טולסטוי אלכסי ניקולאיביץ' (1882) בספריו הראשונים (“הברון הפסח” “עבר הוולגה”) תיאר את ניוונם של האצילים בעלי האחוזות הגדולות. אחרי המהפכה הבולשביסטית הגר לחו"ל. אולם עברו שנים מועטות והוא חזר לרוסיה מולדתו. וביצירותיו הראשונות של הימים ההם ביטא לעתים מחשבות־סטיה כלפי המשטר השולט. ספריו הגדולים “פטר הראשון” (תיאור המלחמה בין רוסיה הישנה והחדשה) “דרך היסורים” (טרילוגיה) העמידוהו בשורה הראשונה של סופרי רוסיה בני זמנו. סיפוריו הקצרים קרובים יותר לחיבורים פובליציסטיים, וכאלה הם רוב סיפוריו מימי המלחמה הרוסית־גרמנית האחרונה, אף על פי כן יש בהם יסודות בלטריסטיים המוציאים אותם ממסגרת רפורטז’ה גרידא. “האם והבת” – הוא אחד הספורים מסוג זה.
הם אספוה על אם הדרך. תחילה סבורים היו, שהילדה מונחת בלא רוח חיים, וגרישה היטה את ההגה לבל ידרס את רגליה היחפות. אולם היא הרימה את ראשה. הרוח בידרה את שערה כאילו היה זה עשב שדוף. גרישה עצר את המכונית. יורי, שישב לצדו, קפץ והתכופף מעל לילדה.
– עלי למכונית.
גופה זע, ניסתה לקום על ארבע ושוב שכבה על צדה בתוך הרפש, שכיסה את הדרך. פניה הרזים ושמורות עיניה המורדות למחצה הביעו כאב ורעב, כפני כלבלב הרובץ אי שם אצל גדר, בדל חבל קשור לצוארו, והוא מסתכל בפני הבריות מבלי לבקש דבר. יורי הביט סביבו – בערבה, המחופה ערפלי־אביב לחים, לא נראה שם כל סימן לקרחה כל שהיא.
– אכן! הכל מובן! אמר יורי בקול זועף, אם כי דבר לא נתחוור לו, והרי הילדה, ראשה נטה לאחור, צנח על שכמו, אולם מיד התכנס בפחד בין כתפיה. דומה, שאפילו עצמותיה חלולות היו, – כל כך היתה צנומה ודלה.
יורי הושיבה במכונית־המשא על גבי גליל של טרפולין בין ארגזים עם פגזים, וסגר בחזקה את הדלתית שזגוגיתה כוסתה בוץ ונוקבה בכדורים.
– תן בנזין. כבר מאוחר.
אמר גרישה, כשהוא מסובב את ההגה.
– מתגוררת בקרבת מקום, ואילו אנחנו נובילה, השד יודע להיכן.
מאחר שנסעו כחמשה קילומטר לחש יורי בקול חורקני־רודמני, שסיגל לעצמו במלחמה:
– אכן, המנגנון השכלי שלך מפליאני ממש.
ירדו מהדרך אל מרחבי שדות השלף ובעוד גלגלי המכונית שוקעים באדמה הדשנה והמנוע מתחמם יתר על המדה, הגיעו אל שפת מכתש בערבה; לקול חריקת הבלמים גלשו במורד ונעצרו על יד סוללה מחופה ברשתות.
– מסופקני, אם נשאר בה מתום, – אמר גריגורי, כשהוא מוחה את זעתו ממצחו.
אולם הילדה נשארה בחיים. העבירוה לתוך תא הנהג וגרישה התרה בה חמורות:
– אל תעיזי לנגוע בדברים, שבי בשקט. – למותר, כמובן, – שהרי גם בלאו הכי, אך בקושי הבהבה עדיין גחלת חיים מתחת לשמלונת־הבד הדהויה.
שעה ארוכה הסתכל יורי בעינים צוננות אל פניה המושפלות, אל שני קמטי־זיקנה שבזויות־פיה הפתוח למחצה. משסיימו, התותחנים לפרוק את המטען פנה אל השוחה.
אצל המפלש, בפתח, על גבי ארגז עם תחמושת, ישב רב־סרן – מפקד הסוללה –בעל פנים מגולחות, רחבות מצבע הארד כנכווים ברותחין, ושאף בהנאה עשן ממקטורת זערערה.
– שקט אצלנו! מה! – אמר ליורי – קול העפרוני נשמע כאן. בבוקר בבוקר חגו מעלינו, הארורים.
– כיצד חיים? – שאל יורי.
– הלילה הזה האכלנו את הגרמנים מעט פלפל. היש ברצונך לראות: חמישה משורינים ושתי התקפות פסיכיות, מהגבעה נראות תוצאות יפות…
יורי הקשיב באדיבות לדברי רב־הסרן אשר טרם נרגע ממבצע הלילה. ומשהלה סיים, אמר בתקיפות:
– האם מצויים אצלכם בסוללה ממתקים משלל האויב? שוקולד, למשל?
– שוקולד? תמה רב־הסרן והוציא מפיו את המקטורת. – בפעם הראשונה אני שומע שסגן ישתוקק לשוקולד בתוך שממת הערבה.
– במכונה שלי נמצאת ילדה.
– את זאת חייב היית לומר מיד. צריך לשאול את הסיירים, הם מביאים שוקולד לעתים קרובות.
הלכו אל מכונית המשא. משראה רב הסרן את הפעוטה המיוגעת, התכווצו פני הארד שלו.
– איך קוראים לך? מהיכן את? מי? – שאל בקול עמוק ומאד מצונן.
הילדה לא ענתה דבר ושוב החלה מכנסת ראשה אל בין כתפיה.
– הכו אותה – אמר רב־הסרן – הענין ברור… אה, בני בליעל, אה, בני בליעל! – והוא החל מתאנח אנחות מאופקות בהזכרו במשפחתו הנפוצה וההרוסה אף היא על ידי הגרמנים. – אין זה, כי בת הכפר ולדימירסק היא, שמן העבר ההוא… מה, איפוא, בדעתכם לעשות בה? (יורי הניע בכתפיו). כאן בסוללה הרעש גדול מדי בשבילה… נלך לחפש שוקולד.
