היא לא היתה יפת-תאר במובן הרגיל, אבל חִנה היה רב. בשמלתה הדקה והשחורה, בקלות מהלכה, בפניה הכהים, בשערותיה הגזוזות ובעיניה המביטות ישר לקחה כל לב. היא היתה יוצאה ובאה באולם של בית-המדרש העליון, ואיזה הוד של עצב לִוָּה אותה תמיד. בין שומעי השיעורים המדעיים נודעה היתה בתור התלמידה הבודדה. כי אמנם בודדה היתה לנפשה כל ימי שקדה על דלתות הלמודים. היא לא התערבה בין התלמידים, ותמנע גם להתרועע עם בנות-גילה. היא באה מחוף הים הבַּלטי, להוסיף לקח בעיר המדרש. אבותיה מתו; ודודה, אשר פרנס אותה על חשבונו, גם הוא נפקד. – איזו מאות שקלים השאיר לה, והם לא הספיקו לה אלא לחיי-לחץ. בחדרה אשר בפרור העיר היו רק מטה ושלחן וכסא לשבת. על-יד צרור הספרים עמד המיחם, גם הבקבוק והקערה של מים. בצד המטה היו תלויים בגדיה המעטים, עליהם פרוש סינר לבן. אהבתה לנקיון היתה בלי מדה. היא רחצה את בשרה בקומה ובשכבה. רחצה פניה וידיה לפני כל ארוחה, נקתה בערב ובבקר את בגדיה, ולמרות עניה חִדשה את האלונטית של הקיר בכל יום.
היא למדה תורת-הכלכלה ותורת-המדות; קראה בשעת הפנאי בספרי המשוררים בעלי האסופות ותחלום חלום פדות האדם. לוּ הספיקו בידה, כי אז כתבה ספרים הרבה…
מי יַכיר את נפשה? מי עבר על סף חדרה, בעת שישבה מלאה תמהון וגעגועים? לרוב הפסיקה בקריאתה והסתכלה בעד החלון אל האילנות המחרישים… גֹבה להם וקומה להם…
ובבין הערבים המועקה עוד יותר גדולה. בעלת-הבית לא תשים עוד לב, אם תשלם שכר המעון במועדו. לבית וַסילי, המזכיר לאגודת הפועלים, תבוא לפרקים, באשר הורתה שם לקח לבתו הקטנה. אשתו מתה והוא אינו נושא אחרת. וסילי אינו מדבר עמה לרוב, אם גם יודע הוא הרבה… כשפונה הוא מעסקי היום עוד הוא שוקד על ספרי מַרקס; היא חוששת, פן תִּפָּסק ההלכה כברנשטיין…
וטוביה, העברי הצעיר, יושב תמיד בעת השיעור מאחוריה והוא אוהב אותה. הוא לא דִבּר עוד עמה אלא מעט, והיא מרגשת את צלו… גם המה בני דת ומתפללים, אבל לא מאמינים בצלבים. בספרי הפלוסופיה כתוב, ששפינוזה היה יהודי, אבל נגרש מעדת בני-עמו…
ובענין שפינוזה לא תבין מאומה – מה זה בעצם? העולם הוא עולם, ובחברה יש רכוש ועבודה… אפשר לחברה בלי עשירים… לפני זכיות האב היו זכיות האֵם, כך כתוב בספרו של מָרְגַּן…
היא קראה זמן מה את ה“אורגים” להויפטמן… לוּ היתה משוררת, כי אז כתבה עוד מחזה אחד לזה בסוף…
ולַדמיר הפולני, היושב סמוך לה, אינו שם לבו אליה ברוב. הוא אדם בעל מחשבות ופניו יפים. כשהוא קם ממושבו ונוגע בבגדה, לא יבקש סליחה ממנה… הוא מרכין תמיד את אזנו לשמוע מה שיאמר הפרופיסור. וכשהוא כותב את השיעור בקונטרס המונח לפניו, הוא עושה את הדבר במהירות גדולה. הלז גם היה בארץ ספרד ועובד בענין פלוסופי על-אודות אפלטון.
בבית-מדרש המדעים יש גם תלמיד אחד מארץ רומניה, ואומרים שהוא כתב ספר מחקרי שלם, היה ימים שבּקש קרבתה, ויאמר לה, כי יכול להיות לה לאח והיא לו לאחות. לא הבינה, מדוע הוא אומר כך.
תלמיד בולגַרי, אדם שחור, חִכּה לה תמיד על פתח בית-המדרש. עמו לא דברה עוד דבר. אבל פעם אחת היתה יושבת באולם, ובידה חוברת מדעית, שקפלה אותה; ובעברו לפניה, בקש אותה לתת לו את החוברת למקרא…
זה ימים אשר החלה לאכול בבית אוכלי-הצמחים. בקשה ומצאה שאכילת בשר היא אכזריות גדולה.
ולַדמיר הפולני גם הוא בא לשם לפרקים. פעם אכלו יחד על שלחן אחד קטן והתחיל לדבר עמה, כמו מכיר אותה זה כבר. ביום השני לִוָּה אותה אחרי הארוחה וישיח עמה בדבר חכמי-יון… הם רק הם השיגו הכל וכל החושבים והפלוסופים רק מפיהם הם חיים…
הוא הלך וסבב עמה עד הרחוב שהיה דר בה; ובעמדו לפני פתח הבית ששם משכנו שאל אותה, אם תאות לבוא אליו לשתות עמו חמין. רגע עמדה כמחרישה ותלך עמו, השלבים לא היו רבים, הוא פתח את חדרו והיא באה אחריו. החדר יפה הוא, בעד החלון יֵראו ראשי הררי-אלף…
הוא הבעיר את הפתילה במיחם, ויראה לה בתוך כך את ספריו… היו כל ספרי אפלטון בשפתם המקורית, והם מכורכים בעור ירוק, גם תמונות של סופרים גדולים היו לו. הוא מבכר את סלובצקי על מיצקביץ. הוא מציע לפניה שתִּלמוד פולנית. הוא יושב על צדה ומניח מבלי משים את ידו על שכמה. – – –
בשבתו בליפסיה על ספסל הלמודים למד לדעת את בעלה. ואז היה עוד רַוָּק עוסק בגורלות. לו שם קרוב מבני הסופרים ונזדמנו יחדיו לשתות שכר.
מאז עברו איזו שנים, למודי גבורנו נגמרו והוא תועה בחיים.
יום ירדוף יום, חֹדש חֹדש, ספרים באים, רֵעים הולכים, המעשים משתנים, והוא לא ישתנה. הוא קורא וכותב, הוגה וחושב; וכשיחרה אפו על בני החיים, אז ישפוך שיחו עלי גליון… בעיקר לבו טוב ואין בו כל רע. תומו, אֹפן גִלוי מחשבותיו עושים אותו רצוי לאחרים.
לפנות ערב היה הדבר. הוא הולך ברחוב של אחד הפרורים בעיר הבירה, והנה לפניו איש ואשה ושתי נערות רכות. והאיש קורא לו: “עמוד, עמוד! הנה מכירי המלומד. ראיתי את האדון בליפסיה, נעים יהיה לנו לראות את האדון בביתנו”. שמואל – כך שם אותו תלמיד – עמד לקול הקריאה ויניע בראשו. הוא התבייש להסתכל ישר בפנים יפים; ולבו שמח על אשר מצא קשור.
ויחל לצאת ולבוא בבית הזה פעם בחֹדש, פעם בשבועים, פעם בשבוע, לעתים גם בכל יום.
הבעל היה נוסע כל ימי השבוע לרגלי מסחרו, והנשים תשמחנה לשמוע שיחות שמואל.
והוא קרוב בחֻבּו לשלושתן. את הנשואה אינו מתיר לעצמו לאהוב, מפני שאשת-איש היא. את אחותה האחת אינו חפץ לאהוב, מפני שכבר מאֹרשה היא, אולם את האחות השניה הפנויה יתרועע. הנשואה היתה היפה שבכלן, קומתה גבוהה, שערותיה הדקות כמשי מלבבות וגזרת פניה כמעשה-חושב; אבל כבר אשת איש היא, ובבוא בעלה מן הדרך ישקנה בפניו. אחותה הארוסה, לה עיני תכלת ופנים שוחקות; ובשעה שהיא פורטת עלי נבל, יפה היא. האחות השניה היה עלמה קָרה וליפיה רושם קבוע. לפעמים תאמר לו דברים, אשר ינעמו לחכו. את פלוני לא אבין, בשעה שילמדנו דעה, אותך אבין היטב; לא מלומדה אני, אבל כשנלך יחדיו לבית שכיות החמדה, אז אבין את טיב התמונות, אבין הכל.
בינתיים נסעה להוריה; הוא כתב אליה והיא שתקה. – לאחר שלשה ירחים הודיעו לו מהתַּחנה הקרובה את דבר בואה. בעט-עופרת כתבה עלי גליון: “הנני שמחה לשוב אליכם”.
דרכה עמו לקרב ולרחק; וגם הוא אינו מרחיק בקרבתו. אמנם הוא מדבר על הרגשות ועל דרכי נפשות, על השירה ועל היֹפי בכלל. – אבל אל ידַבּר חלקות, לא יביא לה פרחים; הוא נותן לה לעיתים ספור במתנה, וגם קורא הוא באזניה דברי שיר.
כשיעברו ימים והוא לא יבוא אל בית אחותה – תשלח לו פתקה בשלשה סימני שאלה: “אַיֶּך???”, שלא בפניה הוא מציין אותה: העלמה; אחותה הנשואה אומרת אז: למה תאמר “העלמה”?
היא מבינה אותו היטב. “לאיש הזה יש נפש כנאמר בספורים ושירים. איש כזה, כשהוא בעל, מבין את לב האשה…” אבל בני-אדם כאלה אינם יכולים להרויח. מנהגו של עולם כך הוא, לאלה נִתְּנָה הנפש ואלה לקחו להם את הרכוש.
– מה תעשה לימים יבואו? היא שואלת.
– אכתוב.
– הקשה היא הכתיבה?
– לא.
– נעים יהיה לי לדעת, איך עושים את הדבר?
– פשוט, כותבים, מה שמרגישים…
והוא באמת יחוש וירגיש… בכל מה שעיניו רואות, הוא רואה את צד השירה שבדבר. פנים יפים, קול נעים, אילן ירוק, שמי תכלת, צאת השמש הוא מבין ומקשיב.
דבורה – כך שם האחות השלישית, אשר אִתּה יתרועע תמיד – בשעה שתתעטף במטפחת אדומה ושערותיה השחורות נוצצות מבין האֹדם, היא רבת-חן.
היבוא יום, שבו יאמר לה כי אוהב אותה? – אין לו מעמד קיים בחיים, ולבו מפחד לומר…
אבל אם תלך ותנשא לאיש אחר, אז ישָׁאר בודד. טוב הדבר שמצא בית, שבו מקרבים אותו, ועלמה שיכול הוא לשיח עמה על-אודות צרכי נפשו ואמונת לבו. לאכול יחד ארוחת-הערב על שלחן מכוסה במפה לבנה בחדר יפה הוא דבר נעים מאד.
יצאה האחות השלישית עוד הפעם להוריה; וזאת הפעם התחילה חליפות-מכתבים משני הצדדים. היא כותבת דבריה על נייר אדום; והוא כותב משיחותיו על נייר פשוט, אשר ישימהו בכל נרתיק הבא לידו. לחיצוניות לא ישים לבו; אבל הוא מדקדק בדבריו וגם כותב דברים חמים, אך בכלל… היא שמחה על דברים כאלה; ומשיבה עליהם בסגנון מהול תום וחריצות גם יחד. אם תמצא לומר: אין כאן אלא דברים כתובים מעלמה, שלא תדע דאגת החיים והאהבה, לאיש שתכבדהו ביותר, לאיש שתוכל לומר לו איזה דברים נעימים, בלי שום אחריות; ואם תמצא לומר, קרובה היא באמת לאותו איש; רק מתביישת היא להסתכל עוד בעומק לבה.
זה הרעיון מלבבהו; היא שם אצל הוריה והוא כאן. מהלך עשר שעות במסלת-הברזל יפריד ביניהם; והוא הוגה בה ומחכה לדבריה. בידה לגזול מנוחתו ובידתה לאַשרו. יודע הוא כי יפה היא.
