ארנבורג איליה (1891) יהודי, חונך במוסקבה. בן שתים עשרה פרסם חוברת נגד האנטישמיות. משנת 1905 נצטרף לתנועת המהפכה ברוסיה והוכיח בה פעילות רבה. נאסר והוגלה. עבר ברגל כמעט בכל ארצות אירופה וזמן רב התגורר בפריס. לפני מלחמת העולם הראשונה כתב שירים, אחר כך התרכז רפורטז’ים. בימי מלחמת העולם השניה תרם בכתביו הסרקסטיים תרומה ניכרת בסיפרים, ביצירת האיבה כלפי הפולש הגרמני בקרב העם הרוסי. ביחוד נתפרסם הרומן “חוליו חורניטו” וכן “13 מקטרות” ושורה של סיפורים אחרים. פקחות וחריפות, מציינים את סגנונו המיוחד.
“השחקנית” – אינו אלא רפורטג’ה מלחמתית כרוב רשימותיו הקצרות האחרות, אלא שיש בה גם אי אלה יסודות ספרותיים־אמנותיים ועל כן הוכנס לקובץ זה.
משהודיעו לה לשחקנית הצעירה, ליזה בלוגורסקיה: “אתם תסעו לחזית”. היתה קרובה לבכי מרוב אושר. הספקות הוגיעוה כליל. וכי למי נחוצים כיום מונולוגים של גבורה בדויה, עת מדי ערב צורד הרמקול על ערים מופצצות, ילדים הרוגים?
“יצאתי לחיים, כאשר החיים לבשו קדרות”. רשמה ליזה ביומנה.
היא שיחקה בעיר לא גדולה, לפנים שקטה, ועתה מלאה פליטים: אלה היו חיים בה כבתחנת־מעבר, כשהם יראים למכור את מזונותיהם ולשכוח את עברם… לכולם היו קרובים בחזית. צעדיהם של נושאי־המכתבים העייפים והקפואים, הדהדו כצעדי הגורל. הצבא נסוג הלוך והיסוג. בני אדם היו מתקבצים אצל בנין מועצת העיר ומקשיבים לחדשות, כשהם יראים להסתכל איש בעיני רעהו. עקרות בית, נשיהם של רבי־סרנים, תלמידות הקונסרבטוריום, גבבו עפר במרץ והכינו פגזים.
התיאטרון הוסיף להציג טרגדיות, שאבד עליהן כלח ומלודרמות מהווי המלחמה. – “ולשם מה?” – היתה ליזה שואלת את עצמה. הכל נראה בעיניה מיותר ומביש; האור המסנור של הרמפה, אודם הלחיים, הרפליקה של גבורת המחזה: “אם אהבת עולם ומלואו בלבבך, למוות אין עוד!”…
בשעות הפנאי היתה ליזה מקשיבה לשיחת הבריות בפויה; דברו על לחם, על בעל או אח פצוע, על כך שהגרמנים נמצאים בקרסנודר. ליזה היתה חוזרת אל מעונה, היא התגוררה בפינה אפלה בצוותה עם נשים ישישות וילדים קטנים; בשובה היתה רושמת: “אינני יכולה עוד להמשיך בהעויות המעושות”.
מהו זה שהצמידה אל הבמה? היתה חוקרת את עצמה בחומרה האופינית לנפש מאד צעידה ומאד כנה. אין זו רדיפה אחר כבוד, כי אם מין סגידה עיוורת, וכפי שנדמה לה לעתים אף חסרת הגיון לאמנות.
“גנדרנית”, – אמרה עליה פעם האם. לא היתה זו התגנדרות: בכל נימי נפשה היתה ליזה חשה את עצמה פעם כאנה קרנינה ופעם כאסיה של טורגניב. או כאותה מוכרת הפרחים הסומה שעל בד הקולנוע. חשבוה לקרת־מזג. ואילו היא התיסרה הרבה, לא עצמה עין בלילות. פראית שחומה וכחולת עינים זו היתה גלמודה. האם הלכה לעולמה זה כבר, החברים היו מתרחקים ממנה: נוכחותה ביניהם היתה משום־מה מכבידה עליהם. לפני פרוץ המלחמה אמר לה המהנדס פרונין: “בואי, נחיה יחד”. הדבר קרה לעת ערב בגן העירוני. אותה שעה מצא המהנדס חן בעיניה; ואפשר שלא הוא, כי אם חודש מאי, היסמין, הנעורים. הוא חיבקה, היא נחלצה מזרועותיו והחלה מדברת על כך, שקשה לו לאדם להבין לרעהו. הוא גיחך, “שחקנית…” מאז לא נפגשו עוד.
