ודאי סיפרתי לכם, ילדים, שרַקְאֲנִי וגַמְאֲנִי שתי האחיות הן אספניות מאין כמוהן. הכל הן אוספות – אבנים, צדפים, בולים, מפיות, פקקים, צנצנות, קופסאות מכל גודל ומין, עטיפות ועוד ועוד ועוד. יש להן אוסף עצמם של חיות, עשויות עץ, שעוה, מתכת, סמרטוטים, פלסטלינה, זכוכית, קרמיקה ועוד. אפילו כלב חי יש להן ושמו שמוצי. את כל האוספים הן תוקעות לחדרן, הנראה כמוזיאון או כגן חיות.
בכל מקום תדרוך כף רגלך היא תתקל בדוב פנדה, באריה קירח, בקופיקו, בכלבים, חתולים וציפורים. ועל כל זה אפשר להוסיף את הבובות הרבות שהתקבלו במשך השנים, ואת כל שאר האוספים.
נעשה המקום צר לבנות. החפצים תפסו כל שולחן, ארון, כיסא ומיטה, ולבנות כבר לא נותר מקום להכין את שיעוריהן. איפה יוכלו לשבת לקרוא ספר? איפה ישנו בלילה? איפה יזללו ממתקים?
הבעיה גדלה עוד יותר, כשאמן הכריזה חגיגית, שהיא לא מוכנה יותר לסדר את חדרן, ועליהן לסדר אותו בעצמן.
לא ידעו הילדות מה לעשות, ופנו לאמן.
רקאני אמרה:
“אמא! אין לנו יותר מקום בחדר, כי החיות תפסו את כל השטח. אולי תרשי לנו להעביר חלק מהן לחדר האורחים?”
“איזה חיות, למשל?” שאלה האם בחשדנות.
“למשל… את העכברים.” הציעה רקאני.
“לא! בשום אופן לא! אני פחדת מפני עכברים.” נבהלה האם.
“אבל, אמא…” ניסתה גמאני להרגיעה, “אנחנו רק… אלה לא…”
“לא בא בחשבון! שום עכבר לא יכנס הנה!” השיבה האם בתקיפות, “הם יבריחו את כל האורחים. ומה יגידו עלי, שאני מגישה עכברים לאורחים? או ירמזו לי שהגיע הזמן להכניס גם חתול הביתה? אני לא מסכימה.”
יצאו הבנות עצובות מן הבית.
“היא לא הסכימה.” אמרה גאמני בצער.
“על אמא לא אומרים ‘היא’.” תיקנה את דבריה רקאני.
“טוב!” חזרה גמאני, “אמא לא הסכימה. ומה נעשה עכשיו? כבר אין לנו מקום לשום דבר בחדר. עוד מעט נצטרך לגור בחוץ.”
“נכון!” אמרה רקאני, “צריך למצוא פתרון. אולי נפנה לשכנה? יש לה שני כלבים והבנות שלה אוהבות חיות. הן גם חברות טובות שלנו, ובטח יבקשו מאמא שלה לעזור לנו.”
“יופי!” הסכימה גמאני, “נלך! אבל, אל תציעי לה עכברים, כי כל המבוגרים פוחדים מהם. זה נורא מצחיק, מחיות קטנות כאלו… אפילו שמוצי לא פוחד מפניהם.”
באו הילדות לשכנה, שיש לה שני כלבים. לאחר ששמעה השכנה את הצעת הילדות, נשקה לשתיהן, הושיבה אותן על הספה ושאלה בחביבות:
“איזה חיות אתן רוצות להכניס אלי הביתה?”
“למשל,” גמגמה גמאני, “נאמר… למשל… כמה ג’וקים קטנים, כאלה חמודים, שסבא שלח לנו.”
“מה? ג’וקים?” הצטעקה השכנה, “רק עכשיו ריססתי את כל הבית כדי להפטר מהם ומנמלים ומקרציות ומפרעושים, והבית נקי, ואתן רוצות שאכניס הנה ג’וקים? אף פעם! לא! ושוב – אף פעם!”
