במחלקת הדוודים אבק ועשן. בקיץ – חום לוהט, בחורף – קור ורוח פרצים. האויר, הספוג אבק סמיך, מלא רעש מחריש אזנים, קול חריקות, המולה ושאון, – אף התרזה הגבוהה לא היתה מחזיקה כאן מעמד.

לא קל היה, כמובן, גם לפדיה; העבודה המפרכת התישה אמנם את כוחותיו. אך לשוא דמתה ורורה בנפשה, כי הוא ילקה בשחפת והיא עצמה מתה מרוב דאגה. רק פעמים גדל על קברה העשב, ופדיה התגבר על חולשתו, באבק, בהמולה – מצא לו סמים ועלה. גדל והחל מתרחב. כתפיו התרחבו, חזהו נתעגל, ידיו מלאו אונים והתנפחו הגידים. שפתו העליונה ולחייו העלו שיער. אביו, שבשערותיו זרקה כבר השיבה, נתן לו במתנה את תערו ולימד אותו כיצד להתגלח. בבית החרושת התלוצצו.

– פיד', הגיע הזמן להתחתן.

אביו היה מתבונן כיצד הוא עובד, חייך וטען בעקשנות, כי פדיה שוב אינו ילד, שהוא אינו נופל מכל דווד אחר, שהגיע הזמן, כי יעריכו כראוי את ידיו. הפועל הראשי התחמק, מנהל העבודה צווח:

– מה, הוספה? שד מוחלד אינך רוצה?

ללכת למנהל המחלקה פחד. הזקן הניע בראשו: “הוי, אלי, אלי”, – זמן רב התאפק, חיכה בסבלנות, אולי יפקדהו מנהל העבודה, והחליט לפעול. אחרי התשלומים הידק את שיניו, דיכא את קול המצפון, קנה שני בקבוקים זוברובקה, גוש גבינה, סרדינים, פלפל ממולא, בשר חזיר והשכם בבקר חמק למטבחו של מנהל העבודה.

– בקר טוב. למה זה קמת?

– קמתי. ומה זה ענינך?

– חבילה מסרו לו בשבילו.

– ובכן מה, תן, אמסור…

הזקן לחץ לצדו את החבילה ונדנד בראשו:

– נו, לא, אני עצמי אמסור, ציוו לי להגיד לו מלה אחת.

– הוי, סבא, רמאי אתה, אני רואה…

– ועוד איך, לימדוני כבר, תודה לאל. אינני עשיר, אצלי על הגדר חבילות אינן גדלות. חבילות, הנה היכן הן אצל אחינו, הנה כאן במקום זה, – והזקן טפח לעצמו על ערפו.

העוזרת מצמצה בשפתיה, פתחה את הדלת, וקראה לעבר החדר, ומכאן יצא מנהל העבודה כשהוא מגולח אך לבוש למחצה:

– נו, מה מעשיך כאן? אה, חכה רגע, מה שמך? המ…

הזקן השתחוה, עזר לו:

– ז’בורונקוב, ייגור ז’בורונקוב, – שוב הזדקף והעלה על פניו אותו חיוך שממנו מתחמץ הלב, והעינים מתרוצצות כאילו פגעו בהן נצוצות של אש התנור.

– אני יודע, נו?

– ובכן אני, פאל וואניץ' בענין בני. הכבד כולו נרקב מרוב צער: עובד עבור שנים, עוד מעט תמלאנה לו עשרים שנה, פשוט חרפה…

– איזו חרפה? מה אתה מפטפט?…

– כן, אני זה… חבילה כאן בשבילך, הכל כמו בכלל, כמו שנוהגים בני־אדם אחרים: וזוברובקה מצוינת, והכל כמו שאתה אוהב, כמו שצריך… הבחור אינו מרויח למחיה. אזר כוחות, חולצותיו הקודמות נקרעות כקורי־עכביש, אוכל עבור שנים, ובשר, אתה בעצמך יודע, עלה עד לשש עשרה קופיקות. אם שני פונטים לחם אינם מספיקים לו, איך אפשר לחיות בארבעים קופיקות?…

תוך כדי טענותיו ותלונותיו, הניח הזקן על שלחן המטבח את החבילה והחל מועך את כובעו. מנהל העבודה הסתכל החוצה מעבר לכתפו, טלטל בידו את החבילה, ואמר באדישות:

– לשוא אתה – כל זה: אני בין כה וכה רואה הכל, איני עיור, נדמה לי, – ויצא לחדרו.

