משעמם לילדות. נמאס להן הכל. כמה זמן אפשר לחזור על אותם מישחקים?
“את יודעת.” אומרת רקאני, “משעמם לי. עוד מעט אתחיל לפהק כמו שמוצי. אפילו הוא נמאס עלי. אז מה נעשה?”
“נבקש את אבא. הוא תמיד מלא רעיונות.” ניחמה אותה גמאני.
מובן שגם הפעם הפתיע אותן אבא בהפתעה אמיתית. גם הוא חיבב בעלי חיים, ואם כבר חידוש בבית, אז למה לא חתול? מה רע בחתול? זה יהי שינוי אמיתי לעומת הרבצן והישנן הזה, שמוצי.
אבא הביא מהעיר חתול חום עם כתמים לבנים סביב עיניו ופיו. מיד כשראו אותו רקאני וגמאני, רצו ששמו יהיה כמו ליצן. ליצן־ליצני־צני!
צני התביית מהר, טיפס על הספות, והרשה בטובו הגדול גם ללטפו. מזמן לזמן היה מתמתח כולו, מכף רגלו עד קצה זנבו, מתכדרר לכדור קטן, עוצם את עיניו הצהובות ונרדם. לעומתו היה אפילו שמוצי ערני. עבודה רבה לא היתה לצני בבית זה. העכברים נמלטו מפניו מיד כשהגיע, והמישחקים שעממו אותו. וכי למה לא? הריח פה… הריח שם… עיקם את אפונו הקטן, ומרוב שמעום החל להסתובב סביב שמוצי.
בתחילה קצת חשש מאויבו הטבעי והמסורתי. אבל לאחר שראה את שמוצי משתעמם כמוהו ומחפש חברה, התקרב אליו בזהירות. כך נעשו חברים טובים ואפילו רבצו זה על יד זה.
רקאני, הידענית, שמה לב שצני הולך ורזה מיום ליום.
“את יודעת,” אמרה לגמאני, “זה, צני שלנו, רזה כמו מקל. הסתכלי בו – עור ועצמות.”
“אולי הוא חולה.” השיבה גמאני, “מרוב געגועים להוריו או למישפחה שלו?”
“מה פתאום?” התפלאה רקאני, “כתוב באנציקלופדיה לנוער, שחתול אף פעם לא מתגעגע. הוא גם לא יודע איך עושים את זה.”
“אז למה הוא מרזה כל כך?” שאלה גמאני, “אני שמתי לב, שהוא גם חדל לאכול. חייבת להיות איזו סיבה.”
“אולי הוא נדבק משמוצי,” תמהה רקאני, “הוא רובץ על ידו כל היום, אז אולי הוא נדבר ממנו?”
“מה פתאום.” אמרה גמאניף “לשמוצי יש תיאבון של סוס.”
“אבל גם הוא רזה.” העירה רקאני.
“שמוצי גם לא יכול להשמין,” צחקה גמאני, “כי אם הוא ישמין, איך יוכל להסתתר מתחת הספה? הוא לא יוכל להדחק לשם, ומה יקרה אם יפחד פתאום?”
“אני חושבת,” הרהרה גמאני בקול, “שאם צני מתגעגע, אז הוא מתגעגע לעכברים. שימי לב איך עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואיך הוא מריח כל סדק בקיר.”
צדקו הבנות. צני בא מגזע ציידי עכברים, ושום אוכל אחר לא ערב לחכו. הוא אהב רק עכברים. תפוס ואכול! תפוס ואכול! מה לו חלב? מה לו גבינה? מה לו שמנת? הוא רוצה עכבר. מיאו! מיאו! – עכבר.
“אמא, תראי,” התייפחה גמאני, “הוא עלול למות, המיסכן. אולי ננדב אותו לשכנים? אולי יש אצלם עכברים?”
“למה הוא רוצה דוקא עכברים, אמא?” שאלה רקאני.
“הוא דומה לי.” השיבה האם בצחוק, “גם אני שונאת עכברים, ואם הייתי חתול – הייתי גם אני תופסת את כולם.”