“אבל…” גמגמה רקאני בעצב, “אלה ג’וקים נחמדים…. הם לא…”
“אולי בשבילכן הם חמודים, אבל אני מקבלת צמרמורת, כשאני רואה אחד מהם. בשום אופן! זאת ממש חוצפה לבוא אלי בהצעה הזאת.” אמרה השכנה וגירשה את האחיות.
“היא לא הסכימה.” אמרה גמאני בצעה, “ננסה לפנות לגננת מהגן שלי של שנה שעברה. הילדים שם אוהבים חיות, ויהיה להם במה לשחק. שמעתי כשסיפרה לאמא כמה מעט צעצועים יש לה שם ואין לגננת כסף לקנות עוד.”
“זה רעיון יופי!” הסכימה מיד רקאני, “רעיון מצוין! הפעם בטח נצליח. בואי, נמהר!”
“רק אל תדברי על ג’וקים.” יעצה גמאני, “המבוגרות האלה פוחדות מג’וקים יותר מאשר מעכברים. ראית איך היא התרגזה? איזה פחדניות! בחיי, שמוצי הוא גיבור לעומתן.”
באו שתי האחיות לגן, והגננת יואלה שמחה לקראתן. שתיהן בילו בגן זה כמה שנים, והיו ילדות טובות ושובבות. הגננת הזמינה אותן לגן, הושיבה אותן על הכיסאות הנמוכים, וליטפה את ראשן בחיבה. לבסוף שאלה:
“מה מביא אתכן אלי? ילדות גדולות כמוכן בטח לא מתגעגעות לגן.”
רקאני הסבירה לגננת יואלה, שיש להן עודף חיות בבית. רבות מהן כפולות, רבות מיותרות, רבות נמאסו עליהן, ואין לשתיהן כבר מקום להסתובב בחדר. הן מוכנות להעביר לגן חלק מהחיות, כדי שיהיה לילדים במה לשחק בגן.
“יופי!” קראה הגננת יואלה, “באמת יפה מאוד. תמיד אמרתי לאמא שלכן, שאתן בנות נחמדות וטובות. איזה חיות אתן רוצות להביא לי? דובים? אריות?”
“לא כל כך גדולות.” אמרה רקאני בהיסוס, “חוץ מזה, הדובונים ישנים איתנו במיטה ולא נוכל לתת לך אותם. אולי תסכימי לאיזה חיות קטנות יותר?”
“למשל מה?” התעניינה הגננת.
“למשל, כמה נחשים.” הציעה רקאני.
“מה? נחשים?” קפצה הגננת חצי מטר באויר מרוב השתוממות, “נחשים? – האל ישמרנו! זו סכנה נוראה לילדים. חס וחלילה! חס וחלילה!”
“אבל,” מלמלה גמאני, “אלה לא…”
“לא רוצה לשמוע על שום נחשים, ארסיים או לא!” הזדעקה יואלה, “רק זה חסר לי. לא! בשום אופן לא! איך זה שאתן, שתי ילדות נבונות כמוכן, מוכנות להעלות על הדעת שאני אסכים להחזיק ולגדל פה נחשים?”
הלכו הילדות המיסכנות לביתן עצובות. אמן פגשה אותן ושאלה לפשר הפנים החמוצים של ילדותיה האהובות.
“רצינו להעביר חלק מהחיות לשכנה ולגננת יואלה, והן סירבו.” סיפרו הבנות בעצב.
“מה הפלא?” אמרה האם, “הצדק איתן. אתן רוצות להכניס לבית נקי עכברים חיים, שיתרוצצו בין הרגליים? כל פעם שארים רגל, אחשוש ממשהו נדרס ומייבב. אני הרי כל כך מפחדת כשאני רואה עכברוש רץ בכביש? פיכס!”
“אבל, אמא!” הרגיעה אותה גמאני, “לא עכברים חיים, עכברים מגומי… צעצועים!”
“צעצועים?” תמהה האם, “אז למה לא אמרתן מיד? זה דבר אחר לגמרי! אסדר לכן אפילו מדף מיוחד בחדר.”
“היא הסכימה.” קראה גמאני באנחת רווחה.
“על אמא לא אומרים ‘היא’.” תיקנה אותה רקאני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.