האחות הנשואה חושבת על-אודות הרֵעות שבין דבורה ושמואל… המשוררים המה אנשים מצוינים; אבל אין להם מעמד. לוּ היה מעיז, כי אז היה יכול לנשק אותה בלכתה עמו לטייל בגן החיות. הוא ידַבּר דברים עמוקים ואיננו מבין מה שלפניו…
בשעה שהוא יושב לנגדה נשען על אצילי ידיו כמו מרגיש הוא את יפיה. כשהיתה נערה חלמה גם היא חלום האהבה; סגנים וחורים יבואו ויכרעו לרגליה; אחר-כך בא זה שנעשה בעלה ויאמר לשאת אותה על ידיו. עצלה היתה לומר “לאו” ותאמר “הן”.
ודבורה אינה חושבת עוד כלל על אמירת “הן”. כשתגיע השעה להנשא, אז תתבונן מה לעשות.
ושמואל אינו חושב עוד לשאת אותה, כי מאין יבוא לחם?
לוּ היתה דבורה אוהבת איש אחר, אזי חרה לו הדבר מאֹד. לו יש כבר זכות על אהבתה; והוא הלא גם יאהב אותה בפנה אחת בלבו.
שעות שלמות, יום ויומים יכול הוא לחשוב על-דבר יחסה אליו, האוהבת היא אותו? מה היתה כוָנתה באמרה לו דבר פלוני ומה חשבה בזה? כל השערה של קִרבה מאשרת אותו, וראיה להפך עוכרת נפשו.
כשנוסעת היא להוריה, יצר לו; ובבואה ישמח לבו. עוד הפעם יתחילו הפגישות, הטיולים והשיחות, הכל כמו שהיה!
הוא נהנה מזה, כשרואים אותו הולך עם נערה. הריהו שמח, שיש לו למי לכתוב מכתבי אהבה וחֵקר.
האהבה אצלו היא רק בטוי של צער, מין התרומות היא על שאר האנשים וגם ודוי על פגעי החיים.
והיא אינה יודעת כלל מה זה צער… הכל פשוט בעיניה, והוא יבקש חשבונות רבים.
איזה רגש ירחש לבה בשעה ששפתיה דובבות. לאנשים כאלה שֵכל עמוק. לוּ כתב, כי אז היה נודע שמו בין הסופרים; אבל הוא רק מְדַבּר, ובה בחר לשיר עמה תמיד…
ואז, אחרי זמן, כשיהיה גדול ומפורסם כבר בעולם, יהיה לה צרור מכתבים ממנו.
ומדוע לא תִנָּשא לו? מדוע לא יהיה הוא אותו האיש שתהיה בחסותו?
פעם הביאה אותו בין המצרים בשאלות נוגעות ביחסם זה לזה, והוא השיב לה רק בדרך כלל. – –
והוא גם קָבל לפניה על אמה, שבבואה העירה אמרה לו, שלבבה ישמח לראות בתה מתרועעת עם איש אשר לא יחשוב מחשבות זרות והיא רק תחכם ותלמד ממנו. “האם אך מורה אני?” שאל אותה.
פעם אחת חפצה לבקר עם אחותה את מעונו, ויהי הדבר לנס בעיניה, שיש לה העוז לחשוב כזאת.
הוא הוכיח אותה על פניה, בהראותה פנים שוחקות לאחד מרעי אחיה, באשר פשוט ביותר היה בעיניו.
– אבל גם הוא איש ישר, הולך דרכו לתומו.
– מה לי ולישרתו?
– אתם המלומדים הנכם מסתכלים מגבוה גם על נפשות פשוטות כמוני.
– מדוע תאמרי כך? – השיב לה.
באו לו אז ימי השאלות, אותן השאלות היורדות לעמקן של החיים. כשיושב בַּליל לפני שלחנו, ומנורה מאירה בחדר, אז הוא חושב את עצמו לבריה יתרה. הוא עוסק בעניני האנושיות ובסתר החיים; הוא יושב כאן ובני-אדם למאות ולאלפים מפוזרים בכל קצוי העולם. לבו מרגיש, שבשעה שהוא קם מעל הספסל והולך לאורך החדר, הלוך ושב, הוא אדם חשוב בממלכת-הליל…
דבורה אומרת: מה שלומך, שמואל? הישנת היטב? ואחותה אומרת: יפה הוא היום. בעלי בא אתמול עיֵף מן הדרך וכבר נסע בבֹּקר. המבשרים יבשרו את קץ הריב. במדור התחתון של העלה היומי באה בקורת על חזיונו של הלוֶה. הלוֶה הוא רֵיאַלי ביותר. כל המשוררים החדשים הם ריאליים, לפנים היו אידיאליים והיה הדבר נעים יותר; עכשיו אינם מתביישים כלל.
והוא אמר: השירה היא יותר בחוצות ובבתים מאשר על הכתב… המספרים יספרו רק מה ששומעים ורואים; אבל השמועות והראיות שונות, זה ישמע הא וזה רואה הא.
– ומאיזה מין אתה, אדוני?
– אני הנני מכל המינים.
– נראה, צוחקת הנשואה.
ובשוב הבעל מדרכו ומוצא את שמואל יושב על-יד השלחן, ידרוש בשלומו, ושאל אותו גם לקרובו המלומד. זה מקבל עשרה שקלים בעד כל שורה. גם את שפת יון ישמע ואת לשון ספרד; את כל הלשונות הוא מבין, י"ט במספר…
אשתו תקרץ לו, שילך לישן. “עיף אתה, חביבי, הכבר שבעת?” הוא ינשק לה ויאמר ליושבים מסביב: “הראיתם חמודה כמוה?”
לוּ היה עשיר, כי אז היה דר בבית נחמד עם גן-ירק ונשא אז את דבורה לאשה ונסע עמה לאיטליה.
דבורה היא יפה בשביל שהיא יפה. לוּ ידעה פרק בשיר, כי אז חִבּב אותה יותר.
האהבה היא דבר נעים מאד, למעלה ממנה הצער. בלי צער אי-אפשר לכל שירה להתקיים. השירה היא רק מחשבה עמוקה. האילנות אינם אומרים שירה, אבל הם בבחינת שומעים.
בלילה הוא חושב אחרת מביום. בשכבו המחשבות אצלו אחרות מבקומו.
כשאדם מת אז הכל יחדל. אבל הלא חי הוא! קורא וכותב, חבריו חושבים שאין לו כל מושג מאהבה והוא מתרועע עם האחיות.
בעיקר הדבר אחת היא לו, אם ישוחח עם זו או עם זו. שרה הנשואה היא היפה בכלן ויעלת-חן.
בעיקר הדבר… לוּ היה שואל בלבבו, כי אז מצא דברים שלא יכול לפתרם…
והנה החלה דבורה לעַנות אותו – היא תשכים לצאת בטרם יבוא, או תשב לה על יד החלון ותביט החוצה.
– מה לך אחותי? מדוע אַתּ שותקת.
– אין דבר.
ולה יש דברים. לוּ אמר לה, כי אז אמנם לא ידעה מה להשיב לו. היא היתה אומרת: נמתין… ואולי אמרה: איני מאמנת לך. לכאורה יכלה גם לומר: הן!
והוא אינו אומר לה דברים ברורים כלל. הוא מדבר עמה הרבה; והכל אינו מפורש, אינו מדויק, אינו שייך לה ביחוד…
האֵם אומרת: אל תנשקי לאיש, בטרם תדעי לנכון, שהוא ישא אותך; האב אומר, דבורה תתהלך עם משוררים, הם מביאים רק ליד ערבוב-הלב.
הלב לא יהיה חם ביותר! – מזהרת האֵם עוד פעם.
ולבה של דבורה אינו חם כלל. לפנים יכולה היתה לאהוב את זה ואת זה.
אחותה אומרת לה: את שמואל נוכל לחשוב כאח, אבל לא כחתן. אבל אולי כבר אוהבת היא את שמואל.
ועוד הפעם היא נוסעת להוריה לזמן קצר. כבר רמות ימלל במכתביו אליה בשם האהבה והצרכים הנפשיים, ונושא מדברותיו על אודות יעוד האדם והלבבות הקרובים. עוד מלה אחת נוספת, עוד מבטא אחד מדויק, והנה המלה “אהבה” מוגהה מפוּרש… וכזאת שניהם אינם יכולים לעשות. היא חושבת: יקדים הוא, והוא חושב: מתירא אנכי לעשות זאת.
בכל בֹּקר יקדים לקום, ירוץ החוצה לקַדם את פני נושא-המכתבים, ובעד כל מכתב שמביא הוא נותן לו גֵרה; וכשהוא קורע את התכריך, ידיו רועדות.
הוא יקרא את המכתבים פעמַים ושלש; ובהשיבו עליהם, הוא מונה כל מִלה ומִלה. נפשו משתפכת, והוא מליט במליצות משותפות את לבבו המרגיש. והיא גם היא מסתרת את פניה.
הימים ימי אביב. חלומות תחזה נפש אנוש.
לוּ היו עתה יחדיו, כי אז היו הולכים שלובי-זרוע. וכשהיו באים תחת אילן מצל, אולי היו באים אז לידי נשיקה. – היא היתה מתביישת לראות אחר-כך את אמה, והוא היה מתנחם על עשותו את הדבר. למחר כבר היו אוהבים את עצמם ביותר. אחר-זה הגידה זאת להורים, ואז היו מנשקים זה את זה בגלוי. המה מיועדים! באים אחר-כך ימי הנשואין.
עבר הקיץ. דבורה הולכת בחוץ שלובת-זרוע עם מיועדה וזה אינו שמואל, רק צעיר אחר. סוחר צעיר בעל ממון ראה אותה ותמצא חן בעיניו ויאהב גם אותה לפי דרכו, ויבוא לפני הוריה לבקש את בתם מהם. המה חשבו מעט ושחו עמו הרבה. דבורה חשבה יותר ודבּרה מעט; וכיון שבא יום יום לביתה והראה לה קִרבה – אמרה: הן! היא לא האמינה שכן יבוא הדבר, אבל הדבר נעשה, והוא גם נשק לה בפני אביה ואמה.
לשמואל בתור רֵע נאמן של הבנות שלחו הודעת-אירוסין באותיות זהב על נייר יפה, לאמר: דבורה בתנו מאורשה להירש בן נתנאל.
בצהרים היה הדבר. כרגע השתומם בקראו את הדברים. שעה קלה עמד על-יד השלחן ויבט אל החלון הפתוח לרחוב: שני נערים רצים אחר חברם. איש גדל-קומה נושא שק על כתפיו. שמואל לובש בגדו העליון ולוקח את מקלו בידו. על-יד הפתח הוא עומד. הוא מגרד באצבעו על פיו. הוא קם וירד במעלות ויצא החוצה. הוא עומד על יד השער. לוּ היה נפגש עתה עם אחד מרעיו, כי אז דִבּר עמו, כאילו לא קרה דבר… בני-אדם אינם יודעים כלל, מה שבלבות חבריהם…
הוא יושב אחר שעה בגן פתוח של בית-המרזח ומצוה להמשקה לתת לו כוס שכר. הוא מביט לפניו. היום רד. – –
את לאה לבית רסקין אהב מעט, מפני שבשערותיה האדומות נחמדה היתה לפרקים ומפני שידעה שפת עבר. גם לאחותה הקטנה לבו טוב. הוא התרועע עם האחיות כשהיה גר אצל הוריהן וגם אחר-כך. אִמן, אשה עם חוש טבעי, לא ידעה נכונה את מי מבנותיה יְבַכּר, ואביהן, איש קשה ואכזרי ויודע הרבה באבן-עזרא ורד"ק – הלל אותו בפניו על לשונו הממהרת לדבר צחות; ושלא בפניו היה אומר: “הוא לא ישא את שתיהן, לחנם כל הדבר”.
