כאשר התעורר תולי משנתו, היתה השעה מוקדמת מאוד. הוא פקח עין אחת בלבד, כי אם היה פוקח את שתי העיניים בבת אחת – היה מתעורר לגמרי ולא היה יכול להמשיך בנמנום. תולי הניע את אפונו, וידע שעדיין חשכה בחוץ.
השעה מוקדמת, חלפה מחשבה בראשו, אם אזוז ממקומי בין החתלתולים, הם יתעוררו ביללות ויעירו גם את ההורים שמקפידים מאוד בענייני שינה, והם אסרו עלנו בפירוש לקום מוקדם.
אני חייב להרדם שוב ולחלום על משהו נחמד.
הרעב עוד לא הציק לו, הבוקר היה חמים ורענן, ותולי פיהק פיהוק קל, עצם את עינו הפקוחה, ולאט לאט שקע שוב בתנומה.
זוג עיניים קטנות מציץ אליו מבין חרכי הקיר.
זה בטח אותו עכברון שמתרוצץ בחצר כשאנחנו ישנים, חשב תולי, לא אפחיד אותו, לא, שיטייל לו קצת. שם, במאורתו, חם וחשוך, אז למה לא יצא קצת לאור היום? בטח גם הוריו העכברים אסרו עליו לצאת החוצה והזהירו אותו שלא לצאת לבד…
אבל, גם אני לא שומע תמיד בקול הורי, הרהר תולי, גם לי מתחשק לפעמים להשתובב ולהתרוצץ… אז מה אם הוא עכברון? אז מה? אסור לו? אולי אצא לשחק איתו קצת? הוא יסכים, לבטח יסכים… ואחר כך יתרברב לפני אחיו ואחיותיו ששיחק עם חתלתול, והם יקנאו בו…
אבל, במה נשחק? – אני יודע במישחק החתול והעכבר, מישחק יפה… נכון, העכברים לא מתלהבים מהמישחק הזה. הם אמנם זריזים מאיתנו, החתולים, ורצים מהר יותר, אבל הם קטנים בהרבה, וקפיצה אחת שלנו שווה הרבה צעדים קטנים שלהם. לא, זה לא מישחק הוגן. אבל אם לא היינו יודעים לקפוץ קפיצות כאלה – לא היינו לוכדים אותם לעולם. כי העכברים חשדניים, זהירים, ומהירים כשדים.
באמת, למה לא נפסיק לרדוף אחריהם וללכוד אותם? מה הם אשמים שהם עכברים? זה לא יפה מה שאנחנו עושים להם. אבא אומר שהם האויבים שלנו, ואם הם לא היו – היה לנו אוכל בשפע, כי הם באים בלילות אל פחי האשפה וגומרים את כל האוכל.
מזלנו, אומרת אמא, שבמשך היום שומרים החתולים טוב טוב על הפחים, והמיפלצות הקטנות לא מעיזות להתקרב, וככה יש לנו ממה להתקיים.
אבל, אני – אין לי תיאבון גדול. אני מעדיף מישחקים על אוכל. גם לטרוף עכברים אני לא אוהב. אמנם לימדו אותי איך לעשות את זה, אבל לא כדאי לי. עכבר גדול אפילו קצת ממפחיד אותי. ועכבר קטן – אין בו כלום. אז למה לא נחיה איתם בשלום? – הם כל כך חמודים ומצחיקים. שהם יאכלו בלילה ואנחנו נאכל ביום… יש מספיק לכולם…
העכברון הקטן הזה יכול להיות חבר שלי ולשחק איתי. נמאס לי לשחק כל היום עם חתלתולים אחרים… הם דוחפים אותי, הופכים אותי מצד לצד, קופצים על גבי ושורטים בציפורניים. איזה מין משחק זה? למה לי לשחק איתם?
וההורים – אם הם לא רבים ביניהם ולא נלחמים בחתולים אחרים, הם מחלקים לנו מכות כף וציפורן ואוסרים עלינו את הכל – אל תנמנם! אל תשכב על הגב עם הרגליים למעלה, כי אתה צריך להיות מוכן בכל רגע לקפוץ על הטרף.
בינינו, החתולים, אין רחמים. כל אחד מוכן לשרוט את פניו של השני בגלל איזה פירור קטן. ככה זה…
לעתים, אני מעדיף להשאר רעב ולא להתנפל על האוכל כמו, כמו כלב רע. וכל החתלתולים האחרים פוזלים לער המנה שלי, כדי לראות אם היא לא גדולה יותר מהמנה שלהם. אם אשכח את עצמי לרגע קט ואחלום קצת, מיד נעלמת המנה שלי.
אולי, באמת, לא כדאי לי להמשיך להיות עם כל החתלתולים האחרים. לישון אני יכול בכל מקום, יש הרבה חצרות. ואין כמו לישון תחת עץ מוצל, מלא ציפורים.
ומה יהיה עם האוכל. אולי לא יתנו לחתלתול כמוני לגשת לפח האשפה? ועכברים אני לא רוצה לאכול… אני יכול לשחק איתו, מה יש לו לחשוש ממני? הן אני חתלתול קטן…
שכחתי, יש עוד העכברון הקטן… לבטח אינו יודע לרוץ מהר, ואוכל להשיגו בקפיצה אחת או שתיים… אבל, מה יהיה על המישחק שרציתי לשחק איתו? אני יכול אולי למצוא עכבר אחר לשחק איתו? כך המשיך תולי לחלום, עד שאחיו החתלתולים העירו אותו ביללות שלהם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.