הזקן ליוה את צאתו בדברי תודה, הסתיר מפני העוזרת את עיניו הלוהטות ויצא. רגש לא נעים לחץ את גרונו וכבל את רגליו. ליד השער נאנח קשות, הציץ לתוך הרחוב המאובק, ותוך כדי שמחה שהרחוב ריק לחש:

– “נו, תודה לאל”, והחל הולך במדרכה.

לצדו הצטחק מישהו ואמר:

– ראיתם? ממנהל העבודה…

על גבו של הזקן התגלגלו טפות זעה קרה וכופפו אותו, וברגל החולה הרגיש דקירה. נדמה היה לו, כי מכל הבתים מסתכלים בו: הנה, ז’אבורונקוב הזקן הולך להתחנף למנהל העבודה והביא לו “חבילה”…

מרוב בושה נתערפלו עיניו: “אכן, אלי בשמים, נכון הוא, ולא אחרת. לא אחרת”. הוא התחכך בכתפו בקירות הבתים, במרוצה נכנס לסימטה ונלחץ לגדר: “חרפה, ובושה…” בקושי עצר את שעולו, זקף את גבו הכפוף וכאילו אחזו שבץ: הכובע היה בידו, כאילו עמד עוד לפני מנהל העבודה וחייך חיוך של עינויים. “כל זה ראו, כל הכפר יידע”. הוא כיסה את ראשו הקרח וירק:

– טפו, לכל הרוחות, למה שזכיתי לעת זקנה…

עם צפירות בית החרושת עברו ימים, חלפו לילות, ושוב הגיע יום שבת; יום מנוחה ותשלום. הזקן דפדף בפנקס החשבונות של פדיה והתרגז:

– שוב, ימח שמם, לא הוסיפו. ואתה, איך זה, כמה שנים תשתכר עוד ארבעה גריבניקים?

– ומה עלי לעשות? – הניע בכתפיו פדיה.

– מה, מה, התעקשת והנך נוקש כנקר. הרי אינך עוד ילד, עת להבין, ולא לשאול מה…

פדיה ידע למה מתכוון אבא: עליו ללכת בעצמו למשרד בית החרושת, להסיר את הכובע בפני מנהל העבודה, להתחנן בפניו, – רבים עושים כך. הזקן ידע, שפדיה לא ילך למשרד, לא ישתחוה בפני איש, רטן, רגז, והחל בכל בקר להטריד את מנהל העבודה:

– פאל וואניץ', לא שכחת?

– אני זוכר, תפסיק.

– ובכן תגמור סוף סוף, פאל וואניץ'…

– בסדר, אל תטריד…

– אבל איך, אני מ…

מנהל העבודה צעק, גידף, איים במכות, אולם בכל זאת עצר את מנהל המחלקה לפני פדיה וצרף להלם הברזל ושאונו את קולו הצרוד:

– תסתכל, שוליה שלנו. הגיע הזמן שיהיה לדווד. הוא יצליח. חבל.

מנהל המחלקה התבונן בפדיה שעבד במחרטה והניע בראשו:

– כן, עופד טופ…

מנהל העבודה פתח את פנקס הרשימות שלו בדף רשימות הפועלים, עשה קו תחת שמו של פדיה ותיקן “90 ק.” במקום “40 ק.” הנער שליד הדוד ראה זאת וצעק לילד המגיש את המסמרה:

– לז’אבורונוק הצעיר הוסיפו חצי רובל, שיקחני האופל.