והוא, ראובן לבית דוד, מורה עברי אז, אינו חושב על אודות הענין, הוא יתהלך את העלמות בעבור שמוצאות חן בעיניו. לוּ היה שומע אל לבבו, כי אז בִּכּר את השניה על הראשונה, אבל הראשונה אוהבת אותו יותר, ובזה הוא מוצא קורת-רוח…
ואז כבר ידע את העלמה אוֹלגה. מעשה שהיה כך היה. לו היה מכיר, ששלח את בניו לבית-ספר למסחר באותה עיר אשר בה יגור, ויבקש אותו שיבקר את הבית בו יתחנכו. הוא בא שמה והנה – עלמה יפה יושבת ומורה לבנים, ותִּשבּ הנערה את לבו… הרושם שעשתה עליו היה גדול כל-כך, עד שיום שָׁלֵם ישב סגור בחדרו ויהגה בה. אחר-כך עלתה לו לראותה פעם שניה, פעם שלישית. אבותיה – מוכרי בגדים בחנות – היו אנשים ישרים ויקרבוהו בכל לב. הוא קורא רק עברית והעלמה קוראת רק רוסית. אבל הנֹער מאַחד אותם. הוא לא קרא טורגניב ואת דוסטויבסקי, כשאר בני גילה, אבל לו אופי מיוחד. דרכו להסתכל בה ינעם לה. לולא היה כבר לבה נתון לבן מרדכי – שכבר קדם ללכת להשתלם בלמודים בשויציה והיא שולחת לו מדי חֹדש בחֹדש ממה שתרויח על-ידי שיעוּרים – כי אז היה ראובן רצוי לה. הוא מוצא בעיניה חן.
ולב ראובן מלא אהבה אליה. הוא חושב בה תמיד. הוא בא אל בית הוריה פעם אחת בשבוע ותלך עמו לטייל יחד. השעה הזאת נעימה לו מאד.
בעת ההיא היו לו מהלכים בבית אחד ממלומדי העיר וחכמיה. למלומד הזה היה מכיר מבני חו"ל, והוא מדבר אשכנזית ומתרגם את האגדות שבתלמוד ללשון לועז באותיות עבריות. לו היה דרוש אז צעיר תלמודי, שידע לפרש לו את פתגמי התלמוד, ויבוא ראובן אל ביתו בעצת המלומד ההוא.
הבית היה ברחוב האצילים, נאה ומרוּוח. הוא השתרע על כל המכפלה השניה והיתה מחציתה לו ולבניו ומחציתה השניה לבתו היפה. בעלה של זו הלך למדינת הים, לצבור כסף, והיא חיתה כאלמנה בבית מקלט. קומתה זקופה, לה עיני תכלת ושערות צהובות.
וימצא ראובן חן בעיניה והיתה מקבלת אותו בכל עת בואו בסבר פנים יפות. לשתות עמו חמין באולמה הרחב נעים היה לה מאד. לוּ היה עיניו בראשו, כי אז גם שמע לקול לבבה.
היא קראתו בכל פעם גם אל חדר-עבודתה וקראה באזניו ספורים אשכנזים, למען יתרגל שפה זו. לעתים גם הניחה ידה על שכמו.
הוא גם ישב ושמע בשעה שפרטה על המינים ותשיר את השיר הרוסי: “אני סובלת!” יפה היא באותה שעה. צוארה גלוי ומעלה חן.
– מה אתה חושב? שאלה אותו פתאום.
– לא! בכלל…
סִפּרה לו לאמר: את אישי לא ידעתי היטב. אבי ואמי דרשו שאתן את ידי לו. אנכי נערה יפה, ידועה בעיר. קולי היה נעים ומשאת-נפשי היתה לשיר על הבימה. אז בא הוא ממרחק ועשרו רב. ביום הראשון אחר החופה בכיתי מאד. את שושנה בתי ילדתי כעבור שנתיים ימים, אחריה ילדתי נער נחמד; ובהמלא לו ארבע שנים חלה ומת. הוא היה יפה וחכם מאד, זאת היא תמונתו.
עברו ימים והנה באה מכירתו נחמה העירה, הוא ידע אותה בעיר המחוז. אביה היה בעל-תפילה, מעט משכיל ויודע פרק בשיר. נחמה היתה בעלת-חן וקוראת תדיר של ספורי סמולנסקין. נחמה עם חוברת “השחר” בידה מצאה חן בעיני כל רואיה; ויהיו לה מכבדים רבים בין משכילי העיר.
לנחמה אחות בעיר הבירה, בעלה היה עושה-שֵׁכר, ורעיתו נאה מאד. אחותה של זו היתה ארוסה לסופר אחד ידוע, ויאהב אותה אהבה עזה. בכל יום ויום הריץ לה מכתבי אהבה ושיר, ואחר-כך הפר הברית והלך ונשא אישה אחרת. נשתגעה העלמה ותמת, ואחותה שומרת את מכתביו ומראה אותם בסוד לכל מבַקר…
ולב ראובן כָּאב על המעשה הרע הזה. ורחמים שהוא מרגיש למתה מקשרים אותו עם החיה… היא היתה יפה באמת, וקרובה לו.
אמו חורגתו של ראובן היתה בתו של איש חקרן היושב בעיר הבירה. לו אשה שניה לא נאה, בת אחת מכוערת ובת צעירה יפה מעט. כשבה ראובן לבית הזה היו מקרבים אותו.
ראובן היה דר אז אצל אשה אלמנה מבנות כת בני-מקרא. עם בנה ידַבר בלשון עבר במבטא ספרדי ולו שתי אחיות יפות סגורות בחדרן כמזרחיות. לוּ עזב את התלמוד, כי אז נעשה אצלם לחכם ונשא אחת מהבנות… רעיון כזה לוקח את לבבו, ואמר להכעיס בזה את היראים בעיר מולדתו.
בלכתו לטייל בשדרת האילנות לחוף הים הגדול, ובראותו את הנערות בשלל צבעי מלבושיהן השונים, יעלה לבבו. מחזה מרהיב הוא.
הים הוא רחב, במרחבי התכלת יִשָּׁמַע מעין הֵד לא נדע שחרו; ומעל לבימה בין השדרות תִּשָּׁמַע מקהלת מזמרים. שמחו ושישו בהוד החיים!
ראובן איננו שואל לעצמו: במי יבחר? נפשו שואפת להשתלם בלמודים יבוא יום וילך לחו"ל, וכל זה יהיה נשכח.
אבל באולגה הוא חושב, הוא חושב גם בגיסת נחמה; לפנים היה חושב גם בנחמה, כשהיה עוד שכור מספרי שפת עבר. את הצעירה מבנות רסקין יחבב. השיר “אני סובלת!” נכנס ללבו.
אחרי עזבו את חדרו בבית הקראית היה גר אצל משפחה שירדה מנכסיה, והוא גם לִמד תנ"ך את בתם היחידה, שהיתה כבת חמש-עשרה. לוּ אחותו היתה, כי אז היה מעביר ידו על שערותיה הדקות.
ובימים ההם שָׁכֵן לו בחדרו, בַּלשן צעיר האומר לכֹּל, שמבין הוא בעשר לשונות. לו, לבלשן, נערה אהובה, אשר עזב אותה, ותבוא אל החדר ותבך. מעולם לא היו לראובן רגשות כמו באותה שעה. בעזוב העלמה את החדר חפץ ללכת ולנחם אותה. הוא לא יעזוב נערה לעולם.
ראובן אכל אז ארוחת-הצהרים בבית האלמנה. אכלו עמו באותו זמן תלמיד רוסי בבית-מדרש-המדעים ועלמה אחת נאה עוסקת במלאכת-יד. לבבו ירחש רגשות בלתי-ברורים אליה. הוא שמע כי להֵינה היתה אשה פשוטה, את הינה ידע אז רק על-פי תרגומים מעטים בשפת עבר.
ובעיר הבירה זו היתה נערה נאה ליטאית, ולה בית-ספר לבנות. היא כבר אהבה עשר פעמים וראובן לה החָבֵר האחד-עשר.
פעם אחת נקרא לנשף ספרותי ויתאספו משכילים ונכבדים וכל קציני העיר לשמוע דרשות, הַטָּפות, קראו גם ספורים ודברי-שירה. נערה לבושה לבנים ופרחים על לבה עמדה על הבימה ותתן קולה בשיר ופניה היו מאירים לאור החשמל ותמצא חן בעיני ראובן ויחשוב בה כל היום שלמחרת.
צר לו, כי מעולם לא כתב מכתבי אהבה. הוא לא יאמר מעולם לאשה או נערה: “אני אוהב אותך”. תענוג גדול הוא לאהוב ולנַשֵּׁק את אהובתו. הוא עוד לא עשה כזה בפֹעל.
לו יש תשוקות רבות, וגעגועים סתם. אמור אומרים כי טורגניב הוא משורר גדול. שפת הארץ לא יֵדע.
וגֶטה זה הגדול שבמשוררי אשכנז, להם גם שילר ולֶסינג. שקספיר כתב חזיונות מוצגים על הבימה. הוא לא בִקר עוד תיאטרון.
כשילך לחו"ל ילמוד חכמת הפלוסופיה. בכתבי-העתים העברים כבר החלו לדבר על חכמת-הנפש…
והיהדות? תורת היהדות ברובה רק אמונה; הוא לא אמין עוד בה, אין לו חֵפץ לדרוש לעיין בה.
מדברים על “שאלת ישראל”". דור הישן יחדל והצעירים יהיו לבני דור חדש. דבר אחר לא יֵדע.
ובאחד הימים השיג רשיון לנסוע. – שלושה ימים היה רץ מבית לבית להפרד בשלום. ויפָּרד מנחמה וקרוביה, מבנות רסקין ומאחיות אֵם-חורגתו. אולגה כבר הקדימה ללכת לחו"ל ויבוא לבית הוריה. אחת מתלמידותיו נתנה לו אשכר לדרך והאשה היפה לחצה את ידו כרבע שעה…
בחברת תלמידי בית-מדרש-המדעים מבני רוסיה ופולין, המתגוררים בפרוור הגדול של עיר הבירה, נראו תמיד שלושתן הולכות יחד. יחד הלכו לשוח, אכלו בבית-המזון בצותא חדא, בקרו את בית-המקרא יחד והלכו לאספות-עם או לוִכּוחי-ערב יחד. – ואולם הבדל רב ביניהן. הנערה האחת, היפה בכלן, היתה רכה וענוגה, לבושה תמיד שמלה דקה. נִכּר היה בה, כי היא נערה מבנות העשירים, ושהלמודים אינם לה לעיקר. – היא באה הלום רק לבלתי היות בסרוצק. חולמת היתה, חלום לבה זהב-פרוים, גן-עדנים סוסים דוהרים, רוזנים אשר תֻּכּו לרגליה. העלמה השנית גם היא, יפה היתה ופניה נעימים; היא אהבה את המחשבה ותעסוק בדברי-עיון, ומצאה בזה גם טובת-הנאה להיות נודעת בין החבורה בשם “הפלוסופית”. היא התודעה לתלמיד צעיר איש-מחשבות, ויהיו שניהם הוגים בתורת ההכרה ובמשפטי ההגיון ואת כל הדבר הקשה היו משננים יחד; ובין כה וכה החלו גם להיות אוהבים זה את זה. התלמידה השלישית היתה גדולה מרעותיה, בראיה ראשונה נראתה מכוערה, ובראיה שניה והנה כבר נמצא בה איזה דבר, ואחר-כך היא מוצאת גם חן. שערותיה הקצרות עד צוארה נתנו לתכונתה איזו עָצמה ובשפתיה העבות הפתוחות היה איזה כֹח-מושך. נודעת היתה בשמה: אַנּא לבית מלכין. לאמר: “אַנּא אנכי, בלי כל חכמות”.
מה קרב את שלשתן יחד, אם גם שונות היו אשה מרעותה? – דרכן של נשים כן הוא, להיות מתרועעות יחד. הן אינן מתרועעות כלל אשה עם רעותה, כי-אם גדֵלות זו בצד זו כאילנות, עד שיבוא הכורת ויפיל זו או זו.
