רומנוב פנטליימון (1936–1884) נולד בפטרובסק וגדל בחוה במחוז בילוב. בימי עלומיו עבד כאכר ורועה צאן והכיר את חיי האכרים. נתפרסם בסיפוריו שופעי ההומור. בעל יסוד האירוטי כולם. אם כי גדל בין האכרים, ואולי דווקא משום כך, אין הוא מהלל ומשבח את ה“מוז’יק” הרוסי, מתאר הוא אותו בכל גילוייו המחוספסים והגסים, אשר נתעוררו ביתר עוז עם השתוללות היצרים עקב המהפכה הגדולה. נימת ההומור המתמשכת על יצירותיו מחפה חיפוי מוצלח על ראייתו הבקרתית.
רומנוב מעביר לעיני הקורא שורה ארוכה של גבורים טיפוסיים מאד כשהוא מסתכל בהם ובעלילותיהם מן הצד תוך חיוך קל על שפתיו, אין הוא מהללם ואינו בא לגנותם. מתאר הוא אותם ללא כל שיפוט עצמי. “מה עושה גבורו של רומנוב – לעולם אינו עושה דבר” – אמר עליו אחד המבקרים הבלתי משוחדים, וראה בזה תחבולה יפה לעקף את עיני הצנזורה. רומנוב נחשב בספרות הרוסית לאמן הדיאלוג והשיחה ורק מעטים מבין סופרי העולם הצליחו כמוהו להבליט את אופי גבוריו, על ידי דרך דבורם בלבד מבלי להעמיד אותם במבחן העלילה המסובכת.
הסיפור שלפנינו – נכתב בשנת 1932 – מגלם בתוכו את דרכו של רומנוב בספרות על כל גילוייה.
א. 🔗
החדר היה גדול מדי בשביל אדם אחד, לפיכך נתחיבה שכנתו, הקצרנית ליזה, לשלם שכר משולש עבור יתרת השטח, ונוסף לזה עלולים היו להעבירה לחדר אחר, גרוע ופחות מרווח משלה. ואילו לשכן בו אחת מחברותיה לא הורשתה מטעם הנהלת הבית, כיון שצר המקום לדירי הבית מכדי שיובאו אליו גם אנשים מבחוץ.
החברה אמרה לליזה, כי יש לה מכיר הסובל מחסר חדר והוא אנוס לחיות מחוץ לעיר. יכולה היא להתחתן עמו באורח פיקטיבי, ואז יתמלא השטח, היא לא תצטרך לשלם דמי יתרה וגם מהחדר לא יוציאוה.
ליזה הסכימה ולמחרתו בא אדם צעיר צנוע, פרופסור אדום לעתיד.
– המסרה לו שורה את הצעתי? – שאלה ליזה.
– כן, חן־חן לך. האם זהו החדר שעל אודותיו היא דברה?
– הוא עצמו.
האורח סקר את החדר, אחר כן מדדו, משום מה, בצעדיו, לאורכו ולרחבו, נעצר כמחשב דבר מה בראשו ואמר:
– ואימתי רשאי אני לעבור?
– בכל עת שירצה. הידועים לו התנאים שלי?
– בערך… ורק זו השאלה: הנישואים כיצד – למראית עין או ממש?
– למראית עין, כמובן – אמרה הנערה ־– וכי מה יש כאן לשאול!
– כך נוח יותר גם לי. כמובן, אלו היה הכרח, הייתי מסכים גם לנישואין של ממש. שכן נתיגעתי בלי החדר.
– לא, לא, אך ורק למראית עין. יש לי מחיצה מטלטלת, אולם אם רצונו בכך, נוכל לחצות את החדר לשנים על ידי וילון. חלון אחד לו, חלון אחד לי.
– לא, לדעתי תספיק המחיצה. אחרת יראה הדבר כחשוד בעיני השכנים ויתחילו לפקפק בכנות הנשואים.
הוא נפרד וביום השני עבר לחדר, כלומר הביא לתוכו מזודה מחלידה שזויותיה שחוקות.