הקריאה עברה לתנור הסמוך, מכאן צללה לדוד האחד, לשני, ועברה אל הגשר, למכוניות המשא ולקרוניות. בזמן ארוחת הצהרים הונחו מזמן לזמן ידים על כתפו של פדיה:

– מרוצה, פדיה?

– הוי, מזמן אתה שוה יותר, אם להגיד את האמת.

– למה הוא, יקחהו השד, לא נתן רובל שלם?

– תתחתן עכשו.

– בזמן התשלום תסע אתנו בעגלת חורף, נתחמם. עכשו אפשר.

– תכבד אותנו, אה?

כל זה קרה ביום ו'. בערב לקח הזקן מעשרים הרובל שחסך לו – חמשה עשר. לקח את הסל ויצא כשכולו אומר דאגה. את הקניות הביא בכרכרה, קרא מן החצר הסמוכה לאלמנה, שהשגיחה על ביתו, הראה לה את רגלי הכבש שקנה, הקרפיונים, בשר, דגים מלוחים, נקניק, ועד שעה מאוחרת בלילה התיעץ אתה מה ואיך להכין. קם השכם בבקר, הוציא החוצה שלחן נוסף לזה שעמד בצל עץ התרזה, מזג לחבית בקבוקי וודקה ויצק לתוך החבית מים קרים. הוציא את המפה שהיתה חביבה על ורורה, הביא עצים, שוב קרא לאלמנה וציוה לה, שאחרי צפירת הערב תערוך את השלחנות, תוציא כסאות, תשים דברי תרגימה ובמשך כל היום תחליף את המים בחבית:

– האנשים יבואו ישר מן הגיהינום, יחטפו מעט וודקה קרה וישמחו…

בדרך לבית החרושת טפח על גבו של פדיה:

– יטפחו לך על הכתף. הקץ לצרות, פועל־מתכת שלם אתה. ואיזה יום, כאילו שמח הוא בשמחתך.

קולו רעד, ופדיה לא היה מסוגל לומר לו את המלים, שהתכונן להשמיע עוד בערב. הוא רצה להגיד, שאין צורך לערוך מסיבה, שכל בית החרושת יודע כבר, כי הוא, אבא, הביא למנהל העבודה וודקה ודברי תרגימה, שהוא יצא ממנו בלא כובע לראשו, כי הוא פדיה, קיבל את ההוספה לא בעד העבודה, אלא בעד אותה וודקה, בעד הקידות וההשפלה. כל זה רצה להגיד בבת אחת, אך לא נעים היה לו, התביש: אבא חיכה ליום זה, בשבילו זה חג, שמחה. למה לענותו?

פדיה חי בשלום עם אביו, לא היה ביניהם כל ריב ודברים. בענינים מעטים בלבד הסכים אתו, אך לא התוכח עמו. ולא משום שלא יכול, או לא העיז, – לא: כאן הפריעה אמו המתה. פדיה שמח, שאבא לא אמר עליה אף מלה רעה, התאבל עליה ולעתים קרובות הזכיר את החיים אתה. מתוך זכרונותיו קמה אמו כה חמה, כה אהובה. פדיה טיפח כל זה, על הכל מחל לו לזקן ולא זעזע אצלו את הבטחון, שהוא עוד נשאר אותו פעוט תמים וצייתן, כשם שהיה לפני שנתים, שלוש או ארבע.

דבריו של הזקן חדלו זה כבר לשמש לו משען ותורה. חכמתו עוררה אצלו מפח נפש וכאב, אבל פדיה הסתירם וחי חיים משלו. בבישנות הקשיב לשיחותיהם של בני הנעורים והמבוגרים, אצל יודעי ספר לקח ספרים, הסתכל דרכם על הכפר, על רחובותיו, בתי השכר והמסעדות, על העיר, על רוסיה, וכאילו חזר לימי הילדות.

בערפל כוסו המרתף האפור, עבודת השליחות, תקופת השוליה אצל עושה־הדוודים והפחח, מכות, גידופים, התעללות נשותיהם וילדיהם. נתערפלו השנים, לעת רצונו היחיד היה – לישון, כשלפעמים לא האמין שהוא הוא המוכה, שגם לו היה בית ספר, וחברים, זנבות סיגריות וציד דגים, ותה תחת עץ התרזה.

