בחברת תלמידי בית-מדרש-המדעים מבני רוסיה ופולין, המתגוררים בפרוור הגדול של עיר הבירה, נראו תמיד שלושתן הולכות יחד. יחד הלכו לשוח, אכלו בבית-המזון בצותא חדא, בקרו את בית-המקרא יחד והלכו לאספות-עם או לוִכּוחי-ערב יחד. – ואולם הבדל רב ביניהן. הנערה האחת, היפה בכלן, היתה רכה וענוגה, לבושה תמיד שמלה דקה. נִכּר היה בה, כי היא נערה מבנות העשירים, ושהלמודים אינם לה לעיקר. – היא באה הלום רק לבלתי היות בסרוצק. חולמת היתה, חלום לבה זהב-פרוים, גן-עדנים סוסים דוהרים, רוזנים אשר תֻּכּו לרגליה. העלמה השנית גם היא, יפה היתה ופניה נעימים; היא אהבה את המחשבה ותעסוק בדברי-עיון, ומצאה בזה גם טובת-הנאה להיות נודעת בין החבורה בשם “הפלוסופית”. היא התודעה לתלמיד צעיר איש-מחשבות, ויהיו שניהם הוגים בתורת ההכרה ובמשפטי ההגיון ואת כל הדבר הקשה היו משננים יחד; ובין כה וכה החלו גם להיות אוהבים זה את זה. התלמידה השלישית היתה גדולה מרעותיה, בראיה ראשונה נראתה מכוערה, ובראיה שניה והנה כבר נמצא בה איזה דבר, ואחר-כך היא מוצאת גם חן. שערותיה הקצרות עד צוארה נתנו לתכונתה איזו עָצמה ובשפתיה העבות הפתוחות היה איזה כֹח-מושך. נודעת היתה בשמה: אַנּא לבית מלכין. לאמר: “אַנּא אנכי, בלי כל חכמות”.
מה קרב את שלשתן יחד, אם גם שונות היו אשה מרעותה? – דרכן של נשים כן הוא, להיות מתרועעות יחד. הן אינן מתרועעות כלל אשה עם רעותה, כי-אם גדֵלות זו בצד זו כאילנות, עד שיבוא הכורת ויפיל זו או זו.
אַנא היתה עלמה ישרה וטובת-לב. היא היתה מבקרת תמיד כל חולה בחבורה, רצתה לבית-המרקחת וגם לנתה אצלו בעת הצורך. היא היתה לכל תלמידה חדשה, אשר באה, לעינים, הלוותה תמיד מכספה לכֹּל ולא תבעה את שלה, אם לא החזירו לה מעצמם. היא היתה יכולה לבוא לבית חבר או חברה איזו פעמים בזה אחר זה; ולא התרעמה כלל, על כי לא באו לבקר גם אותה בביתה. לפעמים ישבה בבית רעיה או בבית מַכּר יום תמים ולא הקפידה אם התחילו ללמוד בפניה ולא שמו אליה לב. מה לה אם מדברים עמה ואם לא מדברים? ברחוב אשר שם התגוררה יחשבו עליה לא-טובות, כי שבה לרוב למעונה אחרי חצות-הלילה, – מה לה ולזה? מה יתן ומה יוסיף לה, אם מוצאת היא חן, אם מנבאים לה איזה עתיד ואם לא? גם אותם המחשבות והעיונים שבלמודים, שהם אמנם טובים ומועילים, הן את נפשה לא יקחו… הלמודים בחכמת הכלכלה, השכלת החברה ותקוניה המה בלי כל ספק טובים ועמוקים, וחייב אדם לקחת חלק בהם ולדעתם; והיא גם תשמע שיעורים בדברים האלה, תדבר על אודותם או תתוכח