– בעד החדר נשלם חלק כחלק? – שאל.
– שפיר. ומתי החתונה, איפוא?
– הריני חושבת, כי מחר לפני העבודה נלך ונרשם. יסלח־נא, ומה שם משפחתו?
– שם משפחתי בלשב. אלא שהמצב הוא כזה – מיהר להוסיף – חייב אנכי להודיעך מראש, כי יש לי ארוסה והיא תבוא לכאן לבקרני.
– בבקשה, בבקשה. כמעט כל ערב הנני עסוקה עד שעה שתים עשרה. האם זה יספיק לו?
הנישואין למראית עין ניהלו את משק ביתם במשותף.
בבקר ובערב היו שותים בצותה את התה. כאשה, נטלה ליזה על עצמה את עול הצד המשקי של חייהם המשותפים.
מדי בקר הכינה קפה על גבי פתיליה, כאילו היתה אשת איש ממש. אותה שעה, היה בלשב מתרחץ כששרווליו מופשלים וצורון כותנתו מכונס.
בראשונה התבישו לנהוג כך, אך אחר כך, כיון ששומה עליהם למהר לעבודתם, התרגלו, והיא היתה אף מגישה לו מגבת. בכל פעם ששכח להוציא ממלתחתו אחת נקיה. עד מהרה, כדרך כל האנשים הצעירים, החלו פונים זה אל זה בלשון “אתה” ובשמות פרטיים תחת שמות משפחה. “את, ליזה, אתה אנדרי”.
הדבר היחידי שליזה התבישה לעשותו – הרי זה לעלות על יצועה בנוכחות שותפה, ובכל ערב, בשכבה לישון, היתה משלחת אותו לפרוזדור. אלא שכבר ביום השלישי אמר לה:
– שמעי נא ליזה, הניחי להן לשטויות. יש לך מחיצה, הרי זה מספיק שתתפשטי מאחוריה ולמותר הוא לשלחני מהחדר. בכל פעם שוהה אני בפרוזדור כמו שוטה, אפילו השכנים משתוממים לכך.
– מתבישת אני.
– איזו שטות! מה הטעם להתביש, הן הנוסעים בקרון אינם מתבישים. ובפרט שהיחסים בינינו חברותיים לחלוטין, ללא שמץ לווי של כל יחסים אחרים. מלבד זאת יש לי הלוא ארוסה.
דיבורו השלו של השותף לחדר השפיע על הנערה ומאז החלה להתפשט מאחורי המחיצה, בשעה שאנדרי ישב אצל השלחן וקרא, בהחליפו עמה כפעם בפעם אי־אלה משפטים.
יקרה שאפילו בשכבם – היא במטה, הוא על הספה – היו משוחחים ביניהם, כנוסעים בתא של קרון, שהגורל זימנם יחד.
ב. 🔗
– נו, מה נשמע אצלכם? – שאלה החברה, לכשבאה לבקר פעם את ליזה.
– מצוין, – אמרה ליזה – הריני משלמת שליש השכר ששלמתי קודם לכן, ואיש לא בא עוד לתבוע את החדר.
– וכיצד הוא בעיניך?
– אדם חביב מאד, חבר נהדר.
– משמע, ש“אשרכם” שלם?
– כלומר, מה משמע “אשרנו”?
– נו, כשם שמאושרים כל בעל ואשה…
– אבל, לא! הרי איננו כלל וכלל בעל ואשה. רק למראית עין בלבד. חיים אנו כשני חברים הנמצאים בחדר אחד, משום שאין להם היכולת להחזיק חדרים נפרדים. יש לו, אפילו, ארוסה, אהובה.
– מה משמע – ארוסה?
– פשוטו כמשמע.
– אבל כיצד זה יש לו ארוסה אם נשוא הוא אתך.
– ומה בכך, אצלנו מקבלים גט תוך שתי דקות. לעת הצורך נפרד וחסל.
– מדוע לא התחתן עם זו?
– כיון שגם לו וגם לה אין חדר.
– כלומר, זרים אתם זה לזה.
