בפרקי “בעתונות ובספרות” שבגליון “הפוה”צ" הקודם הבעתי, בתוך שאר דברים, את הרעיונות המצויים והישנים בחוג המשכילים העברים הלאומיים, כי בשביל האינטליגנציה של כל אומה – וגם של אומתנו בכלל – אין הלאומיות תלויה בדת; כי גם הלאומיות היהודית אינה מחייבת את בניה החפשים בדעות להחזיק דוקא בהשקפת עולם יהדותית מסויימה; כי היהודי המשכיל, כל זמן שהוא חי בתוך עמו, מדבר בשפתו ולוקח חלק בחייו, אפילו אם הוא כופר בכל תורת משׁה וחושׁב על התנ“ך (כמו על הקוראן ועל הוֶדה ועל כל הספרים הקדושים) מה שהוא חושב, אין הוא מוּצא בגלל מחשבותיו אלו מן הכלל הלאומי; כי ההתבוללות תלויה בעיקרה בקבלת צורות החיים של אחרים וכי, לפיכך, אלה המקבלים עליהם איזו דת אחרת – זאת אומרת, צורות-חיים אחרות – הם בשבילנו כמתבוללים לכל דבר, לא פחות – וגם לא יותר – מכל אותם “הצרפתים, הפולנים וכו' בני דת משה”, ובכלל מכל אותם המסוגלים להתנצר, על-פי חינוכם ומצבם בחברה, גם אם לא התנצרו (לאסאל, למשל, שלא התנצר, אינו חשוב יותר יהודי בעיני מהיינה ומבֶּרנה שׁהתנצרו). על הרעיונות הללו אפשׁר, כמובן, לחלוק; אפשר לבלי להסכים להם; אפשר לטעון, כצד שכנגד, כי אומתנו היהודית הואיל ואין לה ארץ וכו' אינה דומה בזה לאחרות; כי בלאומיותנו אנו צריכה לתפוס הדת החיצונית מקום מיוחד; כי מלבד הדת החיצונית יש עוד יהדות בתור השקפת עולם מסויימה – הצדק המוחלט, המוסר היהודי, הערך הנבואי וכו' וכו' – שבלעדיה ובלעדי עיקריה אי-אפשר להיות יהודי אמיתי; כי אף המתבולל הקיצוני, כל זמן שלא התנצר, הוא עדיין בבחינת אבר מדולדל, בעוד שהמתנצר הוא כאבר חתוך; כי כתבים קדושים הם רק עשרים וארבעה, ושאר הספרים – ולא כל שכן ספרי “הברית החדשה” – הם ספרי גויים, ספרי טריפה. בקצרה, על פיליטון אחד אפשר תמיד להשיב, בפיליטון אחר, וכשהשעה צריכה לכך, גם להתרעם, להתמרמר, לדבר רתת… אבל להוציא מהערותי וציוּני הנקוּבים, שבהם מודגשת לא פעם האנטי-ריליגיוזיות שלי בכלל, כי אני וחברי בעתון ללאומיות עברית ולחופש המחשבה העברית הננו “מסיתים לנצרות”, “לעשות את המעשה” וחסל”, ו“השאלה היא אך: כמה? כמה אתם מקבלים שכר פרי עבודתכם?” (מאמר ראשי ב“החרות”, ש“ז, גליון י”ח) – האם אין זה שגעון ונבלה של “הדיוטים פראים? האם לא ברור של”סנסאציה" כזו מסוגלים רק אנשים הנכונים למכור את עצמם בעד פרוטה בכל שעה, ומכיון שהם רואים באיזה מאמר אם המלים “ברית חדשה”, “נצרות”, מיד מבריקה תמונת המטבע המיסיונרית לנגד עיניהם והמוח הקטן מתבלבל, והעלילה מוכנה?! מובן, שאני החתום מטה, לא אבוא כסופר הידוע ש“י הורוויץ לפני שלוש שנים להוכיח באותות ומופתים למעלילים – במזיד או בחסרון ידיעה להבין בכתוב – שאנכי אינני מן המסיתים; אצלי מתעוררת שאלה אחרת: מה לעשות בכלל למופקרת כ”החרות" הלזו, אשר תוכן אין לה, ובכדי שלא להוציא את הסמרטוט חָלק, מרשע עורכה לעצמו למכור בפומבי נשמות סופרים עברים למיסיון הנבזה? מה לעשות בכלל לעתונות שפלה שכזו, אשר בכדי שידברו בה, שישימו לה לב, אין לה כל רגש אחריות ואימת הציבור הקולטורי עד כדי להתעות את קוראיה העלובים שמיסיונרים מתחפשים עליהם ב“הפועל הצעיר”? מה לעשות בכלל לעתונות נבערה שכזו, החיה תמיד על הצעקה הבּוּרית: “תחיה!” “סכנה!” וכולה עדות מעציבה מאד מאד על מדרגת התרבות של ישובנו הקטן?

[“הפועל הצעיר”, כסלו תרע"א; החתימה: י. ח. ברנר]