עליהם, אבל את נפשה לא ירוו… הוריה ברוסיה, אנשים משכילים מאנשי ליטא, שולחים לה איזה סכום כסף מדי חֹדש בחדשו עם מכתב כתוב דברי שלום וגם הם אינם ממלאים אותה ואת מחשבתה. המה הוריה והיא בתם, הדבר הזה הוא רק תולדה של מספּרים, כמו ששתי פעמים שתיים הן ארבע. מה יתן ומה יוסיף הסכום? – במה יעשיר זה את נפשה וירחיב את נפשה? טורגניב משורר גדול. דוסטויבסקי היה ענק, מיכַילובסקי הוא אחד מגדולי הדור. היא קוראת בחוברות האחרונות של המאספים הרוסים, אבל מה היא מוצאת בהן? הרבה כתוב שם, אבל הכל כמו חוץ ממנה… יכולה היא, למשל, להפיל את עצמה מן המעקה, שהיא עומדת עליו, ולהשאיר את החוברות על שלחנה באין דבר. – יכולה, היא למשל, להניח את הכרים במטה ולשכוב על השלחן, או יכולה היא לאכול ארוחת-הצהרים לפנות ערב וללכת למשכב באור הבקר, גם העולם יהיה עולם… אבל ראו! מורה-השעות, זה הכדור הקטן עם איזה גלגלים קטנים, הצפון בצלחת, הוא מושל במלוא החיים ואליו הם נשמעים כלם, כמלך כשפחה, כעבד כרוזן…
ובגדיה, אם תלביש אותם ואם תחליף אותם באחרים, – נפשה לא תשבע גם מזה ברוב. לוּ היתה יפה כרעותה, לוּ היתה היפה מכל הנערות, כי אז נקמה את נקמת חייה מכל איש הקרב אליה: היתה מציתה את האהבה בכלם והיתה סוגרת אחרי-כן את הדלת בפני כֹּל, באין הבדל… כל התלמידים אינם מוצאים חן בעיניה. פלוני התלמיד השחור, אשר רגילה היא לבקר כמעט כל יום, איש משכיל הוא ומבין הרבה מדע, ואולם בעיקר – אין איש זה וחייו נוגעים לה. אמנם יושבת היא אצלו ושמעת את אשר הוא מְסַפֵּר לה ואיך הוא מתרגש לפניה, אזניה שומעות ונפשה עזובה. היא שוחקת, מדַבּרת, מבשלת אצלו חמים, מפזזת ויורדת את המעלות בכל פעם החוצה, לקנות ממתקים, חמאה ולחם; היא עקרת-הבית בכל מקום אשר תבוא, סופקת בכף ידה לכל אחד ממכריה על כתפו, לאמר: “אחים נהיה!” אבל בלבה היא בודדה… נשמתה סגורה.
ומי יפתח את הסגור? מה הדבר אשר יוכל לפתוח את נפשה? גם השמים גם עצי-היער גם גן-חיות המפסיק לרחבו בין הפרור ובין טבור הבירה, גם הנהרות השוטפים לאט, הכל יגדיל רק את תמהונה ועוד ירחיק אותה מן החיים.
בית כי יציתו בו אש – ישָׂרף, וכן גם יער, וכן גם הקמה בשדה; וגם בבני אדם הדבר כן… לבבה יקחו אש גדולה ואור יפה ומבהיק…
הרקוד גם זה הוא חזון מלהיב. בחור יחבק בתולה ויֵצא עמה במחול. כל בני החבורה מרקדים יחד, כל אלה אשר נאספו באולם. ולא רק שעה או שתיים, כי-אם כל הלילה, וגם ביום המחרת וגם בלילה הבא, הכל ירקד וישתולל, האש תבער והמנגנים יריעו.
