החזאי שחזה חמסין – צדק. באמת באה רוח רחמה ועטפה הכל בחום לוהט, האויר רעד מחום. בני אדם נעלמו מהרחובות, הסתתרו בבתים, הורידו את התריסים ושתו משקאות קרים.

הצמחים עמדו ולא זזו, כשעליהם רפויים, וכלבי רחוב התחבאו בצל העצים שבחצרות ומתחת לשיחים, לשונם משורבבת החוצה, והם מתנשמים בכבדות. הציפורים הפסיקו לשיר ולצייץ והן הצטופפו בקרבת הברזים שבחצרות, בתקוה שאולי יטפטפו כמה טיפות מים, כדי להחיות את נשמתן.

רק מאי, החתולה של שריק, לבנה ונקיה כתמיד, מטיילת החום הלוהט הזה, ונהנית ממנו היום היא גיבורת החום… מלכת החום… היא היחידה המהלכת בחוץ ביום חמסין זה ועיניה הצהובות מלאות גאוה…

שיסתתרו להם כולם! הנה היא משתרעת פה, באמצע החצר, מיישרת את זנבה, מתהפכת, כשבטנה כלפי מעלה, שתחמם אותה השמש הטובה… ככה… יופי!…

פתאום נפתח חלון בקומה הראשונה של הבית, וזרם מים קרים ודלוחים ניתך בעוז מלמעלה, ישר על מאי. קפצה החתולה ממקומה, מבוהלת, הסתכלה לכל הכיוונים, מיאווו! מאיפה באו המים המרגיזים?

ומה היא רואה? – בחלון עומדת שריק, שריק שלה, כשדלי ריק בידיה, וצוחקת… וצוחקת. שערוריה שכזאת!

בקפיצות ארוכות מדלגת מאי על המדרגות, קופצת ונאחזת בידית הדלת, ומושכת אותה כלפי מטה. הדלת נפתחת, ומאי פורצת בסערה לתוך הבית, מסומרת כולה, שערותיה כמחטים, כולה ציפורניים ועיניים כועסות.

“למה עשית לי את זה?” שואלת מאי בזעם.

“ראיתי אותך בחצר בחום הלוהט הזה, רובצת כמו פגר, עם הבטן למעלה, וחשבתי שאת עומדת להתעלף. לכן שפכתי עליך מים, כדי שלא תתעלפי.” עונה שריק בצחוק.

“להעיר אותי במים דלוחים ומסריחים?” רותחת מאי מכעס.

“לא מסריחים ולא מלוכלכים,” מתגוננת שריק, “זה בסך הכל המים ששטפתי איתם את הרצפה.”

“אם הם לא היו מלוכלכים – אז אני הולכת לקפוץ ישר לתוך המיטה שלך. ואת תראי איך שהשמיכה שלך תראה.” מאיימת מאי ברוגז.

“שלא תעיזי! אמא תגרש אותך החוצה!” מזהירה שריק את מאי הרוגזת, “אבל… אל תכעסי עלי, מאי… היתה לי כוונה טובה… באמת, רציתי רק לעורר אותך קצת. בואי, אעשה לך מיקלחת עם סבון ריחני שלי, ומיד תשובי להיות נקיה כמו תמיד. את גם תשכחי מהר מה שעשיתי כי כמו שאמא אומרת – לחתולים יש זנב ארוך וזכרון קצר. כשאני שוכחת משהו, אמא אומרת שיש לי זכרון של חתול.”

מאי הלכה אחרי שריק לאמבטיה ושם רחצה אותה שריק היטב. היא באמת חזרה להיות לבנה כתמיד, אבל לא שכחה מה ששריק עשתה לה ונשבעה לעצמה להחזיר לשריק יום אחד על מה שעשתה לה.

אותו ערב, כמו בכל ערב, לפני ששריק הולכת לישון, אמא מכינה לה כוס חלב, ומוסיפה לה עוד שתי כפיות סוכר לכוס. הפעם, עוד לפני ששריק הספיקה לבחוש את החלב בכפית שבידה, קפצה מאי על השולחן, הכניסה את קצה זנבה לתוך הכוס, ובחשה בחלב בזנבה.