אַנא היתה עלמה ישרה וטובת-לב. היא היתה מבקרת תמיד כל חולה בחבורה, רצתה לבית-המרקחת וגם לנתה אצלו בעת הצורך. היא היתה לכל תלמידה חדשה, אשר באה, לעינים, הלוותה תמיד מכספה לכֹּל ולא תבעה את שלה, אם לא החזירו לה מעצמם. היא היתה יכולה לבוא לבית חבר או חברה איזו פעמים בזה אחר זה; ולא התרעמה כלל, על כי לא באו לבקר גם אותה בביתה. לפעמים ישבה בבית רעיה או בבית מַכּר יום תמים ולא הקפידה אם התחילו ללמוד בפניה ולא שמו אליה לב. מה לה אם מדברים עמה ואם לא מדברים? ברחוב אשר שם התגוררה יחשבו עליה לא-טובות, כי שבה לרוב למעונה אחרי חצות-הלילה, – מה לה ולזה? מה יתן ומה יוסיף לה, אם מוצאת היא חן, אם מנבאים לה איזה עתיד ואם לא? גם אותם המחשבות והעיונים שבלמודים, שהם אמנם טובים ומועילים, הן את נפשה לא יקחו… הלמודים בחכמת הכלכלה, השכלת החברה ותקוניה המה בלי כל ספק טובים ועמוקים, וחייב אדם לקחת חלק בהם ולדעתם; והיא גם תשמע שיעורים בדברים האלה, תדבר על אודותם או תתוכח עליהם, אבל את נפשה לא ירוו… הוריה ברוסיה, אנשים משכילים מאנשי ליטא, שולחים לה איזה סכום כסף מדי חֹדש בחדשו עם מכתב כתוב דברי שלום וגם הם אינם ממלאים אותה ואת מחשבתה. המה הוריה והיא בתם, הדבר הזה הוא רק תולדה של מספּרים, כמו ששתי פעמים שתיים הן ארבע. מה יתן ומה יוסיף הסכום? – במה יעשיר זה את נפשה וירחיב את נפשה? טורגניב משורר גדול. דוסטויבסקי היה ענק, מיכַילובסקי הוא אחד מגדולי הדור. היא קוראת בחוברות האחרונות של המאספים הרוסים, אבל מה היא מוצאת בהן? הרבה כתוב שם, אבל הכל כמו חוץ ממנה… יכולה היא, למשל, להפיל את עצמה מן המעקה, שהיא עומדת עליו, ולהשאיר את החוברות על שלחנה באין דבר. – יכולה, היא למשל, להניח את הכרים במטה ולשכוב על השלחן, או יכולה היא לאכול ארוחת-הצהרים לפנות ערב וללכת למשכב באור הבקר, גם העולם יהיה עולם… אבל ראו! מורה-השעות, זה הכדור הקטן עם איזה גלגלים קטנים, הצפון בצלחת, הוא מושל במלוא החיים ואליו הם נשמעים כלם, כמלך כשפחה, כעבד כרוזן…
ובגדיה, אם תלביש אותם ואם תחליף אותם באחרים, – נפשה לא תשבע גם מזה ברוב. לוּ היתה יפה כרעותה, לוּ היתה היפה מכל הנערות, כי אז נקמה את נקמת חייה מכל איש הקרב אליה: היתה מציתה את האהבה בכלם והיתה סוגרת אחרי-כן את הדלת בפני כֹּל, באין הבדל… כל התלמידים אינם מוצאים חן בעיניה. פלוני התלמיד השחור, אשר רגילה היא לבקר כמעט כל יום, איש משכיל הוא ומבין הרבה מדע, ואולם בעיקר – אין איש זה וחייו נוגעים לה. אמנם יושבת היא אצלו ושמעת את אשר הוא מְסַפֵּר לה ואיך הוא מתרגש לפניה, אזניה שומעות ונפשה עזובה. היא שוחקת, מדַבּרת, מבשלת אצלו חמים, מפזזת ויורדת את המעלות בכל פעם החוצה, לקנות ממתקים, חמאה ולחם; היא עקרת-הבית בכל מקום אשר תבוא, סופקת בכף ידה לכל אחד ממכריה על כתפו, לאמר: “אחים נהיה!” אבל בלבה היא בודדה… נשמתה סגורה.
ומי יפתח את הסגור? מה הדבר אשר יוכל לפתוח את נפשה? גם השמים גם עצי-היער גם גן-חיות המפסיק לרחבו בין הפרור ובין טבור הבירה, גם הנהרות השוטפים לאט, הכל יגדיל רק את תמהונה ועוד ירחיק אותה מן החיים.
בית כי יציתו בו אש – ישָׂרף, וכן גם יער, וכן גם הקמה בשדה; וגם בבני אדם הדבר כן… לבבה יקחו אש גדולה ואור יפה ומבהיק…
הרקוד גם זה הוא חזון מלהיב. בחור יחבק בתולה ויֵצא עמה במחול. כל בני החבורה מרקדים יחד, כל אלה אשר נאספו באולם. ולא רק שעה או שתיים, כי-אם כל הלילה, וגם ביום המחרת וגם בלילה הבא, הכל ירקד וישתולל, האש תבער והמנגנים יריעו.
ולפעמים היא יושבת לבדה בחדרה ובוכיה. מאומה לא קרה לה, אך כמו תהום גדול מסביבה. מה היא עושה על פני האדמה? מדוע לא נולדה בבנות מלכים או בין הקדשות? למה לא תלבש שמלת זכר ולא תעלה על הבימה לדַבּר גבֹהָה, כמו לַסַּל, לדַבּר בקול עז בפני אלפי אנשים העומדים צפופים איש בכתף רעהו להחריד את לבם, עד שישבעו כלם להיטיב את דרכם ולחלק לחמם עם דל? לא! גם דבר זה לא יספיק לה. כבת-אלים חפצה היא להיות. בספר החומש, אשר בבית אביה, דברו על דבר האיש משה… מה זאת שאלת-היהודים, ששחים בה לפרקים? היהודים הם יהודים במקומות מושבותיהם, ולבה ריק, ריק…
* * *
והוא בא. לא מן העברים, כי אם צעיר נוצרי היה, מהרי אוּרַל. שנתיים ימים עבד בפרך, כי שם ידו עם שונים – ואחר-כן עזב את הענינים האלה וישב על חכמת הטבע ואל תורת החימיה. גדל-קומה היה ודל-בשר, שערותיו אדומות. בכתנתו של תכלת ובמכנסיו הפשוטים נדמה כאחד העובדים, רשמו היה מוזר ודבריו אך מעטים. בשבתו בין הבריות היה מביט על אצבעות ידיו וחשב: מדוע מתלהבים הם בני-אדם באותם דברים, שהם קוראים להם דעות? בספרים הם קוראים, וגם הם, המחברים, כאריות שנִתּקו שניהם… רק אלה קרובים אל החיים – היודעים לשתות, לשתות לרויה, עד כי יבער הלב והמוח וינוע השלחן והמנורה על התקרה ממעל תפזר אורה. התנין אשר בים יודע לשחות. מוחוֹ של גלילי היה בעצמו חוק טבעי, יסוד. – הידעתם את מכמני ההרים, בעת אשר תדרכו עליהם ברגל? הידעתם את הרי-הברזל, כי יחפור בם החופר?
ושנאה כבושה הרגיש לכל אלה האנשים הרכים ורוחניים. לכתוש כלם במכתשת היה יכול; לא פעם אחת אמר לגשת אל חבורת אנשים, יושבים ומתוַכּחים יחד ולירוק להם בפניהם – תאוה כזו היתה בלבו.
לא ברור מדוע נשאו לבו ללכת לעיר-הבירה ולשקוד על דלתות המדעים בלי שנתן אמון במורים? הוא עבר בקרבת העיר כאיש העובר באחת מערי חינה. – זרים היו לו האנשים, הארמונות, המגדלים, בתי-שכיות-החמדה, הפסלים והמצבות. הוא חי בלבו ובידיעותיו וחצב בהם כאשר יחצוב האיש באבן. פעם שכב יום תמים על המטה ופניו למעלה, בלי כל מחשבות, ופעם השכים בבֹּקר ויצא מן העיר, לן בכפר סמוך ושב אחרי יום או יומים הביתה. גם אחרי קבלו מכתב מאת איש הקרוב לו הניח אותו סגור ולא פתח אותו. את אמו לא הכיר, לאביו היתה אשה ותשעה בנים. יום אחד השכים והלך ממנו ולא הוסיף לראות אותו עד היום הזה.
בנעוריו היה גוזר עצים ביער. אחרי-כך היה לנגר, אחרי-כן גם למד לשון וספר, היה מזכיר בבית-הפקידות, הכה את העומד על גבו ויעזוב את משמרתו. כשלשה-עשר ירחים הלך מעיר לעיר ומפלך לפלך, ואז החל לבו לתור בעניני מדע. הטבע היא היא הערובה האחת; יתר הדברים והאמונות דרכי עקלתון הם.
מה הם העמים עם כל סבל הירושה אשר להם? גם אשכנזית היא לשון, אשר מדברים בה בני-אדם רבים. הרוסים יכבשו לעתיד את כל העולם, – והוא עיֵף לרוב. לוּ היה יכול לישון ארבעים יום, לישון בלי חלומות, לישון ולקחת את הכל בזרועותיו. תנו לוַסילי ניקוליביץ את המות, תנו לו קברת האדמה באין אדם באין חי.
* * *
בפרור עיר הבירה התגורר זה כשני ירחים, ובאחד הלילות התודע אליה. היא ישבה בבית אחת מרעותיה והתוכחה עם איזה תלמידים ותלמידות על שיטת קוֹיטסקי. ככר-לחם היה מונח על השלחן; וכל האורחים צבתו ממנו, איש איש באצבעותיו, פרוסות פרוסות וימשחון בחמאה. החדר היה מלא עשן-קטורת. תלמיד צעיר, בעל שערות ארוכות, היורדות לו על צוארו, נחשב לגדול שבחבורה וידבר גבֹהָה. לחיי התלמידות היו אדומות ועיניהן נוצצו, כאילו תראינה עתה את הפתרון. אַנּא', נשענת בקרן זוית, לא התערבה בדברים, והנה נפתחה הדלת ויבוא הלז. את שמו לא הודיע, רק לקח לו ספל וישב עליו; הוכוח לא נפסק.
אנא הקיצה לבואו. בלבה התעורר איזה דבר, שעד עתה לא ידעה אותו. החולמת היא? נפתח השער, יד נעלמה אוחזת בערפה, והיא סופקת כף אל כף ותנשך את שפתיה. נדמה לה כמו תמונות חיות נראות על הכתלים. היא חפצה לקפוץ ממקומה ולקרֹא בקול: “שמעוני, חברי!”
היא קמה ממושבה וחשבה כי יגש אליה. אבל הוא הולך בחדר לארכו ולרחבו. הוא עמד על-יד שלחן קטן העומד בקָצה ופותח ספר המונח עליו. הנה מתחת למראה על פני הקיר צעצועים לשם נוי… איה היא עתה? זכרונותיה ישאוה הלאה. בכפר מולדתה ראתה אציל רוכב על סוס אדיר ושני כלבים גדולים עוטרים אותו. שם שמעה את שירת הרועה; שור נגח התפרץ החוצה ויחריד את כל הבא לקראתו.
וַסילי עומד לפניה ושואל אותה לשם הרחוב, ששם מתגוררים התלמידים אשר מחדש באו. היא התנערה ממקומה. “הרחוב, הרחוב הזה הוא לא רחוק, לא רחוק מגן חיות; בבואך מצד שמאל תפנה ימינה!” הוא הביט בפניה ישר. איזה דבר רחף על שפתיו. איה ראה אותה בפעם הראשונה? הוא חפץ לקחתה ולעזוב עמה את החדר. השעה השתים-עשרה הגיעה, הנאספים קמו ללכת. התלמידה בעלת-החדר לִותה אותם, ונר בידה, להאיר להם ברדתם מן המעלות, ותסגור את השער אחריהם. זוגות זוגות נפזרו לדרכם. אַנּא הולכת עם האיש הזה. הוא ילַוה אותה עד לרחוב אשר היא מתגוררת שם. אין דובר דבר. האויר חם, רוח קיץ מרחף בין ערפילי הליל, הרחובות ריקים.
הם באים עד שער ביתה. ידה רועדת, בהכניסה את המפתח בחור המנעול. הדלת מוסבה על צירה. היא עומדת עוד רגע. כמעט חפצה ליפול על צוארו. היא פתחה ותבוא אל הפרוזדור והוא נכנס אחריה. השער נסגר. דומיה חשכה במבוא. “נלך לצד ימין, עלֵה הֵנה” דומיה! הרושם כמו בבית-מקלט לנזירים.
באו לחדר! היא הדליקה את המנורה בחדרה המרֻוח, סדין לבן פרוש על המטה; בעלת-הבית הדיחה היום את הרצפה ותכבד את הכתלים ותסדר את כל אשר היה צבור על השלחן. הוא ישב על כסא לנוח. – משפטם היה כמשפט שני אנשים, אשר הלכו במדבר לבדם וימצא איש את רעהו. הלב ימצא מרחב, הלב גאֹה יגאה.