– לא צריך, לא צריך, דובבה הילדה חרש, שעה שרב הסרן, יורי וגרישה ביקשו לתחוב לתוך פיה חתיכה משוקולד האויב. לשלשתם היו אצבעות גסות, ולילדה פה זעיר – פחד לגעת. התאמצו, שידלו, לבסוף חשה במתיקות שעל שפתיה המרוחות בשוקולד ופתחה קמעה את שיניה. נושף משמחה תחב לפיה רב הסרן כמחצית החפיסה. השאירו את הילדה יחד עם גרישה בתוך התא. יורי עמד מאחורי מכונית המשא, כדי להשקיף מפעם לפעם על השמים. מתנדנדים מצד אל צד ומדיפים ריח השמן, התנהלו בדרכם חזרה. לבסוף הבחין גרישה, שהילדה מסתכלת בו – משמע השוקולד השפיע לטובה, – התאוששה. מסר לידה את מחצית החפיסה השניה ואמר:
– תדברי או לא? הן כבר גדולה את.
– לא אדבר – השיבה חרש.
– וכי מדוע זה ככה? הרי אין אנו זרים. אמרי מה שמך, מתקבל – כאילו בת בלי שם… אמא, אבא, היכן הם?
הילדה הסבה את פניה ממנו ולא הוסיפה עוד להסתכל בו. גם את השוקולד לא אכלה.
שיכנו אותה בתוך שוחה עם תקרה עשויה לוחות עץ, במכתש מיוער מקום שם נמצא לא הרחק מהתחנה מחסן תחמושת – שם התגוררו יורי, גרישה ועוד חמשה חיילים. את יצועה של הילדה ריפדו בעשב וכיסו בסגין. חפפו את ראשה במעין ובסורם הצדה, כדי לא להביכה (לילדה כבר מלאו בודאי עשר שנים), ציוו עליה להתרחץ בסבון. יורי כיבס את שמלתה ואיחה את קרעיה. בימים הראשונים נזהרו שלא להלעיטה אוכל יתר על המדה, אלא קמעה קמעה ולעתים תכופות, ברם, כיון שעסקו בכך שמונה גברתנים, החלה שוב חוזרת ואומרת, כל אימת שתחבו אוכל אל פיה: “לא צריך, לא צריך…” ימים תמימים היתה שוכבת נים ולא נים בתוך השוחה, כשפניה אל הקיר. משהיו מנסים להתבדח עמה, היתה מפנה מהם את ראשה. ערב אחד עלה בדעתו של יורי להקריא לפניה בעל פה את ה“מוידודיר”, קטעים קטעים, כפי שנשמרו בזכרונו. הילדה נתנה בו מבט כל כך כבד ומלא תוכחה, עד שחושיו נתבלבלו ויצא בין השוחה – לעשן.
– לקויה היא, אמר לו גרישה – לא הכל אצלה בסדר. מצא הזדמנות, הובילה העירה ושיכן אותה בבית חולים.
היתה זו עצה מעשית. אולם, כיון שיצא מפי גרישה ולא הוא הגה אותה, הפטיר יורי:
– אין היא חולה כלל ולא פגומה… להפטר מאדם – אין לך דבר פשוט מזה.
– שלחוה לבית חולים! חסרה היא ריח היודופורם! צערה אינו צער של ילדה. הנה מה שיש בה…
עם דמדומי בקר וערב היו הומים בינות לכוכבים מטוסים גרמנים עד כדי שנוק. מכיוון התחנה רעמו תותחים, הדהדו קולות נפץ אדירים. נאלצו לישון כצפורים –בעין פקוחה למחצה.
בוקר אחד חזרו יורי וגרישה, לא נגעו באוכל ואך חלצו מגפיהם שכבו מיד. וניה המקלען ישב על ערסלו של יורי. וניה זה חי לו במכתש כמו בקיטנה, כיון שמטוסים גרמנים אף פעם לא בקרו במקום זה.
– השומע אתה, כל הלילה בכתה בכי מר כאדם מבוגר – אמר וניה – ממש לא הניחה להרדם.
בעינים מעורפלות הסתכל יורי בפניו המגושמות וחשב: “אותך להפריע בשנתך…” כל יום אתמול הלכה הילדה אחרי וניה כאילו קשרוה אליו. לכל מקום שהלך וניה – שם גם היא, עלה על עמדת המקלע, הריהי – בין השיחים. אפילו התרה בה: “הסוי את עצמך, אל תתגלי”. זחלה, ישבה לצדו (היה מפרק סגר) ובקול תחנונים קראה חרש: “וניה..” אמר לה: נו, מה לך, רוצה לאכול?" היא – שוב: “וניה”, כך, שצמרמורת חלפה בגופו של המקלען.
הקשיב גרישה בערסלו לספור, אמר מנומנם:
– נכון. לבה נתרכך. ואת שמה לא אמרה?
– דבר לא הוסיפה, רק – וניה ושוב וניה, הציקה לי כל היום. ובלילה – בכתה.
הכל ואפילו יורי קרוב היה להיווכח עתה לדעת, שאכן נתרכך לב הילדה. שכן היה וניה איש פשוט, טוב לב ואטי עד מאד, ודבריו וכל כולו שפעו בטחון, שהכל יסתיים בכי טוב, ומובן, איפוא, שהילדה נקשרה אליו ושמרה את צעדיו ומן הסתם רצתה לשפוך את מרי לבה דוקא לפניו.
אותו לילה התעורר יורי ולאור הפנס ראה את הילדה שוכבת בברכים מכונסות, חובקות את הכר הממולא עשב, מתיפחת מתוך שנה וקוראת בקול אטום מטושטש: “אמל’ה, אמל’ה, איפה את?” יורי אף לא ניסה להעירה, – לפחות בחלומה תמצא את אמא… “למה את מסתתרת, אמל’ה?” פתאם השתתקה, התנשמה וקראה בשמחה חרישית… “ובכן מצאתיך…”
יורי הדליק את מקטרתו, שכב פרקדן. ללא חפזון התפתחו המחשבות. היו זמנים, שנים שחלפו, עת איבן קרמזוב שאל את אחיו אליושה לעת שבתם במסבאה: “אם למען אושרם של בני אדם מן ההכרח להקריב תינוק אחד בלבד – היעמוד בך הכח לענות עד למות ילד פעוט, כדי להביא אושר לבני אדם?” סבור היה איבן קאראמאזוב, כי הציג לאליושה בעיה שאין לה פתרון. אותה שעה לא השיב אליושה דבר, החריש… לענות למות ילד פעוט! היש דבר נורא מזה! ולו גם למען אושרה של האנושיות כולה… קללה היתה רובצת על אושר זה… והרי היה לה לשאלתו של קאראמאזוב פתרון פשוט, עתה מצאוהו… אכן, כן, הייתי מענה, אילו הייתי אני אותו הפעוטון… נוסף לכך, שאלת הבל היא, בדויה ועיונית. החיים עצמם הציגו שאלה אחרת במקומה: כלום כל אלה, אשר לבני אדם ייחשבו נכונים לתת את חייהם להצלתה של נפש עולת ימים – כמו זו – מענויים? השאלה לענין וגם התשובה ברורה. גם גרישה והמקלען איבן, וארבעת האחרים, שנחרתם עולה מהשוחה וגם הוא – יורי – ישיבו: נכונים.