ולפעמים היא יושבת לבדה בחדרה ובוכיה. מאומה לא קרה לה, אך כמו תהום גדול מסביבה. מה היא עושה על פני האדמה? מדוע לא נולדה בבנות מלכים או בין הקדשות? למה לא תלבש שמלת זכר ולא תעלה על הבימה לדַבּר גבֹהָה, כמו לַסַּל, לדַבּר בקול עז בפני אלפי אנשים העומדים צפופים איש בכתף רעהו להחריד את לבם, עד שישבעו כלם להיטיב את דרכם ולחלק לחמם עם דל? לא! גם דבר זה לא יספיק לה. כבת-אלים חפצה היא להיות. בספר החומש, אשר בבית אביה, דברו על דבר האיש משה… מה זאת שאלת-היהודים, ששחים בה לפרקים? היהודים הם יהודים במקומות מושבותיהם, ולבה ריק, ריק…
* * *
והוא בא. לא מן העברים, כי אם צעיר נוצרי היה, מהרי אוּרַל. שנתיים ימים עבד בפרך, כי שם ידו עם שונים – ואחר-כן עזב את הענינים האלה וישב על חכמת הטבע ואל תורת החימיה. גדל-קומה היה ודל-בשר, שערותיו אדומות. בכתנתו של תכלת ובמכנסיו הפשוטים נדמה כאחד העובדים, רשמו היה מוזר ודבריו אך מעטים. בשבתו בין הבריות היה מביט על אצבעות ידיו וחשב: מדוע מתלהבים הם בני-אדם באותם דברים, שהם קוראים להם דעות? בספרים הם קוראים, וגם הם, המחברים, כאריות שנִתּקו שניהם… רק אלה קרובים אל החיים – היודעים לשתות, לשתות לרויה, עד כי יבער הלב והמוח וינוע השלחן והמנורה על התקרה ממעל תפזר אורה. התנין אשר בים יודע לשחות. מוחוֹ של גלילי היה בעצמו חוק טבעי, יסוד. – הידעתם את מכמני ההרים, בעת אשר תדרכו עליהם ברגל? הידעתם את הרי-הברזל, כי יחפור בם החופר?
ושנאה כבושה הרגיש לכל אלה האנשים הרכים ורוחניים. לכתוש כלם במכתשת היה יכול; לא פעם אחת אמר לגשת אל חבורת אנשים, יושבים ומתוַכּחים יחד ולירוק להם בפניהם – תאוה כזו היתה בלבו.
לא ברור מדוע נשאו לבו ללכת לעיר-הבירה ולשקוד על דלתות המדעים בלי שנתן אמון במורים? הוא עבר בקרבת העיר כאיש העובר באחת מערי חינה. – זרים היו לו האנשים, הארמונות, המגדלים, בתי-שכיות-החמדה, הפסלים והמצבות. הוא חי בלבו ובידיעותיו וחצב בהם כאשר יחצוב האיש באבן. פעם שכב יום תמים על המטה ופניו למעלה, בלי כל מחשבות, ופעם השכים בבֹּקר ויצא מן העיר, לן בכפר סמוך ושב אחרי יום או יומים הביתה. גם אחרי קבלו מכתב מאת איש הקרוב לו הניח אותו סגור ולא פתח אותו. את אמו לא הכיר, לאביו היתה אשה ותשעה בנים. יום אחד השכים והלך ממנו ולא הוסיף לראות אותו עד היום הזה.
בנעוריו היה גוזר עצים ביער. אחרי-כך היה לנגר, אחרי-כן גם למד לשון וספר, היה מזכיר בבית-הפקידות, הכה את העומד על גבו ויעזוב את משמרתו. כשלשה-עשר ירחים הלך מעיר לעיר ומפלך לפלך, ואז החל לבו לתור בעניני מדע. הטבע היא היא הערובה האחת; יתר הדברים והאמונות דרכי עקלתון הם.
מה הם העמים עם כל סבל הירושה אשר להם? גם אשכנזית היא לשון, אשר מדברים בה בני-אדם רבים. הרוסים יכבשו לעתיד את כל העולם, – והוא עיֵף לרוב. לוּ היה יכול לישון ארבעים יום, לישון בלי חלומות, לישון ולקחת את הכל בזרועותיו. תנו לוַסילי ניקוליביץ את המות, תנו לו קברת האדמה באין אדם באין חי.
* * *
בפרור עיר הבירה התגורר זה כשני ירחים, ובאחד הלילות התודע אליה. היא ישבה בבית אחת מרעותיה והתוכחה עם איזה תלמידים ותלמידות על שיטת קוֹיטסקי. ככר-לחם היה מונח על השלחן; וכל האורחים צבתו ממנו, איש איש באצבעותיו, פרוסות פרוסות וימשחון בחמאה. החדר היה מלא עשן-קטורת. תלמיד צעיר, בעל שערות ארוכות, היורדות לו על צוארו, נחשב לגדול שבחבורה וידבר גבֹהָה. לחיי התלמידות היו אדומות ועיניהן נוצצו, כאילו תראינה עתה את הפתרון. אַנּא', נשענת בקרן זוית, לא התערבה בדברים, והנה נפתחה הדלת ויבוא הלז. את שמו לא הודיע, רק לקח לו ספל וישב עליו; הוכוח לא נפסק.