מדי חשבו על תקופה זו, לא גרמו לו כאב רק אותם שבועות הנופש שאחרי מותו של עושה הדודים וכן הזמן בו עבר הפחח לבית החרושת. העבודה דיכאה, חינקה, אך לידו היתה אמא, דאגתה, ידיה, נשימתה וקולה הנפלא:

– אי־י־י, פדין, הכל יעבור־יחלוף. השתדל, תהיה במהרה דווד, ואז תהיה לעצמך ראש. לידינו היית חי חיים עלובים, ושם תדע חיים מה הם. תתחתן, יהיו גם ילדים, ואותי ואת אבא תזכיר. נהיה אשר נהיה, אך בטובתך רצינו, אוי, כמה רצינו…

הנה זה, כה פשוט, רגיל, לא נשכח ולא חלף. פדיה התבונן בכל זה, ללא אומר השוה את הדברים שראה עתה לאלה שראה לפני כן, תפס את דברי הסובבים אותו, צרף אותם לדברים שקרא, אסף מאורע למאורע, נמלא התפעלות וחיכה למשהו, לבו הלם בקרבו, ביקש משהו, למעלה מזה – תבע. מה? – אבא, ברור, אינו יודע, אצל זרים התביש לשאול, ואמנם מה יכול היה לשאול?

השלחנות, שנערכו תחת עץ התרזה, הכניסו חיים בקרב הדוודים.

– הנה זאת היא מסיבה.

– הוי. אחים שלי.

– גם פועל יכול עוד לחיות בעולם הזה.

פדיה יצק על ידיהם של האורחים מן הספל כמה דליי מים. משתפסו האורחים מקומות, הציץ מעבר לגדר מן החצר הסמוכה סירדה:

– איזה רעש כאן? אה־ה, איזה משתה – מסיבה – שוחד…

הזקן ידע, שהוא אינו שותה וודקה, אף על פי כן הזמין אותו. סירדה לא סרב, כרך דג ובצל, לגם בירה, הקשיב והסתכל בסקרנות כיצד שותים האורחים את הוודקה מן הכוסות.

פדיה הרגיש עצמו לא טוב. את טעמה של הוודקה ידע, הוא לא אהב אותה, השתדל שלא ישגיחו בו, והעמיד פנים, כאילו היה רעב מאוד, – מזמן לזמן הרים את כוס הבירה לשפתיו והיה שקוע באוכל. תחילה איחלו לו בריאות, אבל כשנתרוקן הכד השני, נשפכו עליו תשבחות, ברכות ואיחולים. הדוודים, שיכורים ומטומטמים על ידי עבודה, לא חסכו מאומה: לא כוחות של איתנים, לא אושר, לא אשה טובה, לא ילדים מוצלחים, – הכל איחלו לו, על הכל שפכו את חום עיניהם העליזות. סירדה חייך, ואז הצטעק, הלם באגרופו על העץ ובאופן בלתי צפוי יעץ לפדיה:

– שלח אותם כבר, בחור, שיצודו פשפשים מתחת לזנבו של השד. פתאם נעשו טובים. רוצים, שאתה תעשה וודקה, תכניס אליך תרנגולת, תעשה אפרוחים, וכמוהם תיהפך לתרנגול בר וחולדה.

הדוודים נעלבו:

– אנחנו תרנגולי בר?

– אנחנו חולדות?

– עפר לפיך, עכבר יער שכמותך.

סירדה חייך והלהיב אותם.

– וכי מה עלי לפחד? אני אומר את האמת. מה טובה עשיתם לבחור? תוך ארבע שנים למדתם אותו לעבוד? הרבה זמן למדתם. הרי זה שנה תמימה שהוא מטיב לעבוד מכל אחד, כלום הערכתם את עבודתו? – הנה התרפס הזקן לפני מנהל העבודה, ואז באתם אתם לשתות לכבוד חרפתו, לזלול לכבוד בושתו?