– ואין הוא רואה בך כלל אשה?
– הריני אומרת לך, יש לו אהובה.
– ישנם דברים שונים, – אמרה החברה – יותר מדי מכירה אני את הגברים והריני יודעת, כי מציאותה של אהובה אינה מפריעה להם מלהתענין בנשים אחרות, במידה שמוצא הוא אותן די ראויות לכך.
– לא, זה שונה. אדיבותו מפתיעתני ממש. הריהו מנומס להפליא, ובו בזמן איננו בישן משעמם כדוגמת אחדים מבין הגברים, אלא פשוט, במידה בלתי מצויה, חביב, במשותף מנהלים אנו את משק ביתנו, שותים תה בצותה, והכל חלק כחלק, זולת “צד” זה של החיים. אני אינני מתענינת ב“ענינים שבלב” שלו ואף הוא לא בשלי. אף על פי שלי אין כאלה, ראשית משום שטרודה אני ושנית, אפשר שהנני אשה מאד קרה.
– ואתם ישנים בחדר אחד ומוסיפים להשאר זרים זה לזה?
– כמובן, – השיבה ליזה. – נו, כיצד זה אינך מסוגלת להבין, הרי זה רק לשם פורמליות גרידה. הן בני אדם נוסעים יחד בקרון אחד, ישנים בתא אחד ועדיין אין להסיק מכך, שמחויבים הם להיות מקורבים, דוקא.
– אכן, נכון – הסכימה החברה, מהורהרת, דומה שעדיין אינה מסוגלת להבהיר לעצמה משהו.
– ובכן, משמע, ההיא באה לכאן? שותה מהספל שלך? אפשר משתמשים הם אפילו במיטה שלך?
– לא, לא! – אמרה ליזה מבוהלת משום מה. – איש אינו נוגע במיטתי.
– לא ראית אותה, אף לא פעם אחת?
– לא אפילו לא התענינתי בכך.
– לא, אני במקומך, סקרנית לדעת, במה משכה את לבו. בזכות אלו מעלות מבכר הוא אותה. האמנם לא הזדמן לך אף פעם לפגשה?
– לא. הוא מודיעני כשהיא עומדת לבוא אליו, ואני, מטלפנת לפני שובי הביתה.
– ולתיאטרון הוא לוקח אותך או אותה?
– אותה, כמובן. וכי מדוע זה יקח אותי. היה זה די משונה, אילו אדם שיש לו ארוסה, היה יוצא עם אחרת. שנינו מתגוררים באותו חדר ובכך מסתכמים היחסים שבינינו.
– ואילו אני תארתי לעצמי את הדבר בצורה אחרת – אמרה החברה מאוכזבת קמעה.
– חבל…
ג. 🔗
מבקור החברה נותר אצל ליזה מעין משקע מטושטש, בלתי נעים. אף לא ידעה לברר לעצמה עד מה הדבר עורר בה סלידה.
עמדה על יד המראה ושעה ארוכה התבוננה בעצמה. היה לה שער ישר, גזוז, אשר לא ידע טעם מלקחים, אף לא יפה. רק צבע פניה היה נאה.
דפקו בדלת. נכנסה שכנה.
– מחר תורו של בעלך לשמור על הדירה. – אמרה, כשהיא מקנחת את ידיה בסינור ובוחנת את החדר.
– טוב, לכשרק יבוא, אמסור לו. וכיון שהיתה כבר השעה השמינית, חשבה בנפשה: מפני מה הוא אחר? כרגיל היה חוזר בשעה שש בדיוק. היכן הוא יכול להמצא?
כבר ערכה את הכלים לשתית התה. ואת ספלה היא, שפתה משום מה בקפדנות יתרה, פעמים מספר שטפתהו ברותחין.
היה זה הערב הפנוי שלה ואפשר שדוקא משום כך, נעצבה על העדרו של האיש, אשר בחברתו רגילה היתה לשתות בשעה זו ספל תה.
