“את רואה,” אמרה רקאני, “שמוצי שלנו משתעמם. הוא רובץ כל היום על השטיח ומפהק מאוזן אל אוזן. עוד מעט ידביק גם אותנו בַּפַּהֶקֶת וגם אנחנו נתחיל לפהק.”
“הוא לא מפהק. זה רק נדמה לך. הוא רוצה ללכוד את הזבוב שמטייל לו על קצה האף.” השיבה גמאני, “את לא רואה איך הוא מגרש אותו?”
“בשביל לגרש זבוב אחד, יש לו לשמוציק, זוג רגליים קדמיות וזנב ארוך ושעיר. מי מגרש זבובים בפיהוק? – אני אומרת לך שהוא משתעמם.” עמדה רקאני על דעתה.
“טוב, אז הוא משתעמם. אז מה את רוצה שנעשה כדי שיפסיק לפהק?” שאלה גמאני ברוגז.
“אפשר לספר לו סיפור מעניין.” הציעה רקאני, “אבל שיהיה סיפור מתח אמיתי. כזה שמפחיד.”
“טוב, תספרי לו את.” אמרה גמאני, “את הספְּרנית של המישפחה.”
“בסדר.” הסכימה רקאני והתיישבה על יד הכלב, “פעם אחת רצה אריה להתנפל על שמוצי שלנו…”
“איזה אריה? מה פתאום אריה? איפה יש פה אריות?” הפסיקה אותה גמאני, “את חושבת שהוא טיפש כזה? שהוא יאמין?”
“יש אריות.” התגוננה רקאני, “הנה למשל – אריה, החבר שלך מבית הספר.”
“גם כן אריה!” אמרה גמאני בזלזול, “שמוצי שלנו יכול לאכול אותו לארוחת בוקר.” “אז… נגיד שזה אריה… החבר שלי מהכיתה. בסדר?” שאלה רקאני.
“זה, הג’ינג’י, הפחדן הזה?” צחקה גמאני, “אם שמוציק יזרוק עליו מבט בעיניים עצומות – הוא יברח חת שתיים. גם כן אריה…”
“אז מה נעשה”? התרגזה רקאני, “אנחנו צריכות למצוא אריה שיתנפל על שמוצי. אחרת זה לא יהיה סיפור אמיתי. רק אריה מסוגל להפחיד את הגיבור שלנו. שמוצי,” פנתה אליו רקאני, “אתה מפחד מאריה? אתה הגיבור הגדול?”
“אהו! אהו! אהו!” פיהק שמוצי, ושערותיו סמרו כמו אצל חתול העומד לברוח מפני כלב הרודף אחריו. עיניו החומות בערו.
“בטח!” שאגה רקאני, “את רואה בעצמך שהוא פוחד נורא מאריה. כל שערותיו סומרות.”
“זה שמוצי הפחדן.” השיבה גמאני בזלזול, “הוא הרי פוחד מכולם.”
“אבל ראית איך הוא נובח על כולם?” אמרה רקאני, “אפילו ילדים גדולים בורחים, כשהם שומעים אותו נובח.”
“את חושבת שהוא נובח בגלל שהוא גיבור?” צוחקת גמאני “הוא נובח מפחד. כאילו אמר – אל תתקרב אלי! אני אנבח! אקרא לבעל הבית שלי והוא ירביץ לך! כזה פחדן הוא…”
“אז מה יהיה עם הסיפור על האריה?” שאלה רקאני, “הנה שמוצי שוב מתחיל לפהק. מה לעשות?”
“תוסיפי לסיפור שלך איזה דוב פנדה.” יעצה גמאני, “שיפחד חזק חזק…”
“טוב.” הסכימה רקאני, “אתה שומע, שמוצי? פעם אחת רצו האריה והדוב פנדה להתנפל עליך. הם לא נבהלו מהנביחות שלך, והלכו והתקרבו אליך, הלכו והתקרבו… עוד מעט… וכמעט השיגו אותך!”
“האו! האו! האו!” נהם שמוצי ושערותיו סמרו עוד יותר.
“תפסיקי עם זה!” צעקה גמאני, “את לא רואה איך השערות נעמדות לו בפרווה? עוד מעט יפלו כולן וישרו ארצה, ושמוצי ישאר קירח לגמרי. כדאי שתספרי לו עכשיו סיפור רגיל, בלי מתח, כדי שהשערות שלו יהיו כרגיל”.
“אני לא מסכימה.” התעקשה רקאני, “אני רק התחלתי, והם בכלל עוד לא התנפלו עליו. הם רק רצו להתנפל…”
“את יודעת,” הציעה גמאני, “אולי כדאי שהם לא יתנפלו עליו…”
“אבל הם כבר הולכים ומתקרבים, ואני לא יכולה לעצור אותם.” מחתה רקאני.
“אז תספרי שכאשר הם התקרבו קרוב קרוב,” המשיכה גמאני, “הם הניעו את זנבותיהם לאות ידידות, ושאלו את שמוצי שלנו מה שלומו.”
“אבל זה לא יהיה סיפור מתח ככה.” התרעמה רקאני, “ואני רוצה דוקא להפחיד אותו קצת, כדי שיפסיק לפהק כל הזמן. איזה פהקן! אז בואי נספר שהאריה והפנדה נכנסו לעובי היער כדי להתייעץ איך לתפוס את שמוצי. איך לפתות אותו שיתקרב.”
“אבל אין פה יער.” מחתה גמאני, “את חושבת שהוא לא יודע את זה?”
“אבל, אם נעמיד פה כמה עציצים מהמירפסת נוכל לעשות כאילו זה יער. אולי נוכל אז…”
“אבל את אמרת לעובי היער, ובשביל עובי היער לא יספיקו כל העציצים שבדירה. הם גם כל כך נמוכים, שהוא יראה מיד את האריה ואת הפנדה ויסתתר מתחת למיטה. הנה מה שיצא מהסיפור שלך!” צחקה גמאני.
“אז נתפוס אותו בקולר, וניקח אותו לשם.” הציעה רקאני.
“לא!” אמרה גמאני בתקיפות, “אם נלך אתו, האריה והפנדה יתנפלו גם עלינו, ואז מי יספר את הסיפור עד הסוף? אולי נספר לו על ציפור ענקית שבא ממרחקים, אולי איזה נשר, ורצתה לחטוף אותו?”
“נשר… נשר…” לעגה רקאני, “נשרים יש רק בהרים גבוהים, בפסגות ההרים. שם הקן שלהם, וזה רחוק מה כמ טימבקטן לפחות. נשר לא יבוא לישראל בגלל איזה שמוצי כזה. בכלל, אם אינני טועה, נשר לא חוטף כלבים. בכל הסיפורים שקראתי, הנשר מתנפל על טלה או גדי, חוץ מזה…”
“חוץ מזה,” הפסיקה אותה גמאני, “כבר לא צריך לספר לשמוצי סיפור מתח. המיסכן הזה נרדם מפחד, ועכשיו הוא ישן שנת ישרים, כמו שכתוב בספרים…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.