הדוודים הלמו באגרופיהם בחזיהם, הפילו את השלחן שלא היה תקוע בקרקע, שברו חלון בדירתו של סירדה, קרעו את החצאית לאשתו והלכו להם כשבפיהם טענה:

– למה הוא עשה לנו זאת? אדם משלנו, ואינו מבין. ז’בורונוק מסור לנו בכל נפשו, ואנו לו בכל נפשנו, ואילו הוא – מלים שונות…

הזקן היה מלא צער: חג כזה, והנה במקום שירים נסתיים בקטטה – סימן רע הוא. ומי זה משך את סירדה בלשונו? הזקן נאנח, אסף לתוך המפה את הכלים השבורים, נשא אותם אל מאחורי הגורן, וראה שם את פדיה. הוא ישב על גזע עץ כרות, תחת לעץ התפוח, החזיק בידיו את ראשו, התנועע, וספק בכח ספק גיהק.

– פד', יקירי, תירוק על זה, בשם אלהים. למה לנו להרוג את עצמנו? נו, יצא לא יפה, ובכן מה, נתלה את עצמנו, מה? וכלום אשמים אנו, והרי לא כן… הלא לא אצל כל אחד בעל הבית בראשו, אנו לא אחראים…

פדיה הסתכל מלמטה בעיני שיכור לחות, קם ויצא ללא אומר מן החצר. מבטו הכאיב לזקן, ובמשך שעה ארוכה לא יכול היה למצוא לעצמו מקום:

– אח, עשיתי כנראה משהו לא יפה… והכל בגלל סירדה, הכל הוא, מטורף. שקט, מנומס, והנה פתאום הטיל על ראשי סבך כזה…

הזקן האמין, אף ניסה לשכנע גם את האחרים, כי הכל החל מסירדה, כי, אלמלא סירדה שפתח בדברים, היה הכל מסתיים בכי טוב.

– כזפת נדבקו דבריו לנער, נטפלו כחולירע ארורה. ואילו היה לכל הפחות משמיע מלים ראויות לשמן, וכאן, – אך המעטים הדברים שאפשר לומר אותם מתוך חום…

שום דבר מיוחד לא קרה. את פדיה לא משכו חיי הוללות, כלל וכלל לא. בזמן התשלום הגדול, הראשון אחרי ההוספה, צריך היה ללכת עם חבריו למסבאה, ומכאן להילולא העירה… כך כבר היה נהוג: את התשלום הראשון יש לכלות כעשן… לצעוק בכל הרחוב, כי הוא, פועל, משתולל, ואם הוא כבר משתולל פעם, חייבים הכל להבין זאת, משום שנשמתו מתאבלת, לבו נקרע לגזרים, והאמת איננה, האמת נמצאת על קרניו של השד, האמת נמצאת אצל מישהו בגרבים, ומאחר שהיא בגרבים, הרי הוא, הפועל, ככה, לעיני הכל… לוטש את העינים, לקרוע על גופו את החולצה, ולהחריש את קולות הרחוב, לזעזע כתלים ואת כל האויר, בקללה שגילה כגיל השקר, קללה כבדה ומרה. ואחר כך לצווח תחת אגרופיהם של השומרים והשוטרים, או לעוף במדרגות על המדרכה, להתגלגל על הכביש, לשכב בדמי עצמו, לבכות, תוך עלבון וכאב להבין בשמץ ההכרה, כי אצלו הכל, גם ההוללות, היא כעבודת פרך, לפרוץ בבכי ולקלל את הכל, עד שלא יאספוהו מן המקום.

פדיה לא רצה בכל זאת. אחרי התשלום חמק מחבריו, חזר יחד עם המתיך סמולני לביתו, יחד עם פנקס התשלומים הניח על השלחן את הכסף, לקח מתוכם שני רובלים, החליף את בגדיו ויצא.