פעמים תכופות היתה מיסרת את עצמה במלת הגנאי “שחקנית”. היא קיללה את הבמה ואף על פי כן, בהכנסה מדי בוקר לתוך בנין התיאטרון, בנשמה את אוירו הצונן והמאובק, את ריח הדבק והטחב ובהסתכלה בכורסות השחורות השוממות בהן הסבו רפאים, מוזות, ידעה ליזה היטב, שלא תפרד מזה לעולם.
אמרו עליה שבעלת כשרון היא, שיש לה סכויים להיעשות שחקנית ממש; אולם היא עצמה הרגישה, כי עדיין חסרה היא משהו. ככל שהרבתה להגות בתפקידה, כן היתה מתרחקת מהמחזה, משותפיה למשחק ומקהל הצופים. לעתים היתה מטילה את האשם ברפרטואר. הוטל עליה למלא תפקידים של נערה מימים עברו, הנשרפת באהבתה העזה, או של בת פרטיזנים, הנושאת נאומים ארוכים בין קרב אחד למשנהו, ליזה סבורה, שהאהבה אינה קיימת עוד וכי אסור לדבר במליצות כשבסמוך לנו מתים בני אדם. העולם של ימינו נתמלא גבורים אחרים לגמרי. וכי אין ליזה חיה ממש את מעשה גבורתו של גסטלו? וכי אינה עולה יחד עם זויה אל עמוד התליה? וליזה היתה רושמת ביומנה: החיים עצמם האדירו כל כך, עד כי לא נותר בהם מקום לאמנות".
והנה אמרו לה, כי עתידה היא לנסוע לחזית. היתה מהלכת ומחייכת: האומנם? האומנם יפול בחלקה לענג, ולו לרגע קל, את אלה הטהורים והגדולים?.."
נרעשים ועליזים יצאו חברי הלהקה לדרכם, אחר כך נשתתקו – לעיניהם נתגלתה מציאות, אשר קודם לכן ידעו עליה מתוך קריאה בלבד: ארובות של כפרים שרופים, אילנות שבורים, כתמים שחורים על פני השלג, נשים עם תינוקות רוחשות באפר…
את הלילה בילו בבקתה שנותרה לפליטה. בעלת הבקתה, אשה צעירה עם עינים גדולות מדי לעומת פניה הצרות והכמושות, ספרה:
“הצפנתי את שלי בתוך השלג. אחר כך חשבתי – הפעוט יקפא. לקחתיו הביתה לחממו קמעה. נכנס הערפד, צועק: הפקודה לגרש. אני מחזיקה בו בכל כחי, אינני מרפה. הוא עמד כאן, אצל התנור… פתאם הכה את הנער… זנקתי אליו – והנה אין ילדי מכירני עוד. עד הלילה התענה ביסוריו…”
האשה נאנחה והחלה מהפכת את הגחלים שבתנור. שכחה ליזה לשם מה באה לכאן. נוכח צער שכזה, נגוזו והלכו כל המלים והתנועות. “לא לחייך, לא לדבר, רק אחד הוא המעש – לירות” – חשבה ליזה בהתהפכה בלילה על משכבה, בחדר שהוסק עד חם.
בבוקר ראתה גויות מתים, מכוניות הפוכות, בתרי־סוסים הובילו פצועים: מחרישים הם הביטו לתוך חלל שמי החורף; הרכב מחא כף אל כף, בתי היד שלו נוקשות היו כעשויות עץ.