יורי חזר ומילא את המקטורת. גרונו כמעט נקרע מחרון. ניחא, נניח לה לפילוסופיה. נציג את השאלה באורח מעשי: נתבע חשבון, – שלשה מיליונים נאצים בעד זו הפעוטה האחת, שלשה מיליונים גרוגרות בלונדיניות עם ריסים בהמיים ומוחות מזוהמים…
המקלען וניה נטל קומקום לידו וזחל בינות לשיחים אל תחתית המכתש, שם זרם אפיק מים ובמקום אחד נוצר מעין אגם קטן. שם נהג בשעות הפנאי לצוד סרטנים.
וניה פשט חולצה וכותונת, שכב על בטנו על שפת האגם והחל מגשש בידיו בתוך הטיט, פעמים בעומק כזה עד שנאלץ היה לטבול את ראשו במים. משפגע בסרטן, היה וניה אומר: “נתפשת, האנס – שנפס לטושע־ין… לא מענין ביותר… התכבד נא לתוך הקומקום”. פעם אחת נטבל, בהפריחו בועות, בתוך הצוננים כמעט עד למתנים, ומשהזדקף השתכשך בידו סרטן ירוק, עצום. קול ערב פרץ בצחוק עליז מאחורי גבו. הפנה את ראשו כשהוא מוחה בכפו את המים מפניו ומשערותיו – צחקה הילדה…
– מה לך? וכי מותר לצחוק מחייל?
הילדה פקחה לרווחה עינים תכולות, גבותיה הורמו, התעוותו – דומה, מיד תפרוץ בבכי…
– רק לצון חמדתי, משקה, אל תבכי.
– אינני משה, וליה שמי, – ענתה הילדה.
– אה, סוף סוף אמרת את שמך, נו – בת־חיל.
שיני וניה נקשו מקור, לבש את כותנתו, חולצתו, ישב אצל וליה וחיבק לכתפיה, כשהוא מושכה אליה.
– נשבע סרטנים?
– נשבע, – השיבה.
– ולפי שעה נעשן? ניחא?
– ניחא…
וניה קרע פיסת עתון, זרה עליה, “מחורקה” מקופסת פח, ליפפה, והעבירה על לשונו:
– אל נא באפך עלי, וליה. יורי פקד עלי להוודע הכל על אודותיך. אמנם, קפדן הוא, אבל ללא משוא פנים, אם לא אמלא את הפקודה – אקבל מנה…
וניה הוציא מכיסו מצית “קטיושה”, התקינו כפי הדרוש, הקיש פעמים שלש בחתיכת ברזל על גבי אבן החלמיש, עלה ריח ערב של פתיליה – הצית.
– הבה, הבה, ספרי…
מספוריה הקצרים של וליה (באותו יום ואחר מכן) הסתבר: וליה התגוררה יחד עם אמה, מטרויונה הראברובה, בכפר ולאדימירסק. אחיה הבכור אנדרי, שרת בצבא האדום, ומישה הצעיר נעלם אשתקד כשנכבש הכפר על ידי הגרמנים ומאז לא נשמע עליו דבר. מטריונה הראברובה פחדה עד מאד מפני אדם אחד וכל אימת שראתהו אף מבעד לחלון, היתה אומרת בכעס חרישי: "שוב יצא עוכר־אלוהים זה לשוטט בחצרות. אין מנוס ממנו… וכשוליה היתה שואלת: “אמה, מפני מה את קוראה למיכאיל איבנוביץ עוכר אלוהים?” היתה האם עונה: “לכשתגדלי – תדעי… ואת, ולקה, אל תפצי פה… את אשר מפי אמך בבית – אל תעלי על לשונך בחוץ… השמרי…”
חיו חיי רעב. היו להן שלש דוגרות – שתים לבנות ואחת צהבהבה – וגבר נכבד, אשר כל מה שמצא היה מוסר לתרנגולות. מטריונה היתה מחביאה אותם מפני הגרמנים. היתה אומרת: “באביב, השמש תחמם, ואז תטלנה תרנגולותינו שלש ביצים ליום, ויוטב לך, ילדתי…”
פעם עם שחר – לפני כשלשה שבועות – העירה מטריונה את וליה. “ילדתי – אמרה – נעלי את מגפי, חבשי מטפחת, צאי וראי – על מי רוגז התרנגול, אפשר שועל חדר לתוך המתבן…”
נעלה וליה את מגפי אמא, חבשה מטפחת לראשה, יצאה לחצר והנה – דלת המתבן פתוחה, הפשפש פתוח, התרנגולות אינן ורק התרנגול לבדו מתרוצץ בחצר, מקרקר ברוגזה. נבהלה וליה, הציצה מבעד לפשפש… חייל גרמני התרחק מחצרם, מחזיק בידיו בכרעי התרנגולות – וגם כנפיהן מוטות כלפי מטה… צעקה וליה ורצה אחרי החיל. הוא קפץ עם התרנגולות בידו לתוך מכונית־משא פתוחה, משם נשמע מבעד לטרפולין קולות צהלה והמכונה הסתלקה. וליה – אחריהם: “דוד, דוד, הרי אלה הן תרנגולות שלנו…”
מעבר הרחוב השני בקו אלכסוני מבקתת מטריונה עמד בנין לבנים חדש של בית הספר. רק לפני זמן מה הגיעה לשם מכונית עם אנשים בסגינים שחורים חבושים כובעים שחורים: הם השליכו החוצה את הספסלים, הספרים, מרחו את הזגוגית בגיר, את הגינה הקיפו גדר תיל ובית הספר הפך לגיסטפו. בני ולדימירסק נמנעו מלעבור על פני מקום זה ומטריונה, משהיתה צריכה לצאת מחצרה, היתה מטפסת דרך גדר לתוך סימטה.