– נו, בשני רובלים שרפה לא תצית, – חייך הזקן, ונזכר כיצד הוא עצמו בזבז את התשלום הראשון.

בכל זה לא היה דבר שיעורר שמחה: מסבאה, יבבת המכונה, קטטה עם פועלי הרכבת, שוטרים, אחר כך איזו אשה, הרקודים והיללות שלה, השנה אתה, ולמחרת הבקר שוב סביאה – אבל על השפתים הזקנות שוטטה קרן אור, והן רעדו:

– היה פעם, וגם אצלי, אוך־כו־כו־או, חטאנו פעם…

פדיה חזר בעוד יום והביא שני ספרים:

– נו, אבא, נרשמתי לספריה… אקרא…

– ובכן, תרביץ, אני…

ביום א' שתה פדיה תה עם אביו, במשך כל היום שכב תחת עץ התפוח עם הספרים, וביום ב', כתמיד, יצא לעבודה. המבוגרים היו בטוחים, כי הוא יתהולל שלושה ימים, והתפלאו:

– מה, או אולי כבר נקי?

בני גילו צחקו, רטנו:

– הוא מתכונן למנזר…

– קמצן לכל הרוחות…

פדיה לא השיב, בערבים היה שם את עיניו בספר וממלמל בשפתיו. דבר זה היה מדאיג את הזקן יותר מהכל: “למה הוא, הושיעני אלי, ממלמל בהן?” וכך שבוע, ושני, וחודש, וכל הסתו והחורף.

בבית החרושת היו מפחידים את הזקן:

– הוי, תביט, כמה הוא מתעסק עם הספרים…

הזקן הוחרד והלך לכומר: זה השתתף צערו, אישר כי אכן קריאה מתמדת מיבשת את האדם, והוסיף:

– ואתה הבא לי את הספרים, אסתכל בכתוב בהם…

הזקן שמח ורגז גם יחד: “איך זה אני בעצמי, שוטה, לא חשבתי על כך?” – ללכת עם הספרים לכומר פחד והחל בעצמו מסתכל בהם. והסתכל פעם, פעמיים, שלוש, – אין כל דבר נורא בהם: ספרים על זמנים שחלפו, – מתי ואיזה צארים היו, עם מי ואלו מלחמות התנהלו, היכן ואלה אנשים ישנם על פני האדמה. בעיניו אף מצא הדבר חן:

– הנה אל אשר פידיוק, נושא את לבו, לא כפי שהייתי אני. זה גם מועיל, גם טוב משתיה, והרבה מטרות ישיג.

כך דיבר גם בבית החרושת, לבל ידברו שטויות, רוחו השתפרה, ופדיה אף הוסיף לשמחתו: היה רץ לטכנאי עם הספרים, התאמן בחשבון, למד שברים, עסק בגיאומטריה, החל מבין את הבעיות הקשות בעבודה ויצא לו שם של בעל ראש טוב. לבסוף נכנס לחוג סודי בבית החרושת וחדל להצטלב.

הזקן לא האמין למראה עיניו:

– מה אתך, אתה מתרשל בעבודת אלהים?

פדיה רצה להתחמק, להחליף את נושא השיחה, אך אזר עוז והשיב:

– איני מאמין עוד.

– איך זה? – לא הבין הזקן.

– כך הוא, איני מאמין – וזה הכל. שקר ורמאות.

– אלהים – רמאות? – נשימתו של הזקן נעצרה. מה יקרה לך? היצאת מדעתך?

הוא צעק, איים, הראה על האיקונין, – פדיה בשלו:

– אמרתי: איני מאמין, – משמע, איני מאמין, למה תצעק?

ברכי הזקן פקו. הוא הוציא מן השלחן שמתחת לאיקונין את הברית החדשה, חיי הקדושים, נפנף בהם ורעם:

– זאת היא רמאות בעיניך? אלה הם דברים החולפים עם הרוח?

להסביר את הכתוב בהם קשה היה לו, – הסתבך, לא מצא מלים.

פדיה שמע אותו עד הסוף, כיסה בידו את הספרים ושאל:

– זה הכל?