“את גועלית!” כועסת שריק ופוצרת בבכי, “עכשיו, את תשתי את כל החלב.”

“ברצון! בעונג רב!” משיבה מאי בשלוה.

בין רגע, עוד לפני ששריק תוכל להתחרט על דבריה, הכניסה מאי את פיה עם שפמה הארוך לתוך החלב, ושתתה אותו בלקיקות גדולות עד הסוף. אחר כך ליקקה את שפמה והסתכלה בעיניים תמימות על שריק.

אותו לילה שכבה שריק לישון בלי החלב שלה.

למחרת בבוקר, כשרצתה שריק לנעול את נעליה, כדי לרוץ לבית הספר, הרגישה בהן משהו קשה. הכניסה שריק את ידיה לתוך הנעליים, כדי לבדוק מה זה, והוציאה מהן שני מקקים מתים.

שריק צווחה וצווחה, עד שהאמא הגיעה במרוצה, מבוהלת כולה, לחדרה של שריק. אמא זרקה את מקקים המתים לפח, והסתובבה כדי להעניש את מאי, כי ידעה שהיא עשתה זאת.

אולם מאי העמידה פנים כאילו היא ישנה על שמיכתה של שריק, כאילו אין לה יד בתעלול הנורא הזה.

מאותו יום סבלה שריק רבות מתעלולי החתולה שלה. פעם היא מצאה את הבובה האהובה עליה פצועה וקרועה, פעם גילתה שכל הסרטים בשמלה שהתכוונה ללבוש למסיבת בית הספר קרועים.

תמיד העמידה מאי פרצוף תמים, כאילו זהו הפעם הראשונה ששמעה על כך, אם כי עיניה הצהובות והבוערות העידו שאין זה כך.

פעם, אחרי ששריק מצאה את סימני ציפורניה של מאי בדפים הקרועים של המחברת שלה, לא יכלה להתאפק יותר, ורצה אל דובי, הדוברמן של השכנים, כלב חביב וידידה הטובה.

שריק העירה אותו מתנומתו וביקשה:

“דובי, אתה מוכן לעשות משהו למעני?”

“למענך? – הכל!” השיב דובי הטוב.

“אני שונאת אותה… אני שונאת אותה!” קראה שריק ביאוש.

“את מי? את החברה שלך?” תמה דובי להתפרצות הבכי של שריק.

“לא! – את מאי! החתולה החצופה והמרשעת! היא עושה לי צרות צרורות. אני לא יכולה לסבול את זה יותר! בבקשה, דובי חמוד, עשה לי טובה. תגרש אותה רחוק רחוק, לתמיד! שלא תחזור אלי יותר.”

“אבל, אני לא יכול, בחיי… אני אוהב אותה… היא כל כך לבנה ונקיה, ותמיד מריחה כל כך טוב מסבון ריחני. לא, באמת שאני לא יכול, תאמיני לי. גם את מריחה טוב, ולכן אני אוהב גם אותך, את שתיכן.” אמר דובי והחל לרחרח את בגדי שריק.

“תפסיק עם זה!” צעקה עליו שריק, “אני באתי אליך שתעזור לי, ולא כדי שתרחרח את בגדי. ומה אני אעשה עכשיו?”

“את יכולה לגרש אותה בעצמך…” אמר דובי בכעס.

“אני לא יכולה, אני לא מסוגלת לעשות את זה.” בכתה שריק.

“אז תבקשי את אמא שלך שתעשה את זה בשבילך.” יעץ לה דובי והביט בה בעיניים עצובות.

“אבל,” פרצה שריק שוב בבכי, “גם אני אוהבת אותה. היא באה אלינו הביתה בזמן שהיה חתלתולה קטנה כזאת, עם אפון ורוד חמוד כזה… אני לא יכולה, אני לא יכולה, מה לעשות?”

