התינוק… מה תעשה בו המשטרה? תמסור לבית תינוקות… לאבדון… חבל. אני אעשה ממנו בן־אדם…

חיתול נכנס לפיו של התינוק. הוא משתתק ומתחיל למצוץ אותו. עיניו הנוצצות השחורות נפקחו, על הריסים הארוכים רועד טל מבריק של דמעות.

– ברור – חבל. הרי זה יצור חי… – מסתכל בו ואומר הקצין, בקולו נעימת רוך ועל פניו עולה חיוך טוב. – נו, כיון שאתה רוצה דוקא, קח את הילד. תספיק להביאהו לאשתך תוך שלושה ימים?

– כן, אדוני.

– טוב, אבקש אצל המפקד חופשה בשבילך.

– אני מודה בהכנעה, הוד מעלתו, – עונה גרוזדייב בשמחה וכולו זוהר.

הוא לוקח מידי דובוב את התינוק שפרץ מחדש בבכי, ממהר לחלק הקדמי שלי הספינה ואומר:

– שקט, קטן, שקט… לא נאה שמלח יבכה… מיד אתן לך ארוחת ערב…

– מה, ייבסטיגניי מאטבייאיץ'. – השגת בן? – שואלים אותו בלצון המלחים.

– כן, כן, חבריה, השגתי… עכשו אני עם בן…

תוך דקות מספר השיג מאת טבח הקצינים בקבוק חלב והוא יושב בתאו הקטן. לידו עומד הסל. הוא נעל את הדלת במפתח. על ברכיו שוכב התינוק ויונק בצמאון בפיו הורוד את החלב מן הבקבוק ומסתכל בפנים הבלתי מוכרים.

– תראו כמה היה רעב, היתום המסכן. נו, אין דבר – תצבור כח. נהיה ידידים… אקרא לך דימיטר, או פשוט – מיטיק…

גרוזדייב נשק נשיקה קלה בראשו של הפעוט וחייך בנחת. פניו קרנו משמחה. עיניו האפורות, שמהן משתרעים הקמטים כקרנים, נוצצות וכולן מביעות חום. הוא ממשיך לדבר בשקט ונוהם כדוב:

– תגדל, יחד נצא למסע סביב העולם… הוי, צפור שלי, הרבה פלאים אראה לך נשוטט. ואלמד אותך את מלאכת הים… ואם לא תרצה להיות מלח – אשלח אותך לבית הספר. יש לי ארבע מאות רובל. עד הזמן הזה עוד אוסיף… כך, כך, אחא, תהיה מלומד…

הוא האכיל את התינוק, הניחו על הערסל, ובעצמו, לאחר שהאיר בפנסו החשמלי את התא, כרע לפניו על ברכיו. הילד כמעט ערום, רק כתונת אחת לבשרו, מניע במרץ בידיו ורגליו.

– הוי, הרי אתה ספורטאי ממדרגה ראשונה מצוין, מיטיק, חי אלהים, מצויין…

התינוק נראה כל כך חמוד, ממש כפרח בפריחתו. המלח אינו יכול לרוות את עיניו בתינוק, עד שקוראים אותו למעלה.

דמדומי הערב מאפילים והולכים. השמים זרועים פסיפס של כוכבים נוצצים, כאילו שם, במרומים האינסופיים, התכוננו לחגיגה כלשהי. הים נושם טריות מרעננת. במים האפלים משתקפים אורות האניות. בשעה הקבועה מתחילים על הצלבנית לצלצל בפעמון. מרחוק נשמעים צלילי תשובה, כאילו הספינות קראו זו לזו. צליל הנחושת העליז זורם, מפר את שתיקת הלילה וגווע לאט במרחקי הים.

המלח יורד לסירת המנוע כשהילד על ידיו. מצב רוחו חגיגי כפי שלא היה מעולם.

– אשתי, אתה שומע, כמה היא תשמח למתנה כזאת… – בהתקפת שמחה ללא גבול פונה המלח להגאי, ואילו זה אינו משיב וזורק פקודה לתוך המכונה:

– קדימה.

הסירה כאילו נכנסה בה רוח חיים, נשפה, רעד עבר בכל גופה, חתכה ברעש את פני המים ושמה את פניה לעבר העיר שטופת האורות.


תירגם י. אמודאי1




  1. פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בספר רק בשם: י. אמודאי. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56311 יצירות מאת 3577 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!