עוד היא עמדה ברחוב, ראתה וליה את מיכאיל איבנוביץ' יוצא מן הגסטפו, יורד לצדו של הזקיף מהמרפסת, כשהוא רוקע ברגליו, וכמו שכור ממשיך לצעוד הלאה. פניו נראו כחולים – בעיני וליה – חרושי קמטים, כאילו היה מתחמק מהאור. משקרב אל וליה, נעצר, לטש עליה את עיניו: “מה? מסתכלת בי? אה, נבזה!” – הכה לוליה בראשה והחל בועט במגפו, אך כל פעם מחטיא ומחטיא. ואילו מטריונה כבר רצה מהשער, צוחה בקול איום ותוך כדי ריצה נעצה את צפורניה בפניו השמנות, המעוגלות של מיכאיל: “על־מה, על מה הכית את בתי!” – הפילתו על גבו וסטרה על פניו. “אנטיכריסט ארור!” אפשר שהיה שיכור ואפשר שמאד נפחד, שכן רק הניע בידיו וברגליו, ומטריונה הוסיפה להכותו כהנה וכהנה עד אשר נפתחה ברעש דלת הגסטפו ומאן דהוא צעק בקול בוטה.
מיכאי לא סלח לאמא של וליה את מנת המכות שהרביצה בו. בלילה באו לביתם שני חיילים לבושי שחורים, פנסים בידיהם ועמדו בדלת. נכנס קצין עם צואר ארוך ופנים קטנות נטולי סנטר ואחריו – מיכאי איבנוביץ'.
מטריונה התחלחלה, נשענה אל הכירה: “בא קצי, ילדתי…” לחשה.
מיכאי משך את ידה של וליה מיד אמא ודחף את וליה אל אחורי מחיצה, שם עמדה המיטה. “התצוה לערוך חפוש, אדוני האובר־ליטננט?”
הקצין ישב אל השלחן וענה לאט ברוסית: “עשה את המוטל עליך”.
מבעד לחרך שבדלת ראתה וליה, כיצד קפץ מיכאי על ספסל ופנה ישר אל האם הקדושה בפינה האדומה.
“מובן מאליו, אדוני האובר־לויטננט, המכתב כאן, זה מבנה מישקה…”
וליה שמעה את אמא עונה בקול שקט וברור: “המכתב הוכנס בכוונה”… יאמין לי, אדוני… בני מכאל אבד אשתקד, הכל בכפר יודעים זאת… לא יתכן שיבא מכתב ממנו…".
הקצין הוציא תיבת סיגריות לבנה, פתחה, מיד הזדקרה מתוכה סיגריה ונדלקה מאליה…
אמר מיכאי: “ב־בערמה, תדברי…”
הקצין שאף מן העשן, שפתו התחתונה היתה ארוכה מהעליונה, הציב את מרפקיו על השלחן והחל קורא את המכתב.
מיכאי התעוות ולחש: “המכתב שלו, שלו, של מישקה, הוא סייר הפלוגה, מקיים קשרים עם אמו… והבן השני, אנדרי, טס דרך החזית אל הפרטיזנים הללו…”
“יאמין נא לי, אדון, אינו יכול כלל לכתוב אלי, איני יודעת קרוא וכתוב…” – דובבה מטריונה.
“הנה, מיד נוכח, אם יודעת את קרוא וכתוב או לאו. – על צואר הקצין נסתמנו פתאם הורידים לכל אורכם. – לא אאבד אתך זמן חינם. עצתי, שמיד תודי על האמת, שכן איום יהיה הכאב. – הוא הפנה את ראשו אל החיילים השחורים. –”להכין חבל, ספסל, כנון". – ופתאם החל מסתכל מבעד לצל של מחצית כובעו השמוט עמוק על ראשו, אל ידיה הכחולות של מטריונה, המשולבות על בטנה…
אחר כך החל המעשה, שוליה לא יכלה לספרו אפילו לוניה המקלען: שיניה התהדקו, הצואר תפח, המלים לא יצאו מפיה, ורק ציוק דק כשל עכבר… אף על פי כן אפשר היה להבין, שוליה שמעה במשך שעות מספר מבעד למחיצה, כיצד עינו את האם, – גניחות, אנחות, זעקות־כאב, דבור ו־שוב גערות, וצעקות ונחרה שלא ניכר בו עוד קול האם…
למחרת נכנסה באקראי אל בית מטריונה שכנה אחת, ראתה דם על הרצפה. קווצות שיער, סמרטוטים. את וליה מצאה מאחורי המחיצה על גבי מצעים פזורים בין כרכים לעוסים. הילדה היתה נטולת הכרה. השכנה הביאתה לביתה וסגרה את דלת הביקתה במוט עץ והגיפה את התריסים.
הימים היו מיגעים, לוהטים ללא משב רוח. בדרכים עלו עמודי אבק מחמת זרם המכוניות. שמש קלל צרבה מבעד למסך האבק. יורי הופיע בשוחה לעתים נדירות – כחוש, שחור, זעוף, – דבורו חורקני, כמסתנן מבין השינים – צרם את האזן. הכל הבינו, שקרובה להתחולל סערת הקרב, – הגרמנים מכינים אי שם מהלומה, והיא תהיה אכזרית. בא רב הסרן – מפקד הסוללה – הגיע על גבי “אנטילופ'”, פניו רחבו עוד יותר וכל כולו – מהשפמים ועד למגפים – היה אפור מאבק. ישב על ספסל בצל עץ אילן אצל שלחן חד־רגלי, הסיר בהנאה את כובעו, ביקש לשאב ממימי המעין – סרתי מהתחנה אליך – אמר ליורי – מאד טובים אצלכם הסרטנים שבמכתש, הב לי כמחצית מאה. – קרא לוליה וצבט מתוך קורת רוח ללחייה שנתעגלו…
– פניך עליזות יותר, – אה, ראו נא את העינים… הזוכרת את, לא רצית לטעום מהשוקולד? – הוא פרץ בצחוק רועם כל כך, שוליה נרתעה קמעה. – כעת אוכלת את הכל? בת חיל, נערונת… נראה אותך, – הבי לי סרטנים שמנים…
רב הסרן גמע קומקום ומחצית הקומקום מים צוננים ובהציתו את מקטרתו, החל מפטפט על דא ועל הא, כנהוג לעת הפוגה בחזית: על הבית, על היקר, על ימים עברו, ועל כך שהשנה נתרבו האוזים ותרנגולי הבר כמו יתושים. “בסתיו אקבל חופשה, אסור אל אמי לאורל ושם אעסוק לי בציד…” קינא ביורי, על שהלה חייב, בתוקף שירותו, לנוע לכאן ולכאן… “ואילו אני כאותה גירית, יושב בסוללה, חולם כל הזמן: אילו השגתי ספרי אלכסנדר דיומה… קראת? ואני לא קראתי, אומרים –קשה להינתק…”
– מה נשמע בדבר הגרמנים? – חרק יורי – הבמהרה יבוא הקץ למזמוז הזה?
