רקאני וגמאני הלכו לדלת לאחר שנשמע הצלצול, ושמעו את קולות ההתנשפות מאחורי הדלת. שתיהן קראו בקול:
“דוד צ’רלי בא! אמא, דוד צ’רלי בא!”
הדלת נפתחה, וראשון נכנס כלב סקוטי, שפרוותו עשירה בגווני שחור מנומר פסים ונקודות לבנות. כלב מכובד, יפה ונקי –צ’רלי.
אחריו באו בני הזוג אהרוני, ומר אהרוני אוחז בקולר, כי הרי אין זה נאה להוליך כלב במיוחד כלב חשוב כצ’רלי, ללא קולר.
צ’רלי כיבד את הבנות בנהימת חיבה, וצעד בכבדות, מתנשף כקטר רכבת, ישר למיטבח. הוא קיווה למצוא שם סעודה כיד המלך, ערוכה ומוכנה לכבודו בלבד. הרי הוא הדוד צ’רלי, שהואיל לבוא במיוחד מתל אביב, כדי לבקר את שתי האחיות החביבות.
לאחר שראה שכל כיבוד לא הוכן למענו, התאכזב מאוד. הוא נעצר לכמה דקות במיטבח והרהר מה לעשות. צ’רלי הוא כלב מנומס להפליא. מימיו לא הוציא נביחה מיותרת מפיו, לא נזף באיש, ואפילו כשנעלב כיסה על עלבונו בשתיקה ובמבט אילם, כאילו אמר – מה אפשר לצפות ממי שלא יודע מה זה נימוס. לכן כולם כינו אותו – צ’רלי האנגלי. הבנות הבינו מה סיבת אכזבתו, ורקאני אמרה לו:
“סלח לנו, דוד צ’רלי, לא ידענו שתבוא. אחרת היינו מכינות לך אוכל שאתה אוהב. הפעם תצטרך להסתפק בחלב ממותק, כי אין לנו שום דבר אחר בשבילך.”
גמאני רצה והביאה את הקערה שלצ’רלי, ורקאני מילאה אותה חלב מתוך והוסיפה לתוכו פרוסת חלה.
צ’רלי כאמור, היה מאוד מנומס, ואף פעם לא אכל את ארוחותיו בנוכחות בני אדם. הוא גם לא התנפל בפראות ורעבתנות על האוכל, כרבים מבני מינו. לכן, העמיד פנים שאין לו כל עניין בקערה, הסתובב ויצא מן המיטבח.
הוא נכנס לחדר האורחים, כדי לקבל את פני בעלי הבית ולהנות ממנת הלטיפות והחיבה שלהם. לא רק חתולים משתוקקים לליטופים, גם הכלבים אוהבים שילטפו את ראשיהם, שיעבירו יד אוהבת על פרוותם, ושיגרדו קצת בין אוזניהם. כך הם יודעים שאוהבים אותם ושהם רצויים בבית.
לאחר הלטיפות, הפינוקים ודברי החיבה, פנה צ’רלי הזקן שוב למיטבח, כדי להנות בשקט ושלוה מהקערה המלאה. לתדהמתו, מצא אותה ריקה, ולידה עומד חתול עם פרצוף ליצן ולקק בהנאה את שפמו הלח עדיין מהחלב המתוק. עומד החצוף ומביט בעיניו הצהובות בצ’רלי בלעג.
כלב אחר היה מתנפל ללא היסוסים על החתול ומענישו במקום בכמה נשיכות. אולם, לא כך מתנהג צ’רלי. הוא היה כלב מנומס מדי מכדי להקים שערוריה בבית זר בגלל קצת חלב.
סוף סוף, הרהר בלבו, הרי אינני רעב. את ארוחתי אכלתי בביתי ועל הקינוח הזה אני מוכן לוותר… אבל אני לא מוכן לוותר לחתול, ובמיוחד לא לחתול שמן כנקניק, שודאי זולל כל היום ומאומה לא חסר לו. אבל לֶקח צריך ללמד אותו. כדי שלא יהיה חצוף כל כך כלפי חשובים ממנו.
החתול – צני – היה פיקח מאוד. הוא הסתכל בחשדנות בפרצוף הכלב הזקן, שמר על תנועותיו וקרא את מחשבותיו. מיד ראה שיבוא על עונשו בגלל לקקנותו, אך לא התחרט כלל. הוא גם לא חשש ביותר, כי ידע שהוא זריז בהרבה מהכלב המכובד הזה, ויוכל להמלט ממנו בכל עת. אלא שבמיקרה, ואולי דוקא בכוונה, עמד צ’רלי בפתח הדלת וחסם את דרך מנוסתו של החתול.