הנה יום אדֹני. ביד חזקה ובזרוע נטויה יסיע את הנדחים מים ומצפון, מקדם וממערב; התנינים אשר בים יפתחו את לועם, הנשר אשר בשמים ידאה, החמור יהא נוער; אריה יצא מסבכו, כי גאה יגאו החיים מנפש עד בשר. לויתן עלה, חרדת היקום מסביב. – –
* * *
והשמש יצאה ממחרת הבֹּקר ותשפוך אורה על הגגות ועל הבתים ותחדור לחדרי בני-אדם. אַנּא הקיצה משנתה ורוח חדש נחה עליה; היא קמה ותרחץ פניה וידיה, מהרה לעשות את המטה והחלה לבשל חמים. רֵעה יושב על-יד השלחן ואוכל לחם פתים פתים. היא מחבקת אותו בכל פעם כאח מבטן. היא פתחה את התבה ותקח צעיף ארוג ותפרוש אותו על המטה. בלבה נוזלים עדנים.
מן היום הזה מתחילים אצלה החיים. היא סדרה את הספרים המעטים אשר לה ותעמידם ספר בצד ספר. נקתה את המנורה, לקחה את מנעלי אורחה ותשחירם. בכלותה לעשות את מלאכתה, ישבה על סף החדר ותסתכל בו בעיני חבה. בלבה אור! חלק מן האור הגנוז לבני-אדם. – זַמרו, התפללו בקול דיצה בהשכמת העולם. אלהים יפדה אתכם ויתן לכם שם ותפארת. זמרו, בני-אדם, והודו לה' חסדו!
העולם הוא ישר, החיים הם ישרים; קרעו מהם את המסכה הנסוכה. קחו את הצעיף מעל נפשותיכם והביטו נכונה.
הוא אמר אליה: “אנא, מאין באת?” והיא אומרת: באתי לדעת אותך, אתה נתת לי את טובי. – “גם לבי טוב ורחב”, עונה הוא. – והוא עזב אותה לשעה קצרה והביא את חפציו המעטים אליה. חייה נגולו לפניה.
היום פנה לערוב, ויהי ערב ויהי בקר יום שני, יום שלישי, רביעי. שבוע עובר ושבוע בא. שניהם יעבדו ויראו חיים יחדיו. שכורת-אהבים היא, והוא ימשול בה.
* * *
אלהי, הנשמה שנתת בי, אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחתה באפי, אתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני!
וַסילי בא פעם אחת מחוץ שותה שכור, ותחרד – ותקץ בו לרגע… איזה דבר נעקר מלבה ויצא. מה הוא הלב? הלב, כיון שנפתח בו חור קטן, גם יתפוצץ. היא בקשה ומצאה, שפלוני התלמיד החושב, אשר ראתה אותו לפני כמה ימים, לא נשכח ממנה במהרה… היא יהודיה, וזה גוי. שחוק התפרץ משפתיה לרגלי הרעיון הזה. ואולם מצא מצאה, כי סורו רע. – פתיות והבלי-נֹער?! היא ישבה ובכתה, בהיותה לבדה בחדרה. ועוד הפעם פרץ שחוק פרוע משפתיה. התשתגע כאחיה הבכור? אלהים שבשמים! למה זה תשחק בבני-אדם?
וּוַסילי החל לקנא בה, נצני האהבה בערו בו, ובלשונות הלהבה החלו להתערב גם ניצוצות שנאה, כעין בקשת נקמה. הוא אמר לעצמו: “וסילי! אם תגע בנערה הזאת לרעה, אקח שכין ואתקע אותו בבטנך”. ובכל-זאת התגנב בו לפרקים חשק, לקחת אותה בשערותיה ולסחוב אותה על פני הקרקע, או להרים את ידו עליה ולהכותה. היא לא עשתה לו דבר, בלבו יחמוד אותה, והוא נמשך בחזקה אל שפתיה… אבל איזה דבר אונס אותו לבזותה… מוצא הוא, כי תהום בינו ובינה, אם כי נפשו נסחבת בה; ובגלל הדבר הזה הוסיף לשנוא אותה.
הוא החל לענותה. בשרה התדלדל ויכָּחש. ולפעמים מצאה כי מעלים הוא ממנה איזה שקל – כיס אחד היה לשניהם – ואין הוא מגיד לה.
היא לא יכלה להתאפק ותוכיח גם אותו. ביום הראשון לשבוע אחרי הצהרים היה הדבר. תואנה היתה לה נגדו. והוא קפץ עליה ויַך אותה. נבהל גם הוא מזה ויוסף להכותה. אכזריותו חזקה עליו. הוא דחפה ברגלו ויאמר לרמוס אותה. “הניחה! – קראה – הרה אנכי ללדת!” פניו נעוו. – הוא הרפה ממנה וישב על המטה כנדהם… היא קמה ותתקן את בגדיה ותשם עליה את מעילה העליון, פתחה את הדלת וירדה. והוא הלך אחריה.
הרחובות שוקטים. שבתון! הם עוברים על פני הרחוב לארכו. מעל מגדלי בתי-התפלות יהמו הפעמונים… הגיעו למגרש, שמשם עוברים שוב שני רחובות לקצה, לימין ולשמאל. היא פנתה ותלך לעבר מזה, והוא פנה וילך לעבר מזה. – – –
רבע שעה לפני כלות המורה של בית-מדרש-המדעים את שיעורו על-דבר תורת-הנפש, הושיט תלמיד אחד לחברו, שישב לפניו, פתקה קטנה, שבה היו כתובות בעט-עופרת מלים אלה: “עלמה פלונית תנשא לאלמוני”. והלז גלל פתקה זו ויעבור בה על עמודו, כאדם הכותב מה, אחר כך שָׂם אותה אל פיו ולעסה. ובתום השיעור, והתלמידים והתלמידות קמו מושבם וימהרו אל מבוא הפתח, נפנה מקבל-הפתקה אל רעהו ויכהו בדרך אחוה על כתפו ויאמר: “אם כן עלינו לברכה לראש שמחתה!” בפרוזדור הארוך של בית-המדרש, שכמעט קצר הוא מהכיל זרם התלמידים, נפגש שוב במכרים רבים, ולכלם נענע בראשו ויחליף עמהם דברים; ובאמור לו אחד איזו פתיות, התפרץ שחוק מפיו. תלמידה אחת רִמזה לו, שדבר לה אליו, ויט עמה הצידה; נגש עוד אחד אליהם ויחלו להפליט עקיצות על-דבר קוצר ההשגה של המורה. כיסו של האחד נפתח ושני שקלים עזבו את בית-מלונם ובאו אל אמתחת השני. “לאיזו סיעה תבוא הלילה?” – “אימתי תגמור את מלאכתך?” נשמעו שאלות קטועות מהעוברים עליהם. “גורקי הוא רק שני שלישי משורר”, נשמע מפי אחד. והנערה האמורה עומדת על-צד גורקי. וכוח ספרותי החל! מורה-השעות יצלצל ויזמין לשיעור השני. החבורה התפרדה, התלמידים רצים לכאן ולכאן; מקבל הפתקה יושב באולם חדש ושומע פרק על-דבר יסודות הצבור… המורה הזה איש מילידי רוסיה היה, והוא כבן שלושים וחמש, בעל פנים כהים, וזקן שחור מקיף את לחייו מעלה חן. התלמיד מסתכל בפנים האלה באיזו קנאה. אל תאמרו, כי אין ערך לרֹשם שאדם עושה בקלסטר פניו. המורה מרצה את דבריו במהירות; הוא עומד על הקתדרה, נשען על ידו האחת ומברר את הקשר שבין היחיד לרבים… והוא מְבַקֵּר אחריו בלבו, משפט אחר משפט, יסוד אחר יסוד. הוא מרכין ראשו לשמוע אִמרות הדורש, אף כי בעיקר יודע הוא בזה יותר. הוא מתאמץ לשמוע כל הנאמר; והרעיון, שבשעה שנלקחה ממנו אהובת-נפשו הוא יושב ושומע שיעור בקור-רוח ויורד לכל פרטי הענין, כאילו לא נפל אצלו דבר, הרים את תכונתו בעיניו; והרמה זו גם נתנה לו היכולת הנפשית להבליג על צערו. לעתים גאות האדם היא גשר על הפחת!
וכשחדלו השיעורים ובא הערב, ישב אותו תלמיד בבית-מרזח לנזירים מן היין ויאכל את ארוחת-הערב: תפוחי-אדמה בחמאה ומעט גבינה. בבית הזה, בקירותיו הלבנים בלי כחל ובתקרתו הפשוטה, היה מן הֵד מיוחד. האנשים הבאים שם לסעוד לא ירימו קולם, יושבים איש איש בפנה ולועסים מאכלם בלחש; איך אפשר לאלה להתקוטט עם אחרים? או לחפוץ מה בחיים? והתלמיד הלז, שבמסיבת רעים ורֵעות לא היה נזיר כלל, אהב לבוא שמה לפרקים, כאיש שמתחפש, וימצא מרגוע לרוחו, להיות שעה חדא אינו-הוא… הוא אוכל לאט ומשרטט איזה דברים בפנקס קטן אשר מונח לפניו. חמישה אנשים, שישבו מעבר השני על שלחן אחד לאכול, קמו ממושבם והתחילו לזמר מזמור-יראי, כעין ברכת-המזון, והפעם הוא מניח עט-העופרת מידו ושומע להם. למי יזמרו וישירו האנשים האלה?
המשרתת, חציה עירונית וחציה כפרית, עוברת בין האורחים, והוא קורא אותה, לשלם לה. הוא שם את מעילו עליו והולך מזה. שמי הליל טהורים, כי לא יֵדעו מה. ובעוד שעה נמצאהו יושב במרתף-יין, אשר בקצה רחוב-הברית, והוא עשוּי כוכים כוכים למסיבות קטנות, והעששית הדולקת, התלויה בכפה ממעל, מפיקה לכל אחד אור-חרישי. כוס יין אדום עומדת לפניו; והוא נשען על מסבת העץ הבנויה בקיר ומקטר בלי הרף עלי-עשן. ענני הקטרת ממלאים את פִּנתו, והמה מתגוללים גל אחרי גל. קצה העלים, הלחים מרוק פיו, הוא שם בכוס, העולה על גדותיה, והיין עובר ויורד על השלחן.
* * *
לפני שנתים ימים נפגש עמה ותִּישב את לבבו ביפיה המיוחד ובתום פניה.
אז היתה לו קִרבה אל נערה תלמידה אחרת. את בת בעלת-הבית שגר אצלה בחדר שכוּר, גם-כן התנה אהבים; אל בית אשה עשירה ונאה מעט היה בא מזמן לזמן לארוחת-הערב, והיה יושב שם עד חצות. – וכשם שלא היתה קנאה בין שלש אלה, שלא ידעו זו מזו כלל, כן גם לא ידעה נפשו קרע ברגשותיו. הוא עזב יום יום את האחת והתקרב לַשניה, כאשר המיר ספר בספר. הוא מצא בכל אחת דבר שונה. עם הנערה בת-הספר היה מדַבּר גם בעניני-חכמה; את האשה הכבירה ממנו לימים שח בעניני חיים ומהות האדם; ובסביבת בת בעלת-הבית בלה זמנו בחפץ בעת קשתה עליו המחשבה. – איך היה יכול לחשוב לו זאת לחטא?
אך בפני אלישבע – כך היה שם העלמה אשר ידובר עליה – החל לחשוב כזאת; הוא רק ניסה להתקרב אליה, ופתילי יחסיו הקודמים נִתּקו מקרבו… הוא לא ידע עוד, אם ימצא מסילות לבבה – וכבר החל לסגור את הדלת בפני לבבות אחרים.