– מצפים אנחנו, בעוד כחמשה ימים… ניכר שהגרמנים מתעצבנים. בגזרה שלי ריכזו גדוד תותחנים, – העתיקו… בקו הראשון היו אצלם הטוטליים, עכשיו החליפום ביחידות מובחרות, – כמעט לכל אחד אותות כבוד, הצטינויות, "להשיג “לשון”, גרד בפדחת. הביאו מספר עצום של טנקים, מטוסים… מחכים, מחכים… אכן צדקת, נמאס כבר.
אמר יורי, כשהוא מבליט חוטם חד:
– יטעמו את נחת זרוענו.
– אכן, נכון, אין זו שנת ארבעים ואחת… ניפח בהם…
ברצון החליף רב הסרן את נושא השיחה כשוליה הביאה בתוך סל קלוע מענפי ערבה סרטנים ירוקים רוחשים מחימה. רב הסרן חבש את הכובע, קם על רגליו, כשהוא מתמתח.
– אינני מזמינכם להתארח בסוללה… השד יודע אותם – עלולים הם לפתוח הלילה… הסיירים שלי תפשו פקודה: שלשה ימים לאיגוף הצבא האדום, ארבעה לחיסולו המחלט… צחקנו… נו, שלום עליכם… אפשר שבקרוב נתראה…
עתה עלה אבק לא רק מהגלגלים בלבד – המערב רעם. כל האופק נתכסה מסך שחור. השמים שאגו והחרישו אזנים משפעת המטוסים שטרם נראתה כמותה. וכך – יומם וליל, שבוע ועוד שבוע. סוף כל סוף התנגשו ביניהם שני ענקים מרובי ראשים. בהמולה – כדרך נמלים – רחש העורף, בדרך לא דרך דהרו וצעדו חילות, גדודים, פלוגות, טסו מכוניות משא טעונות פגזים, כאילו וולגה, אורל וסיביר השליכו מלא חופנים גחלים לוחשות אל תוך רצועת אדמה גועשת זו, במקום שהחילות הגרמניים התאמצו מתוך זעם־מות וחרון לפרוץ את קוי הרוסים ולא יכלו לפרוץ דרכם ולמחצם, והיו אובדים. ופלוגות, גדודים ודיביזיות חדשים היו זונקים מתוך קרונות, מכוניות, דוהרים על גבי טנקים ובעקבות הטנקים, מתרסקים, נשרפים, נחרכים, מועפים שסועים באויר תחת עצמת הנפץ של הארטילריה הרוסית, שריוני האויר ומטילי המוקשים.
באותם הימים נשכחה וליה. פעם בא יורי כחתף ליטול סיגריות – פניו הנפולים נתכסו זיפים, העינים השקועות בחוריהן דהו. ראה את השוחה שזה כשבוע ימים לא התגורר בה איש, והנה היא נקיה, הערסלים מוצעים, על גבי הכופח – זר פרחים צהבהב. וליה ישבה מחרישה ותפרה מסמרטוט ישן כתונת לבובה; על ידה היתה מונחת בובה עשויה בלויי־ריפוד של מכוניות, פרצופה עשוי ניר – ועיניה מצוירות.
– שלום וליה, נו, כיצד את לבדך, – לא כלום – אינך פוחדת?
– דוד יורי, אינני פוחדת.
– וכיצד זה את בלי חמין?
– הגפרורים אזלו, דוד יורי, השאר כאן מעט גפרורים… אני בישלתי גם חמין…
– אין דבר… החזיקי מעמד, ולקה… הענינים מתקדמים לא רע… היי שלום…
הכפר ולדימירסק נכבש בפתאומיות רבה עד שאף אחד מהגרמנים לא הספיק לעזבו בעוד מועד. אפילו הגסטפו, – לא הספיק להמלט – מכונית משא עצומה מלאה חיילים לבושים שחורים נתפשה יחד עם מפקדם על הדרך הראשית עם כל מה שבתוכה. החזית נעה מערבה, יורי עבר יחד עם כל המשק לחורשה בקרבת הכפר ולדימירסק.
הנהג גרישה, בספרו עם דמדומי ערב שלאחר פת ערבית, חדשות מהחזית, הנודעות משום מה בראש וראשונה לנהגים, הודיע בין השאר:
– וולקה שלנו, ילדונת עקשנית היא – אמש רצה לכפר וחקרה על אודות אותו מיכאי איבנוביץ', שם משפחתו משונה־נאפאי. שבה מדוכאה: נעלם נאפאי, כאילו בלעתו האדמה. התושבים אמרו עליו: “רע מדבר היה לנו, – היינו – אומרים הם – קוברים אותו חי, הוא ידע זאת… על כן – הסתלק…”
רק הזכיר גרישה את השם מיכאי, – הופיעה וליה. פניה הקודרים היו כשל מבוגרת, שפתותיה מכווצות. ישבה בקצה גזיר־עץ ליד יורי. מאחר שדלו את כל הנושאים הוציא ווניה, המקלען, מפוחית־פה גרמנית והחל מתאמן לנגן בה, אמרה וליה בהשפילה את ראשה:
– דוד יורי, מצא את האיש שעינה את אמא.
הפנו הכל את פניהם והביטו אל הילדה. יורי הרעיד נחיר וענה:
– נשתדל, וליה, לעשות זאת… חברים, מן הראוי לאסוף ידיעות על אודותיו. תפקיד זה הטיל על עצמו גרישה. כעבור ימים אחדים באותה שעה עצמה, היו כבר בפיו אי אלו ידיעות.