– נו, הכל, ובכן?

– כלום. כל זה ידעתי גם בלעדיך. יותר ממך קראתי בהם. אבל לא כאן היה העיקר.

פדיה הטיח בפני אביו את רעיונותיו הבלתי ברורים עדיין על בית החרושת, הוודקה, הכמרים, העבודה. והלם באגרופו על גבי הספרים:

– והנה כאן רק עשן, כדי שאי אפשר יהיה לראות מאומה…

הזקן לא הכיר בו את הנער הצייתן והשתקן, החל מקשיב בתשומת לב לדבריו, אבל מזמן לזמן חייך והראה על השפתים:

– מוטב שתנגב את החלב לפני שאתה מתחיל ללמוד.

– אין דבר, יתיבש מאליו.

בחוגו של פדיה היה יותר קשה מאשר בבית החרושת. הותיקים של החוג כאילו הבינו הכל, התמצאו בכל, על הכל יכלו לדבר, לשאול. ואילו בעיניו היה הכל חידה. בכל התבלבל, ולדבר, נדמה היה, שבכלל לא יכול היה. החל בלהט, אבל בראשו נתבלבל הכל, ובמקום שתזרומנה מלים, יצא ערפל. הפנים לוהטות, בראש רעש. בעינים סערה. הוא אימץ את כחותיו, השתדל להתמצא בכל, להבין, ומכל העברים, מהחוברות והספרים, מההוצאות והשיחות, כאילו נשבה עליו רוח ולעגה:

– מה לך ולכל זה, טיפש? הרי אצלך ראש של עץ.

בחזהו היתה הרגשת לחץ, מתחת לעיניו נוצרו פנסים, לבו הלם והעיר אותו בלילות:

– הוי, פתי, אתה ישן?

הוא פקח את עיניו, רעננות אפפה אותו, ועד הישמע קול הצפירה הרהר בדברים שקרא ששמע, שלא הבין. “אולי להשליך את כל זה?” – לחש לו לעתים קול. ואילי נכנע לו פדיה, היה מפחד במשך כל ימי חייו מפני ספרים, ראשו היה מלא סבכים, ולבו מלא רוגז. מה רבים אנשים אלה בעולם. את הכל הם יודעים. על הכל שמעו, לשום דבר אינם מתפלאים, בכל מקום רועשים הם, גועשים, אך להוכיח לא יוכלו שום דבר.

פדיה התעקש: “למה אני מפחד? הרי אחרים מבינים…” קנה ספרים, השיג מלון ומתוך מאמץ, עשרות פעמים, חזר על הדברים הקשים, מכל העברים התקיף אותם, אי שכירסם אותם כאילו במחשבותיו, עד שלא תפס את הענינים. זה היה קורה בשעות הלילה. הוא שכב על יצועו, ליד השלחן, הרהר, ופתאום היו קמים מול עיניו קטעים שהכירם בחוג, שקראם בחוברות ובספרים, הם היו נדבקים זה לזה. לובשים עצמות ועור, והחיים בעבר היו מתאחדים עם החיים של ההווה, ואלה שוב עם החיים של העתיד… מוחו ולבו של פדיה כאילו הוארו בקרני שמש. הם התבהרו, התרחבו. הרוח חדלה ללעוג, נפלה לרגליו, נשתתקה, אולם אם התחוללה מחדש והסתערה, – היה פדיה מאמץ את כוחותיו, מרסן אותה בחזקה. מתוך הערפל היו מתגלים החיים, מסתדרות שורות של שנים, עשרות שנים, יובלות, והיו יוצאות לקראתו. פדיה היה עוצר את נשימתו, היה מצטעק:

– הו, הנה, הם! – קפץ ממקומו, יצא מעבר לשער וקרא לתוך אפלת הכפר. – הו־ו־ו.

– פו־ו, איזו רוח. – ניתר עובר אורח.