ראה צני שעליו להתפייס עם הכלב, אחרת מר יהיה גורלו. אבל איך לפייסו?
כרגע הוא זועם על מאוד ומי יודע אם לא יתנפל עלי? צריך לעשות זאת בעורמה. הן אנו, החתולים, חכמים בהרבה מן הכלבים הטיפשים האלה. אם זה היה שמוצי? – איתו קל להתיידד והוא עצל מדי מכדי לריב איתי. אולי אם אדבר איתו על משהו אחר הוא ישכח?
צני פנה לכלב:
“מה שמך, כלב מכובד?”
הוא רוצה להערים עלי ולהתחנף, חשב צ’רלי בלבו, הוא חושב אותי לכלב שוטה, כמו כל הכלבלבים המתרוצצים מבולבלים בחצרות וברחובות. הוא לא יודע שיש לו עניין עם כלב זקן ומנוסה. אבל הנימוס מחייב לענות לו.
לכן השיב בנהימה:
" שמי צ’רלי הסקוטי. קוראים לי גם – האנגלי."
“צ’רלי המהולל? אתה צ’רלי, שרקאני וגמאני לא מפסיקות לספר לי עליו?” התחנחן צני.
“ומי אתה, חצוף קטן, שהעזת לשתות את החלב שלי?” השיב צ’רלי בנהימה.
“חלב שלך?” העמיד החתול פנים תמימים. “איל ידעתי זאת, לא הייתי נוגע בו בכלל. בחיי כל החתולים!”
“אני הולך להזמין הנה את הילדות, והן יגידו למי הוכן החלב, ועוד בקערה שלי!” נהם צ’רלי מרוגז.
יופי, חשב צני בלבו. שיצא להביא את הילדות – אני אסתלק לי מכאן ואף אחד לא ימצא אותי. שרק ילך, הרי מהילדות אין לי מה לחשוש, כי אני חבר שלהן.
אולם צ’רלי הבין את מזימתו של צני, ולכן פתח בנביחות רמות שהריצו למיטבח את הילדות.
“שוב עשית זאת?” נזפה קראני בצני, “אתה שתית אל כל החלב של צ’רלי? הא? ככה מקבלים אורח?”
“איזה עונש ניתן לצני?” שאלה גמאני, “זה באמת לא יפה, מה שהוא עשה. אתה פויה, צני.”
“פויה, שמויה!” אמרה קראני המעשית, “בואי ונמזוג לצ’רלי עוד קערת חלב. תראי כמה הוא כועס על צני שלנו… הרי במכת כף אחת יכול צ’רלי להפיל את צני, להרביץ לו ואפילו לנשוך אותו.”
“לנשך? צ’רלי?” תמהה גמאני, “אבל אף פעם הוא לא נשך מישהו. כל מה שהוא יודע, זה להתנהג בכבוד כמו איזה לורד. כזה מנומס.”
“אם אני היית אוכלת את המנה שלך, היית שותקת לי?” שאלה רקאני בכעס.
“את כל המנה או קצת מהמנה?” ניסתה גמאני להתחכם.
“את כל המנה.” התעצבנה רקאני.
“אז הייתי קופצת ואוכלת את כל המנה שלך! שתדעי לך!” השיבה גמאני.
“אבל, את לא אוהבת את מה שאני אוכלת… צריך לבשל לגברת שכמוך תבשילים במיוחד.” אמרה רקאני בלעג.
“ואת אוכלת את הכל, כמו… כמו… צני. עוד מעט תהיי שמנה כמוהו, ממש נקניק!” כעסה גמאני.
ראה צ’רלי, שהישועה לא תבוא לו מהבנות, הטיל מבט מאיים בצני והחליט להסתלק מהמיטבח. רק אז נזכרו בו הבנות, ומילאו שוב את הקערה. אחר כך, כדי לא להפריע לו, אספה רקאני את צני הרשע בידיה וכולם יצאו מן המיטבח. צ’רלי הביט בקערה, חייך לעצמו חיוך של שביעות רצון, והחל ללגום בעדינות ובמתינות מהחלב.
עוד לא נולד החתול שיוכל לסדר אותי, אמר לעצמו בסיפוק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.