את בית-דירתו עזב פתאום ויחליפו באחר, ובדבר הזה כרת את היחס אשר בינו ובין בת בעלת-הבית, לבלי ראותה עוד. היא ישבה והביטה בחלון, בעת שצרר את חפציו ובא נושא-הסבל לשאתם חוצה. ובאמרו לה: “היי שלום” והושיט לה את ידו, לא השיבה לו דבר ולא פנתה אליו… ככה לקחה ממנו נקם, על-כל-פנים לשעה! לא כך היתה הפרדה מהנערה התלמידה. הוא החל להתרחק מאתה; והיא באה אליו אל חדרו החדש ותשאל אותו, למה זה נקעה נפשו ממנה? הוא לא ענה לה דברים ברורים בפניה. אבל כתב לה ממחרת היום מכתב בבי-דואר העירוני. קִראו לו גט, קִראו לו גירושין, קִראו לו ספר-כריתות. והיא קראה בו מעט, הניחתו על שלחנה ותשב דומם. – אחר-כך קמה ותגזור את המכתב לגזרים. נתברר לה באותה שעה, שאין אמון בגברים, רק אמרים ירדפו ואת הרגש הטהור לא יֵדעו… היא הלכה את דרכה ישר ורוחה נשאה לגדולות, והוא בא ותאמין בו. עתה תדע את האנשים, ארחם ורבעם. מה קלים הם בדעתם מה פחותי ערך הם! היא תמצא בלמודיה נוחם. היא תעסוק בהטבת החברה ולא תלך אחורנית. כה עמד לה ההגיון רגע לעֵזר ותשם רסן לצערה…
ואל האשה העשירה, שבקומתה ובחלקת רוחה שלטה בו שלטת, חדל לבוא בלי בירורים. וכי קראה לו, ידע להצטדק ולהשתמט, ובקראה אותו שנית, שוב לא הצטדק. הוא עבר על קרבת-בית זו כלאחר יד; ולא שם אל לבו, כי מענה הוא נפש הטובה לו. מה לו ולה? לוּ נפגש עמה ודִבּר אתה פנים אל פנים, כי אז היה לו העוז לומר לה מפורש, שאינו חייב לה מאומה.
כה התקרב אל אלישבע.
* * *
אלישבע היתה מן העלמות היפות, שרב קסם בפניהן ובמהלכן. מטרת בואה להשתלם בלמודים ולדעת תהלוכות החברה. היא לא בִקרה את בית-מדרש-המדעים ותקשב לקח בשפות ובטבע מפי מורים פרטיים. היא גרה אצל משפחה קרובה. לא בנקל עלתה הפגישה עמה כעם יתר בנות גילה.
בבית-זמרה היה הדבר. היה הפסק בין פרק לפרק, ובטיול המבקרים באכסדרה הארוכה עם קירותיה האדומים ראה נערה אחת פלאית רבת-חן מטיילת על-יד נערה גדולה הימנה; והיה לו הדמיון, כאילו שירה נעלה קבלה דמות-אדם ובאה לשעה בגבול האדם.
לקול צלצול הפעמון נאספו המבקרים לפנים האולם. הוא ישב על מקומו. תלמיד של בית-ספר אחד על-יד ימינו; ומאחוריו יושב איש זקן, רוקק בכל פעם במטפחתו, ולפניו יושבות שתי נשים, אחת כובע שחור על ראשה ואחת כובע לבן. התזמורת החלה לנגן; מנגינה עמוקה השתפכה. ולו נדמה, כי גם הוא יָשיר עמה; והוא עד עכשיו אדם מוחשי היה ומתרועת-נפש לא ידע.
מה מאושר היה, כאשר נזדמן לו לאחר ירח ימים, ובינתים כבר נתן שני הגטין המתוארים, לראות את העלמה הזאת שנית. ואז גם זכה לזה, להתודע אליה. הוא, בן עשרים וחמש כמעט, התבייש להסתכל בפניה, ורוחו כנער, בגשתו אל נערה יחידה בלבו. לאט לאט צלח לו להתקרב אליה במה, מבלי דעת את אשר לה. הוא, המבין באשה, לא ירד לתוך לבבה. בשעה שישב בחדרו והיה חושב בה וברוחה נתח כל מלה ומלה שאמרה ונסה לבוא אל תוכה. בכל תו ותו ממנה ראה אור ובכל מבט בִּקש למצֹא סוד נפש. מה נעים זיו-איקונין שלה! כמה קסם מונח בידיה הטהורות, ליפין אין אומר. עקת-לב היתה לדעת מיֹפי כזה ושלו לנגוע בה. – ואם שח עמה, לא היה לו בטחון ברוחו; ואם אמרה לו דבר, היה מתירא להשיבה, פן יפתח שער לבבו… לוּ היה משורר, כי אז ברא דבר חי ומרעיש; כנפים באו לרוחו, בהן ידאה. – יום אחד נשאר עד אחרי הצהרים במטה, וסער גדול בו. הוא לא היה מוכשר לעבודה ולרֵעות. פשוט, הוא אוהב! הוא אוהב את אלישבע בכל לבבו ובכל מהותו. זה התברר לו ברוב בירורים; וממנה עוד לא הוציא גם בירור אחד בדבר יחסה הנפשי אליו, לשבט אם לחסד.
אמנם לפעמים הוא חושב, שגם הוא נכנס ללבה ושמבינה היא לרוחו; אולם אינו יודע את הדבר נכונה… יום אחד הצהילה לו פנים, ולאשרו אין קץ, אבל הנה ביום המחרת הוא נפגש עמה ופניה אין אתה עוד. את כל חללי חייו היה נותן, לוּ היה יכול לחדור ללבה. מה יש בעולם בלעדיה? ואיזה מקור אחר יש בחיים מלבדה? עומק החים, חבוק זרועות עולם, טפוס ועליה למרומי המחשבה – הכל, הכל שואב ממלכת אשה ושותה ממנה.
עדן-אלוהים היה הדבר, לוּ אמרה “אחריך אלך” לוּ ישבו שניהם יחדיו בחדר בבוא השמש, וסמכה ראשה עליו.
הכל יחדל – ואורה ישאר. נבל הוא, על אשר לא ידע עד עתה ממנה. הוא תעה בדרכיו עד היום ובסביבה רק צדקות ידע. הוא כנער אוהב בכל תום אהבה ראשונה.
* * *
ואותו יום נצב לפניו חי. אחר אשר הפציר בה, נאותה לו לעלות עמו פעם על ההר הסמוך, והגבילה לו מועד לפגישה עמו. לבבו שמח בקרבו, לשמוע הסכמתה לבוא, ויצהל מאוד כל היום ההוא, וכל רעיון אחר לא קנן בו עוד.
יום יפה היה בשלהי דקיץ. איזו מנוחה היתה פרושה על העיר. והוא עומד על משמרתו ומחכה לה ובידו שושנה, להגיש לה לניחוח. והיא אחרה לבוא. עבר רבע שעה אחר המועד המוגבל, חצי שעה, עברה שעה שלמה, והוא הולך ושב, מסתכל לכל עבר ופניה לא יראה, הלא הוא אינו טועה. היא הבטיחה לו, כי בוא תבוא היום. ומדוע לא תבוא? מי זה יעצור בעדה? – ואולי באה מניעה אשר לא פללה מראש. – עוד תבוא, לא תכלים אותו. נפשו נתונה כמו בצבת. כמשתגע הוא הולך ושב, ואינו יכול למוש מהמקום ההוא. הוא יחכה עוד. כל היום יחכה. רגליו כושלות. רד היום, הוא חכה לשוא. הוא יוכיחה על פניה. הוא בא אל מעונו סר וזעף… וכשהאפיל היום, לא הדליק נר וישב מוטה על ידו…
אחרי ימים שלשה נפגשה עמו ותשיח עמו מעט, כי טרודה היתה לדרכה. היא גם הצטדקה כי לא יכלה לבוא אז; והוא האמין לה, וכשהלכה ממנו עמד והביט בצלה… עוד לפני רגעים הסתכל בזיוה, והנה חלפה והלכה. לוּ ידעה מלבו ומצערו, עוני אהבה! חידה לו הנפש הזאת והפתרון רחוק מנו.
* * *
ואלישבע, בשנתים האלה התעוררו בקרבה דברים אשר לא ידעה ורגשות מוזרים תכפוה. – מעט גם שערה מהמית הדברים אשר בנפשו; אבל קשה היה לה דרכו עמה. היא מצאה בו השכל ודעת; אבל לא הבינה, מה מני זה יפול בחלקה. הוא ידַבּר מממלכות העולם והחיים וממקדשים למחשבה; אבל מה הוא נותן לה? הוא מתראה כגבור, ומהלכו עמה כגבר אין-אונים. מה המה הגברים? – היא קוראת בספרות-היפה לאמר: הללו משוררים והללו חוטאים; והיא גם לא תדע להִשמר… לוּ מצאה רַעיה נאמנה לשפוך לפניה רוחה. יש לה מהלכים על-ידי קרוביה בבתים חשובים בעיר, ובלבה היא בודדה, גם כאשר תדבר עמו. ולבבו הלא ירחש לה דברי אהבה, אולי הוא אוהב אותה. היא אינה יכולה לאהוב אותו, לא תוכל.
ועם כל זה היו ימים ושעות שכמעט יכלה כמו זה. לוּ התהלך עמה בדרך ישרה, לוּ הביט בעיניה. היא תשוב לעיר מולדתה ולא תודיעהו. ואם יכתוב לה לשם, מה תענהו? לבבה מלא, ולו לא תגיד מזה…
והנה בא דבר אשר החליף פני המחזה. דבר קצר הוא וארוך, כימי חיי מחלפת-האהבה לבני-אדם! היא נסעה לבית-אביה ותרא שם צעיר אחד, לומד חכמת-הטבע, והוא כבן עשרים ושלש ונצר ממשפחה אמידה, וימצא חן בעיניה. אחרי אשר דבקה נפש הצעיר בה מצאה מסילה גם ללבה ותארש לו. נער נפגש עם נערה ויחדיו נדבקו!
* * *
התלמיד דנן לא יכול לשבת במרתף היין על מקומו מסער המחשבה, הניח על השלחן דמי משקהו ויצא החוצה. אשמורה שניה היתה. העיר ישנה ומעולפת בצלליה, והוא סובב והולך באין מטרה. אין לו כֹח לעצור את צערו בו ואין לו תקומה!
הוא בא אל הגבעה הנשאה, בה נטועים אילנות ושבילי טיול ביניהם, ויעל לשם וישב על הספסל, אשר שם ישב הצייר הנודע שטופר-בֶּרְן, בשימו קץ לחייו. והוא הרגיש, שגם לו אין מפלט, כי לא יכול לראות את פני העולם, אחרי אשר נגזלה ממנו מנת-חלקו והיא לא היתה לו! החזון, כי נארשה אלישבע ונתנה נפשה וגֵוה לאיש אחר, הכה לבו לרסיסים…
הוא ממשמש בצלחתו, והנה קנה-הרובה הקטן, אשר ישאהו לרוב אתו, ויקחהו משם וישימהו על מצחו. רעם פוצץ מוחו של אדם וימצאוהו מת בבֹּקר. והשמש עלה, עלה ומאיר לטובים ולרעים. – – –
בבית-מקרא עברי באחת מערי אשכנז הגדולות, שעברים בה לא רבים וקוראים עברים כמעט ולא כלום, והוא פתוח שעות שתים בערב, בשביל המפקח והשוער, המנורות והשלחנות, כי מעטים מאוד האנשים הבאים בו, בִּקר יום יום, יותר משנה תמימה, איש זר כבן שלושים, גבה-קומה, בעל פנים כֵּהים ומפיקים מחשבה; והוא לבוש תמיד בגד ארוך שחור, שלא יחליפהו בכל עתות השנה. לא עצרהו הגשם וכל רוח קר בחוץ, לא אֵחר לבוא ולא הקדים לצאת. בעת פתיחת שערי בית-המקרא, נכנס ראשון, ישב שם כל היותו פתוח וקם לצאת, בכלות השעה העשירית והֵד עשרה צלצלי-שמע חדל. לילה לילה היה בא שמה, ישב על מקומו, על-יד החלון בפִנה ולא החליפו באחר. הוא היה עובר על שורת העתונים התלוים על הקיר לפי גדלם ולשונם, בראשון החל ובאחרון כלה, וקרא הכל במתינות ולא בחפזון; הוא לא לקח לו שני עתונים בבת-אחת, לא פסח על אף אחד; ובישבו לקרֹא, לא ישב מוטה, לא העלה רגלו אחת על השנית ולא הרים את העתון ממעל לעיניו, כי אם אחזו משופע השלחן וגם לא נשען על ידו. בכל עת שבתו בבית-המקרא לא הוציא הגה מפיו; לא קם ממושבו לצעוד אל העֵבר השני, אשר שם עומדים בתבת-הספרים המלונים והספרים הכוללים, לעיין בהם כדרך הקוראים; וגם לא דרש כל הימים מאת המפקח ספר למקרא או עתון מוקדם. בבוא איש או נערה פעם לבית-המקרא, לא הרים את עיניו להביט אליהם. לא לקח אליו רשימות-ספרים, שהושמו על השלחן למראית עין, או הודעות, כרוזים, הזמנות לדרשות, ולא נגע בהם. פעם קרה, שקדמהו קורא אחר וישב במקומו, ואז כמו תמורה היתה בו ויהי קם ויושב, קם ויושב; וראו בו, כי הפריעהו זה הדבר מאד. עיניו היו נעוצות ביושב כמתחננות, מרגע לרגע החליף את העתון שבידו באחר; ובלכת הקורא החדש מבית-המקרא ופִנה לו המקום, מהר לשבת שם ופניו שבו אליו.