בפנת רחוב רחוקה החריד שוטר במשרוקיתו את הדממה. פדיה השיב על כך בחיוך, עבר בסימטות אל מסילת הברזל, והשמיע באזני הרוח נאומים, פתח דלתות שעוד אתמול נראו לו נעולות, גילה הכל שהסתתר מאחוריהן, ונפנף בידיו.

אותו לילה נעלמו הקמטים מעל לגבותיו, עיניו מלאו הבעת גיל, וקולו נעשה מוצק ומלא בטחון. הוא החל מדבר בחוג, בבית החרושת, פיזר הלצות, רמזים, בחר לעצמו כינוי – החל מתפתח.

הנוער בבית החרושת החל בולע על ידו מלים חדשות, שירים חדשים, רוח של רעננות, רבים החלו מתרכזים סביבו ועוזרים לחוגים. גדל מספר העלונים על הגדרות. ממשרד בית החרושת, נעלמו, אם היה צורך בכך, הפספורטים. על כתלי חדרי המלאכה צצו כתובות חריפות. מנוולים, כגון מנהל העבודה, קיבלו מכתבים, בקראם אותם קפצו תחתם כאילו נדקרו בקוצים. אלה שאהבו שוחד החלו מקבלים “חבילות”. ארגז, בתוך הארגז – אבן במשקל של חצי פוד, ועל האבן כתובת שהוטבעה ב“תוספת לשוחד, לוודקה, מתנה ללקקנים, תלה על צוארך אבן כבדה מזו והטבע את עצמך, כל עוד לא הטביעוך”.

לשוטרים נדמה היה, כי את כל זאת עושים החכמים מהמשרד וחדר השרטוטים, אלה האוהבים להתגנדר במשקפים הכחולים, בחולצות הסגורות, בשערות הארוכות – מעשה משורר – והמקלות. אחריהם עקבו, אצלם ערכו חיפושים, אותם חקרו, עליהם איימו. בחוגים התלוצצו, כשהיה מופיע במחלקות בית החרושת משרטט בעל שער ארוך ומרכיב משקפים, היה נשמע בהתלהבות

אֵיךְ אֵצֶל וַנְיָה הַפָּקִיד

מָצְאוּ צְלוֹחִית שֶׁמֶּן קִיק

חברי החוגים היו אצים לפועלים בבתי החרושת ובבתי מלאכה אחרים, רצו לפועלי הרכבת. לפני ימי הפגרא ובימי פגרא געש הכפר באסיפות־משתות, ימי הולדת עד אין ספור, נשפי ארוסין. הן בבית והן בבתי החרושת התלחשו, דפדפו בחוברות, שוב הסתכלו בשמים, על הארץ, על בני־האדם…

בחתונות, בתוך המולת השמחה, היו פורצים, כגושי שלג הנופלים על הראש, נואמים בעלי זקנים מזויפים, היו מברכים את הצעירים ונושאים נאומים על כך, מה יש לעשות, כדי שייטב לפועל לא רק ליד השלחן בחתונה, ששמחתו לא תהיה דומה לעשן…

והכל – האסיפות, המסיבות, הנואמים – נשמרו על ידי חברי החוגים הצעירים בהנהלתו של פדיה. יודעי דבר היו קוראים להם – הבריגדה של פוטאפ. דומה כאילו מתוך שעמום היו משוטטים ברחובות, מקימים משמרות על החוף. ליד החורשה, מחבר לחבר היתה עוברת הודעת אזהרה לאסיפה על הסכנה, מדי הופיעה המשטרה בשעות היום, היו פותחים בשריקות עזות, בלילות היו מטילים זקוקין־די־נור, היו מסתירים את האנשים הנחוצים והיו מלוים אותם בדרכים עקלקלות העירה. ברגעים מכריעים היו הופכים לקונדסים שיכורים, היו מעכבים את השוטרים, שהיו נחפזים לחיפושים, ואת הבלשים היו מכריחים לשחות בחול, היו מושיבים אותם על הגדרות, היו מצוים להם לקרוא כתרנגולים והיו מכבדים אותם במכות.

מרוסית: י. אמודאי¹