קר בבית, ובחוץ קר יותר. רוח קרה נושבת, העננים שחורים ומפחידים. עוד מעט ירד גשם, ואולי אפילו ברד. כולם מכורבלים בסודרים ובמעילים, לכולם קר, כמו שאומרים: “איזה מזג אויר! אפילו כלב לא יכול לצאת החוצה במשג אויר כזה.”
ואם מדברים על כלב, למה לא לספר על שמוצי? הנה קרב פורים, חג התחפושות, החג השמח ביותר לילדים. אמא עסוקה בהכנת תחפושות לרקאני וגמאני, ואף אחד לא דואג לשמוצי, שגם הוא רוצה להתחפש.
“הב! הב! גם אני רוצה להיות לא כלב בפורים. הב! הב!” מי, אם לא קראני וגמאני, חייב לדאוג לכך שגם שמי יהיה מחופש בפורים? הרי אי אפשר לצאת בלעדיו לרחובות העיר, כי כל אחד המכיר את שתיהן ישאל מיד:
“איפה החבר שלכן? זה המהלך על ארבע? שכחנו איך קוראים לו…”
ישבו השתיים וחשבו איך ומה לעשות.
“אולי יתחפש לפיל?” הציעה גמאני.
“לא!” התנגדה רקאני, “מיד ידעו כולם שזה לא פיל. אם רק יראו את רגליו הדקות – ידעו. לפיל יש רגלי פיל, כמו עמודים, ולכלב רגלי כלב – כמו מקלות.”
“אז אולי…” הציעה שוב גמאני, “יתחפש לדוב. אני אתן את התחפושת שלי משנה שעברה, ואמא תתאים לו אותה.”
“לא! בשום אופן לא!” קראה רקאני, “את יודעת שדוב וקוף הולכים על שתיים, ושמוצי עוד לא יודע ללכת ככה. אפילו אם נותנים לו עצם מגבוה, הוא מיילל ומייבב ומחכה שיזרקו לו אותה לרצפה. גם כן דוב!”
“נכון!” הסכימה גמאני, “צריך לחפש לו תחפושת של הולך על ארבע. אז אולי יתחפש לאריה?”
“ומה יהיה על הרעמה?” שאלה רקאני, “לשמוצי אין רעמת שערות על הראש.”
“זה לא כלום,” אמרה גמאני, “אפשר לסדר את זה, אם נכין לו רעמה מלאכותית מחתיכת פרווה ישנה של אמא. העיקר זה ללמד אותו שלא ינבח, חס וחלילה, צריך ללמד אותו לשאוג כמו אריה.”
“זה רעיון נהדר,” התלהבה רקאני, “ואם הוא לא ידע או לא ירצה לשאוג – נשאג אנחנו במקומו ואף אחד לא ידע. מה שמדאיג אותי זה… ההליכה המלכותית של האריה, שהוא מלך החיות. ככה תמיד כותבים על המלך…”
“מה זה הליכה מלכותית?” שאלה גמאני, “זה משהו מיוחד?”
“בטח!” התפארה רקאני, “זאת צעידה איטית כמו של מלך. מלך לעולם אינו רץ – כולם רצים לפניו. הוא הולך לאט, לבוש ארגמן, ואחריו בגד ארוך שנסחב, מחזיקים בו ילדי האצילים. על ראשו כתר כבד מזהב עם אבנים יקרות. לכן הוא הולך לאט, כדי שהכתר הכבד לא יפול לו מהראש.”
“את זה אפשר לסדר, אני חושבת, את ההליכה המלכותית…” הרהרה גמאני, “אפשר לקשור לו אבן כבדה לזנב, כדי שלא ירוץ מהר.”
“טוב. גם זה מסודר.” אמרה רקאני, “עכשיו יש לנו רק עוד בעיה אחת. איך ניקח אותו? אם ניקח את שמוצי בקולר, תכף יראו כולם שזה לא אריה אמיתי. אפילו אריה מאולף בקרקס לא לוקחים עם קולר. הוא מסתובב חופשי וקופץ לפי פקודה או לפי הצלפת שוט.”
“אז אולי גם אנחנו ניתן לו להסתובב חופשי, בלי קולר, כמו אריה אמיתי?” הציעה גמאני.
“אם הוא יתרוצץ חופשי,” הזהירה רקאני, “אני חוששת שילך לאיבוד בין כל הילדים שיהיו בפורים ברחוב, או שיתחבא באיזו פינה ואף אחד לא יראה אותו. אז מה יצא לנו מזה?”
“מה קרה לכן?” התערבה אמא, “אם אתן רוצות לשתף את שמוצי בתחפושת פורים, אולי כדאי לשאול אותו? כי אולי הוא לא יסכים בכלל?”
“הוא יסכים! הוא יסכים, אמא!” צעקו הבנות, שתיהן יחד.
ורקאני הוסיפה:
“שמעת איך הוא נבח ורצה תחפושת. אם תסדרי לי רעמה, אמא, תראי שהוא יראה ממש כמו אריה אמיתי.”
“סידרנו לו גם הליכה מלכותית.” צהלה גמאני “עם אבן בזנב. וזאת ההצעה שלי.”
חיפשו בין האלטע זאכן, מצאו חתיכת פרווה שתתאים לצבע שערותיו של שמוצי, סחבו אותו לפני הראי והלבישו לו את הרעמה. כשראה שמוצי את עצמו עם רעמת האריה, התחיל לנבוח על דמותו שבראי, יילל ונהם, שערותיו סמרו מפחד והוא כמעט התעלף.
“אוי ואבוי,” אמרה גמאני, “עם פחדן כזה לא נוכל לצאת לרחוב. הוא עוד יכול לקלקל את כל התהלוכה, ולא נקבל שום פרס עבורו. אני חושבת שיותר טוב למצוא לו תחפושת פשוטה יותר.”
“מה למשל?” שאלה רקאני, “את אומרת שיש לך הצעות.”
“למשל… של כלב מישטרה, עם כוכב על המצח, כדי שכולם ידעו.” הציעה גמאני.
“יופי!” הסכימה רקאני, “הוא באמת כלב מישטרה. את זוכרת, אמא, איך הוא מצא את גמאני במיטה שלה, בזמן שכולנו התרוצצנו בחוץ וחיפשנו אותה, וכמעט כבר הלכנו למישטרה?”
“בסדר, בסדר!” הסכים שמוצי בנביחה, כי הרעיון באמת מצא חן בעיניו. “עוד תתגאו בי וכולם יקנאו בכן ויריעו לכן!”
אבל הוא לא יהיה כלב מישטרה־חשאית, כי אז אסור יהיה לו לנבוח… הב!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.