מי היה האיש הזה? מה מעשהו בעיר הזאת? מאין בא ומה טיבו? בית-שבת-תחכמוני למדעים לא היה בעיר, כי יאָמר שהוא אחד מן השוקדים על דלתותיו. גם לא נודע למפקח באיזה רחוב גר זה ובאיזה פרור. ביַמָּהּ של העיר הגדולה היה נבלע המבקר המוזר ההוא, בכלות שעות הקריאה, והיה מתגלה בהחֵלן; מה נעשה עמו בעשרים ושתיים שעות שבינתים, בין סגירה לפתיחה, לא נודע.
פעם נסה מפקח לאַחֵר שעת הפתיחה, בחשבו כי ישוב הזר על עקביו, וימצאהו עומד לפני הדלת, מבלי לזוּז משם. פעם אחרת נִסּה לקחת דגלי העתונים את הגליונות בני-יומם ובני השבוע ולשום תחתיהם את אלה, שכבר עבר עליהם זמנם; והמבקר הלז לא פנה ולא שאל אותו לסִבּת הדבר; הוא ישב וקרא בהם, בעתונים הישנים, ועבר עליהם, כאילו הם חדשים מקרוב באו. לא פעם ולא שתים עלתה מחשבה על לבו של המפקח, ללַוּות את הקורא הזה מרחוק, בלכתם מבית-המקרא, למען ירא את המקום אשר שמה הוא הולך. היתה עת, שגם חשב על הזר, כי אין רוחו שלם אתו, ויחל לצרף לו סימנים לזה; אבל מצא כי לא כן עמו: מבט אחד על המבקר ועל היחש שהיה פרוש עליו פזר את הרהוריו אלה. הזר עשה רושם כאיש שנושא סוד בחֻבּו או כמי שקרהו אסון. אבל מה זה אותו הדבר? מה קרהו? חידה היא.
וראו זה, בימי שבתות וביומי-דפגרא ליהודים,שאז באו לבית-המקרא מִספר אנשים לקרות – כי קרוב היה בית-התפלה לבית-המקרא, וצעירי בני-ישראל, שלהם או לאבותיהם איזה חוג רוחני עברי, באים אחרי “שמיעת הדרשה” לבית-המקרא –בימים האלה הזר המבקר בין אלה לא נמנה וחשך רגלו מבוא… זמן-מה חשב המפקח, אולי מקרה הוא, ולא שם לבו לזה; אבל אחר-כך, כאשר החלה ביאת המבקר להעסיק אותו ברוב, ובראותו כי שבת שבת אינו רואה את פניו בין הבאים ובימות-החול יבוא בתמידות לא יפסק אף יום אחד, אז אמר לעצמו: הזר הזה אינו אוהב לשבת במסבת אנשים קרואים; או יכול היות – וזה היה נהיר לו ביותר – שההד הדתי השורר בבית-המקרא בימים כאלה לא לחֵפץ הוא למבקר. המפקח לא היה מסופק כלל, שרגלי האיש הזה אינן צועדות על מפתן בית-תפלה ושגם ב“ימים נוראים” ישָׁאר במעונו ולא יֵצא להתפלל עם אחיו. – הוא חשבו בלבו לכופר ולאדם שאינו מאמין באלהים. לו היה הדבר ברור כל-כך, עד כי תּמֹה תמה שעד עתה לא ידע זאת. אבל על אחת התפלא, מה לאיש בעל דעות חפשיות ולחדשות בעניני היהדות? ומה ימריץ את לבבו לדעת את המעשים בכל יום בעולם היהודים, אם אין לבו שָׁלֵם עם עַם היהודים?
שני ירחים רצופים חשב במפקח את המבקר הזה למסית ומדיח ולאיש שדבר לו עם איזו חברה נסתרה… הוא גם חשב בזה לאסור עליו לבוא לבית-המקרא, כי למה יתן יד לפושע? ופעמים קרה, שהתחיל מתירא לשבת עמו לבדו. – לו היה הרגש, כי בעת הדממה השוררת והשתיקה המוחשית, אשר מלאה את בית-המקרא, יקפוץ הזר ממקומו ויחל לצעוק בקול משונה. ואז גם גמר בדעתו, כי בבואו יגש אליו וידרוש ממנו במפגיע, שיאמר לו מה שמו ומה שיחו, אבל נוכח, כי אין לו כל צדקה לזה. המפקח הזה, אדם שמלא משרתו בשויון-רוח זה שנים רבות, ולא נשתנה אצלו מאומה, ויהי הכל אחד בלבבו ובמעשיו, סבל בנפשו מזה המאורע ורוחו השוקט לא מצא מנוח. – – –
* *
היה יום מעונן. בחדר אחד, נשכר מבעלת-בית עם כליו לעוברי-אורח יחידים, אחר איש גר אשר ידור שם זה כמה לקום ממטתו. החמין, שנתנו לו בבקר, עמדו על השלחן סמוך למִטה, מבלי שנגע בהם; וכלב הבית שהתרועע אם הגר, כלב אמיץ ויפה מגזע ארץ שוטלנד, התכוֵץ היום וישכב. עד הצהרים לא הורמו וילוני החלונות בחדר. והשוכב מתהפך על צדו ומבקש בכל פעם מקום חדש בכר, לנוח בו. מה היה לו היום? הוא מנסה לתפוס איזה רעיון; אבל רק קרעי-מחשבה באים במוחו מבלי קשר. היום הוא יום שלישי בשבוע. מה יעשה איפה? לו הרגש, כאילו יפגר עתה הכל בלכתו.
יושב האיש במטתו שומם ומביט לארבע זויות החדר. הוא מציג את רגלו על המרבד ונוגע בעור החלק של הכלב. הוא מחפש את כתנתו. “איה הם המנעלים” שהציגם אתמול על הסף? הוא מתבייש לרחוץ עתה את בשרו בקערה. רגשות דוקרים אותו כשִׁני החי. הוא כבר לבוש למחצה ויושב על חודה של המִטה. מדוע לא יפתח את החלון ולא ישאף רוח? פסוק אחד של איזה חוזה החל לנסר במוחו; נדמה לו, כאילו הוא שומע מרחוק קול יללה…
בעצלתים התלבש ועזב את חדרו, לא סגר הדלת אחריו, ובבואו החוצה, היו לו הרחובות היום כמו חדשים. – הוא הולך בלי מטרה ונוטה הצדה מפני כל הנפגש עמו. מה רב הוא מין האדם!
הוא עומד לפני חלון בית-ממכר-ספרים ומביט בשערי הספרים החדשים. הנה שלשה בתים מזה פתוח-עץ של השער וראש דוב בו. את הראש הזה ראה אתמול ושלשום בעברו שם; האם יש שיטה בדבר? קרון של מסלת-הברזל העירונית ממהר לעבור, והוא אומר לקפוץ על מעלותיו ולנסוע בו. הרעיון, שבעשר פרוטות ישא זה הקרון את האדם בזמן קצר עד קצה העיר השני, החל לשעשעהו.
הוא הלך הלאה ובא אל מגרש, שממנו נפתחים שלשה רחובות. הוא יושב על ספסל משופע לנוח, ומסתכל במוט ברזל שעלתה בו חלודה. הוא מרים עיניו לבית-חומה גבוה ומונה בו את החלונות. הוא קם והולך. נערה תלמידה וכנור בנרתיקו תחת אצילי ידיה; והוא תמה, על כי אין איש דולק אחריה, להוציא זה מידה.
הגיעה השעה השנית. הוא יושב בבית-מרזח אל שלחן קטן ואוכל ארוחת-צהרים בלי חפץ. מגישים לו מרק ובשר וכוס שכר. והוא פותח כיסו ומשלם דמי האכילה מיד. כך הוא עושה יום יום. בשעה זו באים עוד אורחים לאכול ולשתות, ואין איש יודע מה לו.
מה יאמרו המסובים, לוּ יודע להם, כי חלה פתאום במחלת הרוח, או לוּ יקום ויירק בפני אורח לא רצוי לו היושב למולו? מה היה, לוּ חתכו את ראשו, והוא עוד חי והולך? מכונת האדם הנקראה גוף היא כמכונת-הטבע, היינו הך; ועם כל זה לא היינו הך… מי שם חַיץ בין האדם ובין החי? איך אפשר לחיות בעולם הגשמי? איך אין מתביישים בני-האדם, להיות מדברים עם חבריהם? מה זה ענין הדבור והתגלות-הלב?
הוא שב למעונו, החליף בגדיו, וישכב על המרבד, חציו חולם חציו מתנמנם. חדרו של אדם הוא בית-מועד ביום. בשעמום יבקש לו מנוח.
היום רד. בקושי התרומם ממשכבו וירחץ את ידיו ופניו. הוא לא ילך היום לבית-המקרא! הוא עומד על-יד החלון ומסתכל לפאתי קדים וכבדות בלבו. מה אבד להם לבני-אדם בחייהם? תהום, הכל כמו תהום, וגשר, גשר אין.
* *
בא מועד לפתיחת בית-המקרא. עוד לא העלה נר בחדר וממלכת הליל החלה. מבלי חשוב הרבה, עזב האיש את מעונו והלך במסִלה, שהוא הולך בה זה שנה בעת הזאת. לאט לאט הוא צועד. רכבים נוסעים לבית-הנתיבות יעצרוהו בדרכו. המה עברו והוא הולך הלאה. הוא כבר בא אל הרחוב, מטרת חפצו, בה בירת קהלת-היהודים, ששם בעליה בית-המקרא, והשער הגדול של ברזל, המוביל אליו, נכר למרחוק; הוא עבר עליו, מהלך איזה כמה בתים, ויחזור. ובעלותו על המעלות, טעה עוד ויעל עליה אחת יתרה. מה לו? –
הוא ירד מטה, פתח את דלת בית-המקרא, וישב על מקומו, כמעשהו יום יום. לקח עתון לקרֹא בו, ולפתע ראה, כי הוא לבש את בגדו הקצר ולא את הארוך, כדרכו. היתה לו התגלות זו כאילו נשכו נחש. הרגיש כי סר כחו.
גם רגע לא יכול לשבת על מקומו. הוא קם ממושבו. הוא עמד על-יד ארון הספרים. והדבר, שעשרות עשרות ספרים עומדים בשורה שבידו לקרֹא כל אחד מהם, לא יתנהו להוציא גם אחד. הוא שָׁב וישַב בפנתו. אין לו מנוחה עוד, איזה דבר החל להעסיקו, והוא חשב בו וחפר בו, חטט, חטט. והנה עלה בלבו רעיון, לקום עוד הפעם ממושבו ולשאול את המפקח בדבר ספר. הוא אמר לעצמו: לא תעשה את הדבר הזה. הוא ידע והרגיש, כי רק תואנה היא זאת מצדו, אבל הרצון הזה התעצם במוחו ועוררו לקום, נלחם עמו והכריעו.
לתמהון המפקח, שלא פלל דבר כזה, ראה את הזר קרב אליו. אי-מנוחה תפשתו, אבל הנה האיש כבר עומד לפניו. קם ויאמר אליו: מה חפץ אדוני? שאלהו הזר לאמר: הגם יתנו כאן ספרים, לקחתם הביתה? ענה לו המפקח כי כן הדבר. בקש מאתו הזר את הספר “קורות ישראל ואמונתו”. ענהו המפקח, כי אינו להם, וגם לא ידע ממנו. – והספר “דעת אלהים והארץ?” – “גם זה אינו לנו; לנו ספרים עברים מעט, גרץ יש לנו”. “גרץ”, גמגם הזר ואחר-כך שתק. המשא-ומתן בדבר הספרים כלה; אבל בעמדו קרוב אצל איש, לא יכול להתאפק ואמר לו עוד דבר אחד, שלא מן הענין, ושאלהו: איזה יום בחודש זה היום? המפקח חטף אותו דבור הימנו, כאשר יחטוף הרעב חתיכת-לחם. והזר התחרט תיכף על הדבור; אך כיון שאמר זה, אמר עוד דבר אחד, ואחריו עוד דבר שלישי וגם רביעי. הוא מרגיש עקיצה בנפשו, על כי הוא עושה זאת, הוא מניע רגלו לשוב אל מקומו – ללא הועיל.