אנא הקיצה לבואו. בלבה התעורר איזה דבר, שעד עתה לא ידעה אותו. החולמת היא? נפתח השער, יד נעלמה אוחזת בערפה, והיא סופקת כף אל כף ותנשך את שפתיה. נדמה לה כמו תמונות חיות נראות על הכתלים. היא חפצה לקפוץ ממקומה ולקרֹא בקול: “שמעוני, חברי!”
היא קמה ממושבה וחשבה כי יגש אליה. אבל הוא הולך בחדר לארכו ולרחבו. הוא עמד על-יד שלחן קטן העומד בקָצה ופותח ספר המונח עליו. הנה מתחת למראה על פני הקיר צעצועים לשם נוי… איה היא עתה? זכרונותיה ישאוה הלאה. בכפר מולדתה ראתה אציל רוכב על סוס אדיר ושני כלבים גדולים עוטרים אותו. שם שמעה את שירת הרועה; שור נגח התפרץ החוצה ויחריד את כל הבא לקראתו.
וַסילי עומד לפניה ושואל אותה לשם הרחוב, ששם מתגוררים התלמידים אשר מחדש באו. היא התנערה ממקומה. “הרחוב, הרחוב הזה הוא לא רחוק, לא רחוק מגן חיות; בבואך מצד שמאל תפנה ימינה!” הוא הביט בפניה ישר. איזה דבר רחף על שפתיו. איה ראה אותה בפעם הראשונה? הוא חפץ לקחתה ולעזוב עמה את החדר. השעה השתים-עשרה הגיעה, הנאספים קמו ללכת. התלמידה בעלת-החדר לִותה אותם, ונר בידה, להאיר להם ברדתם מן המעלות, ותסגור את השער אחריהם. זוגות זוגות נפזרו לדרכם. אַנּא הולכת עם האיש הזה. הוא ילַוה אותה עד לרחוב אשר היא מתגוררת שם. אין דובר דבר. האויר חם, רוח קיץ מרחף בין ערפילי הליל, הרחובות ריקים.
הם באים עד שער ביתה. ידה רועדת, בהכניסה את המפתח בחור המנעול. הדלת מוסבה על צירה. היא עומדת עוד רגע. כמעט חפצה ליפול על צוארו. היא פתחה ותבוא אל הפרוזדור והוא נכנס אחריה. השער נסגר. דומיה חשכה במבוא. “נלך לצד ימין, עלֵה הֵנה” דומיה! הרושם כמו בבית-מקלט לנזירים.
באו לחדר! היא הדליקה את המנורה בחדרה המרֻוח, סדין לבן פרוש על המטה; בעלת-הבית הדיחה היום את הרצפה ותכבד את הכתלים ותסדר את כל אשר היה צבור על השלחן. הוא ישב על כסא לנוח. – משפטם היה כמשפט שני אנשים, אשר הלכו במדבר לבדם וימצא איש את רעהו. הלב ימצא מרחב, הלב גאֹה יגאה.
הנה יום אדֹני. ביד חזקה ובזרוע נטויה יסיע את הנדחים מים ומצפון, מקדם וממערב; התנינים אשר בים יפתחו את לועם, הנשר אשר בשמים ידאה, החמור יהא נוער; אריה יצא מסבכו, כי גאה יגאו החיים מנפש עד בשר. לויתן עלה, חרדת היקום מסביב. – –
* * *
והשמש יצאה ממחרת הבֹּקר ותשפוך אורה על הגגות ועל הבתים ותחדור לחדרי בני-אדם. אַנּא הקיצה משנתה ורוח חדש נחה עליה; היא קמה ותרחץ פניה וידיה, מהרה לעשות את המטה והחלה לבשל חמים. רֵעה יושב על-יד השלחן ואוכל לחם פתים פתים. היא מחבקת אותו בכל פעם כאח מבטן. היא פתחה את התבה ותקח צעיף ארוג ותפרוש אותו על המטה. בלבה נוזלים עדנים.