“לשם מה באנו לכאן? – אמרה ליזה לזמר בלסקי – יגרשונו מזה…”
הקונצרט נערך בבנין בית הספר; אצל הגרמנים שימש הבנין מקום מושב למפקדה. בחדר שבו אוכסנו השחקנים התגוללו רובים אוטומטיים, קופסות שימורים, נירות גרמניים. ליזה פשטה את מעיל־המוך שלה, וחלצה את מגפי הלבד. ידה רעדה בעת שצבעה את שפתיה היבשות והסדוקות. היא לבשה שמלת משי ארוכת־שולים. ארשת־הפחד שבפניה נתקבלה כמשחק אמנותי, והצופים היו דרוכי צפיה. היו אלה חפרים, אשר תמול־שלשום עדיין זחלו בתוך שלג בחיפוש אחר מוקשים. נרגשת יותר מתמיד קראה ליזה באזניהם שירים על אהבה עזה עד מות, על שמירת אמונים. לפתע חשה, שכל מלה היוצאת מפיה, מוצאת לה אזנים אצל בני אדם קודרים ובלתי מגולחים אלה. זכתה למחיאות כפים ממושכות. לאה וחסרת־אונים השיבה בחיוכי־חן, מסרה להם את לבה, כאותו מתנדב הנותן מדמו. משחזרה אל החדר, בו ישבו חברי־הלהקה, ענתה לבלסקי: “אינני יודעת… דומני שטוב” – ונאחזה במזוזת הדלת לבל תכרע תחתיה.
הם ערכו הצגות בשדות תעופה, בבתי חולים, ביער. עתים קרה, והקונצרט היה נפסק לפתע לקול צעקה: “אויר!” ליזה כבר למדה לדעת כיצד מתפוצצים הפגזים. היא כבר טעמה את טעם ההתפלשות בתוך חימר דביק וצהוב… לילות רבים התלוננה במקלטים, וההפגזות הפכו אצלה לתופעה שכיחה, כשאון ביתי כמעט. הגנרל המגושם היה משקה אותה יין־מדרה בהוסיפו תוך כדי כך: “הריני חובב־תיאטרון ותיק. בסברדלובסק מבקר הייתי בכל הצגת בכורה…” טייס עול ימים, בוטח בעצמו וצנוע כאחד, שכוכב פז ענוד לו על חזהו, אמר לה: “את הזכרת לי את אהבתי הראשונה…”. עלה ירח מאי, עם גשמי הזעף הנתכים לפתע בהמולה רבה, עם קול הקוקיה ביער, עת הראש הולך סחרחר ויש רצון לנחש משהו, להשתטות.
באחד הערבים האחרונים נתלוה אל ליזה רב־הסרן דורונין. לפני המלחמה למד חימיה. דברו על אביב, על טולסטוי, על כך שלכל אחד היו ימי ילדות: דברו – כיון שחששו להחשות. ואף על פי כן הגיע הרגע והם השתתקו.
לפני ארבעה ימים נפגשו בפעם הראשונה. דורונין עזר אז לאכסן את חברי הלהקה בבתי הכפר. אף כי יפה במראה לא היה, מיד זכה לתשומת לבה של ליזה. חקרה את עצמה לפשר התענינותה. "משום מה? הן כבר ראיתי רבים כמותו…. אלא שמיד היתה חוזרת בה: לא נכון! זו הפעם הראשונה שפגשתי אדם שכזה. אמנם, לפי מראהו החיצוני הריהו אדם רגיל, אין הוא שחקן־במה, אלא שהכל בו אינו מן השכיח. הרצינות שבעיניו, דבריו על לרמונטוב ואף גם האופן בו פנה אליה: “האם לא תכעסי, אם אקרא לך בפשטות ליזה?”
“ובכן, מחר תסעו מכאן?” – דורונין עמד מלכת. אז הניחה ליזה את ידיה על כתפיו והיא נשקה לו ראשונה. את השמים האפלים חלפה רקיטה ירוקה, ככוכב בודד שתעה בדרכו.