– חזירות שכזו! – אמרה אל עצמה בפסעה אנה ואנה בחדר. – האומנם נבצר ממנו לטלפן. פתאם עברתה מחשבה, שמא קרהו דבר־מה. הן יום יום נופלים אנשים תחת טרם או מכוניות. אחוזת חרדה החלה מטלפנת למקום עבודתו. אולם משם לא בא כל מענה. מן הסתם, התפזרו הכל מכבר.
– הרי זה נורא? – אמרה לעצמה, ובהתרחקה מהטלפון עמדה שעה קלה במקום אחד כשאצבעותיה על רקותיה.
אם קודם לכן חרה לה על שום שבילתה לבדה את ערבה הפנוי, במקום שתשתה תה ותשוחח בצותה עמו, הרי עתה נתמלאה חרדה אחת, חרדה לגורלו.
בשעה שתים עשרה ומחצה בא.
זנקה לקראתו בקפיצה, שחרדה ושמחה שמשו בה בערבוביה.
– מה קרה, מדוע אחרת כל כך? – שאלה ליזה, כשהיא ניצבת לפניו בידים לחוצות אל חזה.
– פגשתי ברחוב את מרוסיה, את ארוסתי, ויחד בלינו את כל הערב – אמר בלשב.
ליזה ריפתה את ידיה, הסתובבה והלכה אל אחורי המחיצה. בן רגע פשטה את בגדיה מבלי לומר דבר ושכבה במטתה.
– את כועסת עלי? מה קרה? – אמר בלשב ושלא מרצונו נשמעה בקולו נימה של אשם.
ליזה החרישה. הסבה פניה אל הקיר ובשפתים מכווצות הסתכלה בעקשנות בעיטורי הצפית.
– נו, מה הענין?
– הענין הוא – התפרצה בכעס, בהתהפכה לצד אחר ובשמטה אפילו את השמיכה מכתפה, – הענין הוא, שכל עוד חי הוא עם עוד אדם בחדר אחד, מחובתו לנהוג מידה מסוימת של אדיבות! הוא בילה יפה בחברת אהובתו ואילו אני נשארתי בגללו במשך כל הערב בבית, כיון שחכיתי לו עם המפתח…
– ליזה אל תשתמשי בבטויים מעליבים. לא אהובה, אלא אשה…
– אה, כבר אשה? רק זה עתה ארוסה וכבר הספיקה להיות לאשה? אין לי כל ענין בפרטים הנמבזים שביחסיכם! – קראה בכסותה שוב את כתפה בשמיכה, – אני דורשת מלוי התנאים שהוא קבלם על עצמו. יבלה את זמנו כאות נפשו, אך הריני חוזרת ואומרת, יגלה־נא מעט אדיבות. שכן הוא משתעשע ואילו אני חייבת להמתין.
– ליזה, אינני משתעשע, מי כמוך יודע באיזה מצב איום נתונים שנינו, היא ואני – סיוט! אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה סובל אני בכל פעם. חייב אני לשכנע ולהוכיח לה, כי אין לי כל יחס אליך, וכי זוהי פורמליות גרידה. והרי ידעתי, כי הערב הזה חפשי אצלך וכי ברצונך לשהות בבית, לא רציתי, איפא, להטרידך ועל כן שוטטנו, מרוסיה ואנוכי היינו בבתי ראינוע כדי למצא מקלט כל שהוא, בו נוכל לשבת ולשוחח יחדיו כבני אדם. ישבנו במשך שלש הצגות רצופות באותו הראינוע. עם תם כל הצגה היינו יוצאים וקונים כרטיסים חדשים.
– ישמיעני נא, הריני מבקשת לא להשתמש בספל שלי בעת שתבוא זו… האורחת שלו, יכול הוא לקנות בשבילה ספל.
ד. 🔗
מאותו יום חול משבר בחייהם. ליזה הפכה שתקנית ועצבנית ומראהו של בלשב היה תמיד עלוב כאדם הנושא באשמה, כאילו חושש היה שכל צעד מצעדיו עלול לעורר את חמתה.