מיכאי איבנוביץ' בא לכפר מן החוץ, לפני כשמונה שנים, נשא לו לאשה אלמנה קולחוזאית, ובמהרה הורידה אלי קבר. על עצמו היה אומר, שהנהו נצר ממשפחת כורים, אולם יש להניח שגם אביו וגם הוא עצמו שימשו ספסרים במכרות. היה רע לב וערמומי. בביתו מצוי היה תמיד יי“ש אם תמורת כסף ואם תמורת קינוח. זמן מה היה בא אליו הוטרינר, כדי להתבסם בצוותה והנה מה עוללו… (הדבר נודע אחר כך בימי הגרמנים, כשמיכאי עצמו היה מתפאר בזריזותו.) ערב יום הבתולה הקדושה השכימה הרפתנית לרפת והנה רואה היא – הפרה הסימנטלית, “נשיאה”, פאר הקולחוז, מונחת כפגר על גבי הקש ועיניה חשופות לרווחה. קמה מהומה. הוטרינר לן בביתו של מיכאי ובא יחד עם אנשי הקולחוז לבדוק את ה”נשיאה“. – “התרחקו חברים, – אמר בחשיבות – יש חשש שזו היא סיבירקה”. תוך נקיטת אמצעי זהירות סחבו את הפרה אל מאחורי הכפר, קברוה על עורה, חיטאו את הרפת. תודה לאל, לא נשנו עוד מקרי התפגרות. ואילו מיכאי והוטרינר זללו כל השנה בשר ממולח. מה עשה, איפוא, במה היה מתפאר אחר כך? – לקח תפוח אדמה מגודל, ובלילה התגנב בחשאי, בעזרת מפתח מזוייף לתוך הרפת ובזריזות תחב את התפוח לתוך הושט של ה”נשיאה", בהכניסו את ידו עד למרפק. ובלילה השני הוציאו, הוא והוטרינר, את הנבלה מתוך האדמה וריעננוה.
משרק החלה המלחמה בגרמנים, התעודד מיכאי כל כך, עד כי לא יכל עוד להסתיר את שמחתו לאיד וכל אותו היום היה חוזר לפני העוברים, כשעיניו בורקות: “אה, יזרמו דמים…” כאשר שלנו נסוגו דרך הכפר וחיילים תשושים, מזי רעב ויגעים דפקו על ביתו של מיכאי לבקש מעט חלב, הרים הלה את האשנב: “אין, אין, רחימאים, השלטון הסוביטי ניקה עד תומו…” כאשר נכנסו הגרמנים בעקבות משוריניהם, יצא מיכאי אל שער הכפר, מסורק למשעי ולבוש כתונת נקיה וחליפה יפה להקביל את פניהם ובידיו, על גבי אלונטית רקומה, ככר לחם וממלחה עשוית כסף. השתחוה לפני הגרמנים עד אשר אחד הקצינים ניגש, לקח מידו את הככר, מסרו לחיל ואמר: “מצוין, ראוי לשבח…”
לא יצאו ימים מועטים ומיכאי החל לסובב בחצרות, ולעורר שיחות. היה מתישב אצל סף הפתח, מקיש במקלו ומסתכל בפניו הקודרים של בעל הבית או בפניה הנבוכים של עקרת הבית, במבט דו משמעי.
– אינני משיג, – היה מתנה את דבריו – באמונה שאינני מבין, כיצד נוכל אנו הקולחוזאים לחיות במשטר החדש? הן ידעת, מרוב בהילות הגשתי לפניהם לחם ומלח… אולם עתה, התחלתי לפקפק קמעה… איך שלא יהיה, הרי הממשלה הסובייטית היתה מעניקה פה ושם… אמנם במשטר הגרמני – סדר מסחר פרטי ובדרך כלל, ברם בעל בית הוא… והנה חושב אתה ומהרהר… על כן בא אני אצל הבריות. – ובקמטו את פניו היה מגרד במקלו מאחורי האזן. – הרגל… חברה… קולקטיב… והרי עובדה הלא רבים הם ההולכים אל הפרטיזנים, משמע – דברים בגו… וגם זו שאלה… האומנם יציב הוא השלטון הגרמני?.. מה דעתך אתה, סטפן פטרוביץ'?
בראשונה, כשבוע או שבועיים, דומה שחיילי חיל המצב הגרמני לא נתנו כלל את דעתם על האוכלוסיה. חיו, כמו בקיטנה, – ערכו תרגילים, שיחקו בכדור רגל, חצצרו בחצוצרות, התהלכו ברחובות בתחתונים בלבד, ללא כל בושה. אולם, משהגיעו השחורים וליד בית הספר על גבי לוח תלו מודעה המאיימת על כל דבר של מה בכך במיתה, גילו הגרמנים את מלתעות הזאבים שלהם. שדדו את הכפר – עד הסוף ואת אשר לא לקחו במכוניותיהם, נטלו לעצמם אלה שבין חיל המצב.
הגסטפו החל להתענין בכל משפחה. אזי הבינו בני ולדימירסק לשם מה היה בא אליהם מיכאי בדבריו הדו־משמעיים. הנבל, הוציא מהם בערמה ובאין מרגיש – למי בן או חתן בצבא האדום, מי היה קשור עם הקומוניסטים המקומיים, מי התידד עם המורה וריובקין. ערב כניסת הגרמנים נעלם המורה יחד עם צעירים אחדים מהכפר ועתה, אומרים, הריהו מפוצץ באיזור גשרים ומחסנים העיף רכבת יחד עם פלוגה משורינת של אנשי ס. ס. והעלה באש מספר ניכר של מכוניות בדרכים.
אחרי אבדנו האיום של חיל המשלוח – כשמעצמת המהירות נערמו הקרונות זה על גבי זה ונתדרדרו מן הדייק הרם, החלו השחורים לקחת אנשים ישישים כצעירים – לתוך בנין בית הספר. לקחו בעיקר מאותן החצרות בהן ביקר קודם לכן מיכאי. בלילות נשמעו ממרתף בית הספר ומבעד למגופות החימום, צעקות עד לב השמים – הן נשמעו בירכתי הכפר ובני אדם לא יכלו לעצום עין, היו יושבים על ספסלים, נדים בראשיהם, ישישים וישישות לחשו תפילה…
החלו מרננים על מיכאי, כאילו הוא עצמו נוכח בעת העינויים – שכן אחרת על שום מה הופיעו בחצרו שתי פרות ובן בקר. הוא עצמו לבש עתה מתניה מצבע ירוק, התקין את זקנו ואת שער ראשו ופעם ראוהו מעשן סיגרה. משראוהו הבריות פונה אל ביתם, היו מיד מחביאים מזונותיהם ומלבושיהם שנותרו עוד להם ומשלחים את ילדיהם הרחק מהבית. לא היה עם לבם לארחו בביתם, אך מאידך היה זה מסוכן לא להניחו להכנס. עתה בא אל אנשים לא בידים ריקות, כי אם היה מוציא מכיסו בקבוק משקה…
– בני כפרי אינם מחבבים אותי – היה אומר בשבתו אצל השלחן, – עינים בראשי, הריני רואה הכל… אין מאמינים לי… מפיצים עלי דיבות, מרכלים עלי… (מהכיס השני היה מוציא שומן חזיר ומפלחו פלחים מרובעים). וכי אין אני אדם? וכי חיה אנכי או שד? אה, יקירי, משעמם לי… מה משעמם לי עם הגרמנים!… מאז, מאמינים הם לי… וכאשר הגרמני מאמין, אין אתה יכול להזיזו… זוהי – טכניקה, ארגון… אין לו פנאי לחשוב, חושב הוא מעט… – מיכאי היה מוזג, מקרב אל בעל הבית הרעב כוסית. – והרי עובד אני בגסטפו… קושרים אותי בעבותות, כדי שלא תהיה לו למיכאי כל דרך להמלט, במקרה שישוב השלטון הסוביטי… נו, אחא, מתוך חולשה עשיתי מה שלא כשורה, סלחו לי למען ישו?… הנה ביקשתי מהם בקבוק זה – נתנו, אבל איך? – הא לך! תחבו לתוך הפרצוף כמו לכלב… וגם הפרות אשר לי… הן זה מכבר היה בידי הכסף בשביל הפרות… אוהב אני מעט חלב, ועוד יותר מכך אוהב אני מליחי בשר. – והוא היה קורץ בערמומיות, מגחך ומוזג בשנית. – יקחם השד עם הפרות, לאחר שיצא לי שם שכזה…אשליך את הכל, אלך מכאן… אעבור את החזית – עשו בי כרצונכם… ואפשר שאלך אל וריובקין, אפול לרגליו – בדמי רוצה אני לכפר על עוונותי – כך אומר…
– מי שמוחו בראשו, היה מחריש מבלי להסתכל בעיניו – ואילו איש תמים, נטה להאמין והביע הסכמתו. וכעבור ימים מספר היו באים השחורים לקחתו.
יורי הלך יחד עם וליה אל אלוף משנה במחלקה השביעית וספר לו על אודות מיכאי. וליה היתה מעבירה את עיניה בחרדה מיורי אל אלוף המשנה ודרוכה הקשיבה לשיחתם, כאילו כל חייה הפעוטים הבליחו בתקוה אחת – למצא את האיש ההוא, ולא – ידעך הזיק. אלוף המשנה רשם את הפרטים. “נחפש את הנבל…” ווליה חייכה – נתנה בו עיניה ושוב הרעידה בחרדה בפניה. בדרך אל החורשה, בואך למחנה, צעד יורי במהירות, וליה התנהלה בקושי אחריו…
– דוד יורי, הוא ימצאהו?
– כיצד אוכל לדעת, וליה… כיון שאמר, משמע שיחפש…
– דוד יורי, אני בעצמי גם כן אחפש.
– אנא תלכי! שטויות… תעלי על מוקש או מכונית תדרוס אותך…
– אסור?
– אסור ואל תציקי, והחרישי…
ימים אחדים נעצבה וליה, היתה משיבה רק “הן” או “לא”, ישבה מן הצד עם גבות מכווצות, בוקר אחד לא מצאוה בשוחה. ברחה. החלו מדינים – ברור, הלכה לחפש את מיכאי. הרגשה כבדה אפפה את כולם, – לכל הרוחות! הילדה תאבד. גרישה סר אל הכפר. חקר; אכן, מי שהוא ראה אותה אצל הביקתה האטומה של מטריונה, מי שהוא נשאל על ידה אודות מיכאי, אך איש לא ראה אנה פנתה אחר כך.
כעבור שלשה ימים התגנבה וליה לתוך המחנה כאותו כלבלב שסרח, פרועה, שרוטה, מלוכלכה. איש לא נזף בה, לא חקרה, גילו כלפיה יחס קפדני – ותו לא. וליה ישנה כמעט יממה תמימה, סעדה את לבה ועם בוקר שוב לא ראוה.
אשה אחת, אשתו של קומוניסט מקומי, אשר שבה עם שני ילדיה אל ביתה החרב, ספרה לשכנים – (וכעבור שעה באו שני הנערים במרוצה לחורשה וספרו על כך לנהג גרישה), כי במרחק של חמשה עשר קילומטר מהכפר פגשה על הדרך את בתה של מטריונה וההיא שפכה לפניה את לבה… “ילדה מבינה שכזו, בעצמה הבינה שמיכאי מסתתר, אל נכון, אי שם במפעלים צבאיים…” “אעבור בכל מקום, דודה סטפנידה, אמרה, איפה שמתקנים דרכים, מקום שחופרים תעלות אנטי־טנקיות, אסתכל בתוך עיניו של כל אחד ואחד…” בכינו יחדיו, נתתי לה צנים והיא הלכה…
– דוד יורי, דוד יורי, קום מהר, בא.
יורי התנשף עמוקות, התעורר. השחר כמעט האיר בעד אשנב השוחה. וליה עמדה אצל הערסל ונגעה בפניו.
– נמצאת… שלום לך… ילדה רעה שכמותך… מה את מטלטלת אותי?
– בא נלך אל אותו אדם, שהלכנו אליו יחד… דוד יורי, הלא מצאתי אותו…
לקולה היה צליל משונה. יורי, עודנו מתנשף, משך את מגפיו, התחגר, החליק את הבלורית…
– מילא, מילא, האומנם מצאת?
– בודאי… שם אספר את הכל, אבל נמהר.
הלכו אל המחלקה השביעית אל אלוף המשנה, אשר ישן על גבי שני ספסלים מחוברים זה אל זה, מכורבל בתוך סגין ומתחת לראשו – תיק. מבלי להמתין, עד שהלה יתאושש משנתו וישב אל השלחן, החלה וליה מספרת במהירות, כיצד מצאה והכירה את מיכאי…
– הלכתי מאתים קילומטר, ובכל זאת נפל לידי…. אה, הוא גילח את שפמו ואת זקנו, רק אני לבדי יכולתי להכירו…
כעבור זמן מה יצאו אלוף המשנה ווליה אל המקום שם תיקנו כביש שפוצץ בידי גרמנים. עומדת בתוך המכונית הסתכלה וליה, מתוך דריכות, לפניה. הרימה יד, נפנתה ותלחש לאלוף המשנה:
– כאן…
אדם שפוף גב, כולו מכוסה אבק סיד, ראשו עטוף מטפחת, עמד ברגלים מפושקות, עטויות בלויים, וניפץ אבני חצץ. כאשר המכונית נעצרה, נשא את ראשו, עפעף בעיניו ופניו המגולחות עם האף החרום, התכווצו פתאם, כאילו הציץ באור…
– הוא! – קראה וליה בהצביעה אליו.
– מה הענין? שאל האיש בקול צרוד את אלוף המשנה הקרב אליו. התעודה? בבקשה… הכל בסדר… – העיף מבט נוקב בילדה שעמדה בצדו של אלוף המשנה, התכופף וחזר לנפץ בחצץ.
שאל אלוף המשנה בעודנו מעלעל בדרכיה:
– שמך פבלוב, אלכסאי דמיאנוביץ', יליד שנת שלש עשרה? (ידה הקרה של וליה תפשה ולחצה לידו).
– נכון. פבלוב אלכסאי דמיאנוביץ' – השיב הלה, מבלי להרים את ראשו. – אולם מה הענין?
– הענין הוא בזה, שהדרכיה שלך מהמפקדה הגרמנית…
האיש הניע בלאט בראשו. הצטחק:
– אל תמתח אותי, חבר, הדרכיה שלי ניתנה על ידי משטרת סמולנסק. אני פליט מסמולנסק, נכה ממלחמת האזרחים. – פתאם משך בחוטמו – הרי לך חיי כלב… נפץ אבנים. לאכול אין… שפכתי דם בשביל המשטר הסוביטי, והרי התודה דרכיה מהמפקדה.
עד כה החריש אלוף המשנה, אולם משהלה החל מתנשף בחוטמו ומזיל דמעה, שלף אקדח:
– לקום! – האיש קם ללא רצון ובכעס השליך את הפטיש. – ידים למעלה… (אלוף המשנה טפח בידו על כיסיו). לך אל המכונה, לפני…
מיכאי התכחש זמן לא רב, עדים הכירוהו מיד! אז החל לספר:
בשלטון הגרמנים הייתי שותה ללא הפוגה, תחילה משמחה, ואילו אחר כך כדי להשתיק את קול המצפון… אינני מכחיש – הקבלתי את פני הגרמנים בלחם ומלח, לא טוב היה לי בזמן הסוביטים, האמנתי שאצל גרמנים אדע חיים… בנתם – חיים! אולם רימו אותי, הריני מבקש לתת לי הזדמנות להודיע על כך ברדיו קבל עם… בחשק, בחשק רב עבדתי אצלם תחילה בתורת מה שנקרא ארטיסט… היה זה מענין להוציא מפיו של פלח קשה עורף את אשר הוא חושב באמת… אינו מאמין לי, מתעקש ואני רואהו ללא כחל ושרק, רואהו ומאלצו לדבר… השלטון הסוביטי לא העריך אותי וכאן פתחתי תנופה… כאשר החלו סוחבים את הריחמאים שלי לגסטפו, ובמו אזני שמעתי כיצד הם צועקים, – אהה, מה עוללתי! הודהמתי, החילותי מתרוצץ… רציתי לשים קץ לחיי… אך שוב – וודקה, שוב הפחד מפני השחורים… אנשים איומים, אזרח החוקר… ומכאן התגלגלתי אל שפל המדרגה… בנפשי נקרע מיתר, אזרח החוקר… שאל, – הכל אספר, הכל אראה… השערות תסמרנה…
במשך מספר לילות היה מספר על ענוייהם של אנשים רוסים, על התעללות ועינויים בתוך הגסטפו. הראה את הבור, שבו נקברו גויות המעונים, הראה את כלי הענויים שנטמנו על ידי הגרמנים במרתף בית הספר: כונן, קרסי ברזל, שעליהם היו תולים בצלעות, רצועות גומי, מחטי־קוצים עשויים עץ, שהיו נועצים מתחת לצפרנים…
היה מספר על העינויים בקול שקט, באריכות, כאילו דובר בבית מלאכה כל שהוא, שבו הלמו בהמות והכינו נקניקים…
הייתי עד, הייתי עד לענויים רבים – דובב הוא, בעוצמו את עיניו. ופתאם נפל אפים על הרצפה, החל שורט באצבעותיו את האדמה. – כאן הוא, הדם, הנהו הדם… והיה נושק לרצפת עפר.
– חדל להעמיד פנים, הנך מתועב כל כך – אמר לו הקצין שניהל את החקירה. אחר מכן, בתוך התא, שאלו: – אתה מיכאי נאפאי, החשבת פעם על כך שבעבודתך למען הגרמנים הנך מוכר את העם הרוסי, מוכר את המולדת?
– חשבתי, חשבתי… הרי ממולדת בלבד לא תשבע לחם ואדם קרוב לנפשו…
אכן, הכל היה מחוור לבית הדין. בנוכחות תושבי הכפר ולדימירסק, אשר הצטופפו ליד בנין בית הספר ובתוכו, ועל אדני החלונות, דן בית הדין את מיכאי איבנוביץ' נאפאי לתליה. כאשר השופט הוציא מפיו מילה זו, לא הניד מיכאי, שעמד עמידת דום, עפעף, דבר לא נשתנה בפניו תפוחות הלחיים, מגולחות וזיפיות עם המצח הנמוך. האולם הגיב בתדהמה וסיפוק ומאות ידים החלו מוחות כף, וקולה של אשה קרא בזעם:
– זה מעט בשבילו, הנבל… עונש קטן מדי בשבילו. את עורו צריך לפשוט מעליו…
עם בוקר נאסף כל הכפר שנית אצל עמוד התליה – שני עמודים לא גבוהים. הביאו את מיכאי תחת משמר של ארבעה חיילים. הוא התנהל כמו על רגלי צמר גפן, בראש שחוח. השופט קרא שנית את פסק הדין. קירבו את מיכאי אל עמוד התלייה הוא נרתע לאחוריו. תפסוהו והעמידוהו… אזי החל בעיסוק רב לכרוך בעצמו את הלולאה על צוארו. והכל ראו את עיניו הבוהות – שטוחות, אכולות שנאה ואת החיוך הארסי שהרחיב את פיו דליל השינים…
וליה, שעמדה בסמוך אליו, החלה צועקת בקפצה את אגרופיה הפעוטים:
– אתה אל תצחק… אתה צעק, כמו שאמא שלי צעקה…
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.