משחזרה ליזה העירה, נראה לה הכל זר ובלתי מובן. נפשה סלדה מהדבורים על אודות הממונה על חלוקת התפקידים או על כך, שוליה עברה לחיות עם המנהל. אחד השחקנים ספר: “היום החדשות אינן מענינות – שום מקום לא נכבש”. ליזה התפרצה בכעס: "אל תעז להתבטא ככה! הרי זו מלחמה, דם…
התיאטרון נראה לה חילוני מדי: הכל משתעממים, מוחאים כף מתוך הרגל בלבד וממהרים אל המלתחה… אה, מה מתגעגעת היא על הצופים ההם!… היא נשאה קמיע על חזה: מספר של דאר־שדה. לא רצתה לכתוב, ציפתה שתחילה יכתוב הוא; לימים השלימה; מן הסתם אין שעתו פנויה, הם עורכים התקפה…" היא כתבה מכתב קצר, השתדלה להעלים ככל האפשר את ערגתה, קנאתה, חרדתה. התשובה היתה כתובה בסגנון אדיב, אולם מלא מרירות. ברוב כעסה מעכה ליזה את פיסת הניר. דורונין כתב, כי בחיים יש הרבה מן הילדותי, כי הנה בחזית הוא נראה בעיניה מלא ענין, ואילו כשהמלחמה תסתיים תמצאהו ליזה אדם משעמם אחד מני רבים. והרי אמנית היא, לה צפויים חיים סוערים (“מאה חיים” – כתב) ואילו הוא, באם רק לא יתערבו בענין מוקש או כדור, הרי סופו להיעשות סתם חימאי.
אכן, היא נפגעה קשה. רצתה לעקור מלבה את רגשותיה, ניסתה לשכנע את עצמה, לאמור: “הצדק עמו. שחקתי ועברתי את מידת־השעור. אינני מסוגלת להבחין בין האמת למדומה”. וכעבור דקה שוב נכנעה: “הוא מתבטא כך, כיון שאינו אוהב. אבל אני כבר למדתי לדעת שלא הרי המשחק על המוות כהרי המוות עצמו”. כשבוע ימים התחבטה לכאן ולכאן ולבסוף שיגרה אל דורונין מכתב מלא להט אהבה, ולדבריה היא, מכתב חסר הגיון “מכתב אשה”. היא נשבעה באהבתה אליו והוסיפה: “ברצונך אעזוב את הבמה. יכולה אני לחיות בלעדי האמנות, אך לא בלעדיך”. משרק שילשלה את המכתב לתוך התיבה, התחלחלה: “הנה כי כן הקיץ הקץ על השחקנית שבי!”
זמן רב מדי חיכתה לתשובה. והנה יום אחד בא נושא־המכתבים, שהסכין לקריאות השמחה והפחד ובנפש שלוה הושיט לה אותו מכתב עצמו, אשר היא שילשלתו ברעדה לתוך התיבה. על המעטפה היה כתוב: “יצא משרות הפלוגה”. כל אותו היום שכבה במיטה. ובערב שחקה, שחקה ללא טעם. מוכנית היתה חוזרת על המשפטים השגורים. ידוע ידעה, כי דורונין אינו עוד בחיים.
החלו אצלה חיים של העמדת־פנים. היתה קמה בבוקר, מתלבשת, משתתפת בחזרות, סועדת את ארוחת הצהרים תוך הרגשה, שכל אלה אין בהם ממשות.
אחרי כן בא נושא המכתבים שנית, והיא קראה: “חברה יקרה! מחובתי להידיעך הודעה מעציבה. חתנך, רב הסרן דורונין, נפטר בבית חולים שלנו בדרכו מהחזית. עשינו את כל אשר היה ביכלתנו כדי להצילו, אולם הפצע היה אנוש. אמיץ־לב היה עד הסוף, ובקשני לכתוב אליך ולהעביר לך את שעון־היד שלו. אשה זקנה אני, ובתורת אם הריני מאמצת אותך אל לבי…”
ליזה נפלה למשכב. במשך שני ימים לא ראה אותה איש. אחר כך באה לתיאטרון, שיחקה תפקיד, שהיה בלתי אהוד עליה; אולם היה בה משהו חדש: כאשר אמרה: “אם אהבת־עולם ומלואו בלבבך, ומוות אין עוד”, השתררה דומית מות באולם. ערכו לה תשואות. הבמאי, איש קרח ועצוב מראה, אמר לה: “גברת ליזנקה היית לאמנית גדולה…” “הנח…” השיבה חרש. חזרה לביתה ובפעם המאה קראה במכתבה של האשה האלמונית. “אמר לה, כי הוא – חתני…” הסתכלה בשעונו של דורונין, המחוג זחל לאטו למטה. ופתאם חשבה ליזה לעצמה: “ואף על פי כן הריני שחקנית…”
תירגם, א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.