והוא עומד לפני המפקח, לא שב על עקביו, כמו אסור הוא אל המקום הזה. הוא יחוש למקוטעים ויוציא דבור דבור בערבוביה; הוא רוצה בכל דבור למחות את רושם הקודם לו, ויסתבך בזה עם אחרים, שעוד קשים לו מן הראשונים. הוא כנאשם, בעמדו לפני בוחן-בדין, והתעקש שלא לגלות את האמת; וכשנפל הימנו דבר על-כרחו, אז מוסיף הוא לסַפֵּר דברים אחרים, לבנות בזה מצודה מול חוקרו ודורשו. הזר חושב בפנימיותו: “הן יצאת מגדרך לגלות מעצמך לאיש, ואם תפסיק פתאום, אז יעשה לו זה מסקנות זרות על-אודותיך; ובכן עליך להשכיל ולומר לו עוד דבר אחד, אשר יכסה שוב בצעיף עליך”. ובאמרו אותו דבר, מצא כי תחת להיטיב הֵרע, ויוסף לדבר, כי לא יכול אחרת. המפקח עמד על כסאו לשמוע היטב דברי המְדַבֵּר, ויבלע כל דבריו, הוא מְדַבֵּר ולבו יַן עליו על זה, ומתחרט הוא על כל דבור ודבור. כל חללי דעלמא היה נותן, לוּ היה עוד עומד בשתיקתו לפנים. ולוּ לא התבייש, כי אז התנפל לפני המפקח והשביעהו לאמר, כי ישכח את כל אשר דִבּר אליו. וככל אשר הוא חפץ לכבוש עצמו, כן מוסיף הוא לגלות עצמו ולהוציא רוחו. המפקח לא האמין למראה עיניו, כי אמנם עומד לפניו האיש הזה ומְדַבֵּר. – –
* *
הגיעה שעת סגירת בית-המקרא. השוער בא לכבות את המנורה, המפקח לבש את מעילו העליון ויקח את חסות-הגשם בידו ללכת הביתה, והזר מלַוהו ומדבר עמו על המעלות. שניהם באו אל הרחוב. על המפקח להשמאיל ועל הזר להימין; והוא הולך את המפקח הלאה ומדבר עמו. הוא מדבר ומשיח משִׁבתו בעיר הזאת, מבדידותו, מֵעֲבָרו, מצערו והגיגו. החור אשר נקב במצודת לבבו התגדל, והדברים כמו מתפרצים ממנו. – הוא מדַבּר על עקת חייו, על עמלו ויאושו בדבר היהודים. כל מילה אשר הוא מוציא מפיו, היא כשרטת בנפשו. אבל איזו יד נעלמה דוחה אותו לדַבּר ולדַבּר…
רוח קר נושב ברחובות, המוארים על-ידי העששיות. זרים היו לו החוצות האלה, שהלך בם המפקח; ולו הרגש, כאילו עבר בשעה האחרונה עשר שנים. הוא מדבר ומשיח ולבבו נרגש. הוא רואה בפני האיש, כי כבר שבע לשמוע דבריו, והוא מוסיף לדַבּר. המפקח הוציא בלאט את מורה-השעות מצלחתו ומביט בו, אם גם בעל נמוס היה; והזר עצם עניו מראות, לא יכול אחרת.
וילך וישיח מבלי חדול. לסוף עמדו לפני פתח בית המפקח. זה מסתכל בחלונותיו המאירים, כי תחכה לו אשתו, והזר עומד ומדבר. הוא מתחיל זה עתה שיחה שלמה והרצאת-דברים על צערו הגדול. הוא כמתחנן לפניו, כי יעמוד אתו בחוץ, וכי יקשיב עוד לדבר הזה. את כל היקר לו היה נותן לו להמפקח, לו הלך אתו עתה לבית-משתה חמין והסב עמו על שלחן אחד, והוא היה יושב ומסַפּר לו על נגעי לבבו כל הלילה. נפשו צעקה לודוי, להתגלות-הלב. יהיה השומע מי שיהיה, ובלבד כי מצא לו אֹזן. לוּ עבר עתה איזה מַכּר רחוק הימנו, אז תפש בבגדיו לאמר: “לך עמי ואספר לך מחיי, ושמֹע תשמע תוגת בן-אדם, באין-עם ובאין אלהים!” אבל המפקח לא יחוס עליו ומביט בכל פעם לעלית ביתו. הוא כבר אמר לזר בפירוש, שרעיתו תדאג לו, כי הן עברה כבר השעה האחת-עשרה ולא יוכל עוד לאַחֵר. האיש הזה, שהשתוקק אחרי דבריו של המבקר, שימים ולילות חבל תחבולות, איך להוציא ממנו דבר ואיך לפתוח את פתחי-פיו, הסיר עתה את אזנו ממי שכרע לפניו. והזר לא ירף ממנו ולא יתנהו לכת. הוא הרגיש כי אחר שיעזבהו עתה יכשל ויפול. כתינוק המחזיק בסינר אמו, כי ירא מפחד לילה, כן אחז בכנפי בגדיו של המפקח ואמר: “עוד רגע אחד עמוד נא איתי, אתה לא תדע, מדוע דחיתי הכל. לא תדע”, צערו העז טלטלו בכל גֵוו. אבל המפקח נשמט ממנו בחזקה, מהר לפתוח את השער במפתח אשר בידו, ובפרידת-שלום חטופה נפרד מהדובר. השער סבב על צירו ללא רחם…
* *
נדהם נשאר הזר עומד לפני הבית הזה בעצם הליל, מוכה בפניו ובכל גופו. עולמו חשך בעדו. לו היה הרגש, כאילו גֹרש עתה לארץ רחוקה ואין איש עמו… כבית קברות היה כל המגרש מסביב לו. אנה יפנה עתה, אנה יפנה? צעק מנהמת לבו. הנה מה יעשה, כשאפס לו המאור שבחייו? מה יעשה? הוא אבד הכל בבת-אחת. הוא עתה כאיש מתגולל מראש ההר לתחתיתו ואין מעצור. הוא נכלם עד שאול נפשו…
וכאב עצום הרגיש בראשו ובחזהו, רגליו כבדות מנוע. הוא מנסה ללכת מכאן. אבל אנה ילך? איה הוא עתה? הגידו לו, איה הוא? ומה מעשהו עלי אדמות? והאם לא מִשגה הוא, קרא בקול, האם לא הכל שגיאה אריכתא? הכל?
הוא כועס ומלא-חֵמה על אשר הכניע עצמו כל-כך. הוא כמו נפל מלוא קומתו ארצה. הוא כועס על כל העולם ועל מין האדם יחד. חטאת-מרי הם החיים. נפילה אחר נפילה. אין רחם בעולם ואין מפלט. צערו גדול מנשוא!
הוא עומד לרגעים ומאסף את מחשבותיו הסוערות. חפץ הוא למצֹא את הנקודה אשר אבד. הוא נענע את ידיו. פתאום באה בו כמו התעוררות מה. לוּ היה נושא מקל בידו, היה מכה בו בחזקה נגד כלונס המנורה. היה מכה כל עובר ושב. לו יכול להפריע עתה את מנוחת שוכבי-ליל, אלה הסרוחים על מטותיהם, ובא אחד ממגיני-הסדר והוליך אותו למשמר או לבית החולים. אחרי צודדת-נפשות העוברת לפניו ילך. הוא יתמכר לטומאת האדם, עד יהיה כנצר נתעב. קול מצהלות רכבי מכבי-אש נשמע; וכי תעבור מרכבה עליו ורוצצה את ראשו. מה יתנו ומה יוסיפו לו חייו?
הוא תועה מרחוב לרחוב, ממגרש למגרש. כבר עברה חצות-הליל, והוא הולך וחושב לאחריתו ולכל אשר לו. לו הרגש, כי עתה צריך הוא לבוא בחשבון את חייו, להתבונן לראשית מעשיו, למנות חסרונותיו הנפשיים ובדוק אחרי שגיאותיו בחיים אחת אחת. אין מפלט ואין מענה. אפס הקץ. לא בלילה הזה לבד הוא נכשל, כי אם זה כבר. מיום שעמד על דעתו, הוא הולך ותועה, הולך ותועה. איזה מעשה שלם עשה בחייו? אימתי התעצם לעשות את אשר נטל עליו, ואימתי מלא את אשר התוה לו רוחו?
נופל הוא וגלוי-עינים. את חייו שבר בשכבר הימים. את רגש בני עמו הסיר מעל לבבו. הוא דחה כל היסודות הצבוריים ממנו וירמס כל הנחלה אשר הנחילוהו. הוא הרס הכל ועזב הכל, הוא עזב את עמו.
את עמו עזב! מה עזב? גופות נשברים, צללים רק צללים. מה אתם רואים בישראל חוץ מצללים? אבל הצללים הללו יושבים ברוחו, במהותו בכל אשר בו. אומרים: “זרעו של אברהם כלה”, והם לא כלו. היחיד כלה, אבל חזקים המה מהיחיד. אתה ומחשבותיך יכלו באפס מעשים, והם לא יתמו, וילעגו לך לעג…
מצוקת נפשו גדלה. מרגיש הוא, כי צערם של רבים אוחז עתה בערפו. כמו רוחות אזלין ערטילאין מכל הדורות באו וקוראות את נשמתו ומוכיחות את נשמתו… הרפו ממני! הרפו ממני! הוא קורא ואין מניח לו.
לאט הוא הולך, הכל אפס. הוא בא שקוע במחשבותיו אל שדרת האלונים המקיפים את העיר, ויושב על ספסל ארוך ואומר להרגע מעט. הוא מעביר לפניו זכרונותיו וחושב באביו הירא והחרד ובבקעים שעשה הוא בלכתו מאתו… הוא חושב במלחמותיו הנפשיות, בעמדו עוד ברחוב היהודים, ואחר-כך, כאשר יצא משם והתפלש במחילות המחשבה עד רדתו. הוא התעמל כל הימים ומסר את נפשו בכל פעם. ובעד מה עשה כל זה? בעד רעיון-שלילי, בעד חורבן! הוא סתר ואין בונה, הוא שאל ואין משיב, אין תשובה! ולוּ ימות עתה, הוא וכל אלה החושבים מחשבות על אפס כמוהו, עוד אז תשאר השאלה הנוראה הזאת בלי פתרון: נודד נצחי זה, על מה הוא חי? ולמה הוא חי?
לא כן! הוא קם ומיַשר את גֵוו באיזה אֹמץ. לא! עליו עוד לחיות. הוא יוסיף לחיות ויקבץ שארית כוחותיו לעבודה אחת גדולה, לעבודה אשר תמצא את פשר חורבן עמו ותגיד את האמת במלואה… יגיד? למי יגיד? מי קרא אותו להיות מוכיח לגוי? מי ישמע לו? והאם לא הגידו לעם הזה דָבר? האם לא באו גואלי העם ונביאיו בכל פעם ונדחו? האם לא שָׁמן לב העם הזה? האם חי עוד אלהיו? – – –
זה שנים, אשר הוא נושא בחֻבּו את הרעיון הנורא על יאוש עמו ואבדן עמו. את רעיון החורבן הוא נושא בלבבו בעת שמסביבו קוראים לבנין עם ומנסים לבנות… כאבל התהלך בין החתנים. לא דִבּר לאיש מזה, וישמור את הדבר בלבו. הוא התרחק מאוהביו, התרחק ממכריו. הוא דחה גם את הנפש היותר קרובה לו בשלילתו. בוגד! קראה לו. בודד ומתאבל בפנימיותו על הריסת עם והריסת נפשו, הלך ממקום למקום, באין מעשה ובלי כל כשרון למעשה, וימצא גם עמדה בסגור לבבו. – ובלילה אחד לקחהו השטן ויעמידהו בחרדת תהום זה. הוא גלה מערומיו לפני איש לא ראוי לשמוע דברים כאלה ולא יבין דברים כאלה.
הגיעה השעה השנית בלילה. הכל שמם מאדם ושתיקת האפס פורשת את כנפיה על מרחב עיר חיה ביום וישנה בלילה וחוטאת במסתרי הלילה. בושה! רגשי-בושה וכלימה כִסו את פניו. שבץ הצער בא בו, צערו של עם ויחיד. הוא כושל; הוא נשען על אילן ומכסה פניו בידיו. הוא בוכה באין הפוגות…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.