“איכס!” קראה רקאני. “את לא היית אוכלת אותם. את סתם מדברת כך. איכס!” “לרוץ אחריהם, לצוד אותם ולאכול אותם… הוא משוגע, החתול הזה.” הוסיפה גמאני.
“אבל צריך למצא עצה.” טענה רקאני, “תראו כמה הוא רזה, המיסכן. עוד מעט לא יראו אותו בכלל. ימות ודי.”
“יש לי עצה.” קראה האם, “הביאו את האגרטל הגבוה, נמלא אותו בחלב מהול במים והרבה סוכר, ועל קרקעיתו נניח את עכבר הגומי הלבן שלכן. נראה מה צני יעשה.”
וכך עשו. הן הכניסו את עכבר הגומי הלבן לתוך האגרטל, בעוד צני מסתכל בהן בעניין רב. את האגרטל מילאו חלב וסוכר מהול בהרבה מים, כדי שאפשר יהיה לראות את העכבר דרכו, והעמידוהו באמצע החדר. אחר כך התיישבו על הספה, כאילו זה לא עניינם, שוחחו ביניהן ופזלו לעבר האגרטל.
צני התקרב בעצלתיים לאגרטל והציץ לתוכו. כשראה את העכבר בקרקעיתו, הסתמרר כולו. נפש הצייד התעוררה בקרבו. עיניו הבריקו כשני לפידים. לשונו השתרבבה החוצה והוא החל ללקק את שפתיו. הוא התכונן כולו לזינוק אל תוך האגרטל, אלא שפי הכלי היה צר מדי, וצני לא יכול להגיע בכפו עד העכבר.
“נראה מה הוא יעשה?” לחשה גמאני.
“שתקי!” קראה רקאני ברוגז, “הוא עוד עשוי להתייאש ולהסתלק מכל העניין. העמידי פנים שאת לא מסתכלת בו.” צני החל להסתובב סביב האגרטל, כאויב הבא לכבוש את המצוד ממארב. הוא ניסה להפוך את האגרטל, אלא שהכלי היה כבד בגלל החלב שבתוכו. צני הרהר והרהר, ופתאום אורו עיניו החכמות. הוא ניגש לפי האגרטל ובלקיקה אחת טעם מן החלב. נראה שהנוזל מצא חן בעיניו. אז הוא הכניס את ראשו והחל לשתות בעדינות. הוא ליקק וליקק, מבין שאם ישתה עד הסוף, יגיע עד העכבר – הסעודה האמיתית שאהב.
צני שתה ושתה, עד שלא יכול יותר ונרדם. מזמן לזמן התעורר משנתו, התמתח כקפיץ, וחזר לשתיה. אבל הדרך עד לעכבר ארוכה, ארוכה מאוד. שלושה ימים עברו עד שגמר את כל החלב, ואז, רק זנבו בלט החוצה, כי רובו היה שקוע בתוך האגרטל.
כאשר הגיע סוף סוף אל עכבר הגומי, הסתכל בו בבוז, פרכס כמה פעמים, והניא את זנבו לאות ביטול – זה מאכל! למה הייתי טיפש כזה? החלב טעים בהרבה מעכברים של גומי… פיכס!
מאותו יום התחיל צני לאכול בתיאבון מכל המטעמים שרקאני וגמאני שמו לפניו, והוא הלך והשמין מיום ליום, עד שנראה יותר נקניק מאשר חתול. בקושי זז צני ממקומו, ואפילו שמוצי חדל לשחק איתו. עם כזה שמן, שבקושי מתנועע? – גם כן חבר.
אם עכבר מזדמן לבית – הוא עובר ממש מתחת לאפו של צני וצוחק ממנו. צני מסתכל בו בעין אחת פקוחה בחוסר עניין וחושב בלבו – שירוץ… אולי טיפש אחר מבין החתולים ירצה לרדוף אחריו… לי די במה שמגישים לי ישר לפה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.