מן היום הזה מתחילים אצלה החיים. היא סדרה את הספרים המעטים אשר לה ותעמידם ספר בצד ספר. נקתה את המנורה, לקחה את מנעלי אורחה ותשחירם. בכלותה לעשות את מלאכתה, ישבה על סף החדר ותסתכל בו בעיני חבה. בלבה אור! חלק מן האור הגנוז לבני-אדם. – זַמרו, התפללו בקול דיצה בהשכמת העולם. אלהים יפדה אתכם ויתן לכם שם ותפארת. זמרו, בני-אדם, והודו לה' חסדו!
העולם הוא ישר, החיים הם ישרים; קרעו מהם את המסכה הנסוכה. קחו את הצעיף מעל נפשותיכם והביטו נכונה.
הוא אמר אליה: “אנא, מאין באת?” והיא אומרת: באתי לדעת אותך, אתה נתת לי את טובי. – “גם לבי טוב ורחב”, עונה הוא. – והוא עזב אותה לשעה קצרה והביא את חפציו המעטים אליה. חייה נגולו לפניה.
היום פנה לערוב, ויהי ערב ויהי בקר יום שני, יום שלישי, רביעי. שבוע עובר ושבוע בא. שניהם יעבדו ויראו חיים יחדיו. שכורת-אהבים היא, והוא ימשול בה.
* * *
אלהי, הנשמה שנתת בי, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחתה באפי, אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני!
וַסילי בא פעם אחת מחוץ שותה שכור, ותחרד – ותקץ בו לרגע… איזה דבר נעקר מלבה ויצא. מה הוא הלב? הלב, כיון שנפתח בו חור קטן, גם יתפוצץ. היא בקשה ומצאה, שפלוני התלמיד החושב, אשר ראתה אותו לפני כמה ימים, לא נשכח ממנה במהרה… היא יהודיה, וזה גוי. שחוק התפרץ משפתיה לרגלי הרעיון הזה. ואולם מצא מצאה, כי סורו רע. – פתיות והבלי-נֹער?! היא ישבה ובכתה, בהיותה לבדה בחדרה. ועוד הפעם פרץ שחוק פרוע משפתיה. התשתגע כאחיה הבכור? אלהים שבשמים! למה זה תשחק בבני-אדם?
וּוַסילי החל לקנא בה, נצני האהבה בערו בו, ובלשונות הלהבה החלו להתערב גם ניצוצות שנאה, כעין בקשת נקמה. הוא אמר לעצמו: “וסילי! אם תגע בנערה הזאת לרעה, אקח שכין ואתקע אותו בבטנך”. ובכל-זאת התגנב בו לפרקים חשק, לקחת אותה בשערותיה ולסחוב אותה על פני הקרקע, או להרים את ידו עליה ולהכותה. היא לא עשתה לו דבר, בלבו יחמוד אותה, והוא נמשך בחזקה אל שפתיה… אבל איזה דבר אונס אותו לבזותה… מוצא הוא, כי תהום בינו ובינה, אם כי נפשו נסחבת בה; ובגלל הדבר הזה הוסיף לשנוא אותה.
הוא החל לענותה. בשרה התדלדל ויכָּחש. ולפעמים מצאה כי מעלים הוא ממנה איזה שקל – כיס אחד היה לשניהם – ואין הוא מגיד לה.
היא לא יכלה להתאפק ותוכיח גם אותו. ביום הראשון לשבוע אחרי הצהרים היה הדבר. תואנה היתה לה נגדו. והוא קפץ עליה ויַך אותה. נבהל גם הוא מזה ויוסף להכותה. אכזריותו חזקה עליו. הוא דחפה ברגלו ויאמר לרמוס אותה. “הניחה! – קראה – הרה אנכי ללדת!” פניו נעוו. – הוא הרפה ממנה וישב על המטה כנדהם… היא קמה ותתקן את בגדיה ותשם עליה את מעילה העליון, פתחה את הדלת וירדה. והוא הלך אחריה.
הרחובות שוקטים. שבתון! הם עוברים על פני הרחוב לארכו. מעל מגדלי בתי-התפלות יהמו הפעמונים… הגיעו למגרש, שמשם עוברים שוב שני רחובות לקצה, לימין ולשמאל. היא פנתה ותלך לעבר מזה, והוא פנה וילך לעבר מזה. – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.