מעשה שהיה, כך היה:
יום אחד יצאה גמאני אחר הצהריים מביתה, והבטיחה לאמה שיוצאת היא רק לשחק, רק לרגע. אמא היתה עסוקה מאוד, ולא שמה לב שבתה הקטנה לא שבה הביתה. בינתים החשיך היום, הערב בא, פנסי הרחוב נדלקו כבר.
הלילה הגיע, וגמאני איננה.
יצאה אמא לחפש אותה ברחוב, קראה לה בקול רם, נכנסה לשכנים כדי לשאול אותם אם הקטנה אצלם או אם ראו אותה ברחוב, והחלה לדאוג אם לא קרה, חלילה, משהו לילדה.
כאשר מישהו מתחיל לדאוג, והדאגות ממלאות את ראשו, הוא מתמלא חרדה והעצב נכנס ללב. השכנים הטובים לא באים לעזור בחיפוש, אלא נדים בראשם ומוכנים לעוץ עצות. “למה באמת לא תפני למישטרה?” הם שואלים, “במישטרה יודעים איך למצוא ילדים תועים. רק השוטרים מסוגלים למצוא ילדה כמו גמאני בלילה. יש להם פנסים חזקים, יש להם רמקולים, ובשעת הצורך הם מגייסים את מישמר הגבול ואת ילדי בית הספר ובסוף הם מוצאים את הילד. תמיד מוצאים, אפילו אם זה לוקח להם זמן. יש להם מסוקים, וניידות… כדאי לך לפנות למישטרה.”
כששמעו את העצות מהסוג הזה, התחילה רקאני לבכות. מה יהיה עכשיו? מה על גמאני? מה קורה לה?
כמה מהשכנות והידידות שהופיעו בריצה כששמעו מה קרה, הגדילו את המהומה בבהלה שלהן, וגמאני איננה.
שמוצי, הכלב, התעורר משנתו לשמע כל הרעש והמהומה. הוא לא הבין למה פתאום מתמלא הבית אנשים רועשים, שמתרוצצים וקוראים בו כאילו זה הבית שלהם. אמא עצובה, רקאני מתייפחת, חכו רגע – איפה גמאני החברה שלו?
רק אז התחיל להבין שכל הרעש בגלל גמאני. הקשיב שמוצי לדיבורים ולויכוחים ולהצעות, וקפץ ממקומו כאילו עקץ בו זבוב.
“האו!” קרא, כאילו אמר – אני אמצא את גמאני! אל דאגה!
ניגשה אליו רקאני, ליטפה אותו ושאלה:
“איך תמצא אותה? כבר רצנו ברחובות, כבר שאלנו אצל השכנים. אף אחד לא שמע ולא ראה אותה. ואתה ישנת כל הזמן, אז איך תוכל למצוא אותה עכשיו? איך?”
“האו.” אמר שמוצי.
ורקאני הבינה מה אמרו עיניו הנבונות:
שזה יהיה סוד בינינו, רקאני, אני בעצם כלב מישטרה. יש לי חוש ריח מפותח מאוד, שעוזר לי למצוא כל ילד אבוד.
“אז למה לא סיפרת לנו אף פעם על כך?” לחשה לו רקאני.
“ש… ש… ש…” הזהיר אותה שמוצי.
ורקאני הבינה:
אני כלב של מישטרה חשאית. אסור לי לספר על כך, ואסור שאף אחד ידע, כי אחרת…
“בסדר!” אמרה רקאני בחוסר סבלנות, “אז איך תמצא אותה? אתה לא צריך איזה בגד שלה?”
שמוצי כשכש בזנבו בהתלהבות.
לאחר שרקאני הבינה ששמוצי יכול לעזור, הכניסה את הכלב לארון הבגדים שלהן, וסגרה עליו את הדלת, כדי שיוכל להריח כרצונו. כשהחל לגרד בדלת הארון, פתחה את הדלת. שמוצי פרץ ישר מהארון ורץ אל רקאני, עמד לפניה ונבח בקול רם.
“הב! הב! הב! – מצאתי אותה! אתם רואים?”
“טיפש!” צעקה עליו רקאני, “לא את הבגדים שלי אתה צריך להריח, אלא את בגדי גמאני.”
ראתה אמא מה קורה, ניגשה לארון והוציאה משם חולצה של גמאני.
שמוצי הריח אותה, רץ כמטורף למירפסת, נעצר לפני מכונת הכביסה ונבח:
“הב! הב! הב! אתם רואים?”
“שמוצי, מה אתה מבלבל את המוח!” צעקה עליו רקאני.
“זאת לא אשמתו.” הרגיעה אותה אמא, “היום כיבסתי את בגדיה של גמאני, וגם את החולצה הזאת. איזה כלב חכם זה שמוצי שלנו. אני באמת מתחילה להאמין, שהוא כלב מישטרה.”
“לא רק כלב מישטרה.” הפסיקה רקאני את אמה, “הוא גם…”
“ש… ש… ש…” נבח שמוצי, כאילו אמר – הבטחת לי לא לגלות לאף אחד.
הביאו ושמו לפני שמוצי ילקוט עם ספרים ומחברות של גמאני. הריח והריח, פרץ דרך הדלת החוצה, כשאחריו רצים האם, רקאני, השכנות והידידות וכמה מהילדים הסקרנים שברחוב, רצים ורצים.
לבסוף נעצר שמוצי, וכל הטור אחריו, לפני שערי בית הספר.
“זה לא יתכן.” אמרה אמא, "אמנם גמאני היתה פה לפני הצהריים, אבל שערי בית הספר נסגרים, ואף אחד לא יכול להכנס לחצר בית הספר אחרי הלימודים. אני ראיתי אותה בבית אחרי ארוחת הצהריים. “שמוצי!” פנתה האם לכלב בחומרה, “תפסיק עם ההצגות, ותוליך אותנו למקום שבו היא נמצאת עכשיו! אם אתה באמת כלב מישטרה, אתה חייב לדעת איפה היא אחרי כל ההרחות שלך!”
התגרד שמוצי בכף ימין, באוזן ימין, קפץ שלוש קפיצות באויר כפי שתמיד הוא נוהג כשהוא רוצה ללכוד זבב טרדן, נבח בקול רם, והחל לרוץ חזרה לכיוון הבית.
כולם רצים אחריו כמקודם, ומתנשפים.
שמוצי פרץ לחדר הילדות והחל לנבוח בקול על יד מיטת גמאני.
וראה זה פלא. באמת שכבה גמאני במיטתה בבגדיה, כי עייפה מהמישחק בחוץ, שכבה לנוח קצת ונרדמה.
היתה השמחה רבה, כולם ליטפו את ראש הכלב הפיקח, ואמא הוסיפה לו מנה כפולה של עצמות דשנות רקאני ואמא הבטיחו שמעתה לא יעליבו אותו יותר אף פעם ולא יאמרו שהוא טיפס וגולם. כי למי יש חוש ריח שכזה? כי מי היה מוצא את גמאני, בלי שמוצי החכם שלנו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.