ליזה היתה מעל לדעות קדומות, אולם עתה פקדוה תדיר מדקרות מחט באהבתה העצמית. חרה לה על שהיא, החוקית, אינה, לאמיתו של דבר, אלא תחליף לראווה, ומן הסתם מהרהרים המה, מה אושר היה נופל בחלקם, אילו היתה היא נעלמת איך שהוא מחדר זה והיה באפשרותם, עם ההיא, לבוא ולגור כאן.
יום אחד הביא בלשב ספל בשביל ארוסתו והעמידו בתוך המזנון המשותף לו ולליזה.
דבר זה הדהים, משום מה, את ליזה: כלומר, הרי הם כבר רוכשים לעצמם משק בית, ועושים במזנונה כבתוך שלהם!
נוסף לזה אמרה לה פעם השכנה תוך השתתפות רגשות.
– איזו אשה מבקרת תכופות את בעלך, כל פעם שאינך בבית.
– אני יודעת, – השיבה ליזה קצרות, – זו אחותו, רבתי אתה.
ומשונה היה בעיני השכנים על שהוא מבקר בתיאטרון לא בחברתה אלא בחברת אותה “אחות”!
לה, כשלעצמה, לא היה דרוש דבר זה כלל ואין בכך משום תענוג לבקר עמו בתיאטרון, אולם הוא מצדו חיב היה לגלות קורטוב של תשומת לב ופעם אחת, לפחות, ולו גם למראית עין בלבד, לקחתה עמו, לבל יהיה הדבר כצנינים בעיני הבריות. לא מניה ולא מקצתיה. את כל ערביו הפנויים הריהו שומר עבורה… ואפשר ופוחד הוא, פן תראהו הארוסה יוצא אתה, עם ליזה לתיאטרון… אפשר שכך הוא…
במיוחד פגעו בה דבריו, כי אין לו מקום לשוחח עם אהובתו כ“דרך בני אדם”. משמע שבשיחה אתה, עם ליזה, אינו מוצא כל ענין… רק עם ההיא יכול הוא לשוחח כדרך בני אדם. מי היא סוף סוף, אלילת־יער זו, מה הן מעלותיה? במה הקסימתו כל כך?
ניעור בה בליזה רצון עז לראותה. וסוף כל סוף ראתה אותה.
היתה זו בובונת קרתנית, מתולתלת, שקטה כמו רחלה, אך לא צעירה ביותר וצבועת שפתים. צעדה עמו בזרועות שלובות. הוא דבר אליה בהתלהבות, והיא, צמודה אל גופו, מחרישה, הסתכלה בו תכופות בחיוך רפה ומבטיח… ומן הסתם, התיחס חיוכה לא אל הדברים שהוציא מפיו, אלא לכך שהם התהלכו לחוצים זה אל זה, ונמצאו יחדיו בתוך ההמון.
– אפס שכזה! – אמרה ליזה לעצמה. – הריני יכולה להבין, אילו היתה זו אשה מענינת. אולם זו – סתם נקבה פתיה. עתה הכרתיו ביתר שאת ואינו ראוי עוד בעיני בלתי אם לבוז בלבד. מה מגוחך הוא, שאחד שכזה היה מעורר בי ולו גם קורטוב של דאגה לו כלבן אדם. וכאשר הוא מחוץ לבית, יושבת קרתנית זו בחדרה, שותה מספל פרטי, העומד במזנונה של ליזה בצד ספלה היא. פשיטה מחוצפת לתוך חייה.
ליזה היתה עסוקה שלושה ערבים בשבוע, אותן השעות יכול היה בלשב להתראות עם אהובתו באין מפריע. ובכל פעם היה בלשב אומר:
– ליזה, הערב היא תבוא אלי. נא, טלפני בשעה שתצאי ממקום עבודתך.
הוא דבר בשקט.
ליזה היתה עונה בשלוה.
אולם לאחר שיחת־הלילה הזכורה היתה מצפה משום מה בהתרגשות, לדבורים על בוא האהובה. ואלו בלשב לא היה עוד חפשי ושלו כמו לפנים מדי פנותו אל ליזה באותו ענין.