“את יכולה לברוח מהבית.” אמר דובי לאחר הרהור ארוך.

“ואיפה אני אישן בלילות?” שאלה שריק.

“תוכלי לישון אצלי, פה, על הרצפה לידי, ואני אשמור עלייך.” הציע לה דובי בנדיבות

“ואיזה אוכל יהיה לי?” שואלת שריק בבכי.

“תאכלי איתי, מהצלחת שלי.” המשיך להציע דובי טוב הלב.

“אתה אמנם כלב טוב, דובי, אבל למה אני צריכה לברוח מן הבית?” בכתה שריק, “אני לא עשיתי שום דבר רע…”

“זה הכל בגלל המים המלוכלכים…” גמגם דובי במבוכה.

“אתה יודע על כך?” התפלאה שריק.

“כולם בחצר שלנו יודעים על כך… כולם… מישהו ראה אותך עומדת בחלון ושופכת את המים על מאי, וסיפר לכולנו. את באמת באמת אשמה, שריק… כולם בחצר אומרים ככה.” הוסיף דובי בעצב.

“אז מה אני יכולה לעשות?” שאלה שריק, ועיניה מלאות דמעות.

“את יכולה לבקש סליחה ממאי, וכדאי שתמהרי, כי כמו שהכלבים אומרים – לחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם.” אומר דובי.

“לא! לעולם לא! לבקש סליחה מחתולה מגעילה שכזאת? – אף פעם!” קראה שריק בזעם והביטה ברוגזה על דובי.

“היא לא מגעילה,” מחה דובי בתקיפות, “לפחות לא היתה כזאת עד ששפכת עליה את המים המלוכלכים. היא כל כך לבנה, ומריחה נעים, אני אוהב אותה, וגם אותך, יש לך ריח נעים…”

“תפסיק לדבר שטויות, דובי! אם אתה לא מסכים לגרש אותה, אז אני אצטרך לעשות את זה בעצמי. וחבל.” נאנחה, “כי גם אני אוהבת את המיפלצת המתוקה הזאת…”

שריק חזרה הביתה ועיניה אדומות מבכי. כשראתה אותה אמא, נבהלה מאוד, ושאלה אותה מה קרה:

“מישהו הרביץ לך? מישהו העליב אותך? אולי נפלת וקיבלת מכה?”

אז סיפרה לה שריק הכל. על החמסין, על הגוף של מאי השרוע בחצר, על דלי המים המלוכלכים, כמה רגזה מאי, כל על המעשים הרעים שהיא מעוללת לה מאז…

הרהרה האם בדבר זמן רב. לבסוף ניגבה את עיני בתה ואמרה:

“אין ברירה. את באמת צריכה לבקש סליחה ממאי.”

“אבל, אמא, איך מבקשים סליחה מחתולה?” שאלה שריק.

“כמו בין ילדים,” השיבה אמא, “עושים שולם־שולם.”

“ומה אם מאי לא תסכים?” המשיכה שריק לשאול, “דובי אומר שלחתולים יש זכרון ארוך כאורך זנבם. אולי היא תזכור לי את זה כל ימי חיי? מי יודע מה היא עוד מסוגלת לעשות לי?”

“אני רואה,” אמרה אמא, “שבאמת הגיע הזמן להשלים ביניכן. מאי, מאי, בואי הנה!”

מאי יצאה מתחת למיטה של שריק, שם רבצה והקשיבה לכל השיחה. היא התקרבה לאט לאט, כי פחדה מעונש. בקפיצה אחת עלתה על השולן, הסתכלה בשתיהן בעיניה הצהובות והבוערות, ולבסוף הושיטה כף אחת לשריק, ליקקה את פניה וגרגרה.

שריק חיבקה את מאי ונישקה אותה. הן סלחו זו לזו על הכל. ומאותו יום חזרו להיות חברות כמו קודם. דובי, ששמע כי הן השלימו ביניהן, הניע זנבו הקצרצר בשמחה, וליווה את שתי הידידות שלו במבט מלא הערצה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 56318 יצירות מאת 3577 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!