היא הבחינה שיום לפני הפגישה היה נוהג בה אדיבות ותשומת לב, כאילו חש את עצמו אשם כלפיה ומבקש לפצותה. הדבר היה מרגיזה עוד יותר, כיון שתשומת לב זו לא למענה באה, אלא כדי להערים עליה…
יום אחד היה בלשב אדיב במיוחד כלפי ליזה ואפילו פרחים הביא לה. ההפתעה נעמה לליזה. אלא שלמזלו הרע נהג בחפזון באמרו לה את אשר דרוש היה לו.
– ליזה, הערב את פנויה?
– כן.
– תשארי בבית? או אפשר תצאי מעט?
ליזה הבינה מיד, מה ערכם האמתי של הפרחים…
– לא, כל הערב אשב בבית. דומני, שרשאית אני לפחות לחלות בחדרי.
– אינני מכריחך לצאת דוקא, רק שאלתי – אמר בלשון נבוך, אחרי כן הוסיף:
– נו, אני הולך.
– תשוטטו בבתי ראינוע? – קראה ליזה אחריו, – תשוחחו כדרך בני אדם? כל טוב.
בלשב לא ענה דבר ובצאתו נתקל בחברתה של ליזה.
ה. 🔗
מה קרה לך? – שאלה החברה בראותה את פניה הנרגשות של ליזה.
– חיי הופכים לגיהנום – אמרה ליזה, – מעל לראשי הוא כבר מסדר את משקם המשותף: הספל שלה עומד במזנון שלנו. הוא הולך עם אפס זה לתיאטרון, מפנק אותה בכה וכה ואני, מצבי טפשי כל כך, אפילו בעיני זרים: מילא, אילו היתה לפחות אשה מענינת, אבל הרי זו קרתנית מובהקת ונוסף לזאת, בוגרת ממנו.
– מה איכפת לך? – שאלה החברה – וכי אח הוא לך? אדם זר, אשר לפי שעה שכר מקום בחדרך, ומחר ילך לו.
– מה – מחר? מי הגיד לך? – שאלה ליזה בפחד.
– איש לא הגיד לי, הריני מדברת סתם מתוך הנחה, שבכל שעה יכול הוא לעבור ממך וחסל.
נרגשת, החרישה ליזה דקות מספר ואמרה:
– שיעבור… יעשה כאות נפשו, אך אני אינני יכולה עוד לשאת זאת. בזמן האחרון הריני מתעבת אותו. משהבינותי, כי לא את האדם הוא מחפש באשה, לא אישיות מפותחת, שעמה אפשרית מזיגה רוחנית נעלה, אלא נקבה בלבד, אבד ערכו בעיני, גועל נפש תוקפני כל אימת שנזכרת אני, באיזו הבעה כלבית, נכנעת ומתרפסת שהיתה לו, בעת שעבר עמה ברחוב; הוא היה כל כך שקוע עד שעבר על ידי מבלי להשגיח בי כלל.
– שמא העמיד פנים שאינו רואך?
ליזה נשכה את שפתיה.
– ובכן, מה, התביש לדרוש בשלומי בנוכחותה של האפס שלו?
– אינני יודעת, יתכן – אמרה החברה.
ליזה השתתקה, עיניה תלויות ברפרוף בנקודה אחת.
– ומדי פעם מודיעני אחד הידידים מדורשי טובתי, כי ראה את אנדרי בחברת אשה. לכולם אומרת אני שזו אחותו, אולם כל שוטה מבין מה טיבה של אחות זו, המבינה את מה טפשי ומעליב הוא מצבי: שהרי בעיני אחרים לי הזכות החוקית עליו ובו בזמן הכל רואים כיצד יום אחרי החתונה מביא הוא אל חדרי אשה אחרת. מה תפקידי איפא? כיצד יביטו עלי השכנים? את מבינה? ועוד לא די לו להתראות עמה שלש פעמים בשבוע. בכל ערב פנוי שלי הריהו נעלם והם מבקרים בראינוע. כיון, מבינה את, שחשקה נפשו לשוחח כדרך בני אדם… אתי אינו יכול לדבר כדרך בני אדם. וכי אינני די מפותחה ודי חכמה בשבילו? וכי בעיניו, ההיא חכמה, מפותחת ומענינת יותר ממני?
– אולם, יקירתי, רק טבעי הוא שרצונו לשוחח עם אשה אהובה.
– אולם הרי היא טפשה, קרתנית, אתה אי אפשר לשוחח! והאמנם נחותה אני ובלתי מענינת כל כך, עד שבלתי אפשרי להשאר אתי אף לא ערב אחד! ותארי בנפשך, שתחילה דאגתי לו כמו לאדם קרוב…
– הרינו אומרת לך שוב, כי אחרת הוא, כשאוהבים אשה. הביני: כאשר אוהבים…
ו. 🔗
חייו של אנדרי היו ללא נשא. ליזה כמעט ולא דברה עמו. בבקר ובערב היתה שותה את התה מבלי להמתין לו.
ובכל פעם כשארוסתו עמדה לבוא, היתה היא חפשית מעבודתה ולא יצאה מחדרה. ובצאתו מן החדר היתה קופצת החוצה ומבלה את הערב אצל מכרים.
שוב החלה משלחת אותו מן החדר כל אימת ששכבה לישון או קמה משנתה. ובמידה שקודם לכן אף נהנתה מכך שהוא, כבן בית, מתרחץ לעיניה בצוורון פתוח ומקופל על צוארו, הרי עתה לא יכלה לשאת, שאדם זר יהיה חפשי כל כך בנוכחותה.
היא סגלה לעצמה אי אלו תנועות עצבניות. עמו לא יכלה עוד לדבר בשלוה. מכל מלה שהופנתה אליו נשמע הבוז.
– יעבור נא מכאן לכל אשר ירצה, הוא מלבין את פני בקשריו הנמבזים והמלוכלכים. כמעט כולם צוחקים לי ממש בפני – אמרה פעם לאנדרי, לאחר שהלה חזר באחת אחר חצות.
– לאן אעבור, הן תדעי את מצבי, – אמר אנדרי, – הייתי עובר ברצון, אך אין לאן.
– אה, ברצון?… הריהו אדיב מאד…
– לא לכך התכוונתי…
– הכוונה ברורה מכדי שתצריך הסברים. אולם לצערי יכולנו להודיעו, כי גם אני הייתי מרוצה, שכן המצב נראה טפשי ומתפרש לשתי פנים.
למחרת בא אנדרי במרוצה, פניו קורנות מאושר, וקרא:
– מצאה! מצאה!
– מי מצאה? מה מצאה? – שאלה ליזה מחוירה משום מה.
מרוסיה מצאה חדר ומעתה אוכל לשחררך ולעבור אליה. את הגט נסדר אחת ושתים: עתה נוהגים לשלוח גלויה ללשכת הנשואים ובה נאמר, כי אבקש להודיעכם שמתאריך זה וזה חדלה אשה זו וזו להחשב כאשתי. כך שאת אינך צריכה אפילו ללכת לשם.
בחפזון החל אורז את מלתחתו.
ליזה עמדה באמצע החדר בידים מורדות, הסתכלה בו במין מבט ריק, חסר הבעה כל שהיא. אחר כך ניגשה אל הכיור ואמרה בקול שקט:
– אל ישכח את המגבת, – והשליכה את המגבת על ידיו.
– אל ישכח מברשת, סבון – המשיכה ליזה והחלה משליכה על הרצפה מברשות, סבון, קפסת אבק שינים. אחר כך נגשה אל המזנון, לקחה את הספל של ארוסתו והשליכתו לרגליו, נופץ הספל לרסיסים, צעקה בקול:
– יקח נא את מטלטליו!
נפלה על המטה, שיקעה פניה בכרים ופרצה בבכי אין אונים ומר, ומתוך הבכי אמרה וחזרה: “מתאריך זה וזה חדלה אשה זו וזו